החגיגה האחרונה השבוע נסגר גן הפקאן ועל שטחו ייבנו בנייני מגורים רועי גבריאלי 03/01/02 על הכתפיים של בן פרץ הטילו משימה כבדה. טקס בר המצווה שלו נבחר להיות האירוע שיסגור את העסק המשפחתי. לא רק עסק משפחתי אלא מפעל חיים של סבא שלו ושל הדודים של אמא שלו. מקום שחצי משפחה עבדה בו באיזשהו שלב ואל תקלו ראש בעניין, מדובר במשפחה עם למעלה מ­100 נפשות. כולם במשפחה זוכרים את יום הנישואין של רוית (הבת של ציון) ודייוויד, ההורים של בן, ה­30 במאי .1986 זה היה האירוע הראשון שחגגו בגן האירועים שלהם, גן הפקאן ברחובות. כמעט 15 שנים לאחר שההורים שלו חגגו את החתונה שלהם, הם גם זכו לחגוג שם את בר המצווה של הילד הבכור שלהם. השבוע. וזהו. תם עידן ברחובות. רביבו נותן בברכות גן הפקאן הוא שם דבר, לא רק ברחובות והסביבה אלא בכל הארץ. אנשים מכל הארץ הגיעו לחגוג שם, אם כבעלי השמחה ואם כמוזמנים. כל מי שנולד וגדל באזור רחובות מכיר את המקום ורוב הסיכויים שגם יצא לו להיות שם יותר מפעם אחת. מאות נערים ונערות עבדו במקום, כך שחישוב מהיר מעלה שברבות השנים אלפי צעירים מבני העיר מלצרו באולמות השונים בגן. עם השנים השם גן הפקאן הפך להיות מותג. השבוע חגגו במקום את האירוע האחרון. ביום שני, ערב השנה החדשה והיום האחרון לשנת ,2001 קיימו בגן הפקאן שני אירועים, אחד מהם הוא סגירת מעגל שכאילו נלקח מהסיפורים. אחרי 15 שנים שהמקום פתוח יום יום ואחרי שראה כל כך הרבה שמחות גן הפקאן סוגר דלתות. העיר מתפתחת וגם מוסד ותיק שכזה לא יכול לעמוד בדרכם של הקבלנים, השופלים והפועלים הרומנים.אז איך היתה בר המצווה של בן? קודם כל, בגלל שהמשפחה של בן חזק בעניינים ברחובות, הגיעו המון אנשים (זה טוב מאוד בשביל הצ'קים של בן) וכל מיני רפי אלולים עטויי חליפות ונשים מחומצנות התלחשו אחד עם השני וסגרו את הדיל הבא. אחר כך הקרינו סרט וידאו וחוץ מדאחקות משפחתיות גם סידרו לבן, שהוא חולה כ דורגל, הפתעה בינלאומית. אחד, חיים רביבו, שאיחל לו מזל טוב והפגין בקיאות מדהימה בגולים שבן הבקיע. אחר כך בר המצווה התקדם כרגיל. אמא לחוצה שהכל יהיה בסדר, אבא מספר בדיחות והילד שצריך להגיד תודה לכל העולם בערך. הנשים מחייכות ומחמיאות אחת לשנייה כי לא נעים להן, הבעלים מדברים על השטויות שלהם וכל הצעירים מתחפפים לשולחן משלהם. כולם מסתערים על האוכל, חוץ מהמכובדים שחייבים שישרתו אותם.יותר מאוחר כשהאלכוהול התחיל לפעול גם השמחה והריקודים התחממו. גם החברים מהכיתה הגיעו, כרגיל עושים הרבה רעש ושופכים משהו. בשלב הזה הבנות יותר גבוהות בראש מהבנים וכבר מתחילות להתאפר, ללכת עם מחשופים ולעשות עיניים. הבנים לעומתן נראים כולם אותו הדבר בג'ינס וקוצים בשיער ורק בא להם לעשות שטויות ובלגנים (יש דברים שלא משתנים). אחר כך עוד מוזיקה, ריקודים, בלונים מהתקרה וזיקוקים.