אתה ילד חוסה, לא תגיע רחוק כך אמרו לישראל סלע, ד"ר לחינוך ושירותים חברתיים, שילדותו עברה עליו בפנימיות ליאת רון 02/01/02 יום אחד, כשהיה בשירות סדיר, החליט שהוא מגיע למוסד אליו נשבע שלא ישוב יותר: ארבע מיטות בחדר, זה היה התחליף להורים, למשפחה; אבל גם ממנו נזרק בגלל התנהגות אלימה. ישראל סעיד, היום ד"ר ישראל סלע, עמד במדים ליד השער, תרמיל קטן על הגב, גיטרה על הכתף, והילדים שטיפסו מולו על הסורגים חקרו מה הוא מחפש שם, בחוצפה של מי שמקווים לקצת תשומת לב.ביום שנפלט מהפנימייה היה בן ארבע עשרה, מלא כעסים, אינטליגנטי באופן חריג. אחרי שהסתובב קצת ליד אמא, שלא היתה מסוגלת לתפקד נפשית ופיסית, שלחו אותו לכרמלה, העובדת הסוציאלית, שסיפרה לו חוויות מהופעה של להקת "קצפת" בחו"ל ובמשפט אחד הפכה לאלוהית. הוא היה יושב מולה בפגישות, מביט בפניה הנאים, מציץ על הברכיים שגירדו את שולי החצאית שלבשה, והיה מוכן ללכת לאן שתגיד. מה דעתך על פנימייה לטכנאות מטוסים? הציעה. בטח, הסכים במלוא הכוונה, למרות שלא היה לו פירור עניין או כשרון בתחום. רק שתהיה מרוצה, שתאהב אותו.כשעמד שם מהסס בפתח, מישהו מהעובדים הוותיקים זיהה אותו. בוא ישראל, תיכנס. תוך דקות מונה למדריך של "הגדולים" בגלל מחסור בכוח אדם, וככה, כאילו במקרה , אבל מתוך דחף פנימי לעשות תיקון למה שעבר כילד, התחיל להפוך את הטיפול בבני נוער עזובים כמוהו למקצוע, לסוג של שליחות. כך עבד שתים עשרה שנים לסירוגין בפנימיית ילדותו.מצויד בבגרות חלקית, ניגש לקורס מדריכי נוער מוסמכים ונכנס להוראה בדלת האחורית, כממלא מקום. הוא התקדם מהשתלמות להשתלמות, עד שהתקבל, על סמך המלצות חמות וניסיון מצטבר, ללימודי הסמכה למורה בכיר. את התואר השני עשה במנהל חינוכי בפקולטה לחינוך של אוניברסיטת תל אביב, ובתום הלימודים נסע לארצות הברית ונרשם ללימודי דוקטורט בחינוך ושירותים חברתיים ב"פורדהם יוניברסיטי". עבודת הדוקטורט שלו עסקה בנישואי תערובת של יהודים וערבים. לצורך איסוף הנתונים גידל זקן ושפם, עלה על ג'יפ מקרטע וראיין זוגות מעורבים, כמו הוריו, שחיים בכפרים ערביים. את הנעשה בכפרו הדרוזי של אביו, דיר אל אסד, לא בדק, למרות שהוא נוסע לשם לא פעם.אפשר לשווק את ד"ר סלע, חבר הנהלת "המועצה לילד החוסה" ומנהל "המרכז לשיפור הישגים" בשכונת התקווה, כסיפור הצלחה אדיר בכל קנה מידה ובטח שבקרב הילדים החוסים. רק שבאוכלוסיית החוסים אין רבים כמוהו. לפני כל מבצע התרמה שנער ך למענם מוצפת המדיה בסיפורים מחממים מהסוג שלו, או מנגד, בטרגדיות דומעות, כדי לגרום לציבור לפתוח את הארנק ואת הנשמה. רק שברווח שבין ההצלחות הגדולות, לאומללות, חיים אותם ילדים שלא הצליחו להמריא והתדרדרו לסמים או פשע, או כשרונות פוטנציאלים כמו ישראל; ילדים שלא יכלו להתמודד היטב עם העבר המעיק, ההווה התובעני והעתיד הלא ידוע, ולא יצליחו אף פעם להתבלט בגלל מחסור במשאבים וטיפול נאות.