אופטימי דברים שטוב לדעת ליסה פרץ 25/01/02 אופנהמגל וגרב אחרי היסטריית צעיף הפשמינה בחורף שעבר, הגיע שעתו של השאל הרומני. במבט ראשון, אין דבר כעור מהמטפחת הזו: יש לה צורה של מפת שולחן, היא עשויה צמר גס ומקושטת פרחים בצבעים מטרידים (כתום וצהוב בעיקר) ובגדילים עבים. שלא לדבר על האסוציאציות הרעות שהיא מעלה באוב: סבתות עם טעם דקורטיבי קלוקל (סבתי קבעה אותה דרך קבע על שולחן האוכל), חנויות יד שנייה עם ניחוחות כבדים של נפטלין, הלוק הצועני שירדנה היתה כה להוטה עליו ב­86', והעובדה שאין אחת שלא נראית איתה כמו איכרה קשת יום ממזרח אירופה. הייתם צריכים לראות כיצד נהגתי בה כשראיתיה לראשונה בחנות וינטג'. הייתי בטוחה שמדובר בסמרטוט רצפה שמצא את דרכו בטעות אל המדפים וכבר כמעט עמדתי לגעור בזבנית על התנאים הסניטריים המחפירים של החנות. אם כן מה גרם לי להתאהב בצרה הצרורה הזו? הירחונים, אלא מה.אלה חרצו כי יש להצטייד בשאל כחלק מהמגמה הסובייטית הפושה כעת בעולם המודה. התעלמתי מהקביעה הדיקטטורית הזו עד אשר ראיתי באחד הירחונים תמונה של דוגמנית אלמונית שסביב צווארה היה לפוף באגביות השאל. יחד עם מעיל ג'ינס מהוה, חצאית בגזרת A ומגפיים עד ה ברכיים ­ הרגשתי באותו רגע שזה בדיוק המראה לחודש ינואר שאני רוצה ויהיה מה. חשתי אל חנות יד השנייה הסמוכה לביתי ושבתי כשבאמתחתי שני צעיפים. אחרי ארבע כביסות בהרתחה גבוהה לדילול ריחות הנפטלין והתבוננות ממושכת במראה, הבנתי שהגעתי לשיאים מרחיקי לכת של קורבן אופנה. ולומר את האמת, אני ממש לא סובלת מההכרה הזו. להפך, אני די מרוצה ואפילו נכונה לעוד אתגרים. מסעדה כן לשמן קשה לדעת איזו משתי האופנות האחרונות גורפת יותר: לנסוע לפראג או להתלונן על האוכל בפראג. התחושה היא שדווקא האופנה השנייה מנצחת. גם אנשים שמעולם לא עברו את הדנובה ימינה יודעים לעקם חוטם באנינות ולטעון שהם דווקא היו נוסעים לפראג אבל, מה לעשות, האוכל איום ונורא. ובאמת, למי שמחפש בפראג אוכל צרפתי אנין או מטבח קליפורני עדכני צפויות אכזבות לא מעטות. האוכל הצ'כי מסרב, בעקשנות ראויה לציון, להיכנע לגלובליזציה וממשיך להתבסס על צלי חזיר בבירה, על מגוון גדול של כופתאות ועל המון נקניקיות. אנין זה לא. טעים? בהחלט. הרי לא יכול להיות שעם שנתן לעולם את החייל הגרגרן שוויק לא מבין באוכל. לכן, במקום לבזבז את הזמן בפראג על אוכל צרפתי בינוני, או גרוע מזה, על מה שהפך לאופנה גורפת בקרב התיירים הישראלים, ארוחות הבופה בבתי המלון ("הוואלדורף בהילטון יותר טוב" נחשב היום לסיכום לגיטימי של ביקור בפראג), עדיף לאכול אוכל צ'כי בסיסי ומצוין.