שאלת המחיר חשיפת יומניו של שמואל תמיר ז"ל, שניהל את המו"מ להחזרת השבויים מלבנון אפרת אברהם 06/12/01 ב­19 במאי 1985 החליטה ממשלת ישראל על עיסקת חילופי שבויים שכונתה "עיסקת ג'יבריל", במסגרתה נאלצה ישראל להחזיר 1,150 מחבלים שהיו כלואים בישראל תמורת קבלת מפקד הטנק חזי שי, אז והיום תושב חולון, שנשבה לאחר הקרב בסולטאן יעקוב, ושני לוחמי הנח"ל, יוסק'ה גרוף ונסים סאלם, שנשבו עם ששת חבריהם והוחזרו שנתיים קודם לכן (ראה מסגרת). ההחלטה גררה ביקורת ציבורית קשה. בעקבות החלטה זו הודיע עו"ד שמואל תמיר, לשעבר שר המשפטים ומי שעמד בראש צוות המשא ומתן להחזרת שבויי ונעדרי צה"ל ממלחמת לבנון בין השנים 1985­,1983 על התפטרותו. "שמואל לא הסכים לעיסקת ג'יבריל", מספר אחד מבני משפחתו, "הוא חשב שזה מחיר מוגזם והתפטר. הוא טען כי אפשר לנהל עוד משא ומתן כדי להוריד עוד במחיר, שג'יבריל היה בנקודת אל חזור והוא יכול היה להתפשר על פחות".בסוף חודש אוקטובר השנה הודיע הרב הצבאי הראשי, תא"ל ישראל וייס, כי שלושת חיילי צה"ל, בני אברהם, עומאר סואעד ועדי אביטן, שנחטפו ב­7 באוקטובר 2000 על ידי החיזבאללה בגזרת הר דב, הינם חללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע. בני אברהם הוא אחי, ומאחר שאני סבורה שמדינת ישראל צריכ ה לשלם כל מחיר בעבור החזרתם של אחי וחבריו ובעבור אלחנן טננבוים, התחלתי לבדוק את העיסקאות שעשתה בעבר המדינה למען החזרת שבויים ונעדרים. במסגרת החיפושים הגעתי אל משפחתו של עו"ד שמואל תמיר שנפטר בשנת 1987 לאחר מחלה. התברר לי כי תמיר הותיר ארכיון פרטי ­ מכתבים, יומנים, רשימות והקלטות נדירות המתעדות את השנתיים בהם עמד בראש צוות המשא ומתן להחזרת השבויים והנעדרים. לבקשתי נאותה משפחת תמיר לפרסם חלקים מאותו ארכיון שתמיר כתב והקליט במהלך פעילותו. יומנים אלו חושפים צוהר למלאכת התיווך ותרגילי המיקוח ומגלים עד כמה השקיעה המדינה במשימת השבת בניה הביתה. לחץ האמהות "את התפקיד קיבלתי על עצמי ביוני 1983 בעקבות פנייה של מישה ארנס, שר הביטחון. הנושא עצמו כאוב מאוד. יש לנו שלושה שבויים בסוריה בהם איש חיל האוויר, קצין (הטייס גיל פוגל, והחיילים יוחנן אלון ואריאל ליברמן ­ א.א), ששה שבויים אצל הפת"ח (חלק מהנח"לאים), שני שבויים בידי קבוצת ג'יבריל (הנח"לאים האחרים ­ גרוף וסאלם ­ א.א), וארבעה נעדרים (חזי שי, זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן, לקראת סוף יולי 1982 התברר כי אריאל ליברמן שבוי בידי הסורים ­ א.א), כשלעומתם יש ארבעה ארונות שזהות הנמצאים בהם, אם בכלל, אינה ידועה. לקחתי על עצמי את התפקיד מתוך הכרה שאם התבקשתי, אני לא יכול לסרב, לא רשאי לסרב."