תעתועי הזיכרון של שמעון פרס / שבתי טבת שבתי טבת מתעמת עם פרס לנוכח דברים שאמר בסרט הטלוויזיה 'פצצה במרתף', וטוען שחרף כשרונותיו הרבים לא יצא לו שם של דייקן גדול שבתי טבת 28/12/01 סרט התעודה 'פצצה במרתף' ­ תסריט ובימוי מיכאל קרפין, הפקת 'רשת' ­ שודר ב­4 בנובמבר 2001 בערוץ 2. על אף חדשנותו ­ ראיון מצולם פומבי ראשון עם שמעון פרס, שבו כאילו הציג את מועמדותו לתואר "אבי פצצת הגרעין הישראלית" ­ לא זכה הסרט הזה לתגובות מיודעי­דבר בתחומיו השונים והמגוונים של נושאו החשוב. גם לא עורר ויכוח כלשהו.אחת הסיבות לכך, אולי, היא היעדר כל אפשרות לתגובה הולמת לשידור תעודה טלוויזיוני. בזה נפלית הטלוויזיה מהעיתונות המודפסת ­ זו טוריה פתוחים למאמרי תגובה וביקורת, למכתבים למערכת וממילא גם לשיח ציבורי. תודות לכך העיתונות המודפסת היא גם במת הביקורת הציבורית היחידה על אחותה הטלוויזיונית. אולם מעיקרו אין זה עימות הוגן. השידור הטלוויזיוני מגיע לרבבות וליותר מרבבות, התגובה המודפסת רק לאלפים, במקרה הטוב. הדיספרופורציה הזאת מבטלת את העימות למעשה ומקיימת אותו להלכה בלבד.הבעיה מחריפה נוכח הריבוי המהיר של שידורי תעודה. הטלוויזיה מקדישה ערוצים מיוחדים לביוגרפיה והיסטוריה. אפשר היום לומר בוודאות שמבחינת דעת הקהל בכללה, הטלוויזיה היא הביוגרף וההיסטוריון החשובים והפופולריים בזמננו.יהיה הפתרון לכך אשר יהיה, אם יהיה, דבר אחד ברור: המצב הקיים ­ חוסר האפשרות לתגובה הולמת בטלוויזיה על שידורי טלוויזיה ­ הוא פירצה המתירה למרואיינים להפיץ ברבים לא רק דברי הבל אלא גם דברים חסרי­שחר. מצב זה מטיל על האחראים לשידורי התעודה והשיח חובת דיוק כפולה ומכופלת. גם כשמדובר באישיות מכובדת וחשובה כשמעון פרס. כך הקים פרס את ברל כצנלסון לתחיה חרף כשרונותיו הרבים לא יצא לפרס שם של דייקן גדול. להיווכח בכך די בהצצה חטופה בספרו 95( Battling For Peace'). שם, למשל, הוא כותב כי בדצמבר 46' השתתף בקונגרס הציוני הכ"ב (בספר הקונגרס אין הוא נזכר לא כציר ולא כממלא­מקום ציר). בקונגרס ההוא זכה לשמוע "נאום מבריק" של סנה ותשובה, "מבריקה לא פחות", של ברל כצנלסון (עמ' 68). פרס אינו טורח להסביר הכיצד זה קם כצנלסון לתחיה מקברו בקבוצת כנרת, בו הוטמן באוגוסט 44', והגיע לבאזל בדצמבר 46'.פרס, לדבריו, היה הראשון שהתריע על השמאלתו של סנה לעבר הקומוניזם וברית­המועצות. הוא עשה זאת בכתבה ששלח מבאזל ל'אשמורת', בטאונה של המשמרת הצעירה במפא"י. המאמר, כך כתב, עורר בקונגרס סערה רבתי. "גולדה מאיר דחקה אותי לפינה והוכיחה אותי על שהעזתי לכתוב דברים כאלה, בעת שהכל יודעים היטב שסנה הוא בעל ברית שלנו (מפא"י). הייתי משוכנע שהצדק היה איתי, וימים הוכיחו כי צדקתי. זו היתה הפעם הראשונה ­ אבל לא בשום אופן האחרונה ­ שגולדה כיוונה את זעמה כלפי" (עמ' 66). מי שיטרח, ימצא את הכתבה הזאת ב'אשמורת', שרק זה נוסד, בגליון מס' 1 שלו מיום 8 בינואר 48'. כ לומר, שנתיים אחרי נעילת הקונגרס הכ"ב וימים אחדים אחרי הקמת מפ"ם (מפלגת פועלים מאוחדת), שסנה נמנה עם הנהגתה. אז, כמובן, היתה השמאלתו ידועה זה מכבר, ואיש במפא"י לא כינה אותו "בעל ברית שלנו". פרס מערבב תאריכים ואירועים גם ב'פצצה במרתף' לא טרח פרס לדייק. לדבריו, הוא נשלח באפריל 58' לסנגל כדי לייצג את ישראל בטקס הכתרתו של נשיאה הראשון, ליאופולד סנגור. הוא אף צימצם את התאריך לערב­פסח, כלומר 4 באפריל אותה שנה. די לדפדף בספר­יען כלשהו, או באינטרנט, כדי לדעת שסנגור הוכתר לנשיא ב­5 בספטמבר 60', וכי מאז נברא לוח השנה לא נפל ערב­פסח מעולם בספטמבר.רק דרכה כף רגלו של פרס על אדמת סנגל העצמאית, והוא נצטווה לחזור ארצה מיד, עוד באותו "ערב­פסח". הסיבה? לוויין ביון סובייטי צילם את דימונה ובעקבותיו טס אנדרי גרומיקו, שר החוץ הסובייטי, לוושינגטון. את המידע הזה הביא לבן­גוריון איסר הראל, אז ראש המוסד. בן­גוריון היה אובד­עצות והבהיל את פרס ארצה.