מסעדה אחת שמגישה אוכל כזה (ויש מאות דוגמתה) היא U Medvidku, שנמצאת ברחוב נה פרשטינייה פינת נארודני. זו מסעדה מקומית, לא הרבה יותר מאשר בית בירה, עם מנות בשר מ צוינות, מבחר כופתאות מרשים ותבשיל כרוב אדום הטוב ביותר שאכלתי. יש להם שם, לאנשים הטובים מאו מדבידקו, מנה אחת למעריצי שוויק: זו מנה שכוללת שלושה מיני נקניקיות, שני מיני צלי חזיר, שני מיני בשר חזיר מעושן (אחד שמן ואחד מאוד שמן), שישה מיני כופתאות ושני תבשילי כרוב (אחד אדום אחד לבן). הבונוס הוא שמי שמזמין את מנת הגרגנטואה הזו מקבל גם כוס של ליטר וחצי בירה צ'כית. כל מי שטעם בירה בצ'כיה יודע שאפשר להגיד עליה רק דבר אחד: היא נורא טעימה. יש בעולם, כמובן, בירות הרבה יותר מלומדות ויוקרתיות, אבל הבירה הצ'כית מעלה חיוך על השפתיים בלגימה הראשונה ומשאירה טעם של עוד בלגימה האחרונה. ליטר וחצי של הבירה הזו, עם כל הכופתאות והבשר, ואחרי זה נראה אתכם אומרים שאין בפראג אוכל טוב (או סתם נראה אתכם מצליחים להגיד משהו). היסטריה פליז פליז מי אף שאינני מחובבי הקולקטיביזציה הדתית­לאומית הסוברת כי על כל חובש כיפה סרוגה לשאת בארנקו תמונה של אפי איתם, לא אוכל להכחיש כי גם לי היו רק דובונים בכל שנות ילדותי. כולם הין בני: דובונים כחולים, דובונים חומים, ואף אחד נדיר אשר חשבתיהו שנים רבות לשחור (בסופו של יום, הוברר לי כי מדובר בבטנה של דובון כחול. עניין של חיים אופטימיים בסמוך לקו העוני). אי אפשר להפריז בחשיבותו של הדובון: דמויותיהם השרמנטיות של חנן פורת והרב לוינגר נישאים על כתפיים ביום העלייה לסבסטיה לא תיזכר בגלל ההישג הלאומי של הקמת מפעל ההתנחלויות. אלה הדובונים התואמים ומרהיבי העוז שעטו על פלג גופם העליון שהפכו את הרגע להיסטורי. והנה, הימים חולפים, הופה היי פסקו מלהופיע על במות, וגם אצלנו התחולל שינוי: ההתנפלות הדתית­לאומית על מעיל הפליז הפכה אותו לדובון החדש. רשמו לפניכם כי בלוק המתנחלים נערכו חילופי משמרות רשמיים. לא עוד מעיל הדובון המיתולוגי שולט ברחובה של עפרה. מעתה אמור: דובון אאוט, פליז אין. את הפליזים איננו קונים בחנויות אלא משיגים מידידים צעירים ששבים ארצה מסיור אופנתי בדרום אמריקה. אכן כן, חברים: בזכותו של טרנד הנסיעה למרחקים תפס הפליז תאוצה שהפכה אותו למעיל הרשמי בהתנחלויות, וכעת אנו מזוהים עם הפוך המקושקש הזה באופן טוטאלי. כמו הפליז כך גם המתנחל החדש: אופנתי, קומוניקטיבי ובשלל צבעים, ויכול בנקל להיכלל ברשימת מאה הדברים שיעשו לאודטה שוורץ את השנה. אפילו לי יש פליז ססגוני שהביא לי בן דודי מחו"ל. למען האמת, וזו חגיגה מגזרית תוצרת דאום, הוא אף הביא פליז קטן ממדים לבני הקט. בי נשבעתי. תערוכה שמן טוב משם טוב קשה למקם את נטע הררי­נבון בתוך עולם האמנות הישראלית. כבר כמה שנים שהיא מציירת כאן את הציורים האלה שלה שנופלים בלי סיווג, בלי אבא ואמא, בלי שנדע איפה בדיוק להניח אותם ­ מבחינה סגנונית, מבחינה חברתית, מבחינה דורית. ויש בזה משהו מטריד. ולא רק כי אנחנו לא יודעים איך בדיוק לאכול אותה. הדבר