הוא דווקא גבר רומנטי האם מאחורי החזות הרגישה של אהרון פררה ב"לנשים בלבד" מסתתר רב- שגל? זוהר ישראל 27/12/01 הטרנד האחרון בכתיבה הוא להשתמש בצמד המילים "גילוי נאות", לפני שמתחילים לבקר משהו. לא נעים לי מהקולגות, אז טרם הביקורת על "לנשים בלבד", אפצח גם אני בסוג של גילוי: מעולם לא היה לי מחזור, אין לי מושג מה יתרונות הכנפיים, והספיגה היחידה שאני מכיר במובן הזה היא ספיגת העלבונות וההתעללות מצד מי שנמצאת מהעבר השני בתקופה הזו. כדי שהנקודה תהיה ברורה ­ אני מאלה שנהנים לפצח גרעינים, לגרבץ ולנהום בצורה ניאנדרתלית כשהם רואים משחק כדורגל.מה יש לאחד כזה לחפש מול תוכנית שמיועדת מלכתחילה רק לנשים? התשובה פשוטה: סקרנות. גברים, כמו ילדים קטנים, רוצים את מה שלא נותנים להם. ככה זה עם ערוצי הפורנו, ככה זה עם ערוץ הספורט בתשלום. ברגע שתוכנית מכונה "לנשים בלבד", הם ירצו לדעת מה יש שם, איזה סודות נסתרים אפשר ללמוד ומה באמת מעניין נשים. ולא מתוך השאיפה להרחיב אופקים וללמוד משהו (בשביל זה יש את אוניברסיטת לטביה), אלא כדי להשתמש בידע הנרכש ולנצל אותו להשיג בחורות.אהרון פררה, מגיש "לנשים בלבד", לא נמנה על אותם פרימיטיבים. לפררה יש את הנישה הזו של אחד שיש לו דיבור עם נשים, ובנוסף לטלוויזי ה, יש לו תוכנית יומית ברדיו בעלת השם המפתיע ­ "לא לנשים בלבד", שלמרות התחכום הרב בשמה, פררה מדבר לכל אורכה בלשון פנייה לנקבה.על פניו, נראה שפררה פיצח את האגוז הקשה של הנשיות ומייצג את מה שמכונה הגבריות החדשה. הוא מתחנף, מחייך, מאזין בקשב ברב, מייחצן את מה שצריך, מחייך, מהנהן, מעודד, מחייך. במילים אחרות ­ מתקתק וסכריני על גבול הבחילה. כשנראה כאילו הוא מתחיל להשתעמם, הוא רק מסיט את ראשו הצדה ואומר "אהמ... מעניין".קשה להאמין שיש גבר כה מודע לצורך להביע את הצד הנשי שבו, כמו פררה. קשה עד בלתי אפשרי. מה שמעורר מיד את השאלה, האם זו המזימה של פררה? האם המתיקות שלו היא מעשה נוכלות? והאם ­ ונידמה לרגע לקארי מ"סקס והעיר הגדולה" ­ מאחורי החזות הרגישה והחיוך צחור השיניים שלו מסתתר רב­שגל בינלאומי?עד חזרתה של "מבט נשי" (עם בילי מוסקונה­לרמן, עוד אחת שבטוח מסתירה משהו מתחת לסכריניות שלה) למסך, אי שם בינואר­פברואר, "לנשים בלבד" הוא פחות או יותר המגזין היחיד בטלוויזיה שמתעסק מראש רק בסוגיות שאמורות לעניין את המין החלק.והנה מדגם מייצג ברובו של מה שמעניין נשים לפי התוכנית של אהרון פררה: תרופות סבתא, דיאטות למיניהן, חיתולים, אסטרולוגיה, ריהוט וסידור הבית (ומה עם גיהוץ, כביסה ושטיפת כלים? כנראה בתוכניות הקרובות). מרתק. זה כמו שתוכנית מקבילה לגברים תעסוק בהורדת זבל, בשיטות להריגת ג'וקים ובמקומות מועדפים להשאיר בגדים זרוקים ברחבי הבית. מה שמעיד שאולי תחת האצטלה של מגזין נשי, נמצאת תפיסה מעט שוביניסטית ואנאכרוניסטית (מדובר בתוכנית של ערוץ ,33 השייך לרשות השידור, אז אין מה להתפלא), שבעצם יורה לעצמה ברגל. גם שיר הנושא "נשים נשים", לכאורה העניין שלשמו נתכנסנו, הוא אחד מהשירים עם המילים היותר סקסיסטיות שיש. גם הוא לקוח אי שם משנות השבעים.