האמת? ספר מקסים למרות אי- הדיוקים וההגזמות ספרו האוטוביוגרפי של יהונתן גפן נקרא בתענוג בלתי- רגיל ומצליח לרגש ולעורר געגוע מנחם בן 17/01/02 כשטילפן אלי עיתונאי "העיר", עמרי אסנהיים, ואחריו תחקירנית "הלילה" של גבי גזית, ורד, כדי לקבל את תגובתי לקטעי ההשמצות עלי בספרו של יהונתן גפן, עדיין לא קראתי את הספר עצמו, שעוד לא הגיע אלי באותו שלב. כך נאלצתי להגיב בשלב ראשון רק על כמה התנסחויות לא מדויקות שצוטטו לי (בדייקנות) בטלפון.ברשימה נפרדת להלן אני מגיב על הבדיות הנוגעות אלי אישית (שמתוכן ניתן ללמוד כנראה על מנגנון אי­הדיוק המובנה באישיותו הכתיבתית של גפן ולהבין מדוע נזעקו גם ג'וזי כץ, שיסל ואחרים לטעון שיהונתן גפן מבלף או ממציא), אבל מתוך קריאת הספר עצמו אחר כך ­ וקראתי אותו ברצף תענוגי אחד ­ הבנתי שגפן דווקא ניסה לכתוב מתוך כנות נפשית גדולה.יותר מזה, גפן מצליח לחשוף את עצמו, לבוז לעצמו ולצחוק על עצמו במידה המעוררת כלפיו חיבה ואמון. "גמד", "אפרוח", "בחור צעיר ודי דוחה" הם רק חלק מן ההגדרות העצמיות של גפן במבט על ימיו הצעירים, כשלקה בסוג של ריקנות ובאי­ביטחון גדול, ורצה כל פעם להיות מישהו אחר. רצה להיות ויזלטיר, רצה להיות אריק איינשטיין, רצה להיות יענקל'ה רוטבליט וכו'.כלומר, בשום פנים לא מדובר כאן באיזשהן השמצות צדקניות על זולתו, מתוך איזשהו ניסיון להגביה את עצמו, אלא במשהו אחר לגמרי. בווידוי אמיתי, מרגש ומצחיק על חולשות שלו ועל חולשות של אחרים ובחשיפה נקמנית אמנם, אבל בהחלט לא קטלנית, של החצר האחורית בעולם הזוהר של אורי זוהר. לא עם נועה אשכול מכל מקום, תהיה זו טעות מוחלטת לתאר את הספר כ"ניתוץ המיתוס של חבורת 'לול'". להפך, אם הספר הזה יעשה משהו, הרי זה בדיוק להפך: יגדיל את המיתוס של חבורת 'לול' כמו גם את המיתוס של אורי זוהר, שגפן בהחלט לא מצליח להרוס את דמותו בעינינו, וגם לא מספר לנו עליו, בעצם, שום דבר שלא ידענו באמת, או שלא נחשף בדרך זו או אחרת בסרטיו, באמצעות גיבוריהם שהיו אמנם גיבורים קולנועיים בדויים, אך מציאותיים לגמרי, מתברר. כאילו שלא ידענו.מה, לא ידענו שאורי זוהר וחבורתו היו שקועים בעישון סמים, ובעיקר החשיש הטוב? הרי גפן עצמו מצטט בספרו את הכותרות העיתונאיות על הפשיטות שנערכו על "הצריף של אביגדור". מה, לא ידענו על המין החופשי של שנות ה­60 בת"א ועל העובדה שכולם בחבורת 'לול' ­ טוב, לא כולם ­ שכבו עם כולן פחות או יותר? והאם לא נראו בסרט "מציצים" או "עיניים גדולות" סצינות ריאליסטיות ואותנטיות של כפייה מינית מסוימת מצד אחד וחשיפות­זין (הזין הארוך של צבי שיסל) מצד שני? אז איפה כאן החידוש ואיפה "ניתוץ המיתוסים"? זה הרי בדיוק מה שידענו מזמן.(אבל "תמיד היתה אשה שאותה לא מזיינים, רק מקשיבים לה ומכב דים אותה, כמו נועה אשכול שהיתה מאוד חכמה ומאוד לא יפה. אורי העריץ אותה ואת כל השאר הוא השפיל". כפי שמספרת אורנה בנאי ­ לא לימור, אלא אשתו לשעבר של גברי בנאי, שחזרה בתשובה ­ בקטע מלא הזעם אך המשעשע שמצטט גפן. בקטע אחר בספר מצטט גפן את זוהר המספר איך חלם בלילה שהוא שוכב עם גולדה מאיר, ראש ממשלתנו, "ומה שהכי נורא זה שנהניתי..." ­ זו כנראה הסיבה שצילומה של גולדה מאיר מופיע על עטיפת ספרו של גפן, בשיער מחומצן).אוקיי. אז גפן מספר לנו עד כמה הקולנוע היה למעשה העתק של החיים. איך שיסל חשף באמת, שוב ושוב, בחיים ולא בסרט, את איברו, לשמחת הנוכחים או למבוכתם, ואיך ראה גפן פעם את אורי זוהר מתחיל לכפות את עצמו על החברה שלו (של יהונתן גפן), שאיתה הגיע גפן לצריף של אביגדור, אבל אין כאן בתחום זה משהו מרעיש מדי או לא אופייני לחיי המין בשנות ה­.60 מה עוד שהדייקנות הפלילית של גפן מוטלת בספק. ועל כל העסק חלה ממילא התיישנות, ואגב, הדין היהודי מתייחס בחומרה למי שמזכיר לחוזר בתשובה את עברו. בעקבות "החיים כמשל" שוב ושוב אנחנו משתאים מן היכולת של אורי זוהר להיות ישיר, בוטה, מצחיק, אכזרי, שתלטן ­ ועם זאת, באיזשהו אופן, נטול רוע אמיתי, לדעתי. כי המטרה העיקרית שלו היתה להצחיק, לא להרע. בניגוד לפרשנות הרגשית של גפן הפגיע. בדיוק כמו הסטנדאפיסטים הטובים ביותר של ימינו, שהאלוהים היחיד שלהם הוא אלוהי הצחוק, כך גם אורי זוהר, רצה בעיקר להצחיק. ואת זה גפן כנראה לא ממש מבין, וזו אחת ממגבלותיו הנפשיות והאינטלקטואליות, ממש כמו שהאידיאולוגיה ההיפית המשומשת שלו בנוסח "לא טוב למות בעד ארצנו" (שמענו, שמענו, די. היום זה כבר נשמע כמו חיקוי גרוע לאביב גפן) ושאר השקפותיו הפוליטיות האנטי­לאומיות והאנטי להקות צבאיות והמאוד אנגלופיליות (ממש כמו מסעו של שדה לאנגליה ב"החיים כמשל". כמה יפה הירוק האנגלי לעומת הנאחס הישראלי. שמענו, שמענו, די) נשמעות מיושנות מתמיד.שוב ושוב מספר לנו גפן איך זוהר העליב אותו, ואנחנו, מה לעשות (אני לפחות), לא מזדעזעים אלא משתעשעים ומשתאים מרמת חוסר המעצורים של זוהר. הנה למשל מתאר אורי זוהר את שני המשוררים של "לול" במילים הבאות: "לאחד אין רגל (רוטבליט) ולאחד אין ראש (גפ ן)". בהתחשב בעובדה שרוטבליט עצמו נהג להשמיע בדיחות מקאבריות על חשבון כף הרגל התותבת שלו, כפי שמספר גפן, זה נראה לי בהחלט מצחיק. אבל גפן נפגע, מה אפשר לעשות. עד כדי כך שבחלומותיו הוא חולם איך הוא מרסס בתת­מקלע את אורי זוהר (אבל זה כבר בתגובה לשמועה על השכיבה של אורי זוהר עם נורית). ולא לשכוח, גפן הוא קצין צנחנים במיל'. אז דיר באלאק. לא טקטי לפרוץ גפן