המטריד הזה מחלחל גם מתוך הציורים עצמם, ומצטרף לכדי הבנה מעורפלת שמשהו כאן לא בסדר. משהו לא בסדר עם הילדה הרזה שיושבת עירומה, משהו לא בסדר בחיוכים הקפואים של האמא והסבתא, משהו לא בסדר בחצאית הלא אופנתית ובארנק המגונדר של הילדה עם החתול השחור. רק שלא נהוג לתבוע הסברים, כך שנותר רק להניח כי לא במקרה אין שום גבר בתמונות, ושלא במקרה כולן כהות, כמעט שחורות, ושלא במקרה לא רואים את העיניים של הילדה. ציורים שהם כמו מישהו שמדבר איתך ומתחמק מהמבט שלך, מסתיר איזשהו סוד או סתם מרגיש מאוד לא בנוח עם עצמו.תחת השם שושלת נחת החודש כל העולם המשפחתי או הסמי משפחתי או הבדיוני לגמרי הזה של נטע הררי­נבון בגלריה רוזנפלד בתל­אביב. ציורי שמן על דיקטים, שמבוססים על צילומים קיימים אבל מתרחקים מהם לתיאור הזי יתי מנקודת מבטה של מי שמשחזרת באופן כפייתי חוויות ילדות. ציורים כאילו ריאליסטיים, מוקפדים לפרטי פרטים, אבל כאלה שמציגים תמונה מעוקמת ששורשיה הם משהו בין פנטזיה לחלומות טרופים. כאילו נאיביים, ולמעשה כמעט תראפויטיים. וזה מסקרן, מעט מביך, כמעט מציצני, ולא כי אפשר לפצח מה באמת היה שם לפני הציורים, אלא כי אפשר להרגיש את חוסר הנוחות של מי שצייר אותם, ובעיקר את החרדה שמחלחלת מתחת לכפכפי הפלסטיק הכחולים. דיסק על הברזלים מי שכבר שנים לא יכול להוציא לעצמו מהראש את התמונה של הזמרת של Whale, כפי שנראתה באם.טי.וי בקליפ ללהיטם "הובו האמפינ' סלובו בייב" ­ קופצת על טרמפולינה עם תלתלים לא אופנתיים וברזלים בשיניים ­ הגיע זמנו לדעת את האמת. והאמת, כמו תמיד, היא הרבה פחות סקסית, אך גם הרבה יותר מעניינת. מאחורי לוק הג'יפה­לוליטה (שהזמרת של ווייל נטשה בחכמה מיד עם סיום צילומי הקליפ) הסתתרה דמותה ההיסטורית של פולי סטיירן ­ מנהיגת להקת הפאנק X­Ray Spex. גם לפולי סטיירן (שנולדה בשם מריון אליוט) היו תלתלים וברזלים בשיניים, אבל היא לא היתה כוסית אלא דווקא דומה ללאה שבת. אולי זאת הסיבה ואולי לא, אבל ג'וני ליידון אמר שהיא יותר מדי מוזרה ושהיא קצת מפחידה אותו (ועוד בימיו כסקס פיסטול!). באותם ימים זה היה קומפלימנט, ופולי הצליחה לפלס את דרכה בהצלחה בסצנת הפאנק הבריטית. אקס­ריי ספקס בלטו על רקע שאר הלהקות בסביבה. האסתטיקה שלהם היתה הרבה יותר מדי צבעונית (כל כך הרבה צבעים זוהרים לא ראיתם עד ימי גזוז סאנסיישן) והסאונד שלהם היה שילוב של הצווחות של פולי סטיירן והסקסופון המעט מזייף של לורה לוגי'ק (סקסופוני סטית בת 16 שהיתה אטרקציה בפני עצמה אך לא שרדה בלהקה לאורך זמן). ב­78' הוציאו אקס­ריי ספקס תקליט בשם Germfree Adolescents"", שכלל כמות גדולה של להיטים על הניכור והזיוף בחברה הקפיטליסטית, ונרשם מיד בדברי ימי הפאנק. כעבור שנתיים פירקה פולי את הלהקה ויצאה לחלוטין ממעגל הצריכה. בשנת 91', אחרי שנים של חברות