הטיפול בנושא קשה ומורכב מהרבה בחינות וכפי שאמר לי מאיר עמית (לשעבר ראש המוסד, א.א), שהוא אחד מאנשי הצוות, התפקיד שרובץ עליך הוא יותר מסובך... הקושי העיקרי הוא שממשלות ישראל, במיוחד בעקבות מלחמת יום הכיפורים ומתוך תחושת אשמה כבדה מאוד, חשפו עקב אכילס ישראלי בכך שהבליטו או הותירו הבלטה של הרגישות היהודית הטבועה בנו עמוק מאוד לגורלו של כל אדם הנתון בשבי. אחרי מלחמת יום הכיפורים חשפנו קבל עם ועולם תכונה מבורכת ויפה מאוד, אבל מן ההכרח היה להצפין אותה ככל שרק ניתן..."אינני בא להציע שנתבע ממשפחות ומחיילי סדיר את אותה רמת אידיאליזם שגילו גולי אפריקה בימי המחתרת או בני משפחותיהם בחוץ, אבל אנחנו, אם נדבר באופן כללי, נתונים במערכת מושגים שונה מאוד ורחוקה מאוד מן התקופה האידיאליסטית ההיא... בשל היעדר חינוך לאומי ממלכתי בנושא הזה גם חלק מן המשפחות של השבויים, ומובן שבמיוחד של הנעדרים, מגיעות לדרגת ולעוצמת התרגשות שמכתיבה דברים מחרידים ביותר. כשהואשם אריק שרון על ידי אחת האמהות בסגנון בוטה מאוד, אמרתי לה: 'אני מבין לרוחך, אבל צריך בכל זאת לדבר במידה זו או אחרת של איפוק, את מדברת על אב שכול'. התשובה ששמעתי היתה: 'אם הוא איבד את בנו, אז הוא בכוונה נקם בנו בזה שהבנים שלנו ימותו'. שנייה אמרה לי: 'פתגם ערבי אומר שאם אי אפשר לנשוך את היד צריך לנשק אותה. אנחנו לא יכולים לנשוך את אסד. שיקום מר בגין ויפנה אליו מעל במת הכנסת ויבקש אותו, ללא חישוב היוקרה, שיעשה את המחווה וישחרר את הבנים'. לא הועילו כל ההסברים שהתוצאה תהיה הפוכה. הסברתי להורים שביום הכיפורים הדברים הגיעו לידי כך שהסורים כל כך היו מודעים לרגישות שלנו שנאלצנו לשלם אולי בטריטוריה עבור רשימת שבויים, קוניטרה וכיוצא באלה. לדעתי, הפגנה מוגברת של החרדות שלנו רק תקטין את הסיכויים ותגדיל את המחיר שבבוא העת אסד יצמיד להחזרתם של השלושה. כל נסיונותי ההגיוניים הועילו במידה מוגבלת ביותר". ההטעיה הסורית "ניסינו להיאחז בכל קצה חבל, בין שהוא ישראלי, בין שהוא נאמן לממשלה ובין שהוא עוין לממשלה, בין שהוא יהודי ובין שהוא לא יהודי, מחוץ לישראל עם מדינות ידידותיות ועוד יותר עם מדינות שהם ביקורתיות מאוד כלפי ישראל אבל קרובות יותר למחבלים. כלומר, המגמה היתה לנסות וליצור מצב שבו לא תהיה אבן בלתי הפוכה בחיפוש אחרי הנעדרים מצד אחד ובלחץ כדי ליצור מצב של חילופי שבויים שמודים בקיומם"."