נפגע גם מן הקטע הקשה הבא, שאותי, מה אפשר לעשות, מצחיק קלות, ונראה לי בעיקר כתגובה על טענת הקיפוח המהותית של גפן, המבקש להשתתף בתוכניות "לול". אורי זוהר הוא נגד קוטרים ונגד עמדות מרירות, ולכן הוא מגיב כפי שהוא מגיב. זה קורה יום אחד, כשגפן מביע תרעומת על שלא משתפים אותו בצילומי "לול":"'למה אני לא משתתף בצילומים?', הרהבתי עוז לשאול בערב 'זריקת רעיונות' אחד"."'מה אמרת?', שאל אורי בחצי צעקה. הוא רצה שכולם ישמעו את זה שוב ואני אושפל"."'למה גם אני לא בה... בה... בתוכנית?'"."'כי אתה מגמגם'". בום.כן, בעצם זה מעליב מאוד, אבל עובדה שאחר כך דווקא היתה ליהונתן גפן תוכנית מופעים עצמאית מצליחה, שבה שיחק ושר. וגם כאן, נדמה לי, מטרת הרוע היא קודם כל להצחיק ולנקות מתחים סמויים.יותר מזה: מי שהתפעל מן הקטעים הסאטיריים הגאוניים של "לול" (ובעיני, "חידון התנ"ך" והקטע על העולים החדשים הם בהחלט קלאסיים וגאוניים) יוכל לשאוב מספרו של גפן עדויות לעוצמתו הייחודית חסרת הגבולות של אורי זוהר. איך כתב פעם דוד אבידן: "מי שטקטי מדי, לא פורץ/כי זה לא כל כך טקטי לפרוץ./לעומת זאת, זה מאוד אסטרטגי". זוהר היה מאוד לא טקטי ומאוד אסטרטגי.אגב, אבידן, אם כבר ציטטנו הרגע את אבידן, מונצח בספר הזה יפה מאוד מתוך געגועיו של יאיר הורביץ אליו ותשוקתו הבלתי­נלאית לטלפן לאבידן בשעות מאוחרות ושתויות. רק הקול של אבידן, מספר גפן, היה מיד מפכח את הורביץ. אבידן אכן היה תמיד עירני להפליא ותמיד בדרן לא נורמלי. בכל שעה ובכל מצב. עד לימי השקיעה שלו. כבר נהיה מאוחר גם שיחת השכנוע הקבועה בין זוהר לשיסל בענייני חשיפת הזין של האחרון נשמעת באמת מצחיקה מאוד, אבל בכלל לא ברור ששיסל לא ממלא כאן את התפקיד הליצני שיועד לו מלכתחילה בחלוקת התפקידים הבדרנית בינו לבין זוהר. גפן מציג את כל זה כסוג של כפייה שנכפתה על שיסל, אבל לי הם נראים שניהם כממלאים תפקיד משומן להפליא בהצחקת החבר'ה, כשהסירוב ההתחלתי של שיסל נשמע לי כחלק מן הבדיחה. גפן מתאר את זה ככה (עמ' 184): "בכל המסיבות והמפגשים היה ברור שיגיע השלב שבו אורי יגיד לשיסל:"'נו, צבי. תראה להם את הזין'"."'לא עכשיו', צבי אומר"."'אז מתי? כבר נהיה מאוחר'"."'אולי אחר כך'"."הוא רצה לחשוב על זה קצת"."וכך, כמו זמרת שמפצירים בה לשיר ובסוף היא נעתרת, בסוף המסיבה היה צבי פורם את מכנסיו ומוציא את הכלי שלו, שאמנם היה ארוך ואימתני. לפעמים היו המוזמנים מוחאים כפיים כאילו נחשפה כאן יצירת אמנות נדירה, לפעמים היו צוחקים, אבל בדרך כלל היתה משתררת שתיקת מבוכה, וזה מה שאורי הפרובוקטור הכי אהב"."'אפשר להכניס אותו, צבי', הוא אומר לשיסל"."'תודה רבה', אומר שיסל".