תעלומת מיגובסקי חשיפה: הנעדר הנשכח ד יעקב מיגובסקי נעלם על הגבול הסורי בשנת 55'. איש עדיין אינו יודע בוודאות מה עלה בגורלו טל בשן 28/12/01 ביחידה לאיתור נעדרים לא הבינו איך הגעתי פתאום, דווקא עכשיו, עם שאלות על הנעדר יעקב מיגובסקי. בדיוק עכשיו, אמרו לי שם, מטפלים בתיק שלו. "זה תיק חם", אמרה לי סא"ל צילה נוימן, מפקדת היחידה. באית"ן, שם עובדים סביב השעון על תעלומות נעדרים עוד מתש"ח, מושגי הזמן אחרים: 46 שנה חלפו מאז נחטף יעקב מיגובסקי בגבול הסורי, ואצלם עובדים עדיין על התיק. "אצלנו, שלא כמו במשטרה, אין דבר כזה 'תיק סגור'", מזכירה לי נוימן, "התיק נסגר רק בקבורה".אי אפשר שלא לחשוב, שאילו היו מטפלים באותה מסירות בפרשת חטיפת מיגובסקי בידי הסורים אז, בשנת 55',ייתכן שהתעלומה היתה נפתרת והתיק היה נסגר מזמן. מיגובסקי, העולה החדש מארגנטינה, הנח"לאי מקיבוץ גונן, היה זוכה לקבר; אביו לא היה נפטר מצער הספק והאי ידיעה, ואחיו לא היו חיים בהדחקה וברגשות אשם במשך כמעט 50 שנה. "תמיד למי שנשאר בחיים יש רגשי אשם על מה שיכול היה להגיד או לעשות ולא עשה", אומר אחיו, פרופ' נחום מגד, 65, שהיה אז חייל צעיר בתותחנים.אבל הזמנים היו אחרים, ימי תחילת המדינה, גבול הצפון היה מקום ללא דין ודיין, ובשם הביטחון, ההישרדות וכל מה שב יניהם נעשו מעשים ונחדלו מחדלים שבמושגים של היום נתפשים כשערורייה. "כל כך בלט לי ההבדל בין הטיפול בפרשת שלושת החטופים ובין מה שקרה עם מיגובסקי, שנחטף באותו אזור, כמעט באותו תאריך, 18 באוקטובר, בהפרש של 50 שנה, מבלי שאיש ידע עליו בכלל, זה בעצם מה שגרם לי לברר יותר על הפרשה, לנסות לעשות משהו כדי להנציח את הבחור", מספר מאיר לוי (45), המכונה בפי כולם "כושי", איש קיבוץ גונן. בחור נמרץ וסקרן, שהצטרף כילד חוץ לקיבוץ ב­70' (כיום מנהל שם את בית ההארחה ואת פורום האירוח הקיבוצי בגליל העליון).רוב החברים בקיבוץ גונן אינם יודעים מי היה יעקב מיגובסקי. אחדים זוכרים במעומעם ש"היה אצלנו איזה עולה חדש, דרום אמריקאי, נח"לאי שנחטף ונרצח", כהגדרתו של שאולי בריקמן, חבר הקיבוץ. לימים, אחרי מלחמת ששת הימים, נתבקש להצטרף לחפירות החיפושים אחר הגופה, ללא הצלחה, כפי שהתברר. למיגובסקי עדיין אין קבר, "ומתברר שקבר זה דבר חשוב", אומר האח נחום, אנתרופולוג, מומחה לדתות אינדיאניות ולשמאניזם וכישוף בדרום אמריקה. "כנראה שצריך משהו קונקרטי להיאחז בו כדי להתקשר עם הלא קונקרטי, עם המוות". הסורים חוטפים פרות יעקב מיגובסקי, צעיר ג'ינג'י ספורטיבי ומוצק, היה עולה חדש בן 22, שנתיים בארץ, כשנחטף בגבול הסורי. ב­53' הגיע עם הוריו ושני אחיו, ברוך הבכור ונחום הצעיר, מהעיר מוזסוויל שבארגנטינה לקיבוץ מפלסים. משפחה קשת יום וענייה, כעדות האחים, שהצליחה לתת לילדים חינוך ציוני חזק כל כך "עד שארגנטינה נראתה לכולנו רק תחנת מעבר בדרך לישראל".ב­55' נשלח מיגובסקי לשירות נח"ל בקיבוץ הצעיר גונן, במסגרת הכשרת "מענית" של הצופים. "הוא היה בחור חזק, איש של עבודת כפיים, הציונות המגשימה התאימה לו כמו כפפה ליד", מספר ברוך מגד (70), אחיו הבכור, כיום תושב מיתר שליד באר­שבע.קיבוץ גונן, סמוך ללהבות­הבשן, מעל עמק החולה, מעיינות סביב לו, היה האחרון בשרשרת יישובי חיץ שהוקמו על הגבול הצפוני ­ אלמגור, חוקוק, פרוד, סאסא, מלכיה, ברעם, גדות ואחרים ­ רובם ככולם היאחזויות נח"ל שאוזרחו והתמודדו יום­יום עם הגבול הסורי, או בעצם היעדר הגבול: הסכמי שביתת הנשק יצרו מצב בעייתי של אזורי חיץ ואזורים מפורזים שלא היו מקובלים על הסורים, ממש על סף ביתם ושדותיהם של היישובים הישראליים. גניבות בקר, מסתננים, יריות והפגזו ת על הטרקטורים בשדות, על דייגים בביצות, הצתות ושריפות היו