אגב, בקרוב יהפוך ערוץ 33 לבעל אוריינטציה ערבית (ייקרא ככל הנראה "רשות השידור בערבית"). נראה אם מתכונת המגזין הנשי תעסוק בסוגי רעלות, שמירת כבוד המשפחה, שיטות לאיזון הסלים על הראש. תעזבו אתכם, אם אתם רוצים לדעת מה באמת מעניין נשים ­ ביום רביעי תתחיל העונה החדשה של "סקס והעיר הגדולה" בערוץ 2.בכל אופן, אם מתעלמים מכל אלה, "לנשים בלבד" מתאימה לזמן שידורה ­ שישי אחר הצהריים, ואת אהרון פררה אתן יכולות בשקט להזמין לכ וס תה מהביל ולעיון משותף בשבועון "לאשה". אחרי הכל, זו תוכנית אטית, עם אווירה נעימה ורגועה, שמתנהלת בעצלתיים על מי מנוחות. בקיצור ­ יופי נרדמים איתה."לנשים בלבד", ערוץ ,33 שישי, 17:30*** לא לנשים בלבד כבר הרבה זמן שבארץ לא הונפק מוצר של תרבות פופולרית שמשקף את ההוויה סביבו בפוקוס כל כך מדויק ואמין. עברי לידר השכיל לקלוט את זה ועשה את מה שאולי היה צריך להיעשות כבר מזמן: להעניק תווית, מסגרת ולגיטימציה לתרבות הכלום והסתם של בני הדור שיודע סבל, אבל לא כזה של מלחמות. "האנשים החדשים" של לידר הם לא מוטציה משודרגת של ילדי אור הירח הנוירוטים, הפציפיסטים ונטולי האלימות והרוע של אביב גפן. הם משהו הרבה יותר טריוויאלי, מוחשי, מחושב והגיוני. אם תרצו, אלה ילדי אור הניאון. הילדים שיודעים מה הם רוצים, יודעים שזה כלום, אבל בכל זאת מתרגשים מזה. הילדים שנהנים מסיפוק צרכים אישיים ולא קולקטיביים בגלל שזה מה שיותר חשוב בשבילם. הילדים שאוהבים את הארץ כי הם רגילים אליה, ולא כי הם נלחמו בשבילה. במילים אחרות, הוא הופך את הסתם והכלום לדפוס התנהגותי בר הכרה.ללידר יש את היכולת המוערכת לנווט רעיונות קוגניטיביים לטקסטים ליריים מתוחכמים, וכשהאחרונים מופיעים במסגרת של תרבות המונים ­ ההישג מתעצם פי כמה. היכולת הזו שלו מובילה אותו לדיסק שהוא נקודת ציון חשובה מאוד על מפת הפופ/רוק הישראלי. מ צד אחד, הדיסק הזה הוא אלבום קונספט מצוין מבחינה טקסטואלית ומוזיקלית, ומצד שני יש בו מסר קוהרנטי ומהוקצע להפליא שמעניק לו ערך מוסף, שספק גדול אם אמנים אחרים בני דורו היו מסוגלים לייצר. כאמן, הוא פחות או יותר ביסס לעצמו את מעמדו כנציג של "האנשים החדשים" האלה כבר באלבומו הקודם, "יותר טוב כלום מכמעט". כתאורטיקן, כמו גם כהומוסקסואל וכנציג אותנטי של הדור הזה, הוא כובש בסערה את הכתר באלבומו החדש.