ישראל הרגה את הנגב "כל הסיפור של הנגב על רגל אחת" טל בשן 01/02/02 דניאל בן­סימון היה כתב מדיני עד שמהפך 96' הוכיח שאין לו מושג מה קורה סביבו. הוא עבר לדבר עם האנשים שגרים בפריפריה וגילה שמשם, מדינת ישראל נראית אחרת לגמרי. הספר החדש שלו, "עסקה אפלה בדרום", מביא את הסיפור האמיתי של הנגב, האזור שמרכז את מיטב חטאי הישראליות של כל הזמנים. הוא פגש שם את נפגעי הקיפוח הממסדי לדורותיו, עיירה שאין בה איש אחד המוכשר לעבוד בהיי­טק, תושבים שמעדיפים לשקוע בייאוש ובתרופות פלא במקום לשפר את מצבם, וממשלה שגם היום לא באמת אכפת לה מכל זה. "הדרום מת ביום שבו השטחים נכבשו. כל המנהיגים נתקפו ב'שיכרון מזרחי', את מרב האנרגיות והכספים הוציאו שם, באיזו תשוקה קולוניאליסטית כמעט ארוטית. זה הליבידו שלהם עד היום, אבל זה כמעט הרס לנו את הגוף""תשלח לי הצעה באי­מייל, הנה הכתובת שלי", אומר דב פרומן, הנשיא הפורש של חברת אינטל ישראל, לראש מועצת נתיבות, יחיאל זוהר, בסיומה של שיחה עגומה שניהלו על מצבו של הנגב בכלל ונתיבות בפרט (בשיחה נתגלה, למשל, שבנתיבות אין אפילו בוגר תיכון אחד בעשור האחרון שיכול לעבוד בתעשיית ההיי­טק).פרומן, מאמין גדול בהיי­טק כמפתח לשינוי חברתי, הציע לעשות משהו, אולי להקים מפעל ביישוב."אי אפשר לשלוח לך מכתב רגיל בדואר?", מתעקש זוהר."לא, במחשב זה מגיע הכי מהר", משיב פרומן."אז אולי אפשר בפקס?", ממשיך זוהר."לא רציתי להתערב, ידעתי ששום דבר שאגיד לא יישמע טוב", מספר העיתונאי דניאל בן סימון ("הארץ"), שתיעד את המפגש בספרו החדש, "עסקה אפלה בדרום" (סדרת הישראלים, הוצאת כתר). "בעצם רציתי להגיד לפרומן: 'דב, תירגע. כאן זה נתיבות, כאן לא כותבים אי­מיילים, כאן מדברים ישר עם אלוהים'".בקרית­גת, רק 20 דקות משם, מזכיר בן סימון, יושב מפעל ההיי­טק של אינטל, "אבל בנתיבות יש תעשיית מקובלים, שהיא מפותחת בדרום הרבה יותר מתעשיית ההיי­טק. לטקס פתיחת מפעל אינטל החדש בקרית­גת ב­99' הגיעו 4,000 איש. בדיוק באותו יום נערכה ההילולה לכבוד הבאבא שלום, האבא של הרב איפרגן, 'הרנטגן', ולשם הגיעו 20 אלף איש. וזה, אם תרצי, כל הסיפור של הנגב על רגל אחת".אין כמו מספרים. גם הם, כמו תמונה, שווים יותר מאלף מילים. בן סימון לא היה זקוק לחדשות השבועות האחרונים כדי לדעת על מה זועמים תושבי הנגב ­ המדינה מוציאה פי ארבעה על תושב יהודה ושומרון לעומת תושב בנגב; אינסוף כבישים חדשים ביהודה ושומרון, לעומת שבע השנים שכבר אורכת סלילתו של כביש באר­שבע­דימונה, 30 קילומטר בלבד אורכו; ההטבות המפליגות של אזור עדיפות א' ביהודה ושומרון, לעומת ההזנחה המתמשכת של הנגב ­ שכולל 800 אלף תושבים ושני שלישים משטחה של המדינה. "תראי מי מוחה על התקציב ומי שותק, ותביני הכל", אומר בן סימון.בסקירה המקיפה שעשה ב"עסקה אפלה בדרום", פרי שלוש שנות שיטוט ברחבי הנגב, שיחות עם תושבים, מנהיגים מקומיים וחוקרים, מובאים המספרים בין עדויות הזעם, הכאב, תחושת אוזלת היד והקיפוח; בין סיפורי השחיתות המקומית והטמטום הביורוקרטי; בין הסיפורים על אטימות השלטון ושכרון הכוח של מנהיגי ישראל לדורותיהם משטחי יהודה ושומרון. "הנגב הוא הקורבן האמיתי של מלחמת ששת הימים", אומר בן סימון, "הדרום מת ברגע שהשטחים נכבשו. כל המנהיגים נתקפו ב'שיכרון מזרחי', את מרב האנרגיות והכספים הוציאו שם, באיזו תשוקה קולוניאליסטית כמעט ארוטית. זה הליבידו שלהם, עד היום ­ אבל זה כמעט הרס לנו את הגוף". סוף עידן הפוליטיקאים במשך שנים רבות היה בן סימון (בן 47, אחיו הגדול של כתב הערוץ הראשון, נפתלי בן סימון) כתב מדיני בעיתון "דבר" ז"ל ­ עד המהפך של 96', עם עליית נתניהו לשלטון. "שנים