עניין של יום ביומו, וגם חטיפות, ואנשים תועים שמוצאים את עצמם לפתע שבויים בידי הסורים (ר' מסגרת). "זה לא היה המערב הפרוע, אבל זה בהחלט היה המזרח הפרוע", מסכם איתן ישראלי, איש קיבוץ עמיר והיסטוריון חובב ("רכלן היסטורי", כהגדרתו). "במילים יפות", ממשיך ישראלי, "התנועה ההתיישבותית שימשה בפירוש כלי להגשמת מטרות אסטרטגיות של המדינה, שרצתה לראות מהר התיישבות יהודית במקום שעד מלחמת השחרור היה נקי מיהודים. במילים פחות יפות, בעיניים הציניות של היום, היינו פראיירים. המשקים שלנו בעצם מימנו את בטחון המדינה. הסורים גנבו בקר על מנת להחזיר אותו, אבל תמיד השאירו אצלם כמה ראשים, או שהשאירו אצלם בקר משובח והחזירו בקר ירוד. זו היתה השיטה, והקיבוצים ספגו ­ מי בשקט, ומי לא".בארכיון הקיבוץ שמורים מכתבי תלונה נזעמים לרשויות: 33 ראשי בקר נגנבו על ידי הסורים ב­2.11.54, מהם הוחזרו רק 27 ראש (סך הכל הפסד: 1,700 לירות). 42 ראשי בקר נשדדו ב­1.9.55, שתי כבשים נהרגו מאש סורית (הנזק: 240 לירות). סוסה נגנבה. המדינה לא מעבירה לקיבוץ את כל סכומ י ההפסדים. ומה עם ימי העבודה בשמירת העדרים והשדות, התצפיות, החזקת כלבי השמירה וכיבוי הדליקות? ("סך כל נזקי עקיפין", כותב המשק הזועם לוועדת הכספים של הכנסת, "80,085 לירות". על הלירה). דוקטור זיגלמן, הווטרינר האזורי, מאשר בזה כי "נוכחתי בזמן החזרת עדר בקר לגונן אשר נשדד על ידי הסורים בסך 32 ראש. הפסד במשק ממוצע: 20 קילו לראש. מתוך ארבע פרות הפילו שתיים". דוקטור זיגלמן המליץ, עקב מצבו הירוד של העדר, על "תזונה משובחת למשך חודש ימים, שעלתה למשק סכום ניכר". כל קילוגרם פרה שירד מהמצבה כאב לקיבוצניקים הצעירים לא רק בלב, אלא גם בכיס. "העדרים יוחזרו לכם כשנכבוש את סוריה", היה אומר להם אחד ממפקדי האזור. עד כדי כך גבר התסכול בגונן, שתכננו פעולת תגמול: "בינואר 57' התכנסנו לאסיפה מיוחדת, והחלטנו החלטה סודית: לערוך שוד נגדי כפעולת תגמול. ידענו שמעשה זה הוא בניגוד לחוק. הערכנו שניתן לבצעו מבלי להיפגע", מסופר בספר היובל של הקיבוץ. הפעולה, שתוכננה לפרטי פרטים, נכשלה: המוצב הסורי עורפייה, שהקיבוצניקים תכננו לפלוש אליו בלילה, היה מאויש, ואנשי הקיבוץ חזרו "קטופי אוזניים", כהגדרת כותבי ספר היובל ("מול התכנון האלגנטי הופיעו אירועים בשטח, ברצף דומה ­ אבל אחרים"). איש לא הבחין במטח יריות לתוך המהומה הזו צנח מיגובסקי, נח"לאי בן 22, וקיבל תפקיד שאיש לא רצה בו: אחראי על פועלי הדחק מקרית­שמונה, שעבדו בסיקול ובבניית גלי אבנים נגד שריפות. בין לבין עסק בתחביב מקורי: ציד חזירי בר. בבוקר השכם היה יוצא לצוד חזירים באזורי המעיינות וקני הסוף שליד הקיבוץ, ובשבע בבוקר כבר היה מתייצב אצל הפועלים. "אני לא יודע מאיפה הוא פיתח את התחביב הזה", אומר אחיו ברוך, "בגולה לא היינו צדים, זה היה עניין לגויים". ציד החזירים היה, בסופו של דבר, מה שהביא על מיגובסקי את אסונו: בארבע לפנות בוקר, ביום שלישי, 18 באוקטובר 55', יצא מיגובסקי לחפש חזירים בוואדי אל­קסב, ליד המעיין הסמוך (המקומיים קוראים לו "עין חשק"). הוא לא חזר לעבודה בבוקר. במשק לא התרגשו ולא ייחסו חשיבות ל"צרור של 15 יריות תכופות, וירייה אחת בודדת", כדיווח יומן האזור, שנשמעו בערך בשבע בבוקר. "רק בערב התחלנו לבדוק מה קורה, עוד לא התייחסנו לזה ברצינות", סיפר ביני יעקובי, מי שהיה שותפו של מיגובסקי לחדר.למחרת בבוקר, כשיצאו אנשי הקיבוץ מלווים בגשש לחפש את מיגובסקי, מצאו עקבות דם שהובילו לגבול, שבר של רובה צ'כי, ומכתב שהיה מיועד למיגובסקי. הגשש זיהה סימני גרירה לעבר המוצב הסורי הסמוך, עורפייה (עורף של סוס אציל, בערבית). משקיפי האו"ם שניסו להגיע לצד הסורי כדי לברר מה קרה לחייל הישראלי נתקלו באש סורית וחזרו כלעומת שבאו. ישראל תבעה מיד לדעת מה עשו הסורים בחייל החטוף, אבל הסורים הכחישו כל מעורבות בפרשה. איש לא ידע מה עלה בגורלו של מיגובסקי.