כשהלכנו הביתה גילינו במגרש החנייה שלכל מכונית היה קשור בלון לבן. היה מרגש ונראה לי שבן עמד בכבוד במשימה. מקייטרינג לשלושה גנים הבעלים של גן הפקאן הם ציון פרג'ון, ,62 אחיו, דוד, ,52 וגיסם, רפי ברדה, .65 שלושתם בעסק כבר הרבה שנים. למי שלא יודע גן הפקאן הוא לא אולם אירועים רגיל, זה יותר כמו קומפלקס של אולמות.­ איך התחלתם לעבוד יחד?"ציון ורפי התחילו את השותפות ביניהם כבר בשנת ,1976 שותפות ארוכה. הרעיון במקור היה שרפי גר באשקלון ורצינו להביא אותו לרחובות. אנחנו בעסקים האלה כבר הרבה שנים, ציון כמעט 30 שנה. הההתחלה היתה באולם אירועים קטן שנקרא אולמי סמדר, שם בעצם היינו כבר שלושתנו יחד. פתחנו חברת קייטרינג ועבדנו כמעט בכל הארץ. אחרי שהתחלנו עם המקום הזה התרכזנו רק בו. תמיד זה היה משפחתי כזה. "מי שהגה את הרעיון של גן הפקאן היה אחי הגדול, ציון. פתחנו את המקום ב­.1986 היה לנו מקום במרכז העיר והיינו מטרד בגלל הרעש. קנינו את כל השטח, 25 דונם. התחלנו עם הגן הפתוח ולקחנו רק אירועי קיץ. ואז היתה איזו מחשבה לעשות משהו בחורף, להביא לפה את האנשים, ואז במבנה שהיום הוא גן מירב, זה באר, הפכנו את זה למסעדה ממש, מסעדת דגים. מסעדה שפתוחה כל הזמן. פרסמנו שיש אירועים ואנשים שהתעניינו בחתונה הזמנו אותם גם לטע ום במסעדה. כמובן שהמסעדה גם תפסה תאוצה, אירועים קטנים, היינו עושים פה את המועדון הכלכלי הרחובותי. פעם בחודש היה מגיע לפה איזה שר או חבר כנסת. האולם הקטן היה במקור בית שגרו שם אנשים. התחלנו לשפץ, עבדנו איזה שנתיים בחוץ, במסעדה. באולם הקטן התחלנו אירועי חורף. לימים החלטנו להפסיק עם המסעדה, לא ידענו להיות מסעדנים. לקחת שקל שישים, ארבע שקל שמונים. כל הדברים האלה. היו באים חבר'ה שאתה מכיר, 'תן 40 שקל, יאללה, לא חשוב מה אכלת'. וואלה, אכל גם ב­400 שקל, לא ידענו לקחת מחירים. לא היינו מסעדנים. פה באירועים אתה יודע מראש כמה אנשים, 400­.300 אבל המקום תפס יפה. היה ביקוש לאוהל גן והיה הגן הזה בלבד ואנשים רצו גן גן גן. אז כל פעם הרחבנו קצת, שיפרנו, שיפצנו, הוספנו ל­100 איש, ל­150 איש, ל­300 איש, עד שזה הגיע למצב של 600­700 איש. וזה גן מירב."אחר כך גם הקמנו את גן השסק, זה היה בתוך מטע של שסק. בכלל, המקום הזה היה בוסתן כזה, היו בו שסק ומנגו ואבוקדו והיו קלמנטינות. את הפקאנים השארנו. היו פה המון דקלים שהשארנו. כבר הרבה שנים, יותר מעשר, שאנחנו מפעילים את שלושת הגנים. היינו מהראשונים בא רץ, פה באזור. זה לא היה כמו היום, לא היו עוד מקומות כאלה". זוכרים את מירב משפחת פרג'ון היא מוותיקי העיר רחובות. דוד פרג'ון: "אנחנו 11 אחים, שמונה בנים ושלוש בנות. כולנו מרחובות ועד היום כל המשפחה גרה ברחובות. משפחה מגובשת. ב­1949 הגענו לארץ. אבא שלי עבד בסוכנות היהודית. בהתחלה שמו אותם במעברת רמא. אחר כך ניסו להעביר את ההורים שלי למושב, הם היו שם חודש באוהל ומיד עזבו וחזרו לרחובות. הילדות שלנו עברה ברחובות. מתוך ה­11 חמישה נולדו בחו"ל וששה בארץ. עד היום כל המשפחה גרה פה. אומנם בשנים האחרונות ציון ורפי יצאו אל מחוץ לעיר, אבל כל הילדים והנכדים נשארו. עמוס, אבא שלנו, נפטר בגיל ,92 בערב שבועות, ולכל אחד מהילדים יש בן שקוראים לו עמוס".