הנושא של הארונות שהיו בידיים של הסורים היה חלק מן הנושא של המשא ומתן בעניין הנעדרים. יצאנו מתוך ההנחה שהנעדר הוא חי כל עוד לא הוכח מותו מעבר לכל ספק סביר. אבל כשיש לנו ידיעה רשמית מצד הסורים שיש ארבעה חללים הקבורים בבית הקברות היהודי, לאחר שהרב היהודי של דמשק טיפל בנושא ואלה הם ארבעה נעדרים שלכם, מחובתנו היה לבדוק את האפשרות הזאת. האם זה דיסאינפורמציה כדי לבלבל לנו את המוח ולפגוע במורל של המשפחות או לא. יש לנו ארבעה בחורים שם לפי מה שטוענים הסורים או שזה תרמית. הסורים נתנו תחילה שמות של ארבעה לוחמים שאלה הם אמורים להיות קבורים בבית הקברות היהודי בדמשק ­ וארבעת הלוחמים הללו שלמים, חיים ובריאים בישראל. אני רוצה לומר שהאפשרות היא שהסורים מצאו דיסקיות ותעודות זהות בשטח, היו להם ארבע גופות, הם קישרו את האותות האלה עם הגופות והודיעו לנו שאלה הם וקברו אותם."היו גם אפשרויות אחרות של הטעיה. דרך גורמים שונים באירופה וארצות אחרות ניסינו לקבל הסכמה של אסד לפתיחת הארונות ובדיקתם וזיהויים. התשובה של אסד, הן לגבי המשא ומתן לשחרור שבויים, והיו בידיו כבר שלושה שבויים (פוגל, אלון וליברמן ­ א.א), והן לגבי כל הנושא של שבויים ונעדרים, היתה ­ המלחמה לא נסתיימה, לפני שהמלחמה מסתיימת. כל עוד היא מתקיימת אני לא אטפל בנושא. קיבלנו סירוב אחר סירוב. פנינו לשליט רומניה, ניקולאי צ'אוצ'סקו, למשל, שיחסיו טובים עם אסד. צ'אוצ'סקו פנה ולמיטב ידיעתי, הוא נתקל בכתף קרירה. אבל זו דוגמה אחת מיני עשרות."גם רוברט מק'פארלן, יועצו המיוחד לענייני ביטחון לאומי של נשיא ארצות­הברית, רונלד רייגן, העלה בפני אסד נקודות רבות מאוד. למרבה התימהון, כנראה שלגבי כל הנקודות קיבל תשובה שלילית. בנושא הזה אסד אמר לו: 'אני אבדוק', ואחר כך קיבל תשובה חיובית. מהתשובה החיובית ועד הביצוע היו עוד קשיים רבים: מי יבדוק? מי יזהה? לנו, לצערנו הרב, יש ניסיון רב ועשיר בתהליך הזה של זיהוי החללים מכל מלחמות ישראל והרב הצבאי הראשי הוא מומחה בינלאומי לנושא. הוא רצה לבוא לדמשק לבדוק את הגופות. הסורים התנגדו לכך ושללו את זה מכל וכל. בסוף לאחר משא ומתן סוכם שנציג הצלב האדום הבינלאומי, פרופסור מומחה, ייצא לאחר שיקבל מהרב הצבאי לצה"ל את הנתונים והסימנים שניתן יהיה לזהות את כל אחד מהחללים, שבאים בחשבון שאלה הם."המומחה מטעם הצלב האדום יצא לשווייץ לעשרה ימים, עבד ביום ובלילה עם צוות המשא ומתן. הרב הצבאי יצא לשווייץ ואחר כך המומחה יצא לדמשק. את הממצאים הוא הביא לשווייץ. הם פתחו את הארונות אחד לאחד. היה שוני בין ארון אחד לבין שלושת האחרים. ארון אחד היה עטוף בבד שמכיל חומר משמר. אז התחיל תהליך הזיהוי לאחר המוות. המומחה ערך רשימות כדי שיוכל להביא אותן לפגישה עם הרב הצבאי הראשי. הרב קיבלם והביאם לארץ לבדיקות נוספות. הרב זיהה את זהר ליפשיץ, שראינו בו עד אז נעדר. הודענו למשפחת ליפשיץ, שנשאה את ההיעדרות בגבורה גדולה וקיבלה את התוצאה האיומה באומץ בלתי רגיל."