עדותם הקשה של שני האחים, ברוך ונחום, על האופן שבו נודע להם דבר היעדרו של אחיהם ממחישה את הדרך הארוכה שעבר צה"ל בעניין טיפול במשפחות נפגעים בכלל, ומבשרי הבשורה המרה בפרט (ר' מסגרת). "בערב שלמחרת הופיע אצל הורי פתאום חיילצ'יק", מספר ברוך. "הורי לא ידעו עברית, אז הביאו אותו אלי. הוא בא לבשר שיעקב נעדר, וביקש את אישורנו לפרסם את זה ברדיו. פרטים הוא לא ידע. אמר והלך. כמובן שמיד אחרי כן פרצה שם מהומה רבתי"."איך נודע לי? זה היה איום ונורא", אומר נחום, האח הצעיר. "הייתי באותה תקופה חייל בתותחנים. המפקד קרא לי ואמר רק, 'סע הביתה', לא מילה יותר. נסעתי באוטובוס, ובין צומת סירקין לתל­אביב ראיתי מישהו מחזיק עיתון פתוח, ושם אני קורא שאין לי אח. נשברתי ופרצתי בב כי באוטובוס. אחר כך שמענו בקול דמשק שהסורים מודיעים שחייל ישראלי חצה את הגבול, ומוחזק אצלם, כך שהיינו בטוחים שהוא עוד חי". יחידה 101 מתגייסת 12 שנים ארוכות, עד מלחמת ששת הימים, היטלטלו בני משפחת מיגובסקי­מגד בין ייאוש לתקווה, בין תסכול לשתיקה, עדיין לא יודעים מה עלה בגורל יקירם.מיד לאחר החטיפה התעוררה אצלם תקווה מחודשת: יחידה 101 של הצנחנים, בפיקודם של מאיר הר­ציון ואריק שרון, ערכה מבצע חטיפה נועז (על פי אישור מוקדם של שר הביטחון דאז, דוד בן­גוריון, והרמטכ"ל משה דיין. מתברר שהרעיון לחטוף בני ערובה כקלף מיקוח לא נולד עם השייח עובייד) מעבר לגבול, לצומת ווסט, ולקחה בשבי קצין סורי, יאסר שפיק אל­קאסר, וארבעה חיילים. זמן קצר לאחר מכן, במה שכונה "מבצע כנרת", נחטפו עוד סורים, סך הכל 41 במספר, קלף המיקוח שהביא לשחרורם של חמישה חיילים ישראלים שנודעו כ"חוליה של אורי אילן" (אילן התאבד בכלא הסורי, והשאיר את הכתובת החרוטה במורשת הקרב הישראלית, "לא בגדתי").החמישה, חיילי גולני וצנחנים, בפיקודו של סגן מאיר מוזס, נפלו בשבי הסורי בדצמבר 54' במהלך משימה מודיעינית "שגרתית" של תחזוק מתקן האזנה מעבר לגבול הסורי. הסורים ציפו להם, הציבו מארב ולכדו אותם מיד. החמישה הובלו לכלא אל­מאזן, והסורים סירבו לשמוע על שחרורם. מאז לא נחו ולא שקטו בצה"ל בחיפוש דרכים לשחרור החוליה. בין השאר אילצו מטוסי חיל האוויר (בדצמבר 54') מטוס שהיה בדרכו ממצרים לנחות בישראל, על פי הטענה, מפני ש"חצה את תחום הטיסה האסור לאורך רצועת החוף של ישראל", אולם היו מי שחשבו שהאזרחים הסורים במטוס יהוו לחץ על הסורים. ראש הממשלה דאז, משה שרת, טען כי לא ייתכן שישראל תהפוך ל"מדינת שוד", והורה לשחרר את המטוס, תוך כדי ביקורת קשה מצד חוגי הצבא ומשרד הביטחון. בהמשך, בעקבות החרפת הצליפות מן הצד הסורי וחטיפתו של מיגובסקי, הוחלט על "חטיפת התגמול" של יחידה 101.עניינו של מיגובסקי לא עלה כלל לדיון במשא ומתן לחילופי השבויים. "היינו משוכנעים שבמסגרת עסקת החזרת השבויים ידרשו גם את יעקב, או את גופתו", מספר נחום מגד. "באנו כאלה שפופים וכנועים, עולים חדשים, למשרד הביטחון, ודרשנו שיכללו גם את העניין של יעקב בעסקה. הסבירו לנו שהסורים מכחישים כל קשר ליעקב, ויש לחץ גדול של משפחות החיילים לשחרר אותם מיד. אמרנו שזה לא ייתכן, ושנוציא את זה לפרסום. 'אם תפרסמו, אנחנו נכחיש', הם ענו". גם קיבוץ גונן פנה במכתב מחאה דחוף לשר החוץ ולראש הממשלה שרת. " דומני שברור כי במידה שיוחלפו בקרוב השבויים, מבלי שייוודע דבר ברור על גורלו של מיגובסקי, ייסתם הגולל על הפרשה, ויותר לא נדע עליה במשך שנים", כתב הקיבוץ. "רצינו להביע בפניך את חרדתנו, ולבקשך לבל תסתיים פרשת החלפת השבויים בלא שיתברר סופית גורל חברנו הנעדר".