טרמפולינה לזמן עבר אז מה אתם מעדיפים, היכל תענוגות מרהיב אבל קצת דאווינרי, או פאב שכונתי קטן עם לקוחות קבועים ושירי ארץ ישראל בשישי * קרליבר נגד סטואה נעם ווינד 24/01/02 בשבוע שעבר החלטנו לפקוד את שני הקצוות של חיי הלילה ­ בצד האחד נמצא, באמצע ת"א, בתוך הרעש של צומת קרליבך, ממש אחרי שנגמר אבן גבירול, מקום קטן, 20 מטר מרובע, הנושא את השם קרליבר. אם יוצא לכם לעבור במקרה ליד, יש סיכוי טוב שמישהו יקרא לכם מבפנים ויזמין אתכם להצטרף אליו ואל החברים אל הבר, לערב שירי ארץ ישראל. בצד השני והאחר, לגמרי אחר, חזרו בשבוע שעבר כמה אלפי שנים אחורה ופתחו בקיבוץ געש מקום שקוראים לו סטואה. שם, אם התיישבתם במקרה על איזה כרית, רוב הסיכויים שכמה דקות אחר כך מישהי תלטף לכם את הגב ותציע לכם מסאז'. אז מה אם הסטואיקנים האמיתיים העדיפו חיים פשוטים והתנזרו מתענוגות. בישראל החליטו שסטואה זה משהו אחר לגמרי. קרליבר שייך לרוחל'ה. מי זאת רוחל'ה? רוחל'ה היא עובדת חברת חשמל לשעבר שאהבה לשבת במקום הזה הרבה, בשנים שעוד היו לו בעלים אחרים. כשהפאב הוצע למכירה, הלקוחות הקבועים החליטו פה אחד שאם יש מישהו שמתאים לו להמשיך בעצמו את הפאב זאת רוחל'ה. וככה, לפני שמונה שנים, הפך המקום לקרליבר. הסטואה, לעומת זאת, זה משהו אחר לגמרי. מדובר בפרויקט גרנדיוזי שיזמו טייקוני הה פקות האחים רונאל ממוסיקה פלוס, מי שהמציאו לנו את ימי הגינה העליזים של שישי בשינקין ומי שהביאו את מצעדי האהבה לת"א. להם חבר יוני סער מחברת פרומרקט, ויחד הם הפליגו אחורה בזמן, ככה לפחות הם טוענים בפרוספקט. בעידן מוצף הדאנס ברים והמקומות המעוצבים למשעי, קרליבר הוא ללא ספק פינה קטנה וחמה, קצת כמו שמורת טבע, של התקופה הפרה פלצנית. תחשבו על פאב שכונתי, עם הרבה מאוד עץ חום, כמה סטולים ושולחנות ואפילו נסורת פזורה על הרצפה. כן כן, חשבתם שהמקומות האלה נעלמו מן העולם? תבואו לקרליבך 41. ועכשיו תצטיידו בחזרה בכל הפלצנות האפשרית ותרשו לנו לתת לפרוספקט של הסטואה לדבר: "למעלה מ­2,300 שנה מאז חיפשו הסטואיקנים (אסכולה בפילוסופיה היוונית, מיסודו של זנון שהורתה כי האדם חייב לחיות לפי הטבע, ולקבל את כל אשר העולם מעניק לו מתוך הבלגה, גבורה ושלוות נפש) אחר משמעות החיים, תוך שהם שרועים על דרגשי ישיבה ושובעים את לבם. והם עוד ממשיכים: "בעולם של היום, שבו המתח, הלחץ והתחרותיות הפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו, הקמנו את הסטואה. המקום אינו בית מדרש לפילוסופיה אלא פלטפורמה חדשה לתפיסת חיים". הבנתם? במציאות העכשווית, הסטואה היא בעצם אולם כדורסל ישן בקיבוץ געש, שבעזרת כמה בדים לבנים ותאורה הפך להיכל מרשים למדי. היזמים טוענים שהושקעו כאן כמעט מיליון וחצי דולר. קצת קשה להאמין, השירותים לא נראים מיליון דולר. בכל מקרה, אין צורך להיכנס למנהרת הזמן כדי למצוא את מקור ההשראה. מספיקות ארבע שעות טיסה