הסתובבתי במסדרונות השלטון, התחככתי להנאתי בשררה, כמו כל הכתבים המדיניים, ולא למדתי דבר. איך אני יודע? מפני שלא חזיתי את מה שיקרה בבחירות 96'. לא אני ולא חברי העיתונאים. זה היה ביזיון ענק בעיני. הרגשתי ששמונה שנות עבודה ככתב מדיני בוזבזו לריק. במאמר פרידה ב'דבר' עוד קראתי לפרס 'ראש הממשלה הבא'. ולי, עוד יותר מלאחרים, אסור היה לטעות ככה, כי המהפכה יצאה בדיוק מהמקומות שהייתי אמור להיות בקשר איתם. אם הייתי הולך עם אבא שלי פעם אחת בשבת בבוקר לבית הכנסת בקרית שמואל ומקשיב לאנשים, הייתי קולט את השינוי שמתחולל לנו כאן, מתחת לאף".הבחירות ההן, הוא מספר, היו מבחינתו משבר, "חורבן אישי ומקצועי כאחד. החלטתי להסיק מסקנות אישיות, לקחת פסק זמן מהעבודה ולנסות להבין מה קרה כאן: זה לא היה סתם מהפך, זו היתה רעידת אדמה, המרד הגדול ­ לראשונה מאז קום המדינה המייסדים הושלכו החוצה, ועל החנות השתלטו כל הקבוצות שלא היו שותפות להקמ ת המדינה: החרדים, הדתיים הלאומיים, העולים מרוסיה ומצפון אפריקה. פרס לקח את המרכז, נתניהו ניצח בפריפריה, וזה מה שיצא לנו כאן ­ שתי מדינות".לספרו הראשון, שכתב בעקבות התחקיר שעשה אחרי הבחירות ההן, קרא, בדיוק מהסיבה הזו, "ארץ אחרת". "קחי את דימונה, ששם הושקעו בתקופת רבין משאבים שקשה לתאר. ביבי קיבל שם 80 אחוז; קחי את יקנעם, שהפכה בתקופת רבין מסתם שיכון מצוקה ליישוב בקנה מידה כמעט אמריקאי ­ אותו סיפור. בכל מקום שהשמאל השקיע מאה אחוז ­ הוא קיבל אפס אחוז. אז מה קורה כאן? כל האנשים כאן דפוקים בראש, לא מבדילים בין טוב לרע, כמו שאורי אור אמר? התשובה היא שהתשוקה הזו למרד, לנקמה בממסד שדפק אותם, גברה על כל דבר אחר".המרד הזה, טוען בן סימון, עוד יצית כאן להבות. "אנשים בכלל לא מבינים את עומק המחאה. אני בכלל לא אתפלא אם אנשי עיירות הפיתוח יסתערו יום אחד על בנייני הממשלה. אם זה קרה במדינה תרבותית כמו ארגנטינה, זה יכול לקרות גם אצלנו. בסופו של דבר, במדינה שבה התל"ג לנפש הוא 18 אלף דולר ­ שזה מדד עשיר ממש לעומת מדינות רבות אחרות ­ אין שום סיבה שאנשים לא יחיו בכבוד".אחרי כתיבת ספ רו הראשון, כששאלו אותו בעיתון מה ירצה לעשות, הודיע שהוא מעוניין להסתובב בארץ. "חשבו שאני בענייני טיולים", הוא צוחק, "אבל החלטתי להמשיך להסתובב בארץ, ולא לראיין יותר פוליטיקאים. הפוליטיקאי היחיד שראיינתי בשנים האחרונות היה אורי אור, ותראי מה יצא מזה. רציתי להביא את הזעקה של הישראלים בפריפריות, שקולם לא נשמע, אבל הם שיקבעו לנו בסופו של דבר את סדר היום, כי הם בעצם הרוב כאן, וכדאי שנדע למה אנחנו עומדים לקום מחר". הנגב הוקם בחטא אבן הריחיים, אזור הדמדומים ­ שלל דימויים מדכאים מובאים בספר למצבו העגום של הנגב, וכולם אומרים אותו דבר: הנגב הוא הכישלון של המדינה, והמספרים מדברים בעד עצמם (ר' מסגרת). מדובר באזור העני ביותר, הכי פחות משכיל (על פי מדדי הזכאות לבגרות), מוכה האבטלה ביותר, הננטש ביותר בידי המשכילים לטובת המרכז, הכי פחות מושקע בתשתיות.החטא הקדמון של כשלון הנגב, אותה "עסקה אפלה בדרום", כפי שסוקר בן סימון בספרו, נולד מצירוף קטלני של גורמים ­ החל מכך ששלחו עולים מארצות מצוקה, ללא שום מוטיבציה חלוצית, ותקעו אותם באמצע המדבר; דרך האופן שבו הנציחו ממשלות ישראל את נחשלות הדרום, עם מפעלי הטקסטיל הכושלים וקצבאות הסעד, במקום לחולל שם שינוי קריטי; ועד התלות בממסד, הייאוש וחוסר האונים שהשתלטו על התושבים עצמם, כמו גם ההנהגה המקומית החמולתית, המפולגת, שהזיקה לתושבים יותר משהועילה."מדוע נתקעו החיים בדרום? האם החרפה הלאומית הזו היתה בלתי נמנעת?", שואל בן סימון בספרו. "אני מאשים בעצם את שני הצדדים", הוא אומר, "גם את התושבים, גם את המדינה. המדינה נהגה בצורה פושעת בפריפריה הזו, לא שמו עליהם ולא הושיטו יד. הקבוצות המבוססות התעלמו מהם, חשבו שאם סוגרים את החלון, המציאות תיעלם. מצד שני אני טוען שהתושבים, למרות הקושי, היו צריכים לחלץ את עצמם בכל מחיר, ולא לשבת ולחכות שהמדינה תעזור להם. במקום זה הם שקעו בדכדוך ובחוסר אונים".כמו רופא שעושה דיאגנוזה, מפרק בן סימון את תופעות הנגב החולה לגורמים, איבר­איבר, כשכל עיירה משמשת דוגמה למחלה אחרת: אופקים כדוגמה לאבטלה המצמיתה; נתיבות כדוגמה לנצחון הדת על המדינה; קרית­מלאכי כדוגמה למאבקי השליטה בין גלי העלייה הוותיקים לחדשים; ירוחם כדוגמה לסתירה הקשה שבין רעיון פיזור האוכלוסייה, שהיה לו צידוק בטחוני, ובין רעיון מיזוג הגלויות, שבשטח התברר מהר מאוד כססמה ריקה מתוכן. "פיזור האוכלוסייה בנגב באמצעות העלייה מארצות המזרח ניתק את העולים משאר המתיישבים הוותיקים, אשכנזים ברובם, והפקיר אותם לנפשם", אומר הסוציולוג אריק כהן. "בלהט ובדאגה להבטיח את הישגיה הטריטוריאליים של המדינה היהודית החדשה, לא היה מי שיערער על נחיתות המדיניות של מיזוג הגלויות".העדויות בספרו של בן סימון, כיצד נשלחו העולים היישר מהאוניות במשאיות למדבר, נוגעות בשורשי הכ אב. לימים, מספרים בירוחם, אנשים סירבו לשכוח, והעבירו את הטראומה הלאה, לדור שני ושלישי. "אני מופתע כמה העבר הוא המרכיב הכי חזק בתודעה של האנשים כאן", אומר אריה מימון, ראש אגף החינוך בירוחם. "הם לא מסוגלים לשכוח את העלבון ההוא, ואפילו מטפחים אותו כדי להצדיק את המצב שבו הם נמצאים".ההחלטה על הקמת היישובים, ממחיש בן סימון בספרו, היתה לא פעם גחמתית, קפריזית, בלי שום תכנון מוקדם. "למה שלא תקים מעברה בנגב?", שאל גיורא יוספטל, ראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות, את רודי קליינר, יוצא פלמ"ח, איש קיבוץ גן­שמואל, כשפגש אותו ב­51' במקרה בשוק מחנה יהודה. כעבור חודש אסף קליינר מנמל חיפה את העולים, דווקא ניצולי שואה, והביא אותם לירוחם בהבטחות על קסמו הרב של המדבר. בבוקר התעוררו למדבר צחיח, מוקף גדרות תיל. "תתבייש לך", צעקו העולים המרומים על קליינר, אתה כמו היטלר".אחרים זוכרים את עלבון הנטישה ההמונית, המיידית, של המשכילים. "אני לא יכול לשכוח את המראה של המשאיות של אלה שעזבו את היישוב", מספר בספר אריה מימון. המגמה הזו, מזכיר בן סימון, נמשכת מאז ועד היום. "המבחן הוא לשמור על הצעירים, שלא יבר חו", אומר מימון. "אם הצעירים עוזבים אותך, אתה מת, אין המשכיות".בירוחם דווקא נעשה ניסיון מרשים לעצור את הסחף: ראש המועצה, מוטי אביסרור, החליט להשקיע את כל המשאבים בחינוך לתקופה של חמש שנים. בשיתוף עם האוניברסיטה העברית הנהיג תוכנית של "טיפול הוליסטי" בחינוך על כל היבטיו, וראה זה פלא: אחוז הזכאים לבגרות עלה מ­18 ל­60 אחוז (!) בתוך חמש שנים. "מה זה אומר?", שואל ועונה בן סימון, "זה אומר, אל"ף שלא מדובר בדפקטים, אלא באנשים שלא ניתנה להם ההזדמנות. בי"ת, זה אומר שיש תקווה, כי זכאות לבגרות זה אומר אוניברסיטה ­ וזה יכול לשנות את כל התמונה". אלא שכיום אין לצעירים המשכילים בשביל מה להישאר."זו הטרגדיה הכי גדולה של היישובים האלה", אומר בן סימון, בעודנו עומדים במרכז המסחרי הנטוש של קרית­גת. "הם אף פעם לא יכולים להתפתח, כי הטובים אף פעם לא נשארים. זה מעגל נוראי: ככל שהצעירים נעשים יותר משכילים ­ ככה הם מיד עוזבים. בסקרים רחבים מאוד שנעשו בעיירות, תמיד מגיעות אותן תוצאות: הצעירים רוצים לעזוב, לצאת משם. תחשבי, פתאום מגיע צעיר לטכניון, לאוניברסיטה, רואה עולם אחר ­ הם לא רוצים לחזור" .