 | | | במיטה עם זהרירה | |
|  | | בשביל זהרירה חריפאי, כל מחזה של חנוך לוין הוא הזדמנות להתחבר לאובדנים של חייה | |
| | | | |  | זירת ההתרחשות: מיטה ענקית מצופה סדינים צחורים ומעומלנים ושמיכת פוך גדולה. המוזיקה והמילים: "יתגדל ויתקדש שמי רבא, בעלמא די ברא כראותיה, וימליך מלכותיה, ויצמח פורקניה, ויקרב משיחיה...".שני גברים אומרים קדיש במיטת אהובתם לשעבר, במחזה של חנוך לוין משנת 97', "רומנטיקאים". לוין כבר ידע אז שהוא חולה ומנוצח. שנתיים אחרי מותו, על בימת הקאמרי, מגיעים השניים אל בית הקשישה הדשנה והסופנית פוגורלקה (זהרירה חריפאי), שיש לה מלמלה ורודה בקצה התחתונים: בונבונל (גבי עמרני), הזנזון המגונדר, וחייצ'יק (יוסף כרמון) שפל הרוח והגוף. הם ימותו יחד על המיטה הבוהקת, ואולי סתם יעצמו עיניים. לפני כן עוד ינסו לשקם את יחסי האהבה מפעם, ויחזרו בדיוק על אותן טעויות שהפרידו ביניהם בעבר.זהרירה חריפאי, יוסף כרמון וגבי עמרני במופע וירטואוזי. שלושה קשישים שמתחרים זה בזה בעלילות הגבורה של הגוף המתפורר, שיוצאים למצעד גאווה של מחלותיהם, ומהי קופת חולים אם לא בית הקסמים של כל השפע הזה. וכל הכיעור היפהפה מתרכך והולך לקראת הסוף, שבו אוספת האם הגדולה, שהיא גם הילדה הקטנה, זהרירהפוגורלקה, את שני מאהבי ה למיטתה למנוחה אחרונה. | |  | |  |
| |  | |  | "אתה יכול להיות מת ולשחק"
| |  | | | | "תנגבי את הדמעות", אמר עמרי ניצן ברוך לחריפאי כשירדה עם חלוקה הפורח לאולם, בסוף החזרה. מיכה לוינסון הוא הבמאי, שנוהג בלוין ביראת כבוד, בעדינות ובחסכנות, עם מוזיקה של אלון אולארצ'יק, אבל עמרי ניצן, מנהל הקאמרי, הגיע לצפות. חריפאי בוכה. בכל המחזות של לוין שבהם שיחקה איפשר לה לוין לחיות מחדש את האובדנים של חייה. ואולי זה בכי מכאב פיזי. "יש לי שינויים ניווניים קשים במקום מחורבן בגב. בהתקף הגדול הייתי שלושה חודשים במיטה. הכאב הנורא לא הרפה יום ולילה. שלחו אותי למרפאת כאב, נתנו ונותנים לי זריקות, דיקור, טיפולים אלטרנטיביים".על הבמה היא מדשדשת בנעלי בית בלי המקל שלה, בקלילות של זקנים. איך זה?, אני שואלת, איפה הכאבים?"זה היופי של התאטרון. אתה שוכח הכל. אתה יכול להיות מת ולשחק. אם אני עושה תנועה לא טובה, זה כואב לרגע ועובר. קיבלתי שש זריקות. מצב הברך יותר טוב ובאגן טיפלו בי. את רואה, אני והמונולוגים על מחלות במחזה, זה אותו דבר. רק שאני לא ממציאה המצאות כאלה נפלאות כמו חנוך".וגם חנוך לוין מופיע בהצגה, שולח תמונה מעולם המתים. כי הבחור שאליו מתגעגעת פוגורלקה הרו וקה כל חייה, הבחור שזכרו הוא הכאב שגובר על כל מכאובי הגוף, מתואר על ידי לוין כאילו דיבר על עצמו:"פוגורלקה: אני רוצה שתשמעו אותי. חשוב לי מאוד שכל העולם יידע ויזכור: הוא היה בן 21 כשמת, הוא היה רזה מאוד, עם שיניים בולטות והבעת פנים של פליאה גדולה, אף פעם לא אהבתי מישהו ככה. כל הגוף נמחץ מרוב אהבה, וכשהייתי מביטה בו זמן ממושך רציתי לבכות ולבכות".