אמרו, וניבאו. הגולל על הפרשה אכן נסתם לשנים ארוכות. "אני בהחלט חושב שלעובדה שהיינו עולים חדשים, והם היו ממשפחות ותיקות, מלח הארץ, מלב הממסד, היתה השפעה", אומר נחום מגד, "כאן עוד היה מדובר בנח"לאי, וזה בכלל לא נחשב אצלם לחייל. הם ואנחנו מה? סבונים, מגמגמים. היה קל להתעלם מאיתנו".מאז חיו בני משפחת מיגובסקי­מגד בעיקר על שמועות. יובל נאמן, אז סגן ראש אמ"ן, אמר לברוך משהו על האפשרות שיעקב נמצא בכלא תדמור ­ נווה מדבר מבודד, שם הוחזקו שמונה שבויים ישראלים אחרים: עזרא אנג'ל, ראובן ליבס, משה בריקמן, אברהם ויניצקי, מרדכי עטלון, יצחק טיאר, יצחק מרלל וברוך שעבן. אף אחד מהשמונה לא היה "מלח הארץ". כל השמונה נפלו בידי הסורים לאחר שנחטפו או ערקו או עברו בטעות ­ הגרסאות לא ברורות עד היום. תקופה ארוכה לא ידע איש שהם נמצאים בסוריה. ה או"ם לא ידע עליהם, והצלב האדום לא ביקר אצלם, אלא בשלב מאוחר יחסית. הם, משום מה, לא שוחררו בעסקת השבויים של חוליית אורי אילן, אלא בשנת 63', וחלקם רק ב­66'. כולם, כהגדרתו של לוי אשכול, ראש הממשלה דאז, חזרו "שברי אדם, מוכים בגופם ובנפשם". "אלה היו מפלצות אדם", כתב ברוב טקט העיתונאי המנוח יחזקאל המאירי, שצפה בהם חוזרים. "הם פחדו להביט באנשים, הלכו כחיות מאולפות". התברר שהשמונה עברו עינויים נוראיים, "מסכת אימים וזוועה, מעבר לכל דמיון", כהגדרתו של אשכול. רובם אושפזו מיד. שניים שלחו יד בנפשם, אחדים, כפי שסיפר העיתונאי יגאל סרנה שחקר את הנושא, מאושפזים במוסדות עד היום.נחום מגד, שעבד אז במשרד החוץ, ניסה להיפגש עם אחד מהם על מנת לנסות לדלות פרטים על אחיו. "זה היה נורא. האיש היה הרוס לחלוטין, עד כדי כך שפרצתי בבכי כשדיברתי איתו, וזה היה מביך לכשעצמו. כן, הוא אמר ששמע שמועות על אחי, ושאולי ראה משהו. אבל אחרי שהבנת מה האנשים האלה עברו, כל הזיה באה בחשבון". הצער הכריע את אבא הם ניסו לפנות לקונסול ארגנטינה בישראל, בתקווה שיתעניין בסוריה; הם דיברו עם ארכיבישוף ארגנטינאי שעמד לבקר בסוריה. כולם הבטיחו להתעניין. איש לא חזר אליהם. הסורים, בינתיים, המשיכו להכחיש את המקרה מכל וכל. "חיינו על שמועות בלבד, באי ודאות מוחלטת", מספר נחום. "את אבא שלי זה גמר. הוא היה מבוגר, הוא לא שלט בשפה, לא מצא את עצמו, ואחרי המקרה הוא פשוט הפך לשבר כלי. הוא נפטר מדום לב ב­60' בדרך לחתום על ניירות של קצבת שכולים במשרד הביטחון". "אבא היה פסימי מההתחלה", מוסיף ברוך. "הוא אמר לי: 'אתה תראה, אפילו קבר לא יהיה לו'. בשלב מסוים הוא אפילו הסכים עם אלה שטענו שבעלייתנו ארצה חרצנו למוות את גורל אחינו. אמא, שהיתה הרבה יותר ציונית ממנו, היתה אומרת: 'איך אתה מדבר?'"."כאבי כל כך גדול שאינני יכולה לדבר עליו", כתבה האם במכתב לחברים שנשארו בארגנטינה, זמן קצר לאחר היעלמו של יעקב (המכתב תורגם מיידיש ופורסם בעיתון דרום אמריקאי). "כנראה לא היה די בכך שכל משפחתנו נספתה בשואה, עלינו להקריב עכשיו קורבן נוסף. אין לי מושג מאין יש לי כוחות. הזמנים פה קשים, אנחנו חיים על לוע הר געש שעלול להתפרץ בכל יום. אבל אם חושבים היהודים בגולה ששם הם בטוחים, הם חיים בטעות גדולה. אנחנו כאן נגן על עצמנו, לא כל כך קל יהיה לעולם להתגבר עלינו".