פעילה בהארי קרישנה, היא הזמינה את חבריה הישנים להופעת איחוד והם אפילו הוציאו תקליט נוסף באמצע הניינטיז. בימים אלה ממש יצאה לאקס­ריי ספקס אנתולוגיה מרשימה הכוללת את האלבום המקורי פלוס עשרה קטעי בונוס ודיסק נוסף בהופעה חיה. אני לא יודעת מה פולי סטיירן עושה עכשיו, אם כי סביר שתראו אותה עושה גרפיטי על מודעות פרסומת בשינקין כחלק ממאמץ האד­באסטינג המקומי. סופרסטאר ביי ביי ובונוס יש שלב כזה בראיונות עם זמרים ישראלים שבו מגיע הקיטור. "אם הייתי באמריקה, היה לי כל כך הרבה כסף שלא הייתי צריך להופיע שוב בפסטיגל". או "אתה חושב שזה כיף להופיע מול אנשים שיושבים ואוכלים צ'יפס? אבל מה לעשות, צריך להתפרנס".משום מה הם אף פעם לא אומרים שהדבר הכי עצוב בפופ הישראלי הוא שאין שום אפשרות לגרנדיוזיות. כוכבי פופ אמיתיים, באמת לא צריכים לרדת בבוקר לסופר, ולעמוד טרוטי עיניים באווירת ביי בונוס. כוכבי פופ אמיתיים, צריכים להיות יפים וזוהרים ובלתי מושגים, ולעשות מעשים שאין בהם שום היגיון כלכלי, רק כדי להדגיש את הראוותנות שלהם.לצערנו גם בעולם הרחב אין כל כך הרבה אנשים כאלה. באנגליה למשל, יש כמעט רק את רובי וויליאמס. כידוע לרבים הוא הוציא לקראת חג המולד דיסק שבו הוא מחדש שירים של פרנק סינטרה, דין מרטין וכל החבורה ההיא. את הלהיט מתוך הדיסק, "סאמתינג סטיופיד", שהוא מבצע ביחד עם ניקול קידמן, אפשר לשמוע כל היום ברדיו שלכם.אבל רובי, שהוא מלך אמיתי, לא הסתפק בזה. בתחילת אוקטובר הוא נתן ברויאל אלברט הול מופע ובו הוא שר את שירי התקליט ושירים נוספים. לכבוד האירוע החד פעמי הוקמה שם במת ענק בסגנון לאס וגאס, עם כל האורות והפנסים הזוהרים. הביאו תזמורת גדולה, רקדניות, ואורחים כמו רופרט אוורט, ג'ון לוביץ' וג'יין הורוקס. ורובי נתן את אחד המופעים היפים ביותר שלא ראיתם בחיים.על הבמה, בהופעה, וויליאמס מגייס את כל כושר השכנוע שלו, והיא עולה בהרבה על הדיסק עצמו, כפי שתוכלו להיווכח כשתצפו בדי.וי.די החדש, בהופעה חיה באלברט הול. שהרי היה ברור מראש שוויליאמס לא יכול להתחרות בקול הקטיפה של סינטרה, ולכן כשרואים אותו רוקד, משתעשע, ועושה שמח עם עיני הפושטק שלו, כל העסק מריח הרבה יותר טוב.וויליאמס הזה הוא לא סתם זמר, הוא באמת מופיען מסוג נדיר. מתאים לקלישאות הכי גדולות, כמו "חיית במה", וכאלה. הוא באמת נראה כמי שנולד לעשות את הדבר הזה, ולמרות שהקונצרט לא קצר, ובכל זאת די.וי.די זה לא כמו להיות שם, אין רגע משעמם. וכמובן שבדי.וי.די הארוך יש שירים שלא הודפסו על הדיסק הרגיל.ורק שתי הערות קטנות. 1. בגלל שניקול היא לא ממש זמרת, אין בהופעה ביצוע של 2 ;"Something Stupid". חבל שלא התאפקו אנשי וויליאמס מלדחוף פנימה את פרצופה של גווינת פאלטרו הנודניקית, שכמובן יושבת בשולחן הכי קרוב לבמה, כאילו האירוע הזה בכלל שלה ועליה.