אבא של פצוע במחלקת טיפול נמרץ ברמב"ם מאושפז רונן אברהמי שנפצע בפיגוע בחיפה מיכל קפרא 07/12/01 הגשם הגדול התחיל אחרי מכת הפיגועים. לא מיד, לקח לו זמן להגיע. אבל כשהגיע, היה כמו כל דבר בזמן האחרון, על גבול ההגזמה ממש. בכביש החוף המוביל לחיפה היכו מטחי גשם אלימים בכלי הרכב ואיימו על שלוות היבשה. הארץ האבלה והמחרחרת מיובש, הוצפה במים.העננים הראשונים נשברו על הצפון, על חיפה, על בית­חולים רמב"ם. רמב"ם הוא נקודת ציון בכרוניקת המוות של המדינה הזאת. מלחמת לבנון העניקה לו את התפקיד הבכיר והמפוקפק הזה, אבל מעולם לא נקשר שמו לפיגועי טרור המוניים. הסיכסוך הישראלי­פלשתיני לא אישפז שם לאחרונה את פצועיו. דו­קיום חיפאי, כך חשבנו, הגן על שלמות חייהם של תושביו. עד ליום ראשון בבוקר.לפיגוע יש אפקט קבוע. הוא מכה בציבור בחוזקה, אבל ממהר להתאדות. החרדה מטשטשת את הזיכרון, מותירה רק את הפחד מהבא בתור. לא מזה שהיה כבר. אבל בבתי האבלים ובבתי החולים נותר הזיכרון חזק, מוחשי וממשי כמו רגע הפיצוץ עצמו. שם קופא הזמן. לא זז לשום מקום.במחלקת טיפול נמרץ נוירוכירורגי שוכבים שניים מפצועי הפיגוע בחיפה. נהג האוטובוס שמעון קבסה ורונן אברהמי, בן 19. הנהג שוכב בפתח המחלקה. רונן שוכב בסוף, מאחורי הדלת הסגורה. שם, מאחורי הדלת הזאת, נמצא תחום הדימדומים בין חיים למוות. המקום המסויט ביותר במתחם בית­החולים.ובגבול הזה שוכב נער בן 19, חסר הכרה, עם שני רסיסים בגודל 7 מילימטר במוח. במסדרון הזה, המחבר בין חדרי החיים לחדרי התקווה לחיים, עומד רפי אברהמי, אביו של רונן. מהמקום שלו אפשר לראות היטב את שמעון קבסה, הנהג, שלא מפסיק לומר "איזה נס, איזה נס". כסא הנהג, כך סיפר, הציל אותו. הוא זוכר כיצד עף למעלה, במין מערבולת כזאת, ואז צנח לרצפה ושמע את השקט. הוא הביט באוטובוס שלו, או במה שנותר ממנו, ולא האמין. "אלה שישבו מאחורי נהרגו", הוא משנן לעצמו.רפי מצית סיגריה במסדרון. ובאותה שעה נכנסת אל החדר של שמעון קבסה משלחת של אורחים מכובדים. ראש העיריה, עמרם מצנע, ואיתו משלחת מדרום­צרפת, שבאה במיוחד להזדהות ולבקר. צריך להביא מהר רופא שמדבר צרפתית. הרופא מגיע. זה נשיא דרום­צרפת, מציג מצנע את האישיות המכובדת. שמעון הנהג מהנהן בראש ונזכר בבת­אחותו שגרה במארסיי. שיחות נבוכות מנהלים האורחים והפצוע, כי מה יש לומר. רק להציץ ב"נס משמיים", כמו שאומרת אשתו של שמעון, ונוגעת בעדינות ברא שו.הפלאפון של רפי אברהמי מצלצל כל הזמן. עכשיו אמא שלו, סבתא של רונן, על הקו. "אמא, לא לדאוג, לא צריך לדאוג", הוא אומר בטון של ילד שמבקש שאמא לא תדאג. אבל מיד עם סיום השיחה, יחזור באלפית שנייה להיות אבא שקרוע מדאגה.