חריפאי: "זה ממש תיאור של חנוך. הוא עומד לי מול העיניים כל הזמן. הוא היה רזה עם עיניים בולטות".חנוך לוין לא גילה את חריפאי. כשהכירה אותו ב72' כבר היתה שחקנית מוערכת עם הישגים גדולים: נערת הכפר גרושה ב"מעגל הגיר הקווקזי" בתאטרון חיפה; "אותיות חתומות בספר" מ67', ערב שירה במועדון צוותא בתלאביב שהפך למופע פולחן; היא היתה אנטיגונה, אמא קוראז', האומנת ב"מדיאה", האם החזקהחלשה שנאבקת בבנותיה ב"רכוש נטוש", ועוד עשרות תפקידים. היא ביימה, שרה, כתבה, שיחקה בקולנוע ("סאלח שבתי", "השוטר אזולאי") וקיבלה פרסים, ביניהם פרס היצירה על שם אייזיק שטרן ב88', פרס מפעל חיים לתאטרון במסגרת פרסי התאטרון הישראלי בשנה שעברה, ולפני כשבועיים קיבלה פרס נוסף: פרס גוטליב וחנה רוזנבלום לאמנות הבמה שמעניקה עיריית תלאביב. חנוך לוין הוא שאיפשר לה לשכלל את המורכבות האירונית של המשחק שלה. להיות בעת ובעונה אחת רעה ומיוסרת, כוחנית ונלעגת. היא שיחקה ב"יעקובי וליידנטל", "סוחרי הגומי", "נעורי ורדהל'ה", "הוצאה להורג", "יאקיש ופופצ'ה", "הנשים האבודות מטרויה", "אורזי המזוודות" (בבימוי מייקל אלפרדס), ו"אשכבה".כשקרא לה לוין לשחק ב"אשכבה" לפני שנתיים וחצי, הוא היה קרוב למותו, בעוד שחריפאי התחילה לדאוב גופנית. היא אמרה לו: "תשמע, יש לי בעיה עם הרגל ויש לי בעיה עם ורטיגו". והוא אמר לה: "זהרירה, אנחנו נעשה את החזרות לפי המחלות שלך".חריפאי: "בחזרות אני כל הזמן מסתכלת למעלה, 'תביא משהו חנוך, תביא איזה טלפון, תפיל משהו, שנדע איפה אתה'". | | | | |
| | | | | "לא דואגים כאן לנכים, אז לשחקנים?"
| | | | | | בערב קבלת פרס מפעל חיים לפני שנה, שמעו אותה מעירה: "מה, הם חושבים שאני עד כדי כך חולה שהם נותנים לי את הפרס?". הצלפות הלשון שלה מוכרות, לכן נזהרה מאוד בשיחה הזאת. כשדיברה על מחזאים שבניגוד ללוין יודעים לכתוב או לתרגם בעזרת אותן 500 מילים שרק מחליפות סדר, מיהרה לטשטש את האמירה עד שלא נשאר לי מה לצטט. גם על מעמדו של השחקן בארץ יש לה מה להגיד, אבל כשדיברנו על שייקה אופיר ז"ל ועל דעיכתו האמנותית והכלכלית, ביקשה שאזהר, ורצוי שאמחק. מחקתי. נשארתי עם מונולוג כללי: "הייתי פעם באודסה ונסעתי לטייל במונית. ראיתי מבנים, והנהג הסביר לי: 'הנה דאצ'ה של כדורגלנים, הנה דאצ'ה של אלה מהקרקס. הנה של שחקני תאטרון'. שאלתי, מה זאת אומרת? והוא אמר: 'הם שיחקו ושעשעו כל חייהם במשחקים שלהם, אז יש לנו בית אבות בשבילם כאן'. כאן הממשלה לא דואגת לנכים, אז היא תדאג לשחקנים?". את השם זהרירה נתן לה אבא שלה, העיתונאי ח.ל חריפאי שכתב ב"דואר היום" וב"בוסתנאי". כשהיתה בת ארבע וחצי נפטר."זהרירה זה שבריר של זוהר. מאוד יפה", היא אומרת. "אין עוד שם כזה, אבל רציתי שיחליפו לי אותו. שיקראו לי רותי ונגמור את העניין. כי בכל פעם כשהמורה הגיעה לשם זהרירה חריפאי, היתה פאוזה כזאת, נפלה פצצה."