פעם הורה, היום הודה שמואל מאירי 23/12/01 ביום שלישי בערב, באולם הספורט של בית הספר "נופים" בכרמל, ניתנה לי רשות מיוחדת מטעם המדריך­המפקח עידו פורטל, בן ,22 שכינויו "מסיונריו", לצפות בטקס מוזר, במהלכו הפכה לנגד עיני המשתאות חבורת נערים "צפונים­בונבונים" מהכרמל, לשבט ילידים, עירומי כפות רגליים.הם הסתופפו שם, במעגל משולהב ומחאו כף בדבקות. הם שרו שירים בפורטוגזית, כאילו היתה זו שפת אמם: פי­זה ק­בובק­לו ק­רוב­בי ו­סה פי­זה (בפורטוגזית: הו שוליית האלים, הייתי רוצה לראות אותך דורך כאן). הם הלמו בתוף גדול וגם ידעו לאחוז בכלי נגינה פשוטים, משל נולדו באחד מפרוורי סאן­פאולו. והם הפליאו לבצע סלטות ומיני גילגולים באוויר, כמו בילו את רוב ילדותם בדילוגים מעץ לעץ, ביערות העד של ברזיל.מה קורה כאן? שאלתי בבהלה מסוימת את ה"מסיונריו", שהוא במקצועו מדריך ספורט הקפוארה, אחרי שלמדתי ממנו ש"כל ילד שמצטרף לקבוצה מוטבל לעולם הקפוארה וגם מקבל מעין שם חדש, שילווה אותו מעתה ועד עולם, כל עוד יהיה חבר בקבוצה". מדוע אתה לוקח את ילדי השבט שלנו, ומלמד אותם מנהגים ושירים השייכים לשבט אחר? תהיתי בקול. "אל דאגה", השיב עידו פורטל, "מי שמצוי בקפוארה יודע שהישראלים נמצאים בצמרת העולמית של הספורט הזה. יש לנו גאוות יחידה אמיתית. הקפוארה נוגעת בהרבה נימים שמשותפים לכל בני האדם. בספורט הזה תמצא אדומי עור, שחורים ולבנים, בני עמים ושבטים שונים. וכל קבוצה ממשיכה, למרות זאת, לאחוז במנהגיה".אז למה להמציא לחניך שם חדש?"זו מסורת. לפני שנים נחשבו הקפואריסטים בברזיל לפורעי חוק ונאלצו להסתתר מאחורי כינוי. ועד היום נהוג שכל תלמיד שמצטרף לקבוצה מקבל בטקס מיוחד, בנוכחות מורינו הדגולים ביותר, חגורה ירוקה וכינוי שמייצג את תכונות האופי שלו". אם זו רק אמנות ספורטיבית, מדוע להטביל את החניך לתוך תרבות זרה? "אנחנו לא כת. אלא מבקשים לספק לחברים שלנו פעילות ודרך חשיבה חדשה על חייהם. כאשר הכל נשמר בפרספקטיבה. שום אדם ושום תרבות אינם נבלעים בתוך הסחף של הקפוארה, שנושא את כולנו למעלה וקדימה".ואם יבוא חניך ויגיד: המורה, החלטתי לחיות בברזיל, כי שם אהיה קרוב לדברים שלמדתי ממך, תרגיש שנכשלת?"המטרה שלנו היא לשמור על העצמיות, האופי ודרך החשיבה של כל תלמיד. ולכן לא ארגיש שנכשלתי, כי לא מתפקידי להצדיק או לבטל נורמה מסוימת, אלא לתת לחניכים כלים להתמודד עם המציאות. אנחנו מבצעים קפוארה ברזילאית דרך עיניים ישראליות. אחרת לא היינו מגיעים עד הלום".לאן הגעתם?"מי שרואה את אלפי החניכים שמצטרפים בכל הארץ, ומי שמבחין בשינויים החיוביים שהם עוברים בזכות כך, מדבר עלינו כעל תחליף לתנועות הנוער של פעם. לפני כמה ימים בא לכאן אבא ואמר לי: 'אתם שיניתם לי את הילד'". הקבוצה ואכן, לחבורת המתאמנים בקפוארה יש סימנים שמבדילים אותם, אפילו במראה החיצוני, משאר בני גילם. למשל, קשה למצוא שם ילד או ילדה, שיש להם עגיל באוזן, צמיד על היד, לק על הציפורן או, חלילה, פירסינג בגבה. פני הבנות חפים מאיפור, שערות הבנים גזוזות באופן שמרני. לשיעור התייצבו בתלבושת בהירה ואחידה."העגילים ירדו, ולי זה בכלל לא מפריע", אמרה שירה יציב, בת ,17 המכונה "מרביליה". "יש כאן את הקטע הקבוצתי: הם לא בעד עישון. ולא בעד יותר מדי עגילים או תספורות משונות. גם לא בעד לצבוע שיער בצורה מוזרה. אנחנו אוהבים להיות צנועים. אם מישהו עושה משהו שלא מקובל, תיכף המדריך ידבר איתו."