לגבי שלוש הגופות האחרות, הרב נטה למחשבה, למסקנ ה, שאלה לא חיילים שלנו. על חייל אחד היו נעליים של הצבא הסורי, בכיסו של אחר היה כסף סורי, גם כן לא הוכחה סופית, ולאחר מכן הוא קיבל נתונים מלאים על גופותיהם, על המקרה, על הגודל של כל אחד ואחד, השווה את הנתונים הללו עם כל נתוני הנעדרים שאולי נהרגו והגיע למסקנה מוחלטת שאף אחד מהנעדרים איננו נמנה עם אף אחת משלוש הגופות. פנינו לסורים וביקשנו מהם לקחת את שלוש הגופות חזרה. הם נענו. זה נעשה לאחר חילופי השבויים שהעבירו אחר כך לכאן."אני זוכר שהיה רצון עז, טבעי ואנושי של המשפחות שאלה לא יהיו בניהם בארונות. תקוותם היתה שהבחורים חיים באיזה מקום לא ידוע ושעניין ארבע הגופות זה התעללות סורית. מצד שני היתה חובה שלנו לבדוק את הנושא והתוצאה לא היתה שחור­לבן. עובדה שרק אחד זוהה. ועד היום קשה מאוד לקבוע סופית אם הסורים פעלו בתום לב, שהם סברו שגם השלושה האחרים הם חיילים ישראלים, או שהם בנושא הזה צירפו אמת לשקר, כיוון שהם שלחו לנו שמות אחרים". גורלו של חזי שי יומניו של תמיר מגלים כיצד התברר למערכת הביטחון כי חזי שי, שהסברה הראשונית גרסה כי הוא מת, נמצא בין החיים. "במהלך 1985 ישראל שמה את ידה על קלף חשוב כנגד אחמד ג'יבריל ­ בן אחותו, מוראד אלי­בושנק. אחרי שהיה בידינו, יחד עם נהגו, ידענו שהוא לא רק קרוב של ג'יבריל, אלא שהוא קצין בכיר, ממייסדי ארגונו של ג'יבריל. חשבנו שהימצאותו בידינו תחיש את המשא ומתן ואולי תביא לכך שנוכל לגמור את הסיפור של השבויים בידי ג'יבריל. מצאנו דרך להתקשר אל ביתו של ג'יבריל לאו דווקא מישראל, אלא מאירופה, להרים לו טלפון ולהציע לו הצעה פשוטה: 'לנו יש שניים ­ בן אחותך ונהג, לכם יש שניים ­ גרוף וסאלם, בוא נחליף'."תחילה עוד נדמה היה שיש עניין בצד השני כי התשובות היו חמקניות, לא שליליות ולא חיוביות. אבל לא עבר זמן רב עד שהבנו שהוא לא יילך על הדרך הזו. ג'יבריל ביקש כמה סימנים, אבל בעיקר זאת היתה התחמקות... הניסיון הזה לא עלה יפה. מבחינה הגיונית זה בהחלט יכול היה להצליח מפני שלא היה מדובר בפרוטקציה משפחתית. מדובר היה בשחרור מפקד בכיר בארגון שלו... בשלב הרבה יותר מאוחר ג'יבריל בא והתרברב שהוא למד מסטלין , מורו ורבו, וסיפר שלסטלין היו שני בנים בידי הצד השני, וקיבל הצעות ופיתויים ולא שעה אליהם ­ והוא יילך בדרכו של סטלין. זה לא מדויק, בפגישת הקרבה הראשונה שהיתה לנו עם אנשי ג'יבריל, כשלא העלינו את שמו של מוראד, בן אחותו, כאחד המועמדים להחלפה, באה תרעומת מהצד השני. 'אתם מוכרחים להבין שהוא קרוב של ג'יבריל, הוא בן משפחתו, הוא קרוב ללבו, ואיך זה שאתם לא כוללים אותו בתוך הרשימה?', הם אמרו. הם ירדו מסטלין וירדו מהגבורה של סטלין ודיברו בלשון בני אדם. עדיין לא אצה לנו הדרך להציע אותו כי היינו בשלבים מאוד מוקדמים של המשא ומתן."