מזרחית אצלכם זה עוזרת בית מדוע פרופ' סמדר לביא, אינה מועסקת באחת האוניברסיטאות בארץ? בילי מוסקונה­לרמן 01/02/02 כשסמדר לביא, פרופסור לאנתרופולוגיה, מובטלת, מספרת לי את הסיפור שלה, במטבח הפצפון שאי אפשר לזוז בו, בדירונת השכורה שלה (חדר וחצי) בתל­אביב, בעוני שצורח מכל פינה ­ היא מחייכת. מה את מחייכת? אני שואלת אותה בדאגה, יודעת שמחר עלולים לסלק אותה מהדירה, שאין לה שקל בארנק, שאם העובדת הסוציאלית לא תענה למכתב הבקשה שלה לדיור מוגן בתל­אביב, היא אבודה. אבל היא ממשיכה לחייך. "אני מחייכת", היא אומרת, "מהסיבה הפשוטה שאנחנו כאן יחד, אני והבן שלי, וכל השאר ממש קטן ליד זה".האמת, הקשבתי לה מרותקת. האינטליגנציה שלה, הברק, הידע, הניסוח. כמה עקשנות, נחישות ומרדנות יש באשה הזאת בת ה­49.לביא קיבלה את הדוקטורט באנתרופולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, ב­89', ואת הפרופסורה שלה באנתרופולוגיה ובתאוריה וביקורת מאוניברסיטת קליפורניה, דיוויס, ב­94'. ב­99', כשהגיע תקן הקביעות שלה באוניברסיטה, נאלצה, ואין מילה אחרת אלא נאלצה, לחתוך משם.מאז 14 בפברואר 99', היום שבו עברה על החוק במסגרת המאבק על המשמורת לאחזקת בנה, וויתרה, לבקשת נשיא האוניברסיטה על משרת פרופסור חבר­בכיר, על קביעות, על תנא י מחקר משובחים. היום היא מובטלת, שורדת בקושי על קצבת הבטחת הכנסה של ביטוח לאומי.ב­90' פרסמה את ספרה הראשון: "הפואטיקה של כיבוש צבאי", שזכה בפרס האגודה האנתרופולוגית האמריקאית והפך רב מכר אקדמי, אחר כך הוציאה את "יצירתיות/אנתרופולוגיה ­ אנתרופולוגיה של נושאים עכשוויים", ואת "עקירה, גולה וגאוגרפיות של זהות".היא הוזמנה לפרסם במוסף הספרותי היוקרתי של ה"לונדון טיימס", ולפני שבועיים עוררה סערה כשהגיבה למאמרו "חפש את האשה" של אריה כספי במוסף "הארץ", במאמר משלה "על אפרטהייד אקדמי ועל נפלאות הפמיניזם של העשירון העליון".במאמר היא טוענת שאין בארץ פרופסוריות מזרחיות כי הדוקטורנטית המזרחית נראית לחברי הסגל האוניברסיטאי, שכולם אשכנזים, "קצת כמו העוזרת שלהם לפני שהחליפו אותה בפיליפינית, אז מזמינים אותה ללמד קורס פה קורס שם ומזה היא לא יכולה לגמור את החודש".כלומר "נשים מזרחיות מודרות מן המשחק האקדמי כי הן חד הוריות או רווקות או אולי נשואות למזרחי שבא כמוהן מן המעמד הבינוני­נמוך. הן לא התחתנו בעושר ולא ירשו מסבא נדל"ן או זכו בהורים עם חסכונות ופנסיה ולכן אין להן כסף לכל מה שדרוש כדי לקנות זמן כתיבה מדעית לפרסום".וזו הטענה החזקה, המובהקת, המנוסחת והמובילה בתזה של של פרופ' סמדר לביא שאומרת באופן נחרץ: "בארץ יש אפרטהייד אקדמי כלפי נשים מזרחיות. אין תקן אוניברסיטאי לפרופסורית מזרחית באף אוניברסיטה בארץ".על הטענות הללו צוטטה בהרחבה בעיתונים, כולל ראיון Ynet­ל, והוצפה בהצעות לראיונות טלוויזיה, שם מחבבים פרובוקציות מילולויות שבועטות מתחת לחגורה, אבל האמת היא שמאחורי הניסוחים החדים מסתתרת ביוגרפיה יוצאת דופן וסיפור מטריד, מעורר שאלות ולא קל לעיכול. פסנתר, אהבה ומכות אני חושבת לעצמי מאיפה נתחיל איתה, מהאישי או מהפוליטי, ולמרות שראוי להתחיל בפוליטי, אתחיל לגלגל את הסיפור שלה דווקא מהאישי. כי האישי, כמו שאמרה סימון דה בובואר, "האישי הוא הפוליטי". אצל נשים בכלל ואצל לביא בפרט. במילים אחרות: ספרו לי על פרופסור, גבר, שעבד קשה 20 שנה עד שקיבל תקן בברקלי, ויתר עליו, כלומר על עתיד, על קריירה, על אגו, בשביל לגדל את הבן שלו. חפשו, חפשו, צאו לדרך, כשתמצאו תודיעו לי. סדר עדיפויות מהסוג הזה יכול להתרחש רק אצל נשים.