משפחת פרג'ון עלתה לכותרות לפני מספר שנים בנסיבות מצערות. מירב, הבת השנייה של ציון, שעבדה בגן כמנהלת אירועים, נרצחה על ידי בעלה שהתאבד לאחר מכן. הכאב עדיין מורגש, אך במשפחה לא מטאטאים את הנושא הכאוב. בבר המצווה אמר עליה אחיינה: "מירב, את חסרה יום יום, שעה שעה, ובטח ביום המיוחד הזה".האולם הגדול ביותר בגן הפקאן קרוי על שמה, גן מירב. דוד פרג'ון: "הבת של ציון היתה מנהלת אירועים פה, בוקר אחד בעלה רצח אותה במהל ך ויכוח ביניהם. היא מתה בת .26 לאולם לא היה שם. היינו אומרים: בגן מירב, אצל מירב וככה זה נתפס. גן מירב. עד היום הזה...".להרבה אנשים גן הפקאן מוכר בזכות התרומות של הבעלים והאירועים המיוחדים שנערכו במקום. דוד פרג'ון: "מלבד בריתות, בר מצוות וחתונות היינו עושים גם כנסים של בנקים, פועלים, לאומי, גם כנסים פוליטיים. כל ראשי הממשלות היו פה, כל הנשיאים. עשו פה את כל המפגשים של ראשי עיריית רחובות, כל מי שזכה עשה פה את מסיבת הניצחון שלו, פעם מהליכוד, פעם מהמערך, פעם מהאיחוד, כולם. היינו ידידים של כולם, לא התעסקנו בפוליטיקה. תמיד נתנו פה כנס גיוס, כנס משתחררים. בר מצוות למי שצריך. נזקקים שהיו צריכים אוכל, הכל בעילום שם, לא עשינו שום דבר בפרסום. מי שהיה צריך אוכל, מי שהיה צריך פרנסה, לחג. אנשים קבועים שהיו באים לפה קיבלו אוכל או כסף במעטפה. אסור לנו לעשות בלי כסף, אז עשינו במחיר סמלי. הנה, רק בחודש האחרון עשינו אירוע ליתומי חיל החימוש. עשינו הרבה אירועים, כמו אירוע לאתיופים, אירוע לבית ספר למפגרים ברחובות, אז עשינו אירוע לבנות מצווה שהיה מאוד מרגש. תמיד נתנו את המקום למסיבות פורים לקציר ולדה שליט".­ מה חלוקת העבודה בין שלושתכם?"ציון היה שר החוץ, אני עבדתי בקייטרינג, יצאתי לכל דבר. רפי ישב פה בבסיס, הוא ידע הכל, איך להוציא את המכוניות, מתי להוציא את המכוניות, הוא תמיד פותח פה. עד היום ב­7:30 בבוקר הוא כבר פה. בסופו של דבר כולנו עבדנו בלילה, שלושתנו אהבנו את זה, עד היום אנחנו אוהבים את זה. תראה אנחנו חיתנו אנשים, עשינו בריתות ובר מצוות לילדים שלהם. דורות שלמים". "צריך לבוא שמחים" ביום שני השבוע, כאמור, נערך בגן הפקאן האירוע האחרון. גן הפקאן נסגר, מאחר והוא נמצא במרכז שכונת הנשיא ההולכת ונבנית. אולם אירועים ובמיוחד גן אירועים עושים הרבה מאוד רעש ולכן השנה לא חודש האישור להפעלת המקום. דוד פרג'ון: "רכשנו את המקום לפני 17 שנה. כשקנינו וקיבלנו את האישורים אמרו לנו: 'תשמעו, יהיה פה משהו', וחתמנו על מסמך שבמידה ויבנו פה, נצטרך להפסיק את הפעילות. אבל אני לא האמנתי שיבנו את זה אף פעם. תמיד היו דיונים. העיריה איתנו, אמרו לנו תמשיכו, אבל לא יכולים לתת לנו אישור. היו אמורים לאכלס כבר את המקום ועדיין אין פה כלום, אז יכולנו להמשיך להפעיל את המקום, אבל לא נעשה את זה בלי רישיון. בגדול, העיריה רוצה את המקום הזה לעשות פה משהו ציבורי. להשאיר את הגן, את האולמות. ייתנו לנו שטח חלופי לבנייה פה באחוזת הנשיא, שטח באותו גודל".