יותר מזה: בספר מתארים צעירים מעיירות הפיתוח כיצד הם מתביישים ומסתירים את העובדה שבאו מעיירת פיתוח. עידו, סטודנט יליד אופקים, מספר בספר כיצד הפסיק לכתוב שהוא מ"שם" בגליון קורות החיים שלו, "ואז פתאום גדלו התשובות פי כמה. מתברר שברגע שאתה אומר שאתה מאופקים או מנתיבות, אנשים חושבים פעמיים לפני שמדברים איתך. זה מקום מקולל". רשעות או סתם אכזריות? בשוק של קרית­מלאכי, בין סירי האלומיניום לשמיכות הפלוש, בן סימון מראה לי את "השכבות הגאולוגיות" של העליות השונות, רובד על רובד של אוכלוסיות חלשות ­ אתיופים על יוצאי צפון אפריקה, קווקזים על אתיופים. "איך אפשר לשלוח לנו עולים מסכנים לעיירה של מסכנים?", מסכם את המצב עידו, תושב אופקים. שליש מהעולים שנוספו לאופקים בעליות האחרונות באו מארצות מצוקה. יותר מ­20 אחוז מביניהם היו בני 65 ומעלה. מחלקת הרווחה בעירייה כמעט קרסה ולא עמדה בתשלומי ההעברה לתושבים חסרי האמצעים.יישובים אחרים, כמו קרית­מלאכי, לא הסכימו לקלוט עולים מאתיופיה, בדיוק בגלל הסיבות האלה. "מה אתה מופתע?", אומר לבן סימון ראש המועצה דאז, משה שמעון, "לאנשים האלה אין מנטליות מערבית, הם חיים עדיין בתקופת האבן. לצערי, גם העולים מחבר העמים שהגיעו אלינו הם מהתחתית שבתחתית. במקום לשלוח אלינו עולים מרוסיה הלבנה, קיבלנו את הרוסים מארצות מוסלמיות, בוכרים, קווקזים, אוזבקים. לך תבנה עיר מודרנית עם האנשים האלה".החזקים עזבו. החלשים, בלית ברירה, נותרו ביישוב. הפריפריה התרבותית הפכה לפריפריה כלכלית. מהר מאוד הפכו היישובים האלה לנטל. מפעלי הטקסטיל ששימשו כציר המרכזי בפרנסת היישובים הללו קרסו עם הזמן כמגדלי קלפים. ברוב המקרים ההסבה המקצועית שהציעו לעובדי הטקסטיל לא צלחה: הם היו מבוגרים מדי, מיואשים מדי. אם מוסיפים על כל זה את מנטליות ההנהגה המקומית, המתוארת גם בספר כחמולית, שבטית, על סף השחיתות, כאשר ראש עיר נבחן במספר המקורבים שהוא מצליח להעסיק בעירייה ­ התמונה כבר ברורה.אחד הפרקים המאלפים בספר עוסק בעובדי מפעל אינטל בקרית­גת, שהיו מובטלים ומיואשים בדיוק כמו אחיהם, אבל למזלם השתלבו בפרויקט ההסבה של אינטל, וכיום מביטים על עצמם ועל עתידם מזווית שונה לגמרי. ניקול מקרית­גת כבר היתה מובטלת קבועה בלשכת העבודה כששמעה, במקרה, על קורס ההסבה של אינטל ומשרד הרווחה. מאז כבר הספיקה ללמוד אנגלית, להישלח להשתלמות בת חצי שנה בניו מקסיקו ­ הפעם הראשונה בחייה בחו"ל. "גיליתי עולם חדש, אחרי שנתיים של אבטלה גיליתי שיש אור בקצה המנהרה".ההיי­טק, בלי ספק, הוא התקווה הגדולה, כפי שמתאר בספר דב פרומן, מייסד אינטל ישראל, אבל כמה ניקול יש? מתברר שלא רבים כל כך. ראש מועצת נתיבות, יחיאל זוהר, הודה בפני פרומן שאי ן לו בנתיבות אנשים שיכולים לעבוד בהיי­טק. פשוט ­ אין לו בוגרי תיכון טכנולוגי במלאי. בוגרי ישיבות, חדרים, כוללים, יש לו בלי סוף. "זו מציאות איומה, שאני מתבייש לספר עליה", אומר זוהר לפרומן.אז מי אשם? בספרו של בן סימון מצוטטים גם כאלה המאשימים את השלטון המרכזי בישראל בקונספירציה של ממש: הגאוגרף אורן יפתחאל מאוניברסיטת בן­גוריון, למשל, טוען שעיירות הפיתוח הוקמו כדי לשמר את המבנה המעמדי ולהנציח את הפער בין קבוצות המייסדים ובין המהגרים המזרחיים; יורם בילו, אנתרופולוג מהאוניברסיטה העברית, סבור שהקמתן של עיירות הפיתוח נועדה להביא לשליטה על קרקעות ערביות, וליצור תלות של תושביהן בממסד הקולט, והסוציולוג שלמה סבירסקי טוען שחלוקת העבודה המעמדית בישראל ייעדה את המזרחים לשמש "כוח עבודה זול במדינה המתהווה". כך או כך, מזכיר בן סימון עוד עובדה מעניינת: אפילו הילת ההתיישבות החלוצית וכיבוש השממה, שאפיינה את בני הקיבוצים הסמוכים לעיירות, ניטלה מעולי המזרח שהתיישבו בנגב.