כדי לכווץ את עומס האירועים שמאפיין את חיי הפרופסורית לאנתרופולוגיה, שנראית כמו נערה אקזוטית שחזרה זה עתה מסיני, נכון לתאר בראשי פרקים קצרים את הצעדים שהובילו לרגע המפתח שלה: השיבה לארץ עם בנה. וידאו קליפ קצר של חייה.בשנת 83' התאהבה לביא, אז דוקטורנטית לאנתרופולוגיה בברקלי (על מלגת הצטיינות מהאוניברסיטה העברית בירושלים), באפרו­אמריקאי, כלומר שחור, דוקטורנט לפיזיקה של חלקיקים, פורסט שמו."גרתי בדירה מדהימה עם חלון שממנו ראו את הגולדן גייט ואת סן רפאל ביץ', והוא היה סטודנט שעבר לגור קומה מתחתי. פגשתי אותו בחדר המדרגות, גבר שחור, גבוה, דק, יפה תואר, שעבר לדירה שלו עם פסנתר. מאוד הדאיג אותי שהוא יפריע לי לכתוב, והוא הוכיח לי בנוסחאות אנליטיות שגלי הקול של הצד של הדירה שהוא גר בה לא יגיעו לחדר הכתיבה שלי. אחר כך התחלנו לדבר על מוזיקה. בנעורי הייתי פסנתרנית. סיימתי בהצטיינות בקונסרבטוריון על שם רובין בתל­אביב, כשאני מנגנת בקונצרט הסיום את סונטת ולנשטיין של בטהובן. כשהוא שמע שאני מנגנת, הוא אמר לי: 'תראי, אני כל היום במעבדה, קחי מפתח. מתי שאת רוצה כנסי לדירה שלי ונגני'. זה נגע ללבי. השתמשתי במפתח, ניגנתי על הפסנתר שלו והזמנתי אותו לארוחת ערב, שבה גילינו ששנינו גדלנו כמו שני שחורים בסביבה לבנה, כמו כתם קטן ששוחה נגד הזרם הלבן. בסוף אותה שנה כבר היינו נשואים. צעירים, אינטלקטואלים שמאמינים בפמיניזם של שוויון זכויות."אחרי שנתיים, בזמן כתיבת הדוקטורט שלו, נתקף פורסט במה שנקרא 'משבר אמצע החיים של מדענים', נמחק לו ניסוי בגלל בעיות תקציביות, נושא מחקר הדוקטורט התחיל להתיישן, היו לנו בעיות כלכליות והוא הפך להיות אלים. אני זוכרת את התמונה הראשונה של האלימות. זה היה היום האחרון בחודש. הוא ישב בפינת הא וכל עם הגב אלי כשהוא בודק את פנקסי הצ'קים. אני ישבתי בספרייה. פתאום הוא בא לקראתי, הרים אותי בזרוע והשליך אותי על הפסנתר, לכיוון מדף הספרים. הייתי בהלם, ידעתי שזה היום הכי עצבני שלו בחודש, אבל לא התכוננתי לצעקות שיצאו לו מהפה: 'את החוב שלי, את חוסמת לי את הקריירה, את עולה לי כסף!'."המלגות שלנו היו זהות, הוא הלך יום בשבוע ועשה ים כסף ממחשבים, הוא רצה שאני אלך למלצר מבחינת השוויון. אמרתי: 'מה פתאום?'. הסברתי לו שאני מארגנת לנו את החיים, קונה לנו את הדברים בזול, מוצאת לנו את החופשות בדילים, מטפלת באוטו, וזאת התרומה שלי למשפחה."צלצלתי לאמא שלי לספר לה והיא אמרה: 'אם הוא מרביץ לך סימן שמגיע לך, אל תתחצפי! שימי את הקריירה שלך בצד, תפרגני לו על הקידום המקצועי שלו כדי שיוכל לפרנס אותך'."מאותו רגע הייתי אשה מוכה שירדה למחתרת. חטפתי מכות והמשכתי להתנהג כרגיל. כלומר הדחקה קלאסית של אשה מוכה, ולא משנה אם את דוקטור או פרופסור. אחר כך נכנסתי להריון. אשה בהריון היא מקרה יוצא דופן בברקלי. נקראתי הצדה לשיחה על ידי הפרופסוריות שלי שאמרו: 'את כל כך מוכשרת, תעשי הפלה, זה יזיק לך'. כמובן שסירבתי. אחר כך, בבית, כשהוא היה מחטיף לי מכות, הייתי צועקת, והתחלתי להזמין שוטרים לדירה. השוטרים היו דופקים על הדלת של שני דוקטורים נאורים בברקלי, רואים שיוצא החוצה גבר יפה תואר, שאומר בחיוך מקסים: 'היא משקרת'. ואז הם היו פונים אלי ואומרים: 'בעלך נראה בסדר, הוא בחור הגיוני'. ככה המעגל הזה חזר על עצמו. השוטרים היו כמובן שחורים".אחרי כמה חודשים נולד הבן. באביב 93' כבר ישנו בחדרים נפרדים. ב­94' הנישואים נגמרו. "היינו פרודים", היא אומרת. ואחר כך החל מאבק משפטי קשה וממושך. על פי החוק הישראלי לא ניתן לפרסם את פרטי הפרשה שמעורב בה קטין. בין השאר התארגן בארץ ועד ציבורי שאסