אשת קסם שחור באוטוביוגרפיה החדשה של הדוגמנית הסומלית אימאן יש התפכחות פמיניסטית וביקורת נוקבת על אמריקה הגזענית. ואימרו אימאן עמליה רוזנבלום, ניו יורק 01/01/02 השנה, בצל אירועי ה­11 בספטמבר ועם עונת המתנות (חג ההודיה, חג המולד, חנוכה, ראש השנה החדשה, ועוד כמה חגים אתניים נוספים), רבים הביעו חוסר עניין במתנות שטחיות והעדפה לדברים משמעותיים יותר כמו ספרים. כשמדברים על ספרים משמעותיים, לא חושבים בדרך כלל על ביוגרפיה של דוגמנית, אלא יותר על חכמת זן לעולם המודרני ומשלים על חשיבותה של המשפחה. האוטוביוגרפיה של אימאן, האשה השחורה הראשונה שהגיעה לסטטוס של דוגמנית על, אינה מועמדת טבעית לרכישה, ולמרות זאת היא מצליחה להצדיק את עצמה, בהיותה שונה מאוטוביוגרפיה ממוצעת של דוגמנית. על פי רוב, ספרים של דוגמניות נראים יותר כמו מהדורה של "יום בחייה" מודפסת על נייר משובח. אנחנו רואים את היפהפייה המושלמת כשהיא קמה בבוקר בביתה, כביכול קצת פחות מושלמת מהרגיל, אבל דווקא בגלל זה שובת לב וחמודה. אחר כך אנחנו מגלים עד כמה חיי הדוגמנות הם מעייפים וכרוכים באינספור פגישות עם סוכנים ומנהלים אישיים. משם אנחנו פונים להצצה אינטימית לכאורה לעולם שכל פרט בו הונח על ידי סטייליסט. לסיכום, על מנת שלא נסגור את הספר ונישאר לבד בעולם שבו לא הולך אחרינו מישהו שמת קן לנו את המייק­אפ, אנחנו מקבלים כמה עצות חשובות, וביניהן, כמעט תמיד, ההמלצה לשתות לפחות שמונה כוסות מים ביום. ואם זה לא עוזר, ממליצים לנו לזכור שהיופי הפנימי הוא מה שחשוב בחיים. I AM IMAN (הוצאת RIZZOLI), לעומת זאת, הוא מסמך הרבה יותר פוליטי ומרתק ממה שניתן להסיק מחזותו הססגונית וההיפראקטיבית. על פניו, מדובר במוצר נרקיסיסטי של דוגמנית שכבר כל כך התרגלה שמביטים עליה, עד ששכחה איך היא נראית מבפנים, וככזה, זהו ספר למעריצים ולאנשים שאופנה היא חייהם. אבל למרות שקל להניח שמלבד הקדמה מאת דיוויד בואי, בעלה של הדוגמנית, וצילומים של גופה המדהים של אימאן, אין בו חומר לקריאה או למחשבה ­ אין זה כך.זה לא שאין פה אהבה עצמית ואשליות גדלות כמעט מגאלומניות. יש בכיף. אבל בין האופן שבו מתאר מעצב האופנה אייזיק מזרחי את סיפורה של אימאן לבין הצהרות האהבה של מעצבי האופנה, ישנם גם ניתוחים פמיניסטיים וביקורת על הגזענות שבתוכה פרחה הקריירה יוצאת הדופן הזו. שם של גבר אימאן נולדה להורים מוסלמים בעיר מוגדישו שבסומליה ב­25 ביולי 1955, בשם זהרה, אותו העניקה מאוחר יותר כשם אמצעי לבתה. "זהרה", שבערבית כמו בעברית נגזר מהשורש המציין, בין השאר, זוהר, הוחלף על ידי סבה בשם "אימאן", המציין אמונה דתית. לכאורה שינוי פשוט, שלא מלמד דבר מלבד על ההיררכיה במשפחה המוסלמית