לאמסטרדם כדי לגלות שהמקור הוא סאפר קלאב ההולנדי. נראה שהסטואה תוכננה בעיקר לאירועים פרטיים של חברות הייטק, רק מה, בסטואה עוד לא ידעו אז, לפני יותר משנה, שיפרוץ כזה משבר בהייטק. הרעיון, כך נראה, הוא להרשים בכל מחיר. בעולם שבו בטי רוקאווי מסבירה בתוכניות אירוח על קבלה, מגיע מקום כמו הסטואה ונותן אינסטנט רוחניות, אינסטנט אמנותיות, אינסטנט מועדון, אינסטנט מסאז', אינסטנט גורמה. הכל תקבלו כאן, ומהר. האמת, למרות הזעזוע, די קל ליהנות. נכון, אין פה נסורת, אבל האווירה נעימה, והמיצגים מרשימים ויזואלית. תדמיינו לכם טרמפולינות ולולייניות קרקס מתעופפות, על זה הולכים בסטואה. לנו היה יותר קל להשתלב שם מאשר בקהל הקבוע של הקרליבר. כמו שאומרת רוחל'ה על המקום שלה: "אנשים חדשים נרתעים בהתחלה ול א תמיד נכנסים. כולם כאן מכירים ומדברים אחד עם השני, ולמי שמגיע מבחוץ נראה שזאת קבוצה סגורה של חברים. אבל אחר כך מתרגלים". ­ מתרגלים? למה? "אנשים פה הם מה שהם באמת. בלי כל הניכור. אומרים שחיי הלילה זה משהו מנוכר. פה זה בדיוק ההפך". ­ הלקוחות באמת כל כך קרובים? "יצאו מהמקום הזה לא מעט חתונות, עם שילובים שלא היית מאמין. רק בשבת האחרונה באה לכאן מישהי עם הילדה שלה ואמה: 'גם היא של הקרליבר'. אגב, גם המלצרית שעובדת פה, איתי, היא בת של לקוחות קבועים". אז מה אתם מעדיפים? מקום של פעם או רוחניות מנוכרת? מקומות כמו הקרליבר תמיד היו ותמיד יהיו איתנו, בלי להיות מושפעים מאופנות חולפות. הסטואה, לעומת זאת, הוא בדיוק אופנה שכזו ­ חיבור בין רוחניות לתרבות רייטינג. גם נעלי הבית שמאלצים את כולם לנעול בכניסה לא יכלו להסתיר חליפות ארמני וגוצ'י. למרות הניסיון להציג את הסטואה כמקום ששובר את חוקי הזמן והמקום, התבנית ברורה: שעה בבר העליון, עם שתייה חופשית, ועוד שעתיים באולם עם טאפאסים, מסאז'ים, שתייה וצ'יל אאוט. לקרליבר אתם מוזמנים להגיע בכל ערב, פתוח שם מ­18:00 והאווירה ביתית. בחלק מימות השבוע יש רוק ישן ומרגיע ובאחרים מוזיקה יוונית, בערבי שישי יש הופעה חיה של זמר, בשאר ימות השבוע האטרקציה הוויזואלית מגיעה מטלוויזיית 21 אינץ'. בסטואה יתחיל בקרוב ערב שבועי קבוע לקהל הרחב. התמחור, שאמור לכלול הכל (אלכוהול, אוכל, ריקודים, מסאז'ים ומיצגים) עדיין לא ברור. מעניין מי ישרוד יותר זמן. קרליבר, קרליבך ,41 פתוח כל השבוע 18:00 עד הלקוח האחרון. סטואה, קיבוץ געש, הפתיחה לקהל הרחב בקרוב. אחרי הג'וקים אחרי שמונה שנים באזימוט נדמו בשישי לפנות בוקר צלילי השלישיה הנצחית טופט שער קאופמן. המדור, שידוע כאיש רגיש, כמעט הזיל דמעה ושעט לעבר אלנבי 26 כדי לפזז איתם כמו אז. כאילו הזמן עצר מלכת, הוצאתי מהנפטלין את הגרדרובה השחורה, כולל נעלי ד"ר מרטינס, ג'ינס שחור, חגורת ניטים וחולצה של סיסטר אוף מרסי. מבט אחרון על 2002 ופנימה, לתחושת דז'ה וו היסטרית יחד עם ריח אלכוהול זול. נראה שהחלל, יחד עם האנשים המהלכים ברחבה, הוקפאו כאן לפני שמונה שנים, ומאז ­ מדי שישי ­ מתעוררים לכמה שעות לרקוד קצת. ולמרות שמדובר בערב פרידה מרגש, הכל מתנהל כאן לפי המתכונת הקבועה: שתי רחבות ריקודים, אלטרנטיבי וניו ווייב באחת, רוק בשנייה ושתייה בשקל. לא, סליחה, מהפכה: יש כרטיסיה ומנקבים לך כוס בשווי 80 אגורות. אפילו מסטיק אין במחיר כזה. האלקטרוניקה הראשונית מעוררת געגועים, די.