­ מה תעשו עכשיו?דוד פרג'ון: "לא יודע, לא יודע. ממש לא יודע, באמת. היום אני לא מאמין שמחר סוגרים. ממחר אין לי מה לבוא לפה יותר בערב. יש לי עוד ניירת, משכורות אחרונות, פיטורין. אני ישבתי פה והייתי צריך לתת מכתבים לכל העובדים. יש לנו 50 ע ובדים קבועים ועוד למעלה מ­200 מלצרים. אני קיבלתי אנשים לפני הצבא והם חזרו אלי אחרי הצבא, היו באים לעבוד בחופשות. כל יום אירוע­שניים. עד היום. זה עסק שעובד שבעה ימים בשבוע. לציון יש את רוית הגדולה ואחריה מירב ז"ל שהיתה מנהלת האירועים פה. "כולם עבדו פה, גם הבן שלי עבד פה במלצרות. עבד כמו כולם, מקבל כמו כולם. היה נלחם על האירועים שלו. הילדים של רפי גם עובדים פה. זה עסק שכולו משפחתי. תשמע, אנחנו לא יודעים איך לאכול את זה. באופן כללי יודעים מה קורה, הבנייה פה זה לא לפני עוד שנתיים שלוש, זה לא שמחר בונים פה. תחזיר אותי אחורה, בבקשה. אני רוצה לחזור אחורה. בטח, מה. מה זה ייתן לי? התעסקות מלאה, דבר שאני עובד איתו וחי איתו כל הזמן. זה מעסיק אותי, עבודת לילה עם אנשים זה משהו, אתה נתפס לזה. עם השנים חילקנו סמכויות, אבל אנחנו חיים עם זה, מסתובבים באירועים לראות שהכל בסדר. שלושתנו, כל אירוע, עושים סיבוב, שניים, שלושה. יש אנשים שבאים בשבילנו, יש הרבה שבאים רק לציון, זה לא יעזור, אני פה זה לא עוזר שום דבר. יש כאלה שבאים רק לרפי, יש כאלה שבאים רק אלי. ייכנס בנאדם יגיד: 'שלום, ציון ישנו?', אם ציון לא נמצא הוא לא יגיד לי כלום".­ יש איזה אירוע שאתה זוכר במיוחד?"יש מלא סיפורים, לפני שבוע חיתנו פה את שלומי אלדר מהערוץ הראשון. כשהם באו לפה לראות את המקום הוא היה לי מוכר אז אמרתי: 'היי, מה העניינים?', הוא עונה לי: 'בסדר', אני ממשיך ואומר לו: 'מה קורה?', אז הוא אמר לי: 'בסדר', אז אני אומר לו: 'תגיד לי, אתה מהבנק, לא?'. לא נעים".אחרי כל כך הרבה שנים יש להם אינספור סיפורים על כל הפאשלות ועל הדברים שקורים מאחורי הקלעים. על זוגות שבזמן החתונה רבו על הכתובה כי לכלה נראה שהסכום שהחתן שם הוא נמוך מדי. על חתן אחד שהתעצבן והחליט שהוא שם על אשתו שתחיה רק ח"י שקלים ולא מעניין אותו שום דבר. על ריב בין ההורים של הזוג המאושר, כשאם הכלה ביקשה כתובה של שלושה מיליון שקל, האבא של החתן אמר לו: "מה פתאום, שלושה מיליון בשביל הזונה הזאת?", הכלה ששמעה את זה ישר התעלפה. היו גם חתונות שרק הספיקו לנפץ את הכוס וכבר ההורים התחילו לריב על מי משלם, הריב התפתח לצעקות ולקללות בין המשפחות ומשם עבר לזוג הנשוי שבסוף הערב כבר רצו להתגרש (אלא שהרבנות היתה סגורה).משפחות בכלל עלולות להי ות צרה, כמו במקרה של זוג הורים גרושים ומסוכסכים כשכל צד החליט שהוא חייב לקבל את השולחן החזיתי שפונה לרחבת הריקודים. התחילה מריבה גדולה עד שבסוף הציעו להן שני שולחנות חזיתיים. זה לא הספיק למשפחות היריבות, כי כל אחת רצתה לשבת יותר קרוב לדי.