האם נפטרה לפני שלוש שנים. "עד יום מותה היא שמרה בקנאות על כל דבר שהיה קשור ליעקב, אבל לדבר עליו לא דיברנו כמעט", מספרים האחים. ומודים שבעצם, כמעט שלא יצא להם להכיר את יעקב מקרוב. "אני יצאתי מהבית בגיל צעיר לעבוד", מספר ברוך, "ואת נחום שלחו ללמוד בפנימייה יהודית למחוננים מחוץ לבית, כך שלא יצא לנו כמעט לגדול ביחד", אבל מיום שנעלם, התגייסו שניהם טוטאלית לגילוי עקבותיו. "האי ודאות לגבי גורלו לא נתנה לנו מנוח לרגע". מכתב מבן­גוריון משנת 64' מלמד על הכאב וחוסר האונים שלהם: "אני מבין היטב את כאבך", משיב בן­גוריון לברוך מגד, "לפי מיטב ידיעתי מטפל משרד החוץ וגם המודיעין בגילוי עקבות אחיך, אבל לצערנו טרם הצליחו למצוא אפילו שמץ של הוכחה שאחיך נמצא בידי הסורים. אין זאת אומרת שאחיך לא נמצא בידם, אבל הדבר בגדר תעלומה, ואין ידיעה ברורה שאפשר להיתלות בה ולעשות איזו פעולה כדי לשחררו. ידעתי שדבר זה לא יקל על כאבך, אני מצטער שעלי לתת לך תשובה מאכזבת, אבל בוודאי שאינך רוצה שאטעה אותך בידיעה משמחת וכוזבת". פריצת דרך בחקירה בגולן המפנה הגדול בא מיד אחרי מלחמת ששת הימים, עם כיבוש רמת הגולן. מיד כששוחררה הרמה פנה ברוך לעיתונאי יחזקאל המאירי, כתב קול ישראל בצפון. "ביקשתי ממנו שיסדר לי אישור כניסה לקונייטרה. אולי נמצא משהו, אולי יהיה איזה רמז".בקונייטרה קרה הלא ייאמן: "נכנסנו למפקדה של הארמייה החמישית, עמדו שם פועלים וניקו את השטח, טאטאו כל מיני ניירות. התחלנו לחטט שם בערימות, שנינו לא ידענו ערבית, אבל המאירי ידע לזהות מספרים בערבית, ופתאום עלינו על זה". הוא שולף צילומים מתוך יומן כתוב בכתב יד בערבית. "המאירי זיהה שהתאריך מתאים לתקופת החטיפה של יעקב, 'לא יודע מה זה ­ אבל אני לוקח', הוא אמר. החבאנו את היומן מתחת למושב של המכונית".היומן, התברר, היה רישום כל המברקים הנכנסים והיוצאים שהגיעו מגדוד חי"ר 10 אל מפקדת "חזית דרום מערב", ובו, בין השאר, מברקים מה­18 ומה­19 באוקטובר 55', הימים שבהם נחטף מיגובסקי: "בשעה 06:50 נתקל סיור שלנו בתחנת משמר גואבה בסיור יהודי בגדה השמאלית של הגבול", נכתב במברק מה­18 באוקטובר. "כתוצאה מחילופי היריות נהרג חייל יהודי ונשקו נלקח. הסיור ברח לקיבוץ גונן. הדו"ח יגי ע בהמשך".מברק נוסף מהגדוד לחטיבה באותו היום מודיע כי "יהודי מזוין חדר לשטח הסורי למרחק של כ­50 מטר. סיור סורי ירה עליו והרגו. גופתו עדיין מוטלת בשטח הסורי, בנ.צ 211279". "זו היתה הפעם הראשונה שבה מצאנו איזושהי הוכחה למה שקרה לאחי. קשה לתאר איך הרגשנו", מספר ברוך. "רצתי עם המסמך מיד לגיסי, עו"ד יצחק אדרת מתל­אביב, להתייעץ איתו מה לעשות. מצד אחד עברנו עבירה, הברחנו חומר ללא אישור, מצד שני היה ברור שהיתה שם אינפורמציה שלא תסולא בפז. אדרת אמר לי להשאיר את היומן אצלו בכספת, וצילמנו את המקור. מישהו סידר לי להגיע לדסק הסורי בקריה. רב סרן אחד אמר לי, בטון נוזף, שאי אפשר להסתפק בצילומים, צריך את המקור. הסברתי לו שזה מה שיש לי כרגע. הוא לא רצה להמשיך לטפל בזה עד שאביא את המקור, ואגיד מי עזר לי לתרגם מערבית. הוא היה גועלי, לא שכחתי אותו. בכל אופן, השגתי את המקור והעברתי להם, והתחננתי שיחזירו לנו אותו אחרי הטיפול. היומן לא חזר אלינו יותר".מכתב רשמי שיצא באוגוסט 67' בחתימתו של ראש ענף בטחון שדה דאז, א. אלזון, קובע כי "על אף האי דיוקים שבדיווח הסורי, אין ספק שמדובר ביעקב מיג ובסקי, וסביר שהנדון אכן נהרג באש הסורית. לאור החומר ניתן לכרוך את פרשת מיגובסקי בפרשות אחרות שבהן גילו הסורים יחס בלתי אנושי כלפי שבויים או נפגעים ישראלים הנמצאים בידיהם. נראה לנו שכדאי לבצע חקירה בין תושבי הרמה, כדי להתחקות אחרי מקום קבורתו, או לקבל אינפורמציה נוספת שעשויה לשפוך אור על גורלו"."