לידר פותח את "האנשים החדשים" בהסבר קצר על התאוריה. שיר הנושא, שפותח את האלבום, רווי דוגמאות לאנשים כאלה. ב"בתי קפה", הסינגל הראשון שיצא לרדיו, הוא כותב: "איך כסף זה דבר יפה כשהוא הולך איתנו", ונותן בכך הגדרה מדויקת למושג "פקה­פקה"; ב"לבד" הוא יוצא באגרסיביות מכוונת מהארון ("חזרת לדירה אבל אין כלום בפנים, אם הן כל כך מעצבנות אז תנסה בנים"); ב"על קו המים" הוא קצת מעצבן עם הטקסט היותר מדיי יפה נפש והאובר­יומרני, אבל מחפה על כך במלודיה פופית קצבית, מדויקת ויפה. "זמן" הוא להיט דאנסי בסגנון של "חולצת פסים", שעוד יהיה להיט גדול בגלגל"צ; "4 כרטיסי אשראי" הוא מרד פומפוזי מדיי בקפיטליזם , אבל יפה שיש לו אומץ לדבר ככה; ב"חורף" הוא מציג בלדה קיטשית ולא אופיינית; "איש יקר", הפופי והמלוטש הוא להיט נוסף שבדרך; "פז'ו צבאית" מדגים את הפער שבין מאצ'ואיזם לגבריות חדשה; "שירים" הוא סיכום דרך חצי אוטוביוגרפי, מעין yaw ym"" קטן משלו; ב"כשהכל יעבור" הוא מתעסק במוות, פיזי או סימבולי, ומצליח להרכיב פסיפס מרגש מרצף של תמונות ארעיות. ב"ספרד" הוא מספק אתנחתה קלילה ושובבית למי שקצת קשה לו ההתמודדות האישית עם מסת הביקורת החברתית שעברה עליו בעת האזנתו לדיסק. גם לידר עצמו מודע לכך שמעבר להישג המודע שלו, קיים אצל קהל מעריציו גם צורך במעט אמוציות, ולצורך העניין הוא מציג כאלטרנטיבה את האסקפיזם של בבואת "האנשים החדשים", כלומר את "ספרד".ללא ספק מדובר באלבום חשוב, שחשוב לקנות, ומהר."האנשים החדשים", עברי לידר, הוצאת הליקוןרועי בהריר*** הך בראש מי שקרא אפילו מעט את, ועל, נאוה סמל, מתרשם שאצלה כל יום הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בלי שמץ ציניות ניתן לקבוע שסמל, שכעת מפרסמת את ספרה ה­,11 יותר משהיא סופרת בהגדרה, היא קודם כל מזכירה בנשמה. "צחוק של עכברוש", ספרה החדש, גם הוא עוסק בשואה (ואגב, לא כל ספריה הם "שואתיים", ובהקשר זה ראוי להזכיר לטובה את ספרה "ראלי, מסע מטרה"), ומתחיל בגרעין הקלאסי של נכדה שצריכה לכתוב עבודה לבית הספר, והולכת לראיין את סבתה ניצולת השואה.אולם התבנית הקלאסית הקבועה נשברת כבר בנקודת ההתחלה, כי הסבתא לא רואה את עצמה כניצולה. היא בכלל לא ניצלה. היא חיה בחשכת השאול מאז גיל חמש, אז עקרו אותה הוריה מעצמם, ואת עצמם ממנה, ושמו אותה למשמורת אצל זוג איכרים פולניים. כמו ילדים יהודיים אחרים, גם גורלה נגזר להיטמן בבור גדול במעבה האדמה. עכברוש גדול, כליל המיאוס והגועל, הופך לחברה הטוב, ואילו סטפן ­ בנם של האיכרים ­ הוא התגלמות הרוע, והופך להיות הצלבן שלה. הוא אונס אותה, בידיעה ובהסכמה שבשתיקה של הוריו האנטישמים. הפרק הראשון, בו מספרת הסבתא את קורותיה בשנות האופל, מחולק למנות קטנות וחסכניו ת ­ אולי כי קשה להכיל את כל הכאב המפלצתי הזה. בפרק הבא, שהוא מעין הרצאה מצטדקת של הנכדה בת ה­12 בפני מורתה, מתברר שבפרק הקודם היו יותר מדיי