ג'יי. במשך כל הערב כל משפחה דחפה את השולחן שלה קדימה. וגם הכלה המתחרטת, בחורה שהחליטה חמש דקות לפני החופה, כשכל האורחים כבר מוכנים, שהיא לא רוצה להתחתן. לקח הרבה מאוד זמן לשכנע אותה עד שהיא הסכימה ו"נראה לי שייקח עוד הרבה יותר זמן עד שהמוזמנים ישכחו את החתונה הזאת. יש, כמובן, גם הרבה סיפורים מצחיקים שנלקחו היישר מפספוסים, כלה שזכרה להביא איתה את השמלה אבל שכחה להביא תחתונים וחזייה, אז היא התחתנה עם חזייה של אחת העובדות (אבל מה עם התחתונים?), וכמובן, בעיית הפיפי הידועה. כל כלה יודעת שהאהיל ההפוך שקוראים לו שמלה מקשה מאוד על התנועה וכבר היו מספר כלות שלא יכלו להתאפק עם הפיפי, אז מילא הכלות שהורידו את השמלה ולא הצליחו להידחס למחוך בשנית, אבל היו גם כלות שלא הורידו את השמלה והיה צריך לכוון אותן לשירותים (כי הן לא ראו את העניינים שם למטה), או זאת שהיה צריך לנגב לה כי היא פשוט לא הגיעה לשם. היה גם בחור אחד ששכר את המקום בשביל לעשות לעצמו יום הולדת, אבל אף אחד לא בא, וגם להפך: זוג שערך ברית לילד בצהריים וחזרו למקום בערב על מנת להתחתן"."זאת עבודה שכל ערב צריך לבוא אליה שמחים ומחייכים. לא משנה מה עובר עליך באופן אישי, צריך לשים מסיכה ולחייך", אומרת לי נגה, מנהלת המכירות במקום. כבר 12 שנים שהיא עובדת שם. התחילה כמלצרית, דרך מנהלת אולם ועד לתפקיד הנוכחי.כל ערב היא מתייצבת בגן הפקאן ב­19:00 בערב, לבושה יפה כאילו זה אירוע שלה, דואגת שהכל יתקתק ושלא יהיו שום תקלות. "זו אחריות גדולה מאוד, אתה לא יכול להרשות לעצמך לדפוק להם משהו, זה היום הגדול שלהם. כל ערב יש מתח מחדש, אנחנו תמיד מחכים לראות שהמנה הראשונה תצא ואז אנחנו יודעים שהערב בסדר". לא רוצים לעזוב במשך היום, לפני הערב האחרון, כולם עוד היו רגועים ושמרו על פאסון. בערב, לפני שהוא נגמר וכולם הולכים, אני רואה את רפי הולך לסדר עוד משהו במחסן עם כמה חבר'ה צעירים בגיל של הנכדים שלו. "גידלתי פה ילדים", הוא אומר לי וכל ההתרגשות יוצאת, "אני שומר עליהם כמו ילדים שלי. שלא יעשו שטויות, שלא יריבו. יש כאלה שעוד שנה הם רופאים ובאים לעבוד פה, כאלה שלומדים בחו"ל ומתקשרים אלי ואומרים: 'בחופש אני מגיע'. יש ילדים שעבדו פה בלימודים והתחתנו פה. צביקה, העו"ד שלנו, מלצר פה ועבד בכל העבודות כשהוא למד. יום קשה היום, היום ב­17:00 בפעם האחרונה העבירו פה כרטיס. כבר לפני שנה, כשידענו שנצטרך לסגור, הודענו להם ואף אחד לא עזב. נורית, הטבחית שלנו כבר 17 שנה, לא עזבה, כולם רצו להישאר עד הרגע האחרון. זהו".­ צביקה אייל, דובר עיריית רחובות, מה אתם מתכוונים לעשות בשטח שיתפנה?"כל השטח הוא לבנייה. הגן הוא שטח פרטי, מי שיבנה יחליט מה לעשות עם המקום. הוא בטח ירצה להשאיר את הצמחים ואת העצים. יש שם גם עצים לשימור שיהיו חייבים להשאיר. בקשר לסגירת גן הפקאן, הרבה מהילדים של רחובות עבדו שם ונישאו שם. גן הפקאן יחסר לנו מאוד".