צחקתי בפראות. שמוליק נגד שמוליק כל מי שיקרא את הספר יבין, בין השאר, מאיזו מסורת וולגרית מפוארת צמחה תרבות ה"פספוסים" הנחותה של יגאל שילון. כי חבורת "לול", בעיקר בניצוחם של זוהר ושיסל ובועז דוידזון, עובדת בשעות הפנאי שלה על אנשים. פעם לדוגמה מזמנים את שני השמוליקים, שמוליק רודנסקי ושמוליק סגל, בו­זמנית לבית מלון זנותי זול בהרברט סמואל, כדי לחתום איתם כביכול על חוזה להשתתפות בסרט על נרקומנים (ומבטיחים לרודנסקי כי יזריקו לו מים ושלא ידאג). לפגישה המיועדת אף אחד כמובן לא מופיע, פרט לשני השמוליקים שפותו, כל אחד בנפרד, לבוא לאותו מקום באותה שעה, כשכל אחד נושא בלבו תקווה ל"הרבה כסף", שהבטיחו להם מפיקי הסרט החדש.בכלל, הרבה דברים מצחיקים פה. מצחיק למשל איך ביקשו שני האמנים הקלושארים של כסית ­ ג'סי נחייסי וג'ודי ­ לפגוש פעם את משה דיין, דודו של גפן, שהיה אז בשיא זוהרו כשר ביטחון, וגפן אכן הביא אותם ואפילו הלין אותם בבית בצהלה, בידיעתה של רות אך לא בידיעתו של דיין, עד שבבוקר קרא לו דיין החוצה, ואמר: "'מה זה שני הדברים היחפים האלה עם השערות?'"."'זה ג'סי וג'ודי, אמנים מתל­אביב'"."'תפנה אותם'"." פיניתי ­ ­ ­".ככה זוכה כאן גם משה דיין (ואיתו אוהביו) לקצת נצח, באמצעות האינטונציות המבודחות ההן שהיו חלק מאגדת חייו ("תפנה אותם"/"פיניתי"). כך מנציח הספר הזה בשרטוטים צדדיים עוד כמה דמויות מיתולוגיות רבות עוצמה, מרטוש המכוער להפליא, שהיה מוקף תמיד נשים יפות (לדברי גפן, עוד הגזמה), דרך רות דיין, הדודה שעזרה בכל, ועד ליוכבד בת­מרים, המשוררת הנפלאה הלבושה תמיד בשחורים, אבלה על בנה זוזיק שנפל במלחמת השחרור, שדיברה אל כל העולם בגוף שלישי ושהיתה שכנתו וידידתו המבוגרת והנדיבה של גפן. ועוד ועוד. שורה שלמה של דמויות משנות ה­60 וה­.70 כך הופך הספר הזה לספר הנצחה מרגש הרבה יותר מאשר לספר השמצה.(יהונתן גפן, "חומר טוב", הוצאת דביר, 264 עמ') קיצור שנות המנחמים כמו מנטרה, או כמו אובססיה, חוצה השם "מנחם" את ספרו של יהונתן גפן, התוהה שוב ושוב על כמות המנחמים בחייו ועל משמעותם. "היום צר לי על מנחם, אבל אם זה מנחם מישהו, תמיד צר לי על מנחם זה או אחר" (עמ' 24), ושוב בעמ' :48 "מי שרואה אותנו צועדים ברחוב האמנים רואה שלושה אנשים בורחים מילד פלא אבל הילד אינו מרפה. בתחילת שנות השבעים הושקעו מאמצים רבים בבריחה ממנחם כזה או אחר". וגם בעמ' ,70 בתיאור המפגש עם הצייר מנחם גפן (שימו לב לשם! זיווג מפתיע, לרגל הספר והרשימה, ביני לבין יהונתן) נמשכת אובססיית המנחמים: "הנה לכם עוד מנחם שאיננו מנחם. כמה מנחמים עוד אפגוש בשנות השבעים?".ולבסוף, מגיעה שכינת המנחמים של גפן לשיאה בעמ' :248 "ואז, הו אז יגיע המנחם הגדול מכולם, המנחם האולטימטיבי שיסכם את המנחמים של שנות השבעים, מנחם בגין".