ג'יי שלומי קאופמן, עם ותק של 12 שנה בסיבוב החומרים, מציג סט נחמד ולא דביק. ולמרות האלכוהול (מתוצרת גולד, כמדומני), נרשמים נענועים בלתי מזיקים, שמוכיחים שאפשר להסתדר גם בלי מותגי יוקרה, מועדוני ענק עם סאונד אימתני ודי.ג'ייז עם מ שכורות של מהנדסי גרעין. בכל מקרה, את הטוב ביותר שמרנו לסוף: לכל המבכים, אל דאגה ­ השלישיה הנצחית "טופט שער קאופמן", מי שתמיד האמנו שישרדו ביחד עם הג'וקים גם אחרי התקפה גרעינית, לא נוטשים אותנו באמת. החל מהערב, בלי שניתנת לנו הזדמנות ממשית להתקף געגועים, הם יציגו מתכונת משופרת (שתייה חינם!!!) במועדון חדש יחסית, לילינבלום ,25 שהוקם על חורבות השנבו, גם הוא לא הספיק להיות קשיש, עם ארבעה מתחמים ושלל הפתעות "מרעישות" כמיטב מסורת השלישיה. טופט שער קאופמן חוגגים מעבר למקום חדש, לילינבלום ,25 שישי 24:00. שחור מזויף יום חמישי, שתיים לפנות בוקר, ערב חורפי קר. נכנסים בפעם המי יודע כמה למועדון שהחליט לאמץ לחיקו סצנת שוליים תל­אביבית מסוג אחר. הפעם מדובר בשאדו. כולם כאן לבושים, כמיטב המסורת הגותית, בגדים שחורים מכף רגל ועד ראש. חלק רוקדים בהתלהבות, האחרים יושבים על הבר או מסביב וצופים במתרחש. אין הרבה אנשים, ובכל זאת מעניין לראות חבורה מוזרה של צעירים, השומעים מוזיקה אזוטרית, לבושים בצורה ביזארית ומתנועעים באקסטזה ברחבה החשוכה. מתברר שנותרו עוד כמה עשרות אנשים בעיר הזאת, ועוד כמה עשרות מערים אחרות, שאינם מוכנים להיכנע לתכתיבים של ה­ VTM ושל תחנות רדיו מקומיות (ראה ערך גלגל"צ), המעצבות את הטעם המוזיקלי הממוצע, המשעמם והרדוד עד כאב, וגם אינם מוצאים עניין בשפע המועדונים הריקניים והזוהרים שיש לעיר הזאת להציע. התופעה, נוף חריג במקומותינו, היא תוצר של סצנת שנות השמונים, שהיתה דומיננטית למדי גם בארץ. תרבות שוליים בכלל, ותרבות שוליים מוזיקלית בפרט, היא מצרך הכרחי. מעניין לגלות תופעה יוצאת דופן כזו בחברה, שמצד אחד מנכסת למרכז התרבותי הממסדי כל תופעה אפשרית כמעט, ומצד שני מעוד דת תרבות צריכה זולה ובידור להמונים. אבל למרות הנסיונות לקיים בת"א סצנת שוליים מוזיקלית, ולמרות שבשנים האחרונות התפתחה מסורת של מסיבות שבהן ניתן לשמוע להקות קלאסיות, כמו קוקטו טווינס, באוהאוס, סיסטרס אוף מרסי וטובות אחרות, התחושה היא שזה פשוט לא זה. תרבות השוליים המוזיקלית בת"א הורסת את עצמה מבפנים. ההרס העצמי לא מתבטא בחיסול התופעה, אלא להפך: כדי לשרוד ולא להיעלם לגמרי, אלה שמנסים להחיות