בן סימון עצמו אינו חושב שמדובר בקונספירציה או ברשעות מכוונת, ופשוט נותן לציטוטים ולעובדות לדבר בעד עצמם. וכשמרכזים או תם בספר (להבדיל מעיתון), הם מקבלים משנה כוח וחריפות: "אין שום הבדל בין ראש ממשלה של השמאל לראש ממשלה של הימין. שניהם התייחסו אלינו כמו לבני אדם סוג ג'. לא אכפת להם מאיתנו, ואם זה היה תלוי בהם, יכולנו למות מרעב", אומר בספר יאיר חזן, ראש עיריית אופקים."זה בכלל לא משנה בעיני", אומר בן סימון, "אם מדובר בתחושות אובייקטיביות או סובייקטיביות ­ עצם העובדה שכך הם מרגישים דורשת התייחסות. ברור שהיתה כאן הזנחה מתמשכת, חוסר הבנה של המציאות בשטח, חוסר תכנון משווע, והרבה אטימות. מהפכת ההתיישבות הציונית היתה פשוט עניין אכזרי. זו מגרסה שטחנה את החלשים". אני תקרית ציונית בן סימון אינו מסתיר את הרגישות והסימפטיה שיש לו לעולי צפון אפריקה שהתיישבו בנגב. "לחצי מהם קוראים בן סימון ובוזגלו וביטון, בנסיבות אחרות אני יכולתי להיות בקלות אחד מהם, לשבת כאן במרכז ולמכור שעונים", הוא אומר לי במרכז המסחרי של קרית­גת. "המחשבה הזו מפחידה אותי בכל פעם מחדש. אני לא משתחרר מזה. לא יודע, אולי אני צריך טיפול".אולי זה הטיפול שלך, אני מציעה לו. החזרה למקומות האלה, השיחות עם האנשים.בן סימון מסרב לדבר על ענייני אפליה עדתית באופן אישי. מדבריו משתמע שהוא איננו שותף לטרוניה על אפליה מכוונת כלפי בני עדות המזרח מצד האשכנזים. "אבל אומרים לי: 'אתה תסתום את הפה, אתה לא גדלת פה בשנות החמישים', אז אני באמת שותק, אני באמת לא יודע איך זה היה כאן אז. באתי בשנות השבעים, למדינה מוכנה".גם כך, מתברר, כמעט שנגרס גם הוא בגלגלי המהפכה הציונית, אחרי שעלה ב­70' לבדו בגיל 16 מקזבלנקה, באחד מגיוסי העלייה שעשו שליחים ציונים בפנימייה היוקרתית שבה למד במרוקו. "זו היתה פנימייה מעורבת, של יהודים ולא יהודים, שלוחה של בית ספר יוקרתי מצרפת. בכל פעם היה נעלם שם עוד תלמיד שעלה ארצה ל'שם', ככה קראנו לישראל אז".אביו היה קצין בצבא המרוקאי, ובבית דיברו ההורים ותשעת האחים רק צרפתית. "היינו מערביים לגמרי, עם השפעה צרפתית. ציונות כמעט שלא היתה בבית. אני בעצם די תקרית. צעירים מהרקע שלי היגרו בדרך כלל לצרפת. בעצם", הוא מחייך, "הייתי צריך עכשיו להיות עיתונאי ב'לה מונד'".עיתונאי ­ זה בטוח, כי זה מה שרצה להיות מאז ומתמיד. בבית הספר, הוא מספר, ניבאו לו גדולות ונצורות ככותב (בצרפתית). אבל אז הגיעו שליחי העלייה, "וסיפרו על דברים נפלאים שיש כאן בארץ, מתנת אלוהים, קסמים של ממש ­ הרבה מניפולציה צינית היתה שם, או ציונית, איך שתרצי ­ אבל עובדה שנשביתי, במין משובת נעורים".שלושה מאחיו הגדולים כבר חיו בארץ. הוא עלה לבד, ההורים והאחים הצעירים נותרו במרוקו."ירדתי מהמטוס יחד עם עוד 300 צעירים עולים מכל העולם, אני בחליפה שלושה חלקים, ומיד חילקו את הקבוצה לשלושה חלקים: את האירופאים שלחו למקומות תרבותיים במרכז הארץ, את הדרום אמריקאים לקיבוצים, ואת המרוקאים שלחו לפנימייה דתית. את מבינה? כבר פיצלו אותנו לפי מוצא".דניאל, הנער עם החינוך הצרפתי שמימיו לא חבש כיפה, מצא את עצמו בפנימייה הדתית בכפר­חסידים (איתו במחזור למד גם משה איבגי, חבר קרוב עד היום). "התחננתי לחזור הביתה, היה משבר גדול, שהתמשך לאורך הרבה זמן, אבל בכל פעם שרציתי לחזור משכו אותי עוד קצת והבטיחו עוד קצת, והעתיד שלי כבר כאן, מעבר לפינה ­ ואת יודעת מה? הם ניצחו. עובדה שאני עוד כאן, ויותר מזה ­ שנה אחרי כן ההורים שלי עלו, עם שאר האחים."