גם בראיון עם מיברג ב"סופשבוע" חוזרת אותה רגישות כפייתית לשם "מנחם", כשגפן אומר למראיינו: "אני לא יודע אם אהבת את המנחמים לדורותיהם: מנחם בן, מנחם פרי, עזוב מנחם בגין".ואולי כדאי באמת להתחיל בראיון הזה עם מיברג, שבו אומר עלי גפן כמה שקרים פשוטים וקלים לה פרכה: "כתבתי את 'אשה יקרה' ודברי הפתיחה של בן בביקורת על הספר הם 'האינפנטיל והאנטיפת יהונתן גפן' ­ לא הסופר והמשורר יהונתן גפן ­ 'כתב ספר זול. אני לא קראתי אותו עדיין'. כך הוא כתב". שקר על גבי שקר. לא כך פתחתי את רשימתי, שהיתה רשימה מאוזנת שכללה גם שבחים לספר וגם הסתייגויות מן האינפנטיליות שלו, שנכתבו כולם לאחר שקראתי את הספר במלואו. אבל הנה, גפן מצטט אותי כאילו כתבתי(!) שלא קראתי. נו, מה אפשר לעשות.גם בגלי צה"ל, בתוכניתו של מולי שפירא, מיד לאחר הופעת הביקורת שלי על "אשה יקרה", הופיע גפן וטען טענה מדהימה, על פיה סיפרתי ברומן המכתבים האוטוביוגרפי שלי, "פלונטר" (שגפן, אגב, מושפע ממנו לא­מעט, כפי שאדגים מיד), כי התפשטתי עירום מול גרושתי ובעלה! אבל הרי לא היו דברים מעולם, כפי שהסברתי שבוע לאחר מכן באותה תוכנית. מעולם לא התפשטתי עירום לפני גרושתי ובעלה (למה לי?), ומעולם לא כתבתי, כמובן, שהתפשטתי, ובכלל, גפן (המרבה לספר בספרו על כל מיני מתערטלים, משיסל, דרך הורביץ ועד לשמוליק קראוס) אולי לא יודע, אבל "התערטלות בפומבי" היא עבירה על פי החוק.כלומר, היה נדמה לגפן שהוא זוכר משהו שקרא מתוך "פלונטר" או על "פלונטר" (שיש בו אכן כמה גילויים מיניים בוטים או מביכים, אבל בשום אופן לא אירוע של התערטלות), ודי היה לו בזיכרון המטושטש והרעוע הזה כדי להשמיץ אותי בגלי צה"ל כפי שהשמיץ. רק תארו לכם כמה פיצויי דיבה הייתי יכול להוציא מן הקטע הזה, אילו הייתי עוסק בתביעות דיבה.כך גם בספרו החדש. יהונתן גפן מזכיר אותי כמה פעמים באחד הפרקים הפותחים הקרוי "המשוררים", והוא עושה את זה ברישול עובדתי בולט. קודם כל, לא היה לי מושג שיש לי נוכחות ממשית כל כך בזיכרון של יהונתן גפן. אני עצמי לא זכרתי אלא פגישה מטושטשת אחת בינינו בקפה כסית, יחד עם יאיר הורביץ, לפני כ­35 שנה. אבל הנה גפן מספר עלי שהייתי המשורר הראשון שקרא את שיריו, כשבא לעיר הגדולה, וכי "עודדתי אותו מאוד". ועוד הוא מספר כי נתתי לו את ספרי הראשון, "אדרת הגפן", עם ההקדשה שאותה הוא מגדיר כ"הרמת האף הבלתי הפיכה של מנחם בן": "צר לי עליך אחי יהונתן". אני ממש לא זוכר כלום מכל זה. באותה תקופה שתיתי שירה ומשוררים בלבד (אבידן תיאר לפני כמה שנים ב"תרבות מעריב" את ראשית היכרותו איתי: "יום אחד נחת על שולחני ב'כסית' נער בן