מוראד היה מבודד בתאו. קיווינו שהוא ייתן לנו מידע על נעדרים נוספים. קיבלנו ממנו מידע לא על נעדרים נוספים אלא על הנעדר חזי שי. הוא לא נקב בשם הזה, הוא גם לא הודה שחזי בידיהם, אבל הוא סיפר כמה דברים. חיזוק לדבריו שמענו מנהגו שסיפר כי באחד מימי הקרבות הוא פגש בדרך למחנה של אנשי ג'יבריל בחור לבוש סרבל והוא התחיל לדבר איתו. הבחור השיב לו בערבית במבטא עיראקי. הוא לא ידע על גורלו. הוא לא אמר מילה נוספת. מה שהיה ברור שמבין הנעדרים יש רק אחד שדובר ערבית במבטא עיראקי וזה שי שמשפחתו עלתה מעיראק. זה אומר שב­1982 בימי הקרבות חזי עוד היה חי. יכול להיות ששעה אחרי שהוא ראה אותו הוציאו אותו להורג, אבל לגבי המועד זו היתה בשבילנו הוכחה שסמוך למחנה ג'יבריל נראה חזי שי בתאריך מסוים וזוהי נקודת מוצא חשובה וחיונית. הוא נבדק במכונת אמת, התברר שהוא לא משקר. הוא לא המציא את הסיפור, הוא לא יכול היה להמציא את הסיפור, אבל כשנשאל מה עלה בגורלו ­ הוא שיקר. אבל עמד בתוקף על גירסתו... ראיתי בכך פתח חשוב מאוד בדבר גורלו של חזי."בחודש הראשון של החקירות מוראד לא נפגש עם איש, בראש ובראשונה כדי לברר דרכו מה עלה בגורל הנעדרים. הוא אמר דברים מאוד משמעותיים, לא סופיים. באותו זמן בבדיקה מחודשת שנעשתה הגיע המודיעין לקטע של העיתון 'אל­דוסטור' שפורסם בירדן בשעתו סמוך לימי הקרבות, ובו אזכור בראיון שנעשה עם איש מאנשי ג'יבריל, המתייחס לדרך ההגונה שבה הם נוהגים בשבויים. השם של חזי שי הופיע שם. הקטע הזה, לצערי הרב, לא פורש באופן מספיק ברור במודיעין. הבדיקה המחודשת אמרה לנו המון... זה לא אומר שהיום הוא חי, זה לא אומר שזוהי אמת... זו יכולה להיות דיסאינפורמציה, אבל מאידך גם האמת. בעיני זה היה מאוד משמעותי. כשאני צירפתי את זה למידע שמסר מוראד ולעוד כמה ידיעות, יצאתי מהנחה שלפחות אחד מבין הנעדרים בחיים ושג'יבריל מחזיק אותו ושומר אותו כקלף רזרבי. הוא כנראה חשב לקבל תמורה עבור השניים (גרוף וסאלם, א.א) ולמחרת בבוקר או כעבור חודש לשלוף את חזי שי ולומר: 'כמה אתם משלמים בעבור זה?'. היה לי ברור שאחת מהמשימות הדחופות שעומדות בפנינו היא לאלץ את ג'יבריל לחשוף את שי."כשהכינונו את המשא ומתן בז'נבה לגבי שמונת השבויים, המחשבה היתה שזה לא שמונה אלא תשעה. בראשית המשא ומתן הוצאתי את קטע העיתון הירדני עם תרגום, הנחתי אותו על השולחן בפני מר ז'אן הופלינגר, מנהל מחלקת המזרח התיכון בצלב האדום הבינלאומי, ואמרתי לו: 'מה דעתך על זה? ואני אומר לך שזה קטע אחד ממה שאנחנו יודעים. למה אנחנו מדברים על שמונה כשיש תשעה?'