השיער שלו סתור, העיניים מתרוצצות, שפת הגוף מפוזרת. "זה פיגוע התאומים הפרטי שלי", הוא אומר, מנסה לתאר את גודל הבעתה. "ממש כמו בניו יורק, רק אצלי בבית".שושי, אמא של רונן, יושבת בצד השני של הפרוזדור. בשקט. מסרבת לדבר. רפי זקוק למילים. הוא נאחז בהן. "15 ארונות היו בפיגוע והילד שלי בטיפול נמרץ. זה טוב. 15 ארונות והבן שלי לא שם. טוב מאוד". הקשר הזה, בין המלה 'טוב' למיקום הנורא של מחלקת טיפול נמרץ, הוא תמצית האבסורד, ובאותה עת תמצית ההורות. העיקר שהילד יחיה. זה הכל.איזה עולם הפוך. מדיניות החיסולים שבאה להילחם בטרור גבתה מחיר חיים איום ונורא, שהיה ידוע מראש. אפילו, כמה נורא לומר, נלקח בחשבון. משפחת אברהמי חזתה, כמו כולנו, בחיסולים החכמים, שמעה, כמו כולם, את הבטחות החמאס להרוג בנו, צפתה במראות שילהוב היצרים בהלוויות בשטחים, וראתה היטב את כוננות כוחות הביטחו ן. השאלה היחידה שנותרה עלומה לגמרי, היתה היכן וליד מי יחליט המחבל המתאבד להפעיל את הפצצה. מי ישלם בחייו את מחיר הפיגוע הזה, שוודאותו היתה עניין של זמן בלבד. זה הכל.רפי אברהמי, בעל חנות לתיקון מכשירי טלוויזיה ווידאו, נשאב למציאות הרולטה הרוסית הזאת באותה תחושה אנושית וכובשת, שלו זה לא יקרה. בבוקר יום ראשון קפץ לביתה של שושי, בקריית­אתא, שם מתגורר רונן, והביא לו מתנה ­ מכונת גילוח חשמלית של 'פיליפס'. לא חיקוי סיני. רונן אהב שאבא מגלח אותו. אחר­כך אמר לבן ללכת לרופא שיניים. לא כדאי שיילך לצבא עם שן פתוחה, חולה, עדיף שהרופא יעשה לה מבנה. באותה הזדמנות אמר לרונן לא לשכוח שם את המתקן היקר שמלבין את השיניים. רונן, נער יפה, רצה שיניים לבנות יותר, ואבא לא חסך כסף.לקראת הצהריים שמע ברדיו על הפיגוע, שאירע כ­30 מטר ממעבדת הטלוויזיה שלו בחיפה. הוא הרים טלפון לוודא שהכל בסדר, שהשותף לא נפגע. הדרך למעבדה היתה חסומה על­ידי כוחות המשטרה. הוא עקף, והגיע דרך שכונת הדר. הכל נראה בסדר גמור. מתוך התעניינות קפץ רגע לסופרמרקט השכן, לשאול אם גם שם הכל בסדר. בעלת הסופר אמרה הכל בסדר גמור, ו דרך אגב, סיפרה לו, הבן שלך היה פה. רפי מכיר את הילד שלו. תמיד הולך לסופר לקחת שוקו. כמה אני חייב לך? שאל. חמישה שקלים אמרה בעלת הסופר.הדאגה עוד לא חילחלה. הטון של הגברת מהסופר היה רגוע. הוא יצא, אבל חזר. מה זאת אומרת היה פה? מתי היה פה? בעלת הסופר לא זכרה. מלכה, תפסיקי, מתי הוא היה? עבר רפי ללחץ מתון. אבל מלכה לא זכרה. יצא, ושוב חזר. הפעם הלך למנהל הסופר. אחרי או לפני הפיגוע? שאל מתוח. אבל המנהל התחמק. רפי לא ויתר, ובסוף שמע את המנהל אומר, הוא היה לפני הפיגוע. כמה לפני? אולי 20 דקות.