חמש עשרה, מנחם בראון, שהפגין בקיאות מפליאה בשירה"). יהונתן גפן לא נכנס אצלי לתחום המיקוד המשוררי הזה, ולכן נמחקה ממני לגמרי כל ההיכרות ההתחלתית הזאת. בהמשך מציין יהונתן גפן בטינה כי נחשבתי ל"ילד פלא" רק משום שאיזשהו מבקר שכנראה בעצמו לא ידע אנגלית (כמוני) התפעל מתרגומי ל"ארץ הישימון". אבל גם בעניין זה העובדות אחרות לגמרי. הרי כשגבריאל מוקד הגדיר אותי בנעורי במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" כ"ילד הפלא של השירה והביקורת העברית" (והוא בהחלט לא היה היחיד שכתב עלי באותה נימה) עדיין לא תרגמתי בכלל את "ארץ הישימון", וההתייחסות נגעה כולה לפעילותי כמשורר וכמבקר צעיר.בקטע אחר מראיין גפן את מנחם פרי ושואל אותו אם לא הייתי חלק מחבורת "סימן קריאה" (אכן לא הייתי. מישהו מעלה בדעתו שהייתי יכול לחבור לאדם כמנחם פרי שהכריז כמה הכרזות שיריות אוויליות במיוחד, כגון הטענה ש"אבות ישורון הוא משורר האמת היחיד בדור אלתרמן של שירה שקרית" או ש"יאיר הורביץ הוא המשורר השני הכי טוב אחרי ביאליק" ­ אז אני הייתי יכול להיות חלק מהחבורה הזאת?!), אבל יהונתן גפן שואל ופרי עונה, כי כששואלים, עו נים: "גפן: 'כשהסתובבתי איתם אני חושב שראיתי גם את מנחם בן...'. פרי: 'מה פתאום? מנחם בן לא היה קשור אלינו! הוא היה מסתובב עם ויזלטיר ועם יאיר. לא היה לנו איתו שום קשר פורמלי והוא לא היה דמות מרכזית משום בחינה. היתה תקופה שהוא הסית את מאיר נגד יאיר. זה היה בשנות השישים כשיאיר חבש פיאה נוכרית. בן כתב מכתב ליאיר: 'אתה תשקע, ופיאתך תצוף על פני המים'. יאיר היה בוכה שנים על המשפט הזה, בעיקר שגם מאיר חתם על המכתב הזה".אבל זה לא שאני כתבתי ומאיר חתם, כפי שפרי מספר ומעוות. האמת היתה אחרת. ויזלטיר ואני כתבנו את המכתב במשותף בערב שתוי­יין ונעלץ אחד בדירתו של ויזלטיר ברח' ריינס (ובכלל אינני בטוח בנכונות הניסוח המופרע שמצטט כביכול פרי). בקיצור, גפן מלכלך עלי, עוין אותי, טועה לגבי, ואפילו מסביר בדיוק, בראיון עם רון מיברג, למה הוא עושה את זה: כי לדעתו העלבתי אותו. אפשר לדייק עוד קצת בעניינים האלה, אבל נעזוב את זה.אגב, פה ושם הבחנתי בהשפעות ברורות שלי על אופי הווידוי של יהונתן גפן והתדר הלשוני שלו, כי לא זו בלבד שגפן כותב בסגנון דיבורי דומה לסגנון "פלונטר", שהיה רב­מכר בסוף שנות ה ­,70 אלא שפה ושם הוא ממש מעתיק את סוג התנוחה הנפשית שלי. אם אני, למשל, כתבתי ב"פלונטר" איך הושפעתי בנעורי מיורם ברונובסקי ואיך "קינאתי אפילו במום הלב שלו", כותב גפן על יענקל'ה רוטבליט, שאותו העריץ תקופה מסוימת, כי קינא אפילו בכף הרגל הפגועה שלו (מן המלחמה בה נפצע רוטבליט).לעין הבלתי­מזוינת זה נשמע דומה.