אבא מת מדלקת ריאות. הוא מת צעיר, בן 45. אני לא זוכרת אותו בכלל. הכל נמחק. ירד מסך. אני מסתכלת בתמונות ומנסה לחפור לתוכן, אולי אני זוכרת משהו מזה? כלום. כל החיים השתנו מאז, היה חסר גדול, ועמדת התחלה חלשה. הייתי ילדה פגומה כי הייתי ילדה בלי אבא בעיני הילדים". ניסית להסתיר את זה?"מאוד התביישתי. והיה עלבון. עלבון גדול". אמך השתנתה בעקבות אלמנותה?"קשה לי קצת לדבר עליה כי אני חושבת שהיא היתה אשה שלא ידעה לגלות אהבה, והלכתי כל הזמן בהרגשה שהיא לא אוהבת אותי. אחי גדול ממני בתשע שנים, הוא למד בפנימייה בפרדסחנה. אני גרתי עם אמא כל הזמן. עברנו דירות אינסוף בתלאביב. לפעמים הייתי באה מבית ספר ומוצאת פתק מאמא על הכתובת החדשה שלנו. לא רצו להשכיר חדר בתוך דירה, ככה גרו אז, לאשה עם ילדה. לא רצו את הילדה. ואמא כעסה על אבא שהוא עזב אותה. אשה קשה, מאוד קשה. אני הייתי שק החבטות של כל הדבר הזה. הייתי מעמסה. כל מה שעשיתי היה לא טוב. ככה הרגשתי". איך התפרנסתן?"אמא עבדה בתור אקו נומית". סליחה?"מבשלת בגני ילדים. אקונומית, ככה לייפות את המצב באיזה אופן". בילית הרבה מחוץ לבית?"הייתי ילדה שובבה מאוד שמטפסת על עצים ורצה לביובים לגלות ארצות חדשות. והלכתי מכות, ונפלתי מקומה שנייה פעם. לא קרה לי כלום. רק נשברה לי היד". ואמך הגיעה בבהלה וגילתה רוך, לפחות בפעם הזאת?"בסוף היא הגיעה. הנפילה שלי היתה לה מטרד, היא כעסה עלי שזה קרה. היא שמרה אותי מכל המחלות כדי שזה לא יפריע לה בעבודה". מתי התחלת להתעניין במשחק?"אולי בשיעורי ריתמיקה בבית חינוך לילדי עובדים, שם למדתי. אני לא יודעת, משהו נפתח אצלי שם, עובדה שאני זוכרת את זה כדבר משחרר ויפה. זאת היתה התרחשות מחוץ ליומיום שנגעה בי. "עסקתי בספורט. הייתי אלופה בשחייה בהפועל תלאביב. הפכתי ילדה אגרסיבית, פראית ומכה רק אחרי כיתה א'. בכיתה א' הייתי עם אמא שנה בפרדסחנה, והלכתי עם דובדבני להגדיר צמחים, והייתי חופשייה. אחר כך באנו לעיר ונדדנו בין דירות, והחופש נגמר". כשבגרת, ניסית ללמוד משהו על אבא שלך?"ניסיתי. שחקנים מבוגרים שהכירו אותו, גיליתי אותו בתצלום קבוצתי של אנשי אגודת הסופרים, אבל אני לא זוכרת אותו". | | | | |
| | | | | "אמרו שאני מתאימה רק לגרוטסקות"
| | | | | | תולדות הפיכתה של חריפאי מילדה עזובה ושחיינית מצטיינת לשחקנית מעורפלות קצת בזיכרון. במקוה ישראל, בית הספר החקלאי שאליו נשלחה בנערותה, שיחקה פעם בתפקיד ילד במחזה של עבר הדני, הלכה לפלמ"ח, נפצעה באימונים כשהדגימו תרגיל על הברך שלה ושלחו אותה לקורס מורס. "ואז הגעתי לתלאביב. חיפשו מישהי לצ'יזבטרון שתהיה מצחיקה ושובבה, ואיכשהו הגיעו אלי. הייתי בתוכנית שסגרה את הצ'יזבטרון. הגעגוע הנוסטלגי לפלמ"ח כבר לא עבד על הקהל, וזה נגמר". ומה התגלה בצ'יזבטרון, שאת מוכשרת?"