האפריקאית, אך למעשה מדובר בשינוי משמעותי הרבה יותר. "אימאן" הוא שם של גבר, שם המציין כוהן דת, ואימאן היא האשה היחידה בסומליה עם השם הזה (אם כי אולי היום כבר יש ילדות שנקראות על שמה). העובדה שגדלה עם שם גברי היא סמל מרכזי בסיפור חייה של מי שרואה את עצמה כעצמאית וחזקה, ומצליחה לשכנע אותך בכך שהמסע שלה מאפריקה ללוס אנג'לס היה גם מסע בדרך למודעות פוליטית.שנותיה הראשונות של אימאן היו מלאות בהתפתחויות דרמטיות, שנראות עמוסות מדי אפילו לסרט. כשהיתה תינוקת, סבתה לקחה אותה לאתיופיה. מה שהיה אמור להיות חופשה הפך למעין חטיפה, כשהסבתא סירבה להיפרד ממנה. היא החזיקה אותה אצלה עד גיל שלוש, מבלי לספר לילדה שהתחילה בינתיים ללכת ולדבר, שהיא אינה אמה. כשחזרה עם סבה וסבתה לבית הוריה במוגדישו , היתה אימאן, באופן טבעי, מרוחקת מהם רגשית. היא פגשה באם שהיתה מאוד פגועה ממה שנראה היה לה כאדישות של בתה הקטנה כלפיה, והטראומה התחזקה כשיום אחד התעוררה הילדה בבוקר וגילתה שהסבתא עזבה מבלי להיפרד ממנה. אותן פרידות דרמטיות וחשאיות יהפכו אחר כך גם הן למוטיב חוזר בסיפור חייה. בגיל שש היא נשלחה לפנימייה לבנות, שם הצטיינה בלימודיה. היא המשיכה להרגיש כאילו נדחתה על ידי משפחתה, ועל אף שבכתה בלילות, היא לא אפשרה לאמה לבוא ולבקר אותה. רק לאביה היתה הזכות לשמוע את סיפורי ההתבגרות שלה. אפילו כשקיבלה מחזור בפעם הראשונה, צלצלה אימאן הביתה וביקשה לדבר עם אביה ולא עם אמה. אבל מאחר שמדובר בספר מאוד לא פסיכולוגיסטי, וכפי הנראה אימאן היא אדם שאינו מבקש להעלות נושאים מסוימים אל פני השטח, נושא הקשר המשפחתי לא באמת מפותח בספר. למרות זאת, קשה שלא לחשוב בעת קריאתו על התלישות הרגשית שאפשרה לבחורה מרקע תרבותי כל כך שונה להצליח ולהשתלב בתעשייה כל כך קשה. הצד האפל של האידיאולוגיה אחרי הפנימייה הסומלית, נשלחה אימאן בגיל 14 לפנימייה במצריים, שם מצבן של הנשים היה יותר טוב. למרות ששאר הסטודנטים היו בני עשירים ואילו אביה של אימאן היה רק עובד מדינה, היא חוותה תקופת פריחה משמעותית. ברחובות קהיר היא הרגישה בבית, ושם התאהבה בכל מה שהיה אמריקאי: מוזיקה, סרטים, בגדים. בקהיר למעשה נשתלו הזרעים, שאחר כך הקלו על המעבר לניו יורק. אמריקה נראתה לה לא רק מקום אידיאלי, אלא גם מקום אידיאולוגי. אידיאולוגיה שאל צדה האפל נחשפה רק מאוחר יותר.