הכרזתה של 2002 כ"שנת הילד החוסה" על ידי "המועצה לילד החוסה", המטפלת במסגרת פנימייתית בכשמונת אלפים ילדים עד גיל ארבע עשרה שהורחקו מבתיהם בצווי בתי משפט, או הוצאו מהם בגלל מצוקות קשות של ההורים, היא הזדמנות לבחון את הדבר בעיניו של חוסה לשעבר שעשה את זה, והיום חוקר את השטח האפור, הלא ממש פוטוגני, של אלה שהיו יכולים להגיע להרבה יותר לו ניתנה להם ההזדמנות. בחדרון של מטר על מטר, שמכיל נוסף אליו גם שתי עוזרות שעונות על טלפונים, עושות עבודות מזכירות ומטפלות באלה שמגיעים לשם לקבל עזרה, הוא מנהל את המשרד שלו ב"בית דני" שבשכונת התקווה. גבר בן ארבעם וארבע, שיער שיבה מקורזל, יכולת ביטוי גבוהה ומורכבת.­ מה הופך ילד שגדל לבד בעולם להצלחה כמוך?"שאלו אותי את השאלה הזאת לא פעם. אולי משהו שקשור במטען הגנטי, מוטיב נקמה באלה שהספידו אותי. כשעבדתי בפנימייה היתה מישהי בתפקיד בכיר שאמרה לי 'אתה ילד מוסדות ולא תגיע רחוק'. יש לפעמים נקודות קטנות כאלה בחיים שמריצות אותך קדימה". ­ המערכת ערוכה לטפל בילדים כמוך?"חינוך מיוחד, ליקויי למידה ומצוינות כרוכים בכוח אדם מיומן, המון תשומת לב ופוקוס. גם היום המערכת לא ערוכה לטפח מצוינות בקרב ילדים חוסים, כי עדיין מדברים על הבסיס, על המרק והפירה שיהיו אכילים. אני חושב שהמערכת צריכה להיערך לקליטת תלמידים שניחנים במצוינות ומחוננות, לאו דווקא מחוננים פרופר, אלא מעל הממוצע. ילד כזה ילך לאיבוד, אלא אם כן ימצא אישיות מטפחת. אתה, כילד כזה, צריך להפעיל את הכריזמה והשארם שלך כדי להגיע למשהו."אני טוען, ואני יודע שבטח יקפצו עליי אנשים, שכל מה שעשו בפנימיות המצוקה, עם כל המעקב המבורך של המועצה לילד החוסה, היה תוכנית בלימה. ילד קיבל חיקוי של משפחה. לא אבא, לא אמא, לא מבצר, אלא תחנה זמנית. תחליף. ואנחנו יודעים שתחליף הוא לא האורגינל. הטענה שלי ה יא שבעיקבות טיפול המנע נמנעת התרסקות, אבל אנחנו רוצים תהליך של צמיחה. על סף תהליך הצמיחה הזה הילד, בגיל ארבע עשרה, יוצא מהפנימייה וחוזר למצב אפס שבו הוא מסכן את הסביבה, חשוף לפיתויים שליליים ולתת קבוצות לא אהודות, והכל תלוי ביכולת שלו לדרוש טיפול. הבעיה הגדולה היא שלבן 17­18 אין את אותו חן שובה לב כמו לילד בן שבע".