שאני לא בדיוק מישהו שאולי יגיע לגדולות". מי נתן לך את ההרגשה הזאת?אני חושבת שאני עצמי. הסתכלתי על נעמי פולני, היא כל כך מוכשרת, והסתכלתי על כל החתיכות ששרות יפה, רבקהל'ה, דרורה". מי?"הן כבר לא משחקות, אבל קינאתי בהן. רציתי גם, אז הלכתי אחריהן לבית הספר למשחק של הקאמרי. הם קיבלו אותי ממש על הגבול ובשנה הראשונה רצו לסלק אותי, ופיטר פריי נלחם שישאירו אותי". למה לסלק?"מה אומרים במקרה כזה? לא מוכשרת, לא יפה, אין לה קול, אין לה פה, אין לה שם. מצאו סיבות". ואיך התקדמת בקאמרי?"ב59' פיטרו אותי. גרשון פלוטקין ז"ל ואורנה פורת מצאו לנכון להגיד לי באמצע הלילה, אחרי הצגת 'מלאך האבן', שאין לגבי תוכניות לשנה הבאה בקאמרי". קינאת במי שכן נשארו? "אם קינאתי? לא היה במה לקנא. ידעתי שאצלי יש משהו אחר". מה יש אצלך?"מילוא חשב למשל שאני מתאימה רק לגרוטסקות קיצוניות. זה היה הדבר שהכי העליב אותי, כי חשבתי שבתוכי יש משהו אחר לגמרי ויגיע היום שלו". והוא הגיע אחרי הפיטורים, בתאטרון חיפה, ב"מעגל הגיר הקווקזי"."כשקראתי את המחזה אמרתי, 'זה מה שאני צריכה לעשות'. כאן לא צריכים להיות יפה ולא רזה, כאן צריך רק את הבן אדם עם איזה פנים שאני חשבתי שיש לי". הרגשת אסירה בתוך הגוף שלך, בתוך מראה שחשבת שהוא לא רצוי?"ראיתי את מי לוקחים. את כל האביבה גורים, הגילה אלמגורים וכל אלה. ושאלתי: 'איפה אני בתוך בתמונה הזאת. מה? אין לי סיכוי?'. אז רזיתי בשביל 'מקצועה של הגברת וורן' בהבימה ב61', הייתי רזה כמו מקל, אז מה, זה הצליח? זה לא התאים לי ולא חשוב אם הייתי שמנה או רזה. לא היה לי אומץ להגיד: 'הנה, אני ככה, רק תנו לי טקסט ושימו אותי על במה ותראו שזה ישנו'. ז ה קרה לי מאוחר יותר". | | | | |
| | | | | "הג'סטה הכי יפה של טופול"
| | | | | | את שלמה שבא הכרת בכסית?"לא, במסיבת פורים אצל לאה פורת, שהיתה אז בקול ישראל איתי, כשהייתי קריינית. השתוללתי שם נורא וראיתי את האופן שבו הוא מסתכל עלי. יש לו עיניים מאוד יפות לשלמה. הוא הסתכל ופתאום ידעתי שאתחתן איתו". איך הוא משפיע עלייך?"כשהכרתי אותו, הרגשתי איך אני צומחת מגיל ארבע לבן אדם מבוגר. כשראיתי את הנדיבות האינסופית ובלי חשבון, בכלל לא הבנתי מה זה. אני לא קיבלתי לא נשיקה, לא חיבוק, לא כלום. "אספר לך סיפור על שלמה. כשפיטרו אותי מהקאמרי, בלילה, חזרתי הביתה והערתי אותו. הוא אמר: 'מה קרה?', ואני: 'פיטרו אותי'. הוא אמר: 'מה את חושבת לעשות?', אמרתי: 'בתוך חודש לעזוב'. הוא אמר: 'טוב מאוד', התהפך לצד השני ונרדם. באותו רגע הסתדרו כל הפרופורציות. אם בן אדם יכול ככה לחשוב על חשיבות התאטרון בחיי ונרדם לו, ולא מתיישב ואומר: 'אוי ויי, מה יהיה', אז הוא מכיר ומבין את החיים. וזה הוכיח את עצמו. שיחקתי קצת בתאטרון זווית והייתי בלהקת בצל ירוק עד שהגעתי לתאטרון חיפה". איך הגעת לתאטרון חיפה? "התלוויתי ליוסי כרמון שנסע לפגישה עם מילוא. הוא דיבר עם כרמון ואחר כך התפנה אלי. אמרתי: שמעתי שאתה הולך לעשות את 'מעגל הגיר הקווקזי'. אז הוא שאל: 'ומה את רוצה לשחק שם?'