את הסצנה מאמצע שנות התשעים ואילך בעצם מדרדרים את תרבות השוליים המוזיקלית לדבר פופוליסטי ומסחרי לא פחות מכל תופעת מיינסטרים אחרת. פעם, בשנות השמונים, תופעת השוליים הזו היתה אותנטית. גם בארץ. מועדונים כמו פינגווין, שירוקו וליקוויד אכלסו צעירים רבים, שמוזיקת השוליים הקודרת, שדיברה על עוולות העולם, היתה בנפשם. היום, בעידן הפוסט מודרני, עידן השפע והחיקוי, סצנת מוזיקת השוליים הפכה לאופנה בלבד, תופעה נטולת עומק ומוחצנת, מעין ניסיון פאתטי להציע אלטרנטיבה אמיתית. במקום עומק ורגש, שכל כך מאפיינים את מוזיקת השוליים הזאת, שאמורה לתת חוויה אחרת, מתנגנים במקומותינו צלילים מזויפים ומשעממים י ותר ממה ששומעים ברדיו. המוזיקה הרדודה והשיממון החווייתי הם תוצאה של הפריה הדדית קלוקלת בין תקליטנים נטולי השראה ומשעממים, לקהל, שחושב כנראה שהאיפור הכבד והלבוש השחור הם תנאי מספיק לכינונה של סצנת שוליים אמיתית. גם אם זו מצליחה לשרוד כאן שנים, הרי שהיום, יותר מתמיד, היא פשוט לא מעניינת. את הזהב השחור שהשאירו כאן שנות השמונים, הצלילים הגותיים והרעשים התעשייתיים צריך לדעת לנגן. והזוכה המאושרת הוא פעם, לפני כמה שנים, עוד היתה לתחרות מלכת היופי איזושהי הילה. הילה מזויפת משהו, אבל בכל זאת הילה. רינה מור היתה תמיד שופטת לצד הגברות לבית מוזס, הטקסטים תמיד היו קיטשיים להחריד ורוני מאנה תמיד יצא עם הזוכה. בסוף הוא גם התחתן עם אחת מהן. מאז ימי הזוהר נדמה כי אבדה על התחרות הזו הכלח, עליה ועל תחרויות היופי בכלל. זו רוצה להביא שלום ואחווה לעולם, וזו רוצה להיות רופאה ולרפא את תחלואי הילדים באפריקה. יה רייט. אז הנה בא עיתון "הזמן הוורוד" לעשות קצת סדר ולהראות שגם גברים אוהבים את ה­ KLAW TAC וגם אנחנו אוהבים לגלח את כל גופנו דקה לפני שאור הזרקורים מופנה אלינו וכל העולם נושא את עיניו לראות מי יהיה גבר השנה. נו טוב, אז כל העולם לא יהיה שם, אבל 1,500 מאושרים שיזכו להשתחל למועדון הדום הערב יזכו לראות את עשרת הגברברים שהגיעו לשלב הגמר בתחרות הראשונה מסוגה. בחבר השופטים יהיו מיני­סלבס דוגמת דודי בלסר (שהוא ללא ספק גבר השנה של כל אשה ושל כל אשה הכלואה בגוף של גבר), גלית לוי (וזה לא שהיא גברית, זה פשוט שחלק מהמועמדים בתחרות יותר נשיים ממנה) ורונן אקרמן (שצילם), יהיה זוהר מתמי ד ועוד ועוד. פינס יצלם, "7 ימים" ידפקו ראיון עם הזוכה המאושר, וההימור שלנו הוא שעידן, הקצין השווה (מועמד מס' 9 בשבילכם), הולך לקטוף את זוג כרטיסי הטיסה לפריז (הפרס לזוכה במקום הראשון) בהליכה (וזאת בשל הסיבה המצערת שלתחרות השתחלו כמה מועמדים שאפילו לתחרות גבר השנה של ריקי לייק לא היו מגיעים, וזו לא מחמאה). השאלה מי יהיה הרוני מאנה של התחרות הזו בעינה עומדת, ולמדור יש כבר כמה מועמדים ראויים ששמותיהם שמורים במערכת מפאת תביעות דיבה מטורפות. תחרות גבר השנה, מועדון הדום, הצפירה 19, שישי 24:00.