. הוא התרשם. חזרנו לנושא שוב ושוב, וקיבלנו תשובות מתחמקות. התגובות הגבירו את תחושתי ששי חי ומוסתר על ידם שנתיים באפלה. ג'יבריל יושב בדמשק. יושבים שליחיו בז'נבה והם נותנים את התשובות הציניות ביותר כמו: 'זה דיסאינפורמציה', 'אתם לא מכירים דברים כאלה', 'זה ט כניקה'. הם לא נסוגו מהטיעונים הללו כהוא זה."המשא ומתן נמשך, כשהגענו ארצה והודענו על הצלחת המשא ומתן, חשבתי שחיוני שבשלב זה אודיע קבל עם ועולם: 'חזי שי חי והוא בידי ג'יבריל'. במסיבת העיתונאים שנערכה הודעתי זאת ואנחנו חשבנו שבכך יש חיזוק מעמדו של שי כאדם חי המועמד לחילופין. מכאן היתה עוד דרך תלאות קשה מאוד."הצלב האדום מופקד על ביקורים אצל שני הצדדים. אצלנו היו כ­120 אנשי ג'יבריל כולל בן אחותו. בידיהם היו שני עצורים, גרוף וסאלם. הודענו לצלב האדום הבינלאומי ששי חי ודרשנו ביקורים על בסיס של הדדיות. ג'יבריל הוסיף לנהוג בקשיחות. הוא רמז שמילוי תביעותיו יחיש את קידום המשא ומתן. חוצפתו הרקיעה לשיא חדש: הוא ביקש שמשפחותיהם של השבויים הישראליים יצטלמו יחד עם ד"ר אמרי (שגריר אוסטריה ביוון, א.א) וח"כ לובה אליאב ליד מקום הולדתו של ג'יבריל ­ ביתו ביפו. ראיתי בכך השפלה קשה מנשוא ובלב כבד קיבלתי את החלטת ממשלת ישראל להיענות לבקשה ולהצעה."במהלך המשא ומתן ד"ר אמרי מדלג על קו תל­אביב­דמשק חליפות. משא ומתן ארוך ומייגע עם תשובות מעורפלות ובלתי מחויבות בדבר מצבו של שי. באחד ממסעות הד ילוגים של ד"ר אמרי עשיתי מבחן סמוי. מסרתי לידיו שלושה ספרי תנ"ך כדי להעבירם לשלושת השבויים שבידי ג'יבריל. ד"ר אמרי חזר ודיווח שספרי התנ"ך נמסרו. הוא אינו מחזיר ספר אחד. האומנם זהו סימן שכל שלושת התנכ"ים הגיעו ליעדם?". החוסן הלאומי על שיטת התיווך כתב תמיר: "המשא ומתן מתנהל לא פנים אל פנים אלא בעל פה בסיוע גורמים בינלאומיים, ובראש ובראשונה הצלב האדום הבינלאומי. הם שומעים אותנו, מעבירים את הדברים, שומעים את הצד שכנגד ומעבירים את הדברים אלינו. בשלב מתקדם יותר עוברים לתכתובת. שני הצדדים אינם מעוניינים בפגישה. הדרך הקרובה ביותר לפגישה היא מה שידוע כשיחות קרבה. ישבנו בז'נבה. אנחנו במקום אחד, הם במקום שני, והצלב האדום שוטט בינינו לבינם, לפעמים שלוש­ארבע פעמים ביום. המגעים שאנחנו מנהלים אינם מגעים ישירים, לא עם הסורים ולא עם המחבלים. הפגישות מתישות מאוד. לוקח זמן להסיר כל מיני חששות ומכשולים פורמליים, אבל לאט לאט, עם המעבר מישיבה לישיבה, נשברות חלק מהמחיצות. בסופו של דבר, בני אדם מנהלים את המשא ומתן ונוצרת כימיה בין האנשים. מקיימים ויכוחים על גבי ויכוחים על כל נקודה ונקודה עד שבסופו של דבר מגיעים להחלטה הסופית ויש הסכם."