. לא יכולתי לענות. שתקתי."הוא שאל: 'את אשת המושל?'. שתקתי. לא יכולתי להוציא מהפה שאני רוצה להיות גרושה. התביישתי. ומילוא לקח שוב חתיכה מסדרת החתיכות המתחלפות בהצגות שלו. שלושה שבועות לפני ההצגה עזבה השחקנית הצעירה, וטופול שהכיר אותי מבצל ירוק שכנע את מילוא שאני צריכה לעשות את גרושה. לבשתי חצאית ארוכה משמיכה, מעיל ומגפי לבד, ככה שכל הצד הנשי היה מכוסה. לא הייתי עסוקה באיך אני נראית, רק את הפנים והעיניים ראו, וצמה ארוכה כזאת, ואני נראיתי מאוד יפה, וזה מה שרציתי שייצא החוצה. "מה ששבר אותי ב'מעגל הגיר' זה האהבה האדירה שעברה מהקהל אלי. זה גמר אותי. זה היה כמו סדק כזה פה, באזור הלב, זאת היתה נקודה חשובה מאוד בחיי האישיים והתאטרליים. פתאום כמות כזאת של אהבה, קבלה טוטאלית בלי להתווכח אם אני שמנה או רזה. העוצמות האלה שוברות אותי, אני נבהלת מהן. פחדתי שזה יפרק אותי לגמרי, שפרץ הבכי עלול לצאת פתאום ולשטוף אותי. אני לא אשכח את הערב הראשון ששיחקנו. טופול, המלך של חיפה, הוש יט לי יד ללכת להשתחוות, וכל הקהל קם. זו היתה מצד טופול, אני מודיעה לך, הג'סטה הכי יפה שעשו לי בתאטרון". היית כבר אם אז?"לא. איה נולדה ב66'". לא היית אם צעירה. זה היה מכוון?"כן, מכוון, בהחלט". קשור בילדותך?"אני חושבת שלזכרונות הילדות שלי היה חלק גדול בזה. כשאבי נפטר בבת אחת הכל נפסק, אז איך אני יכולה לקחת על עצמי אחריות על ילד כשהכל יכול להיפסק? פחדתי נורא מהמחויבויות שבאות עם זה, שוב לא אהיה חופשייה, משהו ייצמד אלי לכל החיים. אבא נחטף לי מהחיים, ולא האמנתי שיש דבר שיכול בכלל להחזיק מעמד. "איה (השחקנית איה שבא ש.פ) היא ילדה שאי אפשר לתאר, שמשמחת את לבי. יש בה משהו כל כך מחמם לב שכולם מחייכים כשהיא נכנסת לחדר. היא ירשה את זה מאבא שלה. אני, בגילה, לא הייתי עוזרת. לא נותנת כלום. בשבילי לתת היה קושי גדול. קודם אמרתי 'לא', אחר כך ניהלתי משא ומתן. כאילו רוצים לגזול ממני משהו. זה עבר לי עם הזמן. לה אין בעיה, היא עוזרת למי שמבקש. בגיל שמונה עזרה לי ללמוד טקסט בעל פה ולפעמים נרדמה משעמום". איך התמודדת עם החרדה שתשחזרי את יחסי האםבת עם אמך? "חשבתי על זה. בחודש החמישי להריון שמעתי את עצמי חושבת: דווקא יכול להיות נחמד, ילדה. כנראה שהגוף כבר ידע שזו ילדה, והוא סידר שכשהיא תיוולד, לא אהיה נגדה. זה דברים מצחיקים שאני אומרת, לא? ואני ממש שמחתי איתה. אמרתי: 'ביני ובין הילדה הזאת לא יהיה דבר דומה למה שהיה ביני ובין אמא שלי. בשום אופן לא'. הכל היה פתוח על השולחן. דיברתי איתה. הסברתי לה: 'את רוצה אמא טובה, את מוכרחה לתת לי קצת לנוח, ואחר כך נמשיך בעניינינו'. והיא קיבלה את זה כל כך יפה. אבל היא גם ילדה כזאת שהיתה מעמידה אותי במקומי כבר מגיל ארבע". למשל?"