בשנת 1969 פרצה מהפכה בסומליה, וההורים המודאגים שלפו את אימאן ואת ארבעת אחיה ואחיותיה מכל מוסדות הלימוד שלהם וכינסו אותם בבית. זו היתה תקופה של טרור וחרדה. נשיא המדינה נרצח. חברים של המשפחה נעצרו באישון לילה והוצאו להורג. אמה של אימאן התחילה לתכנן את הבריחה. לילה אחד, כשרק בגדיהם לעורם, חצו בני המשפחה את הגבול לקניה. בקניה הם נאלצו לחיות בחוסר כל, וכשהצליחה אימאן אחרי כמה שנים להרוויח משכורות שמנות ולממן את לימודיהם של כל האחים והאחיות, לא היה קץ לגאוותם של ההורים, שנאבקו תמיד באמונה הסומלית שרק תינוק זכר הוא כבוד ושמחה למש פחה. בגיל 19, בעודה צועדת במורד רחוב בניירובי, ניגש אל אימאן צלם האופנה פיטר בירד וביקש לצלם אותה תמורת סכום שהיה עבורה אסטרונומי, ואפשר לה לממן את כל שנת הלימודים באוניברסיטה בה למדה מדעי המדינה. אימאן הסכימה, בהסתמכה על העובדה שהצילומים שלה, בחזה חשוף וכששרשרת אפריקאית מסורתית לצווארה, יראו אור רק בארצות הברית ולא יפלו לידיהם של הוריה המוסלמים. היא לא היתה מודעת לעובדה שבצד השני של העולם, מכונת ייצור הכוכבים כבר הניחה אותה על סרט נע ולחצה על המתג. חתונה מיותרת את התמונות שצילם הראה פיטר בירד לוילהלמינה, סוכנת דוגמניות אגדית בעלת שם פרטי בלבד, כיאה למעמדה. וילהלמינה ביקשה שיביא את אימאן לארצות­הברית. בביתה בניירובי לא היה לאימאן אפילו טלפון, והשיחה הגורלית התקיימה במשרד של חברה. הצלם והסוכנת הבטיחו לה שמים וארץ אם רק תגיע לניו יורק, אבל היא היתה מפוחדת ואמרה להם שתשקול את זה. הסיבה לפחדה היתה קשורה לסוד שזמן קצר אחר כך הוביל לעוד בריחה דרמטית. מה שבירד ווילהלמינה לא ידעו היה שרק כמה חודשים לפני כן, אימאן התאהבה בבחור סומלי ונישאה לו. הנישואים היו נגד רצון הוריה, ואפילו היא הרגישה די מהר שהם היו טעות. ההצעה לעבור לניו יורק נראתה יותר כהזדמנות להיחלץ מהנישואים הלא רצויים, מאשר כקרש קפיצה לקריירה בינלאומית. אך מאחר שעוד לא מלאו אז לאימאן 21 שנים, היא היתה אמורה לפי החוק הקנייתי להציג מסמך בו בעלה מאשר את יציאתה מהארץ. הסוכנת השיגה לה כרטיסי טיסה, ואימאן השיגה מסמכים מזויפים שהציגו אותה כסטודנטית רווקה. בוקר אחד, אחרי שבעלה יצא לעבודה, היא ברחה לניו יורק. שוב, רק בגדיה היו לגופה. בניו יורק חיכו לאימאן בירד ווילהלמינה. הם הובילו אותה לדירה בשדרה החמישית, עם שכנים סנובים וגזעניים שהתרככו מעט כשגילו שהיא מאפריקה, מאחר ששמרו את הגזענות הרצינית שלהם לשחורים אמריקאים. אחרי כמה ימים נערכה מסיבת העיתונאים הראשונה, ולקראתה עדכן אותה בירד בסיפור שהומצא עבור התקשורת. אימאן לא פגשה את פיטר בירד בעיר, הוא גילה אותה בג'ונגלים של אפריקה. היא לא היתה סטודנטית באוניברסיטה, היא למעשה כלל לא דיברה אנגלית. בקיצור, אימאן קיבלה שיעור מזורז באוריינטליזם והתבקשה לגלם את הפרא האציל, תפקיד שקיבלה על עצמה ברמות מסוימות ושעליו ­ כפי שהיא חוזרת ומציינת בספר ­ היא מתחרטת היום מכל וכל. האשה היפה בעולם ברגע שהתגלתה לציבור האמריקאי, וגם אחרי שקסם הזרות שלה החל להתפוגג (מהר מאוד היה ברור שאימאן דוברת אנגלית ואפילו איטלקית ­ מורשת השלטון הקולוניאלי בסומליה), התחיל מאבק בתוך תעשיית האופנה על משבצת "הכושית היפה", כפי שקראו לזה אז. במקביל, החל גם מאבק ציבורי לגבי משמעות היופי שלה.