רק שזו מהפכה אכזרית, שפגעה בהרבה אנשים. לי היה מזל, ואולי גם כוח, אבל אני לא יכול שלא לחשוב על כל כך הרבה צעירים כמוני, שפשוט הלכו כאן לאיבוד. מי שלא עקר מארץ לא מבין את כאב העקירה ­ את הבדידות, את חוסר ההתערות, את היעדר השפה. אני עד היום חי בין שני העולמות ­ העולם הקוסמופוליטי, עם ההרצאות בחו"ל וטלוויזיה ובי.בי.סי (בן סימון משמש שם כפרשן פוליטי) ובין האנשים האלה. אז אולי לא היתה דרך אחרת להקים מדינה, יכול להיות. אבל היום אנחנו בשלב אחר, היום אני מצפה מהחברה הישראלית לקצת יותר חמלה, לקצת יותר הבנה". לא בוכה על אורי אור היה זה היעדר החמלה, מודה בן סימון, שקומם אותו כשראיין את אורי אור ב"הארץ". בראיון, כזכור, שטח אור את משנתו הלגמרי לא פוליטיקלי קורקט על עדות המזרח. "הוא בעצם האשים את החלשים במצבם. אמנם הוא אמר כל הזמן, 'תשמע דני, אתה מרוקאי מסוג אחר', אבל דיבורים כמו שלו, בחברה מתהווה, הם פשוט פשע. זה חומר נפץ שאסור לשחק איתו. במדינה שיש בה כל כך הרבה שונות, עדיף להיות פוליטיקלי קורקט, ומי שלא מבין את זה ­ זו בעיה שלו".הראיון ההוא, שאחראי לקטיעת הקריירה של אור כפוליטיקאי, לא השאיר את חותמו על בן סימון, הוא אומר. "עוד כתבה, לא פחות ולא יותר. שמעתי מה שיש לו לומר, וכשראיתי שלא מדובר בפליטת פה מקרית, אלא במשנה סדורה, שכוללת גם נשים ועוד כל מיני אלמנטים, נתתי לו לכרוך את החבל סביב עצמו, והחלטתי לפרסם".­ ריחמת עליו קצת, אחרי הנזק שנעשה לו מפרסום הכתבה?"לא ממש, יש אנשים בחברה הישראלית שצריך לרחם עליהם יותר. פחות גנרל בפוליטיקה זה לא אסון בעיני".בצבא, אפרופו, שירת בן סימון בגולני, ונחשף לראשונה לישראל האחרת, השבעה והמבוססת. "אלה כבר לא היו החבר'ה שלמדו איתי בפנימייה, שרובם היו מעיירות פיתוח". בספרו, לא במקרה, מצוטטים צעירים המספרים בדיוק אותו דבר: "מכל המקומות החדשים, תל­אביב הילכה עליהם קסם, כל פעם שטיילו ברחובותיה נתקפו חוסר ביטחון. הם חשו כאילו נחתו בבירה אירופאית. כששבו לירוחם, התחוורה להם האמת האכזרית של הארץ הזאת. ארץ של עשירים, שוכני מרכז הארץ, שמנהלים אורח חיים מנקר עיניים, משתכרים משכורות עתק, טסים לבלות בחו"ל בסופי שבוע. לא הרחק מהם חיו הישראלים העניים ביישובי הפריפריה מוכי האבטלה, שהשתכרו שכר מינימום וניהלו את חייהם בדוחק"."אנשים לא קולטים שבמרחק חצי שעה נסיעה מהם יש ארץ אחרת, באמת. רק משיחות עם האנשים אתה באמת מבין מה הולך כאן. אני מסתובב בשוק של קרית­מלאכי לפני חודש, יושב שם אדם, מוכר קופסאות טונה. שאלתי אותו כמה הוא מרוויח ­ עשר אגורות לקופסה. הוא קונה אותן בשני שקלים ו­90 אגורות ומוכר אותן בשלושה שקלים. את מבינה? יושב אדם יום שלם, וזה מה שהוא מרוויח. והוא אומר לי: 'השוק לא טוב היום, אבל בעזרת השם יהיה טוב, אריה דרעי ישתחרר עוד מעט'. מה לאיש הזה ולמשיח השקר הזה? אבל ככה זה, וכשאנחנו כתבנו שש"ס גמורה אחרי דרעי, לא הבנו שהיא רק תכפיל מזה את כוחה".כמו לפי הזמנה, ליד המאפייה בברכת "הרב הגאון שליט"א", מופיע לפנינו נהג משאית חובש כיפה. "הקב"ה, אנחנו אוהבים אותך", אומר השלט בקבינה שלו. "בטח שאוהבים אותו ­ מי יש לנו חוץ ממנו? שרון? ברק?", שואל הנהג אברם. "בכל פעם שאני מגיע לכאן ­ אני רואה עוד מישהו ששם כיפה", מספר בן סימון. "זאת הצהרה, הכיפה היא רק מטאפורה: 'אנחנו שמים את מבטחנו למעלה. החלפנו בעל בית. הוצאנו את המדינה לגמלאות. עכשיו יש לנו בעל בית חדש'. אני רואה בזה התנערות מתוך ייאוש מהשתתפות במשחק הדמוקרטי, ומי שהשיג את התשואה הכי גדולה מהבלוף הזה היתה ש"ס, שהצליחה לתפוס את השבר הזה בשעת הדמדומים, בין מציאות להזיה".