פעם צעקתי על איזה חבר שבא הביתה, אז היא נורא כעסה עלי. אמרתי לה: 'מה את רוצה, שאני אתקשר ואתנצל?'. והיא אמרה לי: 'כן, אני לא רוצה שהחברים והחברות שלי יגידו שיש לי אמא מכשפה'". אם נגעת בנקודה, אז יש אנשים שיתארו אותך כאשה תוקפנית. אולי אפילו קלאפטע."תביטי, אני מפחדת הרבה יותר מאלה שמפחדים ממני. הפחד מכתיב לי תגובות. היה לי אגרוף שעבד בשבילי. יצא שהתפרצתי במקומות של חוסר צדק, פעם הרמתי את השולחן אצל אורי עופר, מנהל הקאמרי, וצעקתי לו משהו נורא, כי הרגשתי שאנחנו עובדים על הצגה שהולכת להיות קטסטרופה. זה עבר לי. עכשיו אני הרבה יותר מפויסת. הבן אדם כל כך מבוגר שהגיע הזמן". | | | | |
| | | | | "הבנתי שלוין ביישן, פשוט ביישן"
| | | | | | ב72', ב"יעקובי וליידנטל", נפגשת בפעם הראשונה עם טקסט של לוין, עם המיניות הגולמית, ללא עידון, עם תאוות הרצח או הגימוד של האחר, כל הביוב הנפשי שלנו בחוץ. איך הגבת?"יום אחד באתי הביתה ואמרתי לשלמה: 'אני לא יודעת אם אוכל להמשיך. יש לי בעיות עם זה'. והוא שאל: 'מה, לא ידעת שאת הולכת לשחק שדיים ותחת?'. אמרתי לו: 'למה אתה חושב ככה?'. הוא אמר: 'זה המחזה'. אמרתי: 'לא, זה לא נכון. זו אשה שרוצה להתחתן. חשוב לה תא משפחתי, היא רוצה לחיות כמו כל האנשים'. היתה שם איזו סצנה שהדמות, רות שחש, מנפנפת בשדיים שלה כדי שיעקובי לא יעזוב אותה, ולא הסכמתי לעשות את זה. בשום אופן לא יכולתי. צעקתי מכאבים כל הזמן. זה העליב אותי מאוד". צעקת על לוין?"כן. צעקתי: 'מאיפה אתה ממציא את כל הדברים האלה? תעמוד אתה ותנפנף עם הזין שלך על הבמה'. תשמעי, חנוך העמיד בפני אתגרים על הבמה, כניסה לארצות שרגל לא דרכה בהן. יש שם סצנה שבה רות מספרת שהתחת מושך אותה למטה והיא רוצה למעלה, להיות פסנתרנית. אני התייחסתי לקונפליקט ברצינות. רק ככה יכולתי לגשת לזה. אלה אנשים שזו דרך השיחה שלהם, ככה הם מתקרבים ז ה לזה. אמרתי לחנוך: 'תשמע, זה יצא עם כל הבעיות שלי, הדבר הזה', והתברר שזה בדיוק מה שהיה צריך בסצנה. את הבושה". איך הכרת את לוין?"הוא הגיע לקאמרי עם 'יעקובי וליידנטל', ורצו לחפש במאי שיעשה את זה. הלכתי לשייקה ויינברג, המנהל אז, ואמרתי לו: 'מה במאי? בוא, תביא לנו את הבחורצ'יק ונעבוד איתו ביחד, תביא את הבחור הסופר'. איזה מחזה בריליאנטי. עשוי מטקסט שאנשים חושבים לעצמם בלילות הכי שחורים מתחת לשמיכה, ומדברים, אולי, רק עם עצמם. היו לחנוך דימויים מאוד חזקים לשחקנים. 'אתם אריות בלי שיניים', אמר לנו ב'יעקובי וליידנטל', וב'סוחרי גומי' אמר: 'שלושה עורבים ירדו לארץ לעשות סדר'". הרגשת פעם סקסית אצל לוין?"אמרו לי שב'סוחרי גומי' נראיתי מאוד סקסית על הבמה. אמרתי לחנוך: 'אני לא יכולה למכור את עצמי ככה, כמו בלה ברלו בעלת בית המרקחת שמוכרת קונדומים, אני לא ככה. אז אני אעשה כל מיני תנועות ואתה תגיד מה כן ומה לא'". ומה גילית?"