עבר זמן ולא שמענו מהצבא שום דבר", משחזרים האחים מגד. "התקשרנו, לא חזרו אלינו. בשלב מסוים אמרו לנו: 'כן, אנחנו מחפשים', ובדיעבד התברר ששיקרו לנו". מרימים ידיים בעין­מעמון בינתיים התחילו האחים מגד לחקור את התעלומה בעצמם. איש חינוך מהדרום ואקדמאי מהאוניברסיטה מסתבכים בסיפור שנשמע כלקוח מאגדת עם מזרחית. ברוך: "יצר איתנו קשר שלמה בן­אלקנה, החוקר שגילה את עצמותיו של אבשלום פיינברג בסיני. פנינו גם לגנדי, שהיה אז אלוף פיקוד מרכז, וגם הצלם שבתאי טל, שהיו לו קשרים עם אנשי מודיעין, התגייס לעזור. בשלב מסוים הגענו לתושב דליית אל­כרמל, שעבד עם המודיעין שלנו. הוא קישר אותנו לדרוזי מהכפר בוקעתא, שהיה פועל באדמות עין­מעמון, שם קרה המקרה."הדרוזי ההוא סיפר שהסורים תפסו את יעקב, שהיה מאבק, שגררו אותו מעבר לגבול הסורי ושם, ליד אחת החלקות, זרקו אותו ונתנו לו לדמם למוות. הוא סיפר גם שכשבאה ועדת שביתת הנשק יחד עם חברי גונן לחקור מה קרה, ירו עליהם. הם הסתלקו, ואז בעל הקרקע ביקש רשות מהחיילים הסורים לקבור את הגופה, כי היא התחילה להסריח".על סמך המידע הזה פנה ברוך מגד (הכל במכתבים בהולים) מיד לרבנות הצבאית (יחידת אית"ן עוד לא היתה קיימת אז), וביקש להתחיל מיד בחיפושים אחרי הגופה. "פניתי לרב גד נבון, שהיה אז הרב הפיקודי בצפון", מספר ברוך. "יצאנו בוקר אחד , עם שני הדרוזים, מצוידים באתים ובמכושים. התחלנו לחפור לפי ההנחיות של האיש מעין­מעמון, שהצביע על נקודה מסוימת בשטח, אבל לא מצאנו כלום". שאולי בריקמן, חבר קיבוץ גונן, חקלאי שהכיר היטב את האזור, נתבקש להצטרף לחיפושים, "כנראה מפני שאני מסוגל לזהות שינויים בשטח, היכן חפרו, היכן העשב גדל אחרת. הערבי הזקן הצביע על נקודות מסוימות בהמון ביטחון, 'אני אישית קברתי אותו', הוא אמר. חפרנו, ובכל פעם שלא מצאנו כלום הוא שינה את דעתו קצת לכיוון אחר. היתה תחושה שהוא פשוט מתבייש להגיד שהוא לא יודע". כמה ימים לאחר מכן נתן הרב נבון הוראה להפסיק את החיפושים. "לא הבנתי למה הוא נתן הוראה כזו. התקוממתי מאוד", אומר ברוך מגד. "הסגן שלו אמר לי בשקט: 'תפנה לרב גורן'. כתבתי לרב גורן מכתב דחוף, הוא קיבל אותי לפגישה, וסיפרתי לו מה אמר הרב נבון. 'מה זאת אומרת, להפסיק לחפש?', הוא התרעם, 'מצווה להביא חייל יהודי לקבורה!'. גורן נתן הוראה להתחיל שוב את החיפושים, ואנשי חברה קדישא התחילו לעבוד באזור באופן שיטתי, עם כלים כבדים". שנתיים, בין 68' ל­70', חפרו אנשי הרבנות לסירוגין באזור ולא מצאו דבר. "כל ה שטח השתנה בינתיים. המעיין היה פרוץ, נוספו שכבות רבות של אדמה", מספר נחום מגד, ומוסיף עוד סיפור לא ייאמן: "הדרוזי פנה אלי ואמר שהוא מוכן להביא מעבר לגבול את האיש שהרג את אחי, תמורת תשלום נכבד, כמובן ­ גם קודם הוא קיבל מאיתנו הרבה כסף בעבור המידע ­ 'אבל אם אביא לך את האיש', הוא אמר לי, 'תהיה חייב לעשות מה שעושים אצלנו, הדרוזים'. שאלתי מה זה, והוא אמר: 'לקחת אקדח ולירות באיש'. אמרתי לו שעד כאן. שאני ארצח אדם? לא בא בחשבון. אני לא מאמין בנקמה כזו. אבל פניתי לפיקוד צפון וסיפרתי להם מה הדרוזי אמר, ובדקתי מה יקרה אם ייתנו לו להעביר את האיש את הגבול. הם אמרו שזה לא בא בחשבון, הם לא ייתנו לו לעבור. 'אם מישהו יעבור לכאן מהצד השני נירה בו מיד'".ב­70' הוחלט להפסיק את החיפושים. "ברבנות אמרו לי: 'שמע, הגענו לקצה הגבול', ואני הרמתי ידיים", אומר ברוך. "הרגשתי שעשינו את המקסימום".רשמית, יעקב מיגובסקי מעולם לא הוכרז כחלל, והמשפחה לא קיבלה מעולם מסמך צה"לי המכריז שמיגובסקי איננו. המשפחה גם סירבה להקים לו מצבה בהר הרצל, בחלקת החללים שמקום קבורתם לא נודע. "הרגשנו אז שזו פשרה, שאם נסכים כאילו השלמנו עם המצב", מסביר נחום. "הוא יהיה שם, ברשימת השמות על המצבה, ולא יחפשו אותו יותר לעולם". "זו גישה מאוד רווחת בין משפחות הנעדרים", מאשרת סא"ל צילה נוימן, רע"ן אית"ן, "המשפחות חושבות שברגע שיש הנצחה, כאילו השלימו עם הנעדרות של יקיריהן, אבל האמת היא שההפך הוא הנכון: מצבה בשבילנו היא תזכורת תמידית כן להמשיך ולחפש". מיסטיקנית