נקודה כאובה היא שהסורים בשום אופן לא היו מוכנים לשמוע על החזרת גופתו של אלי כהן. או שיש שם מספר אישים שנושא זה בשבילם עוד מביך. או שזה מיתוס אצלם. עליו בשום פנים ואופן לא רצו לשמו ע. הם הפיצו שמועות כאילו גופתו נשרפה. השגריר אמרי הבין מהם שאילו היינו עומדים על כך ­ לא היה הסכם. עם כל הכאב של אי מילוי חובה כלפי לוחם, עם כל כאב הלב, צריך היה לוותר על זה... יחד עם זאת יש לנו הרגשה ברורה, אני לא בטוח בה, שזה תהליך של פשרה. כלומר, בעקבות העיסקה עם הסורים הם יציגו את השלושה בפני הצלב האדום, ובשבועות הקרובים ייכנסו איתנו למשא ומתן, עם ג'יבריל עצמו".תמיר הוטרד מאוד מהחוסן הלאומי. כך, למשל, הוא כותב על ביקורו במחנה אנצאר בדרום לבנון, ש­4,500 מיושביו הוחזרו במסגרת עיסקת החזרת ששת הנח"לאים החטופים בסוף שנת .1983 "ביקור שלי במחנה אנצאר לפני שחרור העצורים דיכא אותי. אמרתי לשר הביטחון בשובי כי מצאתי 600 יהודים נפחדים המופקדים על 6,000 ערבים בעלי מורל גבוה ביותר, וזה בהחלט היה יכול להיות אחרת. במלחמת שלום הגליל איבדנו למעלה מ­500 חיילים וקצינים ולמעלה מ­2,000 פצועים, כאשר האבידות של המחבלים נעו אי שם בין 500 לאלף בלבד. כעת עם שחרור העצורים מאנצאר אנחנו עלולים לאבד את אחד ההישגים המרכזיים הקרוי הרס התשתית של אש"פ. דהיינו 5,000 קצינים וחיילים, חלקם הגדול חדורי רוח מאבק, ישוחררו שוב... במידה מסוימת נטלתי על עצמי תפקיד שבו אני צריך לאכול חלק נכבד מן ההישגים והחולשות של בגין ושרון ואני עשיתי זאת ביודעין. אינני מתחרט על כך, אבל התמונה הנחשפת היא שקשה ולעשות רברס בשלב זה קשה מאוד, אבל במידה זו או אחרת אני מתאמץ לעשות זאת".תמיר מתעכב גם על הלחץ הציבורי שהופעל לשחרור השבויים. "אין לי ספק שחסרה בעם בגרות לאותה מידת איזון דק שהכרחי לקיימה בנושאים האלה. מצד אחד ישראל עושה יותר מכל עם אחר למען הנכים, הפצועים ומשפחות החללים, אבל בתחום החינוכי מה פירוש ההגדרה 'עם במערכה'?. התברר שבנקודה הזאת של השבי לא הוכשרה די הרוח. מקובל, העם הזה הוכיח גדולת נפש, בנכונות למות בקרב... אבל התגובה חסרת הפרופורציה לגבי השבי לעומת התגובה שבאה בעקבות נפילתם של חללים... לעניות דעתי, לאורך הימים אם תהיה פעם לעם הזה מנהיגות כוללת, איתנה ואנושית, צריך לעשות את זה משום שהדבר הזה מהווה מראש עקב אכילס ביכולתה של ישראל לצאת למערכות."קיבלתי על עצמי את התפקיד בהתנדבות, הוא מצריך זמן רב כל יום, אבל עד עכשיו אני מקבל את כל העזרה הנדרשת, חלק מן האנשים שאני עובד איתם יעילים ובאיכות טובה, גם מוסרית וגם עניינית. עד עכשיו הפעולה שלי זזה, במידה והיא זזה, בראש וראשונה בשל הגישה הנבונה והחברית של מישה ארנס שיודע בדיוק את מי הוא קיבל למערכת, ובכל אופן ידידותי מאוד. ומה שחשוב לא פחות, ענייני מאוד, כשהתוצאה היא כמעט כל המלצותי, בלי יוצא מן הכלל, נתקבלו, שאלת הביצוע היא המורכבת ביותר".