עשיתי קולאז' של כל מיני תנועות של נשים אחרות שהכרתי. אמרתי לעצמי: את אחרת לגמרי. את לא יודעת למכור את עצמך ככה. אבל לגברת בלה יש בית מרקחת והיא הולכת לקונצרטים ועושה מה שהיא רוצה, ויש לה כסף, והיא מצפצפת על כולם". ואיך צלחת את הסצנה שבה בלה משגלת את יוחנן צינגרבאי מלמעלה בצעקות עולות ועולות ועולות עד לשיא: "אח יוחנן, אוי יוחנן"?"היינו רבים המון, חנוך ואני. לפני הסצנה עם ה'יוחנן' אמרתי לו: 'שמע, את העסק הזה תשאיר לסוף. אתה בטח תרצה לעשות מזה פזמון אבל אני חושבת שזה לא בדיוק פזמון'. "יום אחד הוא בא ואמר לי: 'אני רוצה שתשירי את זה'. אמרתי: 'אני לא אשיר את זה. זה עסק שבין השחקנית ובין הטקסט. יש מוזיקה בתוך הטקסט. תן לי להוציא את זה. זו לא שירה. זה דיבור'. הוא אמר לי: 'תשירי, שוש רייזמן כתבה מוזיקה', ואני אמרתי: 'לא אשיר'. היו צעקות גדולות". ובסוף לא שרת."זה היה בדיוק כמו שרציתי. אני דיברתי את המשגלים". ואיך הגיבו בבית?"שלמה החלים אז מהתקף לב, אז אחד הרופאים שלו אמר: 'קודם אני אראה אם מותר לך לראות את זה'. הוא פסק: 'לא עכשיו'. מאוחר יותר זה עבר בשלום". את מותחת את הגבולות של עצמך דרך המחזות של לוין."זה דורש ממני לשבור טאבואים שלי. את יודעת מה זה היה בשבילי לעמוד ככה על הבמה עם בלה ב רלו? חשבתי שכל המין הנשי יתבע אותי לדין. חשבתי שאני בוגדת במין הנשי שאני מציגה את הדבר האינטימי הזה על הבמה". אי אפשר היה להרגיש. היה נדמה שנולדת להיות דמות של לוין."זה נצחון הרוח על הגוף. זו היכולת להתגבר על קושי, להרגיש מנצחת, להרגיש שאני יכולה להזיז קירות. חנוך נתן לי את המתנות הכי גדולות של חיי, להיכנס לאזורים שרגל אדם לא דרכה בהם". את מדברת עליו כמו על סמכות שאפשרה לך לצמוח."ממש ככה, נכון". אבא."ממש ככה". היית חלק מחבורת המכושפים שלא מתחה עליו ביקורת מעולם?"לא. היו לי דברי ביקורת. הוא העניש אותי, לא דיבר איתי שנים, כי אמרתי משהו על 'הזונה הגדולה מבבל'. אני חושבת שזה מחזה אדיר, אבל נכנסתי לאחת החזרות ואחר כך אמרתי לו שבמקום להתרכז בנושא, הוא התעסק באחת הסצנות בערוות של סריסים, וגם שיש שם סצנות שנראות כמו להקת ענבל. אז הוא קם והלך. ומאז, כשהייתי נכנסת לחדר שגם הוא היה בו, הוא היה יוצא. עד שהיינו צריכים לנסוע עם 'יעקובי וליידנטל' לאדינבורו. אמרתי לו: 'שמע, אתה לא מדבר איתי, אבל אנחנו הולכים לעשות עכשיו חזרות באנגלית'. אז הוא אמר: 'אה, נכ ון'". איך נפרדתם?"אני, לא הייתי בבית חולים לקראת הסוף. מאוד רציתי אבל לא ידעתי אם הוא ירצה לראות אותי. רציתי לדבר איתו, לנקות שולחן. אמרו לי: 'זהרירה, תעזבי'. ימים ספורים לפני שנפטר, חברו הטוב דני טראץ שאל אם אני רוצה שישאל את חנוך אם הוא רוצה לראות אותי. אמרתי לו: 'תן לי לחשוב על זה'. חזרתי אליו ואמרתי: 'לא. רק תמסור נשיקות. אני לא אוכל לשאת את זה אם יגיד לי לא'. זה היה מאוד דק. חששתי שיחשוב: 'בטח, אני הולך למות אז באים לנקות שולחן איתי'."