ש"ס, כזכור, השיגה 32 אחוז באופקים, 34 בדימונה, 30 בירוחם, 44 בנתיבות, וכן הלאה. בן סימון מנסה בספר לנתח שוב את סוד קסמה ומגיע, אחרי כל הניתוחים הסוציולוגיים המלומדים, ליום לימודים ארוך והארוחה החמה של סימה אזרזר בדימונה, ששלחה את בתה לגן של ש"ס ועכשיו, משסיפקה לה העירייה ארוחה חמה בגן העירוני, הוציאה אותה משם, כמו רבים אחרים בעיר. "אם המדינה תממן יום לימודים ארוך לילדים ביי שובי הפיתוח", אומר גבי ללוש מדימונה, "יכול להיות שנהיה עדים לתחילת הסוף של המהפכה של ש"ס". אשמת הבטחוניזם בקרית­מלאכי, כמו במקומות אחרים בדרום, כבר מכירים היטב את בן סימון. הוא חולף בשוק, במעיל ארוך ובצעיף צהוב, ונראה דווקא כמו כתב זר, עם ניחוח אירופאי משהו. אנשים ניגשים אליו, מברכים אותו, לפעמים בצרפתית, "לפעמים פונים אלי בצרפתית מרוקאית. אחד בשוק שאל אותי: 'אתה ממרקש?', כאילו לא עברו עליו כאן 40 שנה". פה ושם ניגשים אליו עם איזו בעיה, ביורוקרטיה, מצוקה. "אנשים כאן מספרים לי על בעיות כל כך קשות, מבקשים שאעזור, ואני לא יודע מה להגיד להם. בעיניהם אני מקורב לממסד, מכיר פוליטיקאים. 'תגיד להם', הם אומרים לי, כאילו שאני באמת יכול לעשות משהו".­ לא התחשק לך לעזור באופן פעיל? להקים איזו תנועה, להצטרף למשהו?"אדם צריך לדעת את מגבלותיו. אני כותב, אני מדווח, בזה אני רואה את השליחות שלי ­ כמו דוור שמוסר את הדואר שלחתי את החבילה, כתבתי עליה אפילו 'שביר'. מה יעשו עם זה? זה כבר תלוי בהם".העובדה ששמו בן סימון, ולא נניח בנזימן, בהחלט נתנה לו יתרון במגעיו עם התושבים המקומיים. "הם רואים בו אחד משלהם, ומאוד מתגאים בו. אני חושב שאם הוא היה רץ שם לבחירות, הוא היה זוכה", אומר בחיוך ה צלם אלכס ליבק, שותפו למסעות בדרום. "הם תמיד שואלים אותו בזהירות אם הם יכולים לדבר לידי, האשכנזי, הוא אומר להם: 'זה בסדר, הוא איתנו'".למרות שליטתו המעולה בשפה, למרות שהעביר כאן את עיקר חייו, למרות שהוא מגדל כאן כבר בן בצבא ­ ואולי בגלל המנטליות העיתונאית, האוהבת לראות הכל מהצד, בן סימון תופס את עצמו קצת כאאוטסיידר, קוסמופוליט שמרגיש בבית בכל העולם, אינטלקטואל, דובר שפות, בוגר אוניברסיטת בוסטון (בעיתונות) והארוורד (יחסים בינלאומיים). נוח לו עם הדימוי הזה, במיוחד בכל מה שקשור למאצ'ואיזם ולמיליטריזם, שאותם, כך נראה, הוא מתעב על כל גווניהם. "אני אמנם שירתתי בגולני, אבל לא הייתי בפעולות תגמול, לא ישבתי סביב המדורה עם החבר'ה, לא שרתי את שירי הרעות, אני לא מסוגל להבין גנרלים שכל האגו שלהם מבוסס על מאבקי כוח, אני לא יכול להבין את השקיקה שיש לאנשים האלה עם כלים ­ לקרב כלים, להרחיק כלים, להזיז כלים ­ אלוהים אדירים, מה זה צריך להיות? אנחנו כולנו כלי בידיהם! אני פיתחתי בוז לאנשים האלה, שכל האגו שלהם בנוי על לנצח או להפסיד."הלוא אם היו משקיעים גרם אחד של היכולת ותשומת הלב שה וקדשו לחיסול של ראאד כרמי במחשבה על עתידה של ירוחם, או אופקים, הדברים היו נראים לגמרי אחרת. לצערי זה לא מזיז לאיש. את ההנהגה שלנו מעניין רק ביטחון. כל פוליטיקאי שנבחר הופך מיד למועצת הביטחון. כשסילבן שלום מבאר­שבע נבחר ­ קודם כל שנה שלמה הוא דיבר על ערפאת. הגעתי לאופקים עם נתניהו, ערב בחירות ­ הוא מדבר עם התושבים על האוריינט האוס, שהוא כן סגר ולא סגר, עד שאחד קם ואמר לו: 'סליחה, אדוני ראש הממשלה, מה זה בדיוק האוריינט האוס?'. ומישהו אחר קם ואמר: 'מה אתה מדבר על האוריינט האוס, אין לנו מה לאכול'."