מבקרת התרבות והסופרת השחורה בל הוקס כותבת בספר רשימה נהדרת אודות משמעותה של אימאן במאבק על שוויון הזכויות בארצות­הברית, שזהו שיאה: "כשאימאן הגיעה בשנת 1975 לארצות­הברית, היה זה בעיצומה של ההתעוררות הפוליטית של תנועת BLACK POWER­ה ושל המאבק הפמיניסטי. שתי התנועות הללו ראו בה עדות חיה שניתן להציג בפני העולם הלבן הספקני. עדות לא רק לכך ש'שחור הוא יפה', אלא גם לעובדה שגוף שחור יכול לגלם, באופן טבעי, את אותן תכונות שיוחסו בדרך כלל רק לאסתטיקה של הלבנים, ובכך דחקו את רגליה של האשה השחורה מקטגוריית היופי. היא היתה רזה וגבוהה, עם שיער חלק באופן טבעי, עצמות לחיים גבוהות, אף דק ועור חסר פגמים."צלם לבן הציג אותה בפני עולם האופנה וסיפר ש'גילה את האשה היפה בעולם'. השמועות היו שהיא לא רק יפה, אלא גם נעימה. הקהל הלבן השתומם. הם היו מרותקים ובחנו את גופה בדקדקנות אינטנסיבית שלא היתה מביישת סוחר עבדים הבודק סחורה חדשה. הם הביטו ונדהמו, אבל הציבור השחור לא נדהם. חלקו היה משועשע מכך שהאדם הלבן נסע כל הדרך לאפריקה על מנת לגלות את היופי שהיה כל אותה העת בחצר האחורית שלו. אחרים כעסו. הם חשבו, בצדק, שרעיון 'התגלית' הוא רק ביטוי נוסף של האימפריאליזם של התרבות הלבנה. אך שלא בצדק, הם הפנו את הכעס שלהם כלפי היפהפייה האפריקאית. הם טענו שהיא לא באמת יפה, אלא שהיא 'אשה לבנה טבולה בשוקולד'. הם התעלמו מהעובדה שאימאן הגיעה מתרבות עם גנאולוגיה עתיקת יומין, ושהתבנית ממנה נוצק יופיה הקדימה את התרבות הלבנה."מספר דברים השתנו מאז בעולם האופנה, ואחרים נותרו ללא שינוי. כיום, כמעט כל אחד מקבל את העובדה שישנן נשים שחורות יפות, אבל רבים עדיין לא נפטרו מהרעיון שאשה שחורה יפה היא מחזה נדיר. התקשורת ממשיכה להנציח את המיתוס הזה, על ידי כך שאינה מרחיבה את המקום של יופי שחור עד כדי ייצוג גודלו באוכלוסייה. ויותר מכך, עדיין חסרות לנו אלטרנטיבות לסוג היופי השחור המוצג בזרם המרכזי של התקשורת". ארוטיות חסרת הצדקה עלעול בספר של אימאן, שכדרך ספרים מסוגו ניתן רק לעלעל בו ולא ממש לקרוא אותו בצורה מסודרת, לא מאפשר להתעלם מהשאלות שהעלתה הוקס. יש לאימאן יופי טבעי מדהים (כמעט לגמרי ­ באמצע שנות השמונים היא עשתה ניתוח להגדלת החזה, שהיום היא מצטערת עליו), אבל כשהיופי המדהים הזה בא לשרת את החברה המערבית, קשה שלא לחוש במתח. מצד אחד, יש כאן עיוות וניצול ברורים ­ בחורה