מתגייסת 31 שנה חלפו, ברוך ונחום התחתנו, ילדו ילדים (שלושה כל אחד). ברוך ניהל בית ספר בשדרות; נחום הפך לאנתרופולוג ידוע, שנדד בין שבטים אינדיאניים בדרום אמריקה. בתו הבכורה של ברוך עברה לגור באוסטרליה. שלושת בניו של נחום שירתו בצבא, "אבל זה כבר היה צבא אחר לגמרי. בצבא שאני שירתתי, שבו התעללו בחיילים, והיו מצבים של סכנת חיים מסתם רשלנות ובלגן. ראיתי דברים מזעזעים בזמנו. היום, כשמשהו עם הילד בצבא לא בסדר, ההורים מיד הולכים לצעוק על המפקד", הוא מחייך. ברוך מספר שכל השנים מיעט לדבר על יעקב. "אני טיפוס סגור, ופשוט הדחקתי, המשכתי הלאה. לא דיברתי, ואף אחד לא דיבר איתי". לפני שנה לקה בלבו. מאז הוא שומר על עצמו ורעייתו, מרים, שומרת עליו בשבע עיניים שלא יתרגש. "מה שאתם עושים עכשיו זה לא בריא בשבילו", נזפה בי.נחום, לעומתו, נפגש עם מות אחיו בכל מיני נסיבות. במהלך השנים בסיוריו בין שבטים נתקל בטקסים סביב רוחות ומתים (אותם תיעד בספריו "אצטקים", "שערי תקווה ושערי אימה ­ שמאניזם, מאגיה וכישוף", "תרבויות קדומות" ו"מיתולוגיה אינדיאנית"). בשבט הוויצ'ול, למשל, כשמת מישהו השמאן יוצא אליו ל מסע, ומביא את המת לבני המשפחה כדי שיגידו לו מה שעוד לא נאמר. "יש כאן הבנה עמוקה של נפש האדם, כי באמת, מה מרגישים כשאדם הולך לעולמו? 'רגע, עוד לא הספקנו להיפרד, עוד לא אמרנו דברים שרצינו להגיד'. תמיד יש את ה'אילו ואילו'".­ גם לך היו מחשבות שכאלה לגבי יעקב?"היו הרבה, כי למרות שהייתי האח הצעיר, הייתי אחיו הנערץ, הגאון הצעיר, והיו מחשבות של 'אילו יכולתי להשפיע עליו' כך או אחרת. הוא הרי לא הספיק כלום בחיים, והיה לו הרבה פוטנציאל. אבל את יודעת מה אומרים: 'אילו' ו'אולי' בנויים מאותן אותיות, ולא במקרה". לפני 13 שנים נפטרה אשתו של נחום באופן פתאומי. "אני מוקף רוחות", הוא אומר. בחסכנות הוא מספר שהיו שמאנים שתקשרו דרך טראנסים עם רוחות מתיו, "עד היום אני לא יודע אם הם קראו דרכי או שראו את הרוחות בעצמם". נחום מגד מהלך כל השנים בין המחקר המדעי למפגשים מרתקים עם כוהנים ושמאנים בדרום אמריקה, "וכל השנים נזהרתי שלא להתקרב לזה אישית. הצד הרציונלי מנסה לשמור מפני זה. ובכל זאת, כשאתה באי ודאות אתה נתפס לכל מיני דברים. איך אומרים? 'אני לא מאמין במכשפות, אבל אני מפחד מהן'. ככה, איכשהו, הגעתי לפני כמה שנים לאיזו ידעונית בעניין של יעקב. "לא סיפרתי לה כלום. היא סיפרה לי על אחי, תיארה לי מקום קבורה שנשמע לגמרי כמו רמת הגולן, ואמרה משפט שהדהים אותי: 'הוא רוצה להיקבר בקיבוץ'. לא התביישתי, הלכתי לאנשי אית"ן וביקשתי שישמעו אותה, ולזכותם ייאמר שהם הסכימו. הביאו לה מפות, היא הצביעה על מקום מסוים, תיארה את המקום שבו הוא נרצח. ביקשתי ממנה שתצטרף למשלחת של אנשי אית"ן לאזור. היא הסתובבה כמו רוח וסימנה איזה מקום. חפרנו, ולא מצאנו דבר". סא"ל צילה נוימן, שאף תופעה הקשורה לחיפושי נעדרים לא זרה לה, מאשרת שיש הרבה "טיפים" מידעונים למיניהם, אבל למרבה הצער, "מעולם, בכל שנות קיום היחידה הזו, לא הצלחנו לגלות ממצא אחד בזכות ידעונים. אילו זה היה עובד הייתי מגייסת אותם לאית"ן, תאמיני לי, אבל בינתיים זה לא עבד אפילו פעם אחת". המעגל עוד לא נסגר כך או כך, לפני שנתיים החליטו באית"ן לחדש את החיפושים אחרי גופתו של מיגובסקי. "פתאום הופיעו אצלי שני חוקרים וסיפרו שיש איזה כיוון חקירה חדש", מספר ברוך. "הייתי סקפטי, לא רציתי לטפח שוב ציפיות".אית"ן הסתייעו בציוד חדיש ובבעלי מקצוע ייחודיים, ביניהם ארכאולוג ומומחה לחזזיות, שיכול לאבחן אלו אבנים הוזזו ממקומן ומתי. לצורך החיפושים הוזעק שוב גם שאולי בריקמן, כיום איש המשרד לאיכות הסביבה. "באו אלי באוקטובר 98'. איך אני יודע? זה היה ביום הרעלת הנשרים הגדולה. אמרו שלא סגרו עוד את התיק, באו עם ציוד מיוחד, ביקשו שאנסה להיזכר איפה חפרו לפני 30 שנה. הצבעתי, לגמרי לא בביטחון, על כמה מקומות. הכל השתנה מאז, מעיינות יבשו, גדרות זזו, השטח משתנה כל הזמן"."