חיבוטי נפש פנימיים של הסבתא, ופחות מדיי סיפור. לפיכך, הנכדה לא הבינה מה סבתה ניסתה לספר, ואצלה השתרשו הטובים כרעים, ולהפך. סמל גם לא מצליחה להתבטא כנערה בחטיבת ביניים בצורה אמינה. מתקבל הרושם שהנכדה היא נערה מגודלת בגיל ההתבגרות, קהה רגשית בדרגת סיכון מתקדמת, שכל מה שמדאיג אותה זה שהיא תקבל אפס, כי בעצם אין לה סיפור להביא לכיתה. הפרקים השלישי והרביעי מתרחשים עשר ומאה שנים אחר כך, בהתאמה, באינטרנט. השילוב ילדה ועכברוש מוטל קדימה במנהרת הזמן במרחב שאין בו מקום וזמן, והופך למיתי. הכל מתחיל כששירים על ילדה ועכברוש, שמקורם עלום, מתפרסמים באינטרנט. התעלומה שרוחשת סביבם מקבעת לבסוף את הילדה והעכברוש כדמויות מיתולוגיות עליהן מולבשים תלי תלים של פרשנויות. מכיוון שבמאה ה­21 עסקינן, יש בדמויותיהם ­ חוץ מעטיפות של מחברות ושאר מרצ'נדייזינג ­ גם משחקי מחשב (די מעוררי חלחלה, האמת). הדובדבן האמיתי שבספר הוא הפרק החמישי והאחרון, יומנו של הכומר שהציל את הילדה היהודייה מציפורני המוות ומלבו הערל של הנער הגוי. סמל ­ סוף סוף ­ מצליחה להיכנס באמת לתוך אחת הדמויות ולבנות אותה בצורה אמינה. בניגוד לממד הווירטואלי ולממד הבדיוני, דווקא האמצעי הכי מיושן, סטנדרטי ולא מקורי בו בחרה להשתמש ­ יומן ­ עושה את העבודה. סמל רוצה שהדורות הבאים יזכרו, ומשום כך, נדמה, היא מתחנפת ומדברת אליהם בשפתם שלהם. זה מיותר, זה מייגע, והרבה יותר גרוע ­ זה משבש הכל. הקורא הממוצע מבין את סמל בערך כמו שהנכדה מבינה את הסבתא, כלומר ­ לא מבין. אז אמנם פה ושם מבליחים ניצוצות ב"צחוק של עכברוש" ­ כי סמל אינה חשוכת כישרון ­ אבל לרוע המזל, כמו לילדה­סבתא, גם לסיפור לא קרה נס, והוא ראה אור בצורתו הנוכחית."צחוק של עכברוש", מאת נאוה סמל, הוצאת ידיעות אחרונותחגית מהלא היה שווה לחכות מולי בנטוב (נבו קמחי), סופר ילדים מתוסכל, לוזר תמידי אך אופטימי ­ עד כמה שבתול בן 28 יכול להרשות לעצמו להיות אופטימי ­ ירש מאמו (רבקה מיכאלי) גן אירועים בעמק חפר, שהיה שייך לה עד לפני שנה, אז נפטרה. גור (נתי רביץ), הומו שבעברו היה מפקד פלוגת עורב חי"ר, הוא חברו הטוב ושותפו של מולי לעסק, ויחדיו הם מנסים להחיות את גן האירועים הכושל, כשהם בעצמם נאלצים להתמודד עם אחזקת הגן. בשל מחסור בכוח אדם, בין אירוע לאירוע נשארות על השולחנות הדביקים צלחות עם שאריות אוכל שלא פונו, כשמולי, טרוט עיניים, מנסה לנקות את הרצפה, בד בבד עם ניסיונות לטאטא מראשו מחשבות רבות. אך ללא הועיל. מולי מאוהב כבר עשר שנים בבחורה בשם הגר, בת שכבתו לשעבר, בחורה יפת תואר שלא ידעה על קיומו, והוא הפך למעריצה הסודי. מאז, דמותה לא משה מראשו, אין יום שחולף מבלי שתעלה במחשבותיו. הוא מחכה בעיקשות רק לה. למרות השנים שחלפו, האהבה שבוערת בו לא פגה, ובמקום לחפש אהבה אחרת ­ הוא מתייסר על מר גורלו. במקום להתעמת עם פחדיו, הוא בוחר להסתגר ולנהל דיאלוגים עם אמו המנוחה, שגם עתה היא הדמות הדומיננטית בחייו.