וזו גם הסיבה שסלע הקים את פרויקט "הלב", שנועד לתת מענה לכמאתיים חמישים נערים ונערות בשכונות הקשות של תל אביב, שעוזבים את חממת הפנימייה עוד טרם בשלו. על פי חוק הם יוצאים לבדם לחיים בגיל ארבע עשרה, בלי ייעוץ, תמיכה, או הכוונה של הורים שאינם. בדיוק כמוהו.זיווג לא מוצלח. כך הוא פותח בסיפור חייו, אותו כתב כטיוטה לספר אוטוביוגראפי שכבר שש שנים הוא רוצה להוציא לאור, יחד עם דיסק שאת כולו כתב והלחין. זיווג בין רועה עיזים דרוזי שהתגייר למען בתו של רב. ילד שהוא תוצר של פדרה פדרונה ומאמא מופקרת בלי גבולות, שחיים מתחת לקו העוני בחדר כביסה. "אין סיכוי לילד כזה לפתח עור של פיל ולהיחלץ", הוא אומר בקול קר, מדווח, מרחיק עדות. "העושר הלשוני בבית הוא מתחת לירוד, מדברים י ותר ערבית מעברית. עד גיל שמונה ישנתי על כיסא נוח מפלסטיק, ואז נשלחתי לפנימייה. בשנות השישים המוקדמות הפנימיות היו בסגנון דיקנסי. לוקחים ילד וסוגרים אותו במרתף כי דיבר בכיבוי אורות, לוקחים לו את העוף ונותנים לחתולים בחוץ, כי הם הרבה יותר חשובים ממנו, החולצה והמכנסיים תמיד יותר קצרים מהמידה, מרביצים לו, עושים טיפול מנע לכינים בנפט וחומץ, מטפלים בו מדריכים לא מוסמכים שלא יודעים איך לגשת אליו, אינטריגות בין העובדים במוסד שמגיעים עד לכדי פורנוגרפיה. האם עוברת אשפוזים, חסרת אונים, האב חוזר לבית הוריו".ולילד ההוא, זה שהוא מקפיד לדבר עליו בגוף שלישי, קראו ישראל. את רגע הפרידה מאמא וההגעה לפנימייה, הוא מתאר בשיר "לא יודע למה", אחד מאוסף שירים שכתב והלחין, אוסף מחשבות מעורבלות במוחו של ילד מפוחד, נטוש, מדוכא. "לא יודע למה אני כאן/ זאת היתה טעות/ זה רק עניין של זמן.../ אמא התקשרה וביקשה למסור, עוד מעט הביתה תחזור". אבל הביתה הוא לא חזר. שני ניסיונות לשלב אותו במשפחות אומנה, אחת ערבית ואחת ישראלית, נכשלו. "לפנימיות האלה, שנמצאות תחת הפיקוח העירוני, מגיעים התחתית של התחתית של המרק", אומר סלע. "אני הייתי במדגם הכי קשה. יש לי שני אחים גדולים שהיו גם בפנימיות מצוקה. בחופשות היינו בונים טייארות יחד, מקשקשים. היו נועלים אותנו בבית שלא נדבר עם אף אחד, עוד משהו מוזר של אמא. מה שהיה לנו זה חדר קטן, יונת בר וחלון לים. גרנו ביפו, ברחוב 60, עג'מי, קן צרעות של סמים, שיכורים. היתה אלימות מהצד הערבי, אבנים, סכינים, בלגאנים, מה שרואים היום בדהיישה. הבית שגרנו בו היה פעם של ערבים והיה חשבון סמוי בינינו. היינו אלה שפלשו להם לבתים. הם היו זורקים אבנים, אנחנו, כולל אמא, היינו זורקים עליהם בלוקים מלמעלה, הולכים מכות, עד שמישהו היה מחלק סיגריות". וכמה מלטפת תנוכים היא המנגינה של "יפו הנצחית" שחיבר, שמתנגנת גם היום בתחנות הרדיו, בלי שכמעט אף אחד יודע כמה עמוק וכואב הטקסט מאחורי המלודיה: "...