רפי עושה חשבון בראש. הילד בא לבקר את אבא במעבדה, ראה שהוא לא שם, הלך לקנות שוקו. שתה, ואז עלה לאוטובוס. הזמן התאים. אבל קו 16? מה יש לו לחפש בקו 16, להדר? אם נסע, נסע לעיר. זהו זה. הכל בסדר. אלא שאז הגיע שוטר קהילתי, כך הציג את עצמו, וביקש פרטים מבעלי העסקים. מרפי ביקש יותר פרטים. כך לפחות היה נדמה לו. האינטואיציה האבהית נעשתה כבדה מאוד.רפי לא שקט, מחליט לצאת מהמעבדה להחזיר מכשירי וידאו מתוקנים לבתי הקליינטים. בדרך הוא מתקשר לרונן לפלאפון. אין תשובה. ושוב אין תשובה, ושוב אין תשובה. את מכשירי הווידאו השאיר במכונית שלו. הראש עדיין בונה תסריט שאין לו קשר לפיגוע. אבל הבטן מתחילה לכאוב. סמוך לשעה שתיים מתקשרת שושי. רונן בחדר ניתוח, היא אומרת. ברמב"ם."ענן שחור. נכנסתי לענן שחור", אומר רפי.רסיסים במוח. איבוד דם. בצקת. בקע בקרקפת. אספקת דם למוח. אלה המושגים הזרים שהפכו למושגי יסוד של משפחת אברהמי. בן יחיד, תלמיד מצטיין, חייל, ילד טוב. "כל מה שרציתי, זה לראות אותו בעיניים. נכנסתי אליו. הפנים היו קצת נפוחות אבל שלמות. לא היו מושחתות". מיום ראשון נמצאים ההורים בבית­החולים. "לאן אני אלך?" שואל רפי, "לאן יש לי ללכת?"רפי אברהמי, מהנדס מכונות במקצועו, נולד בארץ. משפחתו הגיעה מבומביי, הודו. כישרון האב למתמטיקה ולפיסיקה עבר בגנים לבן. האב, שלא הכיר בערכם העצום של ההשכלה והכישרון הטבעי, ביקש להעניק לבנו את הטוב ביותר, לימודי עתודה ב'טכניון'. רונן התלבט. רפי לקח אותו לשיחות עם אנשים: עם פרופסור, קצין גבוה וגם פנצ'ר­מאכער חכם בן 80. רונן החליט ללכת לעתודה, לפקולטה לחשמל. אבל הגיל, הבנות, החבר'ה, הפריעו ללימודים. אחרי חצי שנה אמר האבא, די, תלך לצבא. ביום הפיגוע צריך היה רונן להתחיל טירונות בסיסית.הפלאפון שוב מצלצל. חברים ערבים על הקו. חיפה, כך נדמה היה, מספקת איזה מודל לדו­קיום. אבל איזה דו­קיום אמיתי יכול לצמוח בשכונות מעורבות של עוני גדול וחיים קשים. אין שום שכונה מעורבת על הכרמל, או כזאת שצופה לים. רק עמוק בעיר חיו להן יחדיו משפחות ערביות עם עולים חדשים מחבר המדינות וקשי יום, שלא מימשו את חלומם לעבור לשכונה טובה יותר. ואנחנו היינו גאים בדו­קיום הזה.המעבדה של רפי שוכנת סמוך לשכונת חליסה. "אחרי שפרצו מהומות אוקטובר, הזמנתי כמה נערים ערבים, לדבר. ישבנו בחוץ ושאלתי אותם למה זרקו אבנים. רציתי לדעת מה כואב להם, איך זה הגיע עד כדי כך. בעיניים שלהם, בין השורות, אפשר היה לראות את השנאה. הבעיה הגדולה היא עם הנוער. אני זוכר שבשיחה הזאת אמר לי אחד הבחורים, אתם כולכם שקרנים, לא יתכן שבשואה מתו שישה מיליון איש. ואני אמרתי לו, תגיד, אתה יודע כמה נהרגו בכלל במלחמת העולם השנייה? וברור שהוא לא ידע. לרובם אין השכלה אפילו מינימלית. המדינה לא דאגה לחינוך של הדור המוסלמי הצעיר. ואלה חבר'ה צעירים, שנולדו בחיפה."