ביום בהיר אחד עומד להתמזל מזלם של מולי וגור, והם זוכים לארח את חתונתם של תדהר (ליאור אשכנזי), סרן בשייטת, וארוסתו. עבור מולי וגור זוהי חתונת השנה. סוף סוף הם יזכו לגלגל קצת מזומנים. הזוג הצעיר אינו עומד לחסוך במאום, ועל שני החברים מוטלת משימה גרנדיוזית, שספק אם יעמדו בה. הבחירה בגן של מולי הייתה של הכלה, כאשר קיימת יותר מסיבה אחת שהביאה אותה להתעקש להתחתן בקרבת נוף ילדותה, למורת רוחו של בעלה לעתיד. כשהזוג נפגש עם בעלי גן האירועים, משהו מתחיל להשתבש. מולי מגלה כי הכלה המיועדת היא לא אחרת מאשר הגר (שרון שחל), אהבת חייו, זו שלפני עשר שנים פגש והתאהב בה, ומאז נעלמו עקבותיה. כעת, פחות משבוע עד למועד החתונה, כשהיא חוזרת במפתיע, מולי נחוש בדעתו שזהו אות שמקורו מלמעלה, ושהפעם, גם כנגד כל הסיכויים, ישיב את אהבתו הגדולה. את "חיכיתי רק לך", ההצגה הקומית­רומנטית הזו, כתב בכישרון רב גיורא יהלום. מחזה צעיר, תמים ואופטימי, משעשע לכל אורכו ושובה לב. עם מנה בלתי נדלית של הומור מושקע, הפך יהלום נושאים שחוקים כמו צבא, יחסים הומוסקסואליים ואהבה מתקופת התיכון, לרעננים ומבדרים. עם צוות שחקנים צע יר ומוכשר (כשרבקה מיכאלי משתלבת היטב ברוח הצעירה הנושבת בגן האירועים שעל הבמה), בוראים יהלום והבמאי רועי הורוביץ עולם אגדה אקטואלי חי וסוחף, לה עוזרת גם התפאורה הציורית מאוד, הלקוחה כמו מספר ילדים."חיכיתי רק לך" זו הצגה ששווה לחכות (כמעט) רק לה. "חיכיתי רק לך", מאת: גיורא יהלום; בימוי: רועי הורוביץ; רמי אלדר הפקותמתן שירם*** אחוזי צפייה 1. נראה שלפאנל ב"אולפן שישי" יש חיים משלו. בשבוע האחרון הוא המשיך להתרחב, וגדל לחמישה אנשים סביב השולחן (ועוד בלי אהוד יערי). עוד מישהו רוצה להיכנס לפריים? נערת המים אולי?2. דקה אחרי האייטם על פרסומות תת­הכרתיות בטלוויזיה ("תיק תקשורת", ערוץ ,2 שבת), פתח יאיר גרבוז את פינתו הקבועה בקידום מכירות לא סמוי בכלל לספר של דני ותומר קרמן, שותפיו לכתיבת "דבר אחר"3. רק נפטרנו מ"כמה כמה כמה" של מפעל הפיס, וכבר קיבלנו את "לט'ס פליי דה יופליי" כמתמודדת בולטת לתואר המעצבנת של השנה4. במהלך שידור משחק הכדורסל ביום ראשון בערוץ הספורט, הופיעה בקי גריפין עם הכיתובית "לילך סונין" תחתיה, ולילך סונין עם הכיתובית "בקי גריפין". טוב לדעת שהכסף מערוץ הספורט בתשלום מושקע במקומות הנכונים5. "אם קורה דבר בין ראש הממשלה לבין מר פרס, סליחה ­ לבין ערפאת, מדוע שזה לא ישליך על היחסים בתוך הממשלה?" (יעקב אחימאיר, "שבע וחצי" בערוץ ,1 מפנים את תאוריית אמו הערבייה של שר החוץ).לתגובות: zohar@hotmail.com