אפריקאית יפה לובשת בגד ים מנומר ונשענת על עץ באפריקה בתנוחה ארוטית חסרת הצדקה. מצד שני, מובן איך אנשים המועדים להלך מחשבה המציב את התרבות הלבנה בקצה הפירמידה של ההתפתחות האנושית, יכולים לראות בהתאמתה של אימאן לאמות המידה של היופי בעולם שלהם מעין אישור והוכחה לאמונותיהם, ולאו דווקא התרסה כנגד אותו מאזן כוחות. איסאק דינסן, מחברת "זיכרונות אהבה מאפריקה" וידידה קרובה של פיטר בירד, מתארת את אותה ראיית עולם ברומן הידוע, כשהיא מספרת על הטבח האפריקאי שלה. הוא ידע להכין את הרטבים האירופאיים בכזו שלמות, שבאיזשהו מקום היא ראתה בכך הצדקה לקיום התרבות המערבית, כאילו היתה חלק מהגנים של האנושות כולה. אחרת, איך ניתן להסביר שנער אפריק אי יידע לבשל אוכל זר לו בכזו וירטואוזיות?קשה גם שלא לקרוא חלק מהניתוחים בספר, המנסים להסביר את הצלחתה העצומה של אימאן, מבלי לחשוב על כך שההגדרה של "האלגנטיות האפריקאית" היא למעשה סמל תרבותי שנועד לדכא את השחורים האמריקאים שהותכו באש האלימה של העבדות, ושאם היו שומרים על אותה "אלגנטיות" נכספת, בוודאי לא היו שורדים. לא מפליא, אם כך, שאימאן עוררה תגובות רבות עוצמה מכל הכיוונים.זה מה שיש בספר של אימאן. אין בו רכילות וסיפורים עסיסיים שלא שמענו קודם על עולם האופנה האכזר. הקשר עם דיוויד בואי מצוין, אבל לא נחשף לגמרי. בהקדמה, בואי מספר מעט על הממדים הרומנטיים והמיסטיים של היכרותם בשנת 90' של המאה הקודמת, נישואיהם ב­92' ויחסיהם מאז. סודות יופי לא מחולקים כאן, וגם לא עצות לדוגמניות מתחילות. מדובר בהזדמנות חגיגית ומרהיבה לאנשים שונים ­ לא כולם מעמיקים או מודעים באותה מידה, אבל כולם קרובים לנושא ­ לחשוב על הבחורה שהיא אימאן, וגם על החומרים האישיים שהיא הביאה איתה כאישיות לעולם האופנה מצד אחד, והשימוש שעולם האופנה עשה בה, מצד שני. הניסיון לתמוך במאבק הפמיניסטי מעל גבי ספר ש כמעט בכל עמוד שלו גופך מוצג לראווה, הוא ניסיון שנועד לכישלון. כך שברמה הזאת, אין כאן התמודדויות אמיתיות עם שאלות של משמעות היופי בכלל, ולאו דווקא היופי השחור. אימאן גם לא מתמודדת עם שאלת ההתבגרות ומשמעותה בעולם המערבי, נושא שהיא היתה יכולה להיות אחת מראשונות דוגמניות העל שיכלו לדון בו.אבל למרות החומר למחשבה שהספר של אימאן כן מספק, יהיו כנראה גם מי שיקחו את הספר הזה לידיים, ויראו רק גוף בלתי אפשרי מצולם מאינספור זוויות, ושלל ציטוטי סלבריטיז כמו "אשת החלומות שלי היא אימאן" (איב סן­לורן) או "אומרים שכולם ניתנים להחלפה בתעשייה הזו, כולם מלבד אימאן" (דונה קארן).* בתמונות מהספר וכן בליין האיפור המיוחד של אימאן לאישה האתנית, ניתן להציץ (באתר הבית של אימאן )http://www.i­iman.com