יש לי חבר טוב מכפר ליד. א יש משכיל מאוד. ויום אחד אמר לי, אנחנו מקבלים חצי מקיצבת הילדים שיהודים מקבלים. ואני בטוח שזה לא נכון, גם ביררתי את זה. אבל הוא, איש נאור, חי עם ההרגשה הזאת. הרבה מהחברים, הערבים הנוצרים, דווקא, אומרים לי כל הזמן 'אתם לקחתם לנו את האדמות'. אמרתי להם, מה זה לקחנו? סבא שלי היה איש עשיר בהודו ועזב שם הרבה אדמות. כשהוא הלך למות, מעולם לא הזכיר את האדמות האלה. אז מה אתם רוצים?"אבל הקונפליקט הוא לא בין האנשים הקטנים. הוא בין מנהיגים.מה דעתך על ההפגזות שלנו בתגובה על הפיגוע?"מה אני אגיד לך, אלה דברים שנעשים מחמת זעם, ולא במחשבה לטווח ארוך. זה יעזור? זה יביא פתרון?"שינית את השקפתך בעקבות האינתיפאדה האחרונה ומכת הפיגועים הזאת?"אני צמחוני 30 שנה. לא אוכל בשר. למה לפגוע ביצורים חיים? באופן טבעי אני מעריך מאוד את השמאל. אבל כשנפגשתי לא מזמן עם רן כהן, אמרתי לו, מותק שלי, אתה צודק בהשקפת החיים, אבל הבעיה שהמקום הטופוגרפי לא נכון לה. אנחנו חיים עם מוסלמים. תראי, פקיסטן היתה חלק מהודו. מהטמה גנדי, איש אציל נפש, אמר שיש בהודו מיעוט מוסלמי, בסך­הכל 180 מיליון איש, ואי­אפשר למנוע מחבורה כזאת להגיע לעצמאות וביטוי עצמי. הוא קרע את פקיסטן מהודו, וביקש מכל מוסלמי שרוצה בעצמאות לעבור למדינה. מי שרוצה להישאר, הוא אמר, יכול להישאר, אבל כהודי. גנדי שילם על כך בחייו, כי הוא נרצח בידי פטריוט הינדי. ומה קורה היום? כל האזורים האחרים בהודו שיש בהם מוסלמים, מסרבים לקבל עליהם את הממשלה ההודית ונלחמים גם הם למען עצמאות. אין להם כבוד להסכמים".ורגע לפני שהאחות מבקשת מרפי להיכנס לרגע לרופא, אנחנו מגיעים לתופעת ההתאבדות של אנשי החמאס. ורפי, שבוהה באותה שעה בכוס הקפה בידו, אומר, גם בצבא שלנו היה חינוך להתאבדות. אני זוכר את המקרה של יהודה קן­דרור שיצא עם הג'יפ לבדוק את עוצמת האש המצרית במלחמת סיני. הוא יצא עם ידיעה ברורה שהוא הולך למות. זאת היתה פעולת התאבדות, אבל למען המדינה שלו".אולי זאת תחושתם של המתאבדים המוסלמים."אולי", אומר רפי "אבל אנחנו רק התאבדנו. לא רצחנו באותו רגע נשים וילדים. וזה ההבדל".רפי אברהמי נכנס פנימה ומבקש לראות שוב את בנו. רק להציץ. אסור עכשיו, אומר הרופא לקונית, ורפי מציית. "החיים", הוא אומר, "מתהפכים ברגע. מה זה בן? בן זה חב ר בחיים. היום היחסים בין אב לבן הם מעבר ליחסים שהיו נהוגים בעבר. הבן הוא החבר האמיתי היחיד שלך. השותף המלא. כשהוא מצליח, הוא נותן את הכוח בחיים, את הטעם שלהם ואת המטרה. אתה יודע שהוא יהיה החבר היחיד שילווה אותך עד המוות. ואיפה החבר עכשיו?"