זו הבעיה הגדולה", מאשרת צילה נוימן, "אנחנו מנסים לשחזר היכן נערכו החיפושים אז, אבל הכל משתנה, כפרים שלמים נעלמו. אולי מישהו שקורא את הכתבה יוכל לשפוך עוד אור על האזור, אולי למישהו יש תצלומי אוויר של האזור משנת 55'". "סיפרו גם על איזה קבר ברמת הגולן, שהמקומיים קוראים לו 'הקבר של היהודים'. אמרו שבודקים גם את הכיוון הזה", מספר ברוך, "ולקחו ממני דם לדי.אן.איי. אמרו שלא נפתח ציפיות, אבל אני כבר נדרכתי, באופן טבעי. זה היה לפני שנה. בינתיים לא קרה כלום, ואני לא יודע אם עוד יקרה. האמת היא שכל עוד אמי היתה בחיים, נורא רציתי שיהיה לה קבר לבוא אליו. אני, אישית, מרגיש שאני כבר לא זקוק לזה"."אבל זה לא יכול להיות, אין ליעקב הנצחה בכלל, חייבים לעשות כל מה שאפשר", אומר לו בלהט כושי, איש קיבוץ גונן, שיזם את העלאת זכרו של מיגובסקי מהאוב."אתה עוד צעיר", משיב לו ברוך מגד, "זה יעבור לך. השנים והמכות שמקבלים בחיים עושות את שלהן". אבל כושי נחוש להנציח את יעקב מיגובסקי. כעת הוא אוסף מסמכים לתערוכה וחוברת זיכרון, מתכוון לבקש ממשרד הביטחון מימון לאנדרטה שתוקם ליד המעיין, במקום שבו מיגובסקי נחטף. לכשתוקם, הבטיח, יזמין את האחים. "בכלל לא ידעתי שיש לו אחים, משפחה. תראי כמה זה עצוב, כל הסיפור הזה, במיוחד כשאת משווה למה שקורה היום. אדם שהיה אצלנו בקיבוץ ונעלם, ולא יודעים עליו כלום, כאילו נבלע לתוך איזה חור שחור". ונחום מגד אומר שהוא עדיין מחכה לסגור את המעגל, לעלות לקבר. "אין מה לעשות, זה חשוב. זו אחת הדרכים שלנו להתמודד עם כל הדבר הבלתי נתפש הזה, חוסר הצדק שנקרא מוות. הדברים הקטנים האלה עוזרים לנו כנראה להתמודד עם החידה הגדולה. אני מקווה שימצאו את יעקב בזמן הקרוב. ואם לא, אני רוצה לכתוב בצוואה שלי שישאירו בקבר שלי שני מקומות, שגם יעקב יוכל להיקבר שם בבוא היום". היום זה לא היה קורה "הסיפור הזה נשמע קשה, ודאי שהיום הוא לא יכול היה לקרות, אבל טעות לשפוט את התקופה ההיא בעיניים של היום, מוכרחים להסתכל על הדברים בפרספקטיבה של אז", אומר אל"מ משה בנבנישתי, ראש מחלקת נפגעים בצה"ל, הממונה בין השאר על אית"ן, בניסיון להתמודד עם סיפורה של משפחת מגד­מיגובסקי. "כל המנטליות אז היתה אחרת, של מדינה בהקמתה, שעסוקה בהישרדות. כל הנושא של טיפול בנפגעים ובמשפחות כמעט לא היה קיים. את יכולה להעלות בדעתך שהיום מישהו יגיע למשפחה, יספר מה קרה וילך, ובזה העניין יסתיים? או שלא יהיו בקשר עם משפחות נעדרים? עשינו דרך ארוכה מאז. התפתחנו, למדנו, ענף נעדרים קם רק ב­75'".כדי להמחיש את הדרך שעשה הצבא מאז ועד היום, מציג בנבנישתי בגאווה מדריך חדש, שיצא בימים אלה במחלקת נפגעים, ובו נהלים מפורטים, עד לרמת שימוש במילים, לקצינות נפגעים המטפלות במשפחות שכולות. הקצינות מונחות שם כיצד לתקשר ולסייע למשפחות החל מרגע ההודעה. דרך שנת האבל הראשונה והשנייה ("בפגישותייך עם המשפחה היי קשובה. אל תבטיחי דברים שאינם בסמכותך. התייחסי בכבוד לכל בקשה, תגובה או התנהגות. אל תחששי ממצבים של שתיקה. ל שתיקה במעמד זה יש תפקיד"). "אנחנו מלמדים, למשל, את הקצינות שלנו להימנע מלומר 'אני מבינה אותך/אתכם'", אומר אל"מ בנבנישתי. "אנחנו יודעים היום שלכעס, למשל, יש תפקיד חשוב בתהליך האבל, ולכן צריך אפילו לברך עליו. כל הדברים האלה הם תוצאה של תהליך התפתחותי ארוך וניסיון מצטבר. היום אומרים אצלנו שהקשר של צה"ל עם המשפחות השכולות הוא חלק מחוסנו של צה"ל".