לשכנה היה תינוק/ הוא גדל נסע רחוק/ אחרים עם משפחות/ בפרויקט שיקום שכונות/ הנמל מטיל צללית ­ יפו הנצחית.."."בכיתה ח' נזרקתי מהפנימייה מפני שהייתי אלים", משחזר סלע. "הייתי מכה חברים בבית הספר הצפוני שאליו שלחו אותי בגלל הנתונים. המציאו לי שם כינוי, 'המתאגרף'. חטפתי והחטפתי. חייתי בסביבה אלימה וככה למדתי להתמודד. יש כעס פנימי, בעיקר כשרואים שלאחרים יש. אני מאמין היום שאפשר לכווץ את האלימות ולהסיר אותה בטיפול נכון".והוא ממשיך: "אני לא מוחזר לפנימייה, אלא מגיע הביתה לאמא, שהיתה באשפוזים פסיכיאטריים וחלתה במחלה חשוכה. ילד שיוצא ממסגרת חוזר לסורו. היתה רגרסיה במובן שאין מסגרת, אתה חווה חוסר אונים בבית וחשוף לרחוב. פתחו לי תיק על גניבת נחושת מאינסטלטור. תקופה קצרה של כמה חודשים בלי לימודים, עד שאני מגיע לפנימייה החדשה, שם אני פוגש את אישתי שאיתי כבר עשרים וחמש שנים ואם שלוש בנותיי. היא שאלה אותי מה הכי קשה לילד פנימיות. עניתי: זה שאף אחד לא בא לאסיפת הורים, בסוף שבוע, מביא ממתקים. אתה האבא, האמא והילד".­ מה עושים ברגעים כאלה?"בוכים".הוא התגייס לצה"ל, נפל במבדקים לקורס טייס, עשה הפסקת שירות כדי לעזור בפרנסת המשפחה וכמעט נשבר אז "כי הצבא הוא שוב חזרה למסגרת הנוקשה של 'ארבע מיטות בחדר'. שני חניכים שהיו בטיפול שלי לא היו מסוגלים לחזור לצבא והתאבדו. היו להם שישה חודשי חסד חופשיים, וכשעמדו לחזור 'למוסד', לא היה בהם הכוח. לי כנראה היה כוש ר סיבולת גבוה יותר". עם כל הרצון הטוב של "המועצה לילד החוסה" ויש שם רצון טוב בכמויות מסחריות, העתודות הפיננסיות שלה לא מספיקות כדי להבטיח שהילדים אכן יישרו קו עם החברה ההישגית שמסביב ולא ידשדשו בשוליה. "הצלחה", אומר ד"ר סלע. "נמדדת ביכולת להקים משפחה, לגמור בגרות, לשרת בצבא ולמצוא תעסוקה. כשאני מתעסק עם אלה שנשרו מהפנימיות, אני מוצא קושי בשירות הצבאי בגלל המסגרת הנוקשה והצבת הגבולות, קושי בהשגת תעודת בגרות בגלל מאה משתנים שמשפיעים על ילד שנמצא בפנימייה, החל במחסור במורה פרטי, דרך תרבות הדיבור, תסכול ועד סביבה תובענית, וקושי בהקמת משפחה בשל מחסור במודל הורי תקין."בוגרי פנימיות מצוקה ללא משאבים של כוח אדם, כסף, וידע, וללא התמקדות ותשומת לב, לא יגיעו להצלחה. על מה יש לדבר, כשיש ילדים שהופנו למוסדות פסיכיאטריים בגלל מחסור במיטות. יש לי נייר שמראה נתונים קשים, לפיהם רוב בוגרי הפנימיות לא ענו על אחד מארבעת משתני ההצלחה האלה ומכאן הצורך הגדול להפנות משאבים ותרומות ל'מועצה לילד החוסה'".­ למה לא מפרסמים את הנתונים האלה?"כי לא נהיה אהודים אם יראו שאנחנו נכשלים".