אז מזל שטוני בלייר לא שירת יום אחד בצבא ­ תראי איזה יופי של שלום הוא עושה בעולם. מזל שקלינטון היה עריק ­ תראי כמה אמפתיה הוא מסוגל לייצר. זו בדיוק הצרה שלנו ­ שבמקום לחשוב על חברה אזרחית, שתעשה שלום עם עצמה ועם שכניה, אנחנו שבויים בכלים ובחיסולים. בשם שמירת החיים הולכת כל אנרגיית החיים שלנו על הדברים האלה". בעניין הזה, אומר בן סימון, לברק יש חלק נכבד. "היתה לו הזדמנות פז לשנות את הדברים, הוא קיבל מהאנשים האלה, שהתאכזבו מנתניהו, מנדט גדול: 'קח, תשנה את סדר היום, תעשה שלום, תד אג לנו', ובמקום זה הוא הביא עלינו חורבן. החזיר אותנו לימי פעולות התגמול, לחברה נקמנית ופרנואידית. אני חושב שבוועדת החקירה שתקום יום אחד לבדוק איך נכשלנו, לאהוד ברק יהיה חלק גדול באשמה". הזיקפה הלאומית הרבה סיבות הפכו את הנגב למה שהוא ­ שטח ההפקר של המדינה, אבל יותר מכל היתה זו מנטליות הבטחוניזם הישראלית, שהנגב שילם את מחירה, ובגדול. "אצלנו, מה שלא מדיף ריח של איום בטחוני לא נחשב, ולכן תראי את יישובי הצפון או ההתנחלויות לעומת הנגב. סעי לקרית­שמונה ותביני. כשהייתי בקרית­שמונה אמרו לי שם שהם מתנגדים לנסיגה. לא הבנתי איך זה, לא לרצות עתיד בלי קטיושות? הם ענו בפירוש: 'אם תהיה נסיגה ­ אנחנו נהיה כמו נתיבות. הצבא ילך, התקשורת תלך, ראש הממשלה לא יבוא לבקר. מי ירצה לשמוע מאיתנו?'".אם הבטחוניזם הוא האגו של מנהיגינו, השטחים, מסכם בן סימון, הם הזיקפה הלאומית. "יש פה כל השנים מן תאווה קולוניאליסטית, ממש תשוקה ארוטית לשטחים, שסחררה את המנהיגים, דתיים וחילונים כאחד, כמו שהיתה פעם בבלגיה או בהולנד כשהם כבשו שטחים חדשים. חברון וקדומים קסמו להם הרבה יותר מאופקים ומשדרות, ולשם הלכו המשאבים, לשם הלכה כל תשומת הלב. בלי ספק, הדרום מת ביום שבו נכבשו השטחים. דו"ח המבקר האחרון אמר את דברו בעניין הזה. היה היו פה שני אחים, ואין ספק למי המדינה הטתה יותר חסד. עכשיו האח השני נוקם את נקמ תו".סקירה קצרה של התוכניות הגרנדיוזיות שנועדו לנגב ולא יצאו לפועל מאששת את התזה של בן סימון: "אזורי עדיפות לאומית" (88'), "אזורי עתיד" (93'), "תוכנית רב שנתית לפרויקטים מחוללי פיתוח נגב", וגם "ישראל 2000". שמות גדולים, תוכניות גדולות, ושום דבר לא יצא לפועל."העובדה שהמנהיגות המקומית בנגב, שתמיד היתה מפוצלת ומסוכסכת בינה לבין עצמה, איחדה כוחות כדי להיאבק על חוק הנגב תחת הססמה 'הדרום מול יש"ע' מעידה שהתושבים קלטו את זה. הם בחיים שלהם לא ביקרו בהתנחלות, הם ברובם בעד חזרה לגבולות 67'. ההצטרפות שלהם לליכוד היתה ממניעים היסטוריים­חברתיים. איך מספר מאיר שיטרית? הם באו לסניף של מפא"י, אנשים שם ישבו וקראו 'דבר' ולא התייחסו אליהם, אז הם הלכו לליכוד. הבעיה היא שהליכוד ניצל מחאה חברתית ומצוקה לצורך קידום עניין אחר לגמרי, ותושבי הדרום תופשים את זה עכשיו. אני, לו הייתי מתנחל, הייתי מתחיל להיות מודאג"."תראי אותם", בן סימון מצביע על קבוצת ממתינים בתור לאוטובוס במרכז קרית­גת, "עם הסלים, הולכים פה בין השלוליות, מחכים שעתיים לאוטובוס שייקח אותם מרחק תשעה קילומטר, מפני שאף אחד לא ה שקיע כמו שצריך בתחבורה כאן. ככה החריפו עוד יותר את הריחוק בין המרכז לדרום ­ כולה 30 קילומטר! הייתי עכשיו בבריסל, לקחתי רכבת לפריז. התברר שרוב האנשים בקרון נוסעים יום­יום מפריז לעבודה בבריסל, באיחוד האירופאי. שום בעיה, 320 קילומטר בשעה וחצי. את מבינה?­ אז מה הפתרון? אתה מצייר תסריט שחור לגמרי ­ הרי גם כשמצליחים כאן עם החינוך וההיי­טק, הטובים עוזבים."בכלל לא, אני דווקא אופטימי. אני מאמין שיהיה כאן מה שימשוך אנשים להישאר, שיהיה היי­טק ויהיו כאן תושבים ויהיה כאן חינוך. אני מאמין שבסופו של דבר הנגב יתגבר על כל טירופי השלטון, פשוט מפני שהוא כאן. אין לנו ארץ אחרת. השטחים ביהודה ושומרון הם חזיון תעתועים, פה זאת המציאות".talbash@netvision.net.il