בלית ברירה חזר פרס ארצה בטיסה במהירות האפשרית. בנמל התעופה לוד ­ כך אמר ב'פצצה במרתף' ­ המתינו לו בהליקופטר שרת החוץ גולדה מאיר וראש המוסד איסר הראל. ההליקופטר הטיס אותם לשדה בוקר. בן­גוריון ­ כך פרס ­ פתח את ההתייעצות בפנותו לגולדה: "ספרי לו", לפרס, על הלוויין הסובייטי ועל כל השאר. במאמר מוסגר: גולדה ואיסר היו, כידוע, יריביו המרים של פרס, וגם ממתנגדי ה כור בדימונה. מחמת כך, כנראה, בחרו יוצרי 'פצצה במרתף' לקשור את האפיזודה הזאת לריב שפרץ במפא"י אותה שנה, 58', בין "הצעירים" ו"הוותיקים".פרס, מצדו, הקל ראש בגילוי הסובייטי. הוא גיחך למצלמה ואמר: אפילו היה בידי הסובייטים תצלום אוויר של דימונה, מה כבר יכלו לראות בו באפריל 58'? בולדוזרים מיישרי שטח ותו לא.אך גם הראל השתתף ב'פצצה במרתף'. הוא הכחיש לחלוטין את סיפור פרס על איסר וגולדה הממתינים לו בתוך הליקופטר חונה בנמל התעופה, ואת טיסתם המשותפת לבן­גוריון בשדה בוקר. "לא היה ולא נברא", אמר הראל, זהו "עוד בלוף של פרס". לחיזוק דבריו גילה כי מעולם לא טס בארץ בהליקופטר.אך פרס בשלו: הוא טס להכתרת סנגור בערב פסח 58', חזר מיד ארצה, וטס בהליקופטר שהמתין לו עם גולדה ואיסר לשדה בוקר.פרס, שוב, לא דייק. התיעוד מלמד כי תצלום האוויר נעשה בחלקה האחרון של 60', וגילה "את מהותו האמיתית" של בית החרושת לטקסטיל בדימונה, כלומר שהוא כור גרעיני. "כך טענו אתמול פקידים אמריקנים בוושינגטון כפי שמודיע ה'ניו­יורק טיימס' ('מעריב', 20.12.60). אם כך, אין מקום לביטולו הגחכני של פרס ­ ב'פצצה במרתף ' ­ את צילום האוויר הסובייטי. התצלום הראה, לפי ה"מקורות הזרים" הנ"ל כמובן, הרבה יותר מבולדוזרים. השנתיים 58'­60' לא הוצאו איפוא לגמרי לריק. האם טעה פרס והוא טס להכתרת סנגור ב­5 בספטמבר 60', ולא בפסח 58'? את האפשרות הזאת פוסל פרס עצמו. ב­4 בספטמבר 60' כתב ביומנו: "נשארתי לבד עם הזקן. אמרתי לו שעכשיו הגיעה השעה להחליט בעניין דימונה", בדבר המשך השיתוף עם צרפת.ועוד. לפי 'פצצה במרתף' יכלה האפיזודה להתרחש גם ב­62'. אך אם צדק פרס ­ והוא באמת טס לשדה בוקר ב­6 או ב­7 בספטמבר בלילה ­ עם גולדה ואיסר בהליקופטר, או בכל סוג אחר של רכב אווירי, היתה זו טיסה לריק. כי בן­גוריון לא היה אז בשדה בוקר. ב­21 באוגוסט 62' הוא טס לביקור ממושך בארצות סקנדינביה, ממנו חזר רק ב­23 בספטמבר.מקורביה של גולדה, ובהם מזכירתה הנאמנה לו קידר, התקשו להאמין שהיא ישבה והמתינה לפרס בתוך הליקופטר. אף­על­פי כן, בספטמבר 62' הרקע לאפיזודה הזאת היה הסיוע שהגישו מדענים גרמנים למצרים לבנות 'פצצת קובלט' (פצצה "קוטלת כל חי" נגדה אין לישראל, ר"ל, שום תשובה) ­ כך טענה אז גולדה מפי הראל. פרשת "המדענים" חוללה סערה בישר אל. אם כך, יתכן מאוד שגולדה, אנחנו מאמינים, ניאותה, למען המדינה, להמתין בתוך הליקופטר אפילו לשמעון פרס. אבל שתבלה בו שבועיים ויותר בחברת פרס, עד שובו של בן­גוריון מסקנדינביה? ­ באמת!יומן בן­גוריון ליום 3 באפריל 58' ­ יום לפני ערב­פסח ­ מסייע לפתרון התעלומה: "שמעון (פרס) הגיע הנה (שדה בוקר) בחמש בפייפר. חזר הלילה מצרפת. ועדת שרים צרפתית אישרה לנו ווטורים וסופרמיסטרים (30), 60 תותחים 105 מ"מ להרכיב על שרמנים", וכולי וכולי. תעתועי זיכרון אינם, איפוא, נחלת יחידים. הם מנת גורל של רבים. גם של פרס. קל להפיץ עשבים שוטים פרס זכה, בצדק, למכובדות רבה, בארץ ובעולם. מן הראוי איפוא שינהג בה, גם הוא, כבוד, ויקפיד על הדיוק. החובה הזאת, למותר לומר, חלה, כפליים, על יוצרי 'פצצה במרתף' כעל כל האחראים לסרטי תעודה ותוכניות שיח. קל להפיץ עשבים שוטים בדעת­הקהל. קשה מאוד, לעתים בלתי­אפשרי, לנכשם.