אחרי 'אשכבה' נתתי לו במתנה עותק של 'הדוד וניה' משנת 23' והבאתי לו לחדר איפור והוא אמר: 'איזה יופי של דבר וגם המכתב שלך יפה'. ואני רציתי לתפוס אותו ביד, והוא כבר נעלם במסדרון. בפעם הראשונה הבנתי שהוא ביישן. פשוט ביישן. אלוהים אדירים, הוא ברח כדי שלא אגיד לו משהו מרגש. ואי אפשר להחזיר את הרגע ההוא". | | | | |
| | | | | "אתה יודע מה, קח לי את יד שמאל"
| | | | | | ב"רומנטיקאים", בונבונל ששונא את אמא שלו, "הזקנה המתועבת, הגבנון הנצחי שלי", מדגים איך לא גומרים חשבון עם ההורים לעולם."לא גומרים חשבון. אני מרגישה את אבי גם כשאנחנו מדברות. הרבה פעמים כששיחקתי נשים מבוגרות הייתי אמא שלי. אני זוכרת ששלמה אמר לי אחרי 'רכוש נטוש': 'את עשית משהו יוצא מן הכלל לאמא שלך'. הוא צדק. הענקתי לאם במחזה צדדים רכים. כשביימתי את 'דבורה בארון' לפני שנתיים, כעסתי על דבורה על מה שעשתה לבת שלה החולה, שכלאה בבית. התעמרתי באורה מאירסון ששיחקה את דבורה בארון, והבנתי שאני מחזירה לאמא שלי. עברו 20 שנה כמעט מאז שאמא מתה, ועוד לא גמרתי את החשבון. יש תפקיד שאת מרגישה שכבר לא תוכלי לעשות, שהחמצת או לא העזת לקוות שתקבלי אי פעם?"אני אספר לך דבר מצחיק. בזמנו עשיתי הרבה תסכיתי רדיו ויום אחד פנה אלי מיכה אוהד שהוא רוצה לעשות את 'אנטוניוס וקלאופטרה' ורוצה אותי כקלאופטרה. אמרתי: 'בתנאי שלא תגיד מי עושה את קלאופטרה אלא רק בסוף התסכית. כי אם ישמעו זהרירה, אף אחד לא יקשיב לזה. יגידו השמנה, הזה, הככה'". הקול שלך באמת מרכז הכובד הרך שלך."טיפלתי בקו ל שלי ואני יכולה שהוא יהיה מה שתרצי: גם קשה, גם רך, גבוה, נמוך, גם מהר, גם לאט". רצית תפקידים של אשה נחשקת?"לא יודעת. נדמה לי שזה הפחיד אותי. זה יותר מדי, לא נתתי בכלל שייגעו בי. תיקי דיין תמיד היתה באה לחבק אותי וצוחקת: 'נו, תברחי כבר'. אבל זה עבר לי גם, אני חושבת". איפה את, זהרירה, בתוך האבל השברירי של "רומנטיקאים?"."אני מתחברת לאובדן, לצער שאין לו גבול. לגעגועים הנוראים שאין להם תשובה. אני חיה עם אובדן מגיל ארבע. היכולת לבטא את זה הגיעה בגיל מאוחר יחסית". ודווקא דרך מחזות של לוין?"כן. היופי של הדברים בשירה שלו חונק אותך, עושה לך את זה. אתה רוצה להצטרף ליופי הזה, לנשמה היתרה. להיות שמה גם, בספירות העליונות. אוי, אני מוכרחה ללכת. הרופא שלי צריך לצלצל אלי". עכשיו, ב11 בלילה?"כן. צלצלתי אליו והוא לא היה בבית. פעם ישבתי עם הרופא שלי ושאלתי על מה אני יכולה לוותר ובלבד שאקבל את היכולת שלי מחדש. על העיניים? לא. על האוזניים? לא. אתה יודע מה, קח לי את יד שמאל. אז הוא אמר: 'את יודעת איזו נכות זאת?'. אמרתי: 'אני לא יודעת. ברגע זה נדמה לי שהדבר הכי טוב הוא שתיקח לי את יד שמאל ותחזיר את היכולת להתנועע'". | | | | |
|
| | |