יש כאלה שהקפוארה היא מה שמציל אותם. אצלי זה כבר מזמן גלש לחיים הפרטיים. כל החיים שלי עכשיו הם סביב העניין הזה: בבוקר אני מתאמנת לבד. בצהריים אני נפגשת עם החבר'ה באיזה פארק או באיזה בית וממשיכים בתירגול עד הערב". אופיר יודלביץ, מכיתה י"ב ב"אליאנס" אשר אוחז בכינוי "סנורה" (גזר), על שום הנמשים שעל פניו, אינו מתבייש לשאת קולו בשירה. "אין פה מקום לשום בושה", הוא אומר, "כי כולם כאן עושים משהו שנראה להם בהת חלה מוזר. כשאתה מתחיל לשיר, מצטרף ותורם למעגל, אתה מרגיש חלק ממנו וזה יותר מקרב אותך לקפוארה. ככה, דרך השירה, גם לומדים שפה חדשה, פורטוגזית". ידעת מראש לקראת מה אתה הולך?"בוודאי. לקפוארה צריך לבוא בראש פתוח. כי למי שמחפש רק לצחוק על דברים, זה לא ילך". "נעים מאוד, השם שלי קריוקה...", מציג עצמו ילד בן ,12 "אמא שלי שאלה מה הפירוש לשמי החדש ולא ידעתי. אחרי חודש המדריך הסביר לי ש'קריוקה' זה כינוי לאיש שבא מריו דה­ז'נרו. מאז אני חושב לעצמי כל הזמן: איך הם בדיוק נראים, האנשים האלה שבאים מריו".מה דעתך על השם החדש של גיא? נשאלת אורנה עמיקם, האמא, ומשיבה: "אנחנו חיים בארץ קטנה. צריך להיפתח לעולם הגדול. ממה יש לחשוש? תראה כמה הספורט הזה אלגנטי. שמעתי שבקרטה ילדים חוטפים מכות רצח. תראה איזה כבוד הדדי יש כאן בין הילדים. ראית פה ילד שלועג לחבר שלו?". לא. במעגל ההודה הביטוי הנאמן ביותר למשמעת הקבוצתית ניתן בשעת טקס ה"הודה", בו מתאספים החניכים במעגל ואמורים להביא לידי ביטוי את כל התכונות הטובות אותן רכשו במהלך האימון. בכל פעם נכנסים שניים מהחניכים פנימה, כדי להתגושש לקול הלמות התוף, שאת הקצב שלו מכתיב המדריך ומחקים החניכים, שעומדים סביב, במחיאות כף. על אף שהם מונים יותר מ­,40 רוב הזמן נותר המעגל בשלמותו, כאילו צויר במחוגה. מי שמביט ימינה ושמאלה, מתקן מייד את מיקומו של מי שחורג ממנו, אפילו בסנטימטר.בזמן ששני המתגוששים חגים זה מול זה בזירה, במין קרב מוזר, שמטרתו אינה לפגוע ביריב, אלא להפגין בפניו את יכולתך, במין דיאלוג של תנועות גוף, עומדים שפופים שני ילדים אחרים ליד התוף, ומצפים לאות מן המדריך להיכנס פנימה. "המשמעת כאן כבדה מאוד", מודה פורטל. "זה נכנס להם לאט: הכבוד למאמן, הכבוד להורים. כשרואים מישהו שבא לפה ומושך לאבא שלו בשרוול, תיכף הוא מקבל הערה. מייד מיישרים אותו על הקו. המשמעת יוצאת מנקודת מבט טובה: אתה רוצה ללמוד להפיק מעצמך משהו? תהיה ממושמע. תהיה מסודר ורק ככה תגלה את הדרך שלך".אחרי הפיגוע בשבוע שעבר קיימתם שיעור ?"בהחלט כן. באנו לעולם בשביל לשמוח וליהנות. וזה חלק חשוב בשגרת החיים. אם יתברר כי השלום לא בא בדורנו, לפחות נוכל להגיד שאף שהיה קשה, ידענו להפיק את המירב מהמצב. לדעתי, גם עם העצב הישראלי אפשר להתמודד טוב יותר באמצעות הקפוארה".הופעתו של הצלם לא נעלמת מעיני המדריך וגם לא מעיני הזוטר שבחניכים. "מותר לכם להשוויץ בידע שרכשתם פה", הוא הכריז. קצב התוף הלך וגבר, ואיתו התרוממו הביצועים בזירה לגבהים חדשים. המדריך נכנס פנימה, נעמד על ראשו, ואז, בתרגיל בטן מדהים וקשה, הוריד את רגליו לאט לאט אל הצד השני, עד שנגעו ברצפה. חניך אחר דילג בקלילות בתוך המעגל כשכל גופו נסמך על כפות ידיו בלבד. אחר ביצע תרגיל שהעמיד לרגע בספק את קיומו של כוח המשיכה. מדי פעם מתחלפים הנערים בלהקת הנגנים. אך הם עושים זאת באופן כזה, שהמוזיקה אף פעם לא נפסקת, גם לא לשנייה. לקראת הסיום, הולך הקצב וגובר, הולך וגובר. רעמי תופים וקולות המצילתיים ממלאים את ההיכל ואת הנשמה. דומה שאנו נמצאים עכשיו בעיצומו של קרנבל. השירה קולחת מפי כל ילדי השבט. ובמעגל ­ סלטות באוויר וסביבונים אנושיים, שמוצאים לגופם כל מיני נקו דות אחיזה משונות על הארץ. ואז, לפי אות מוסכם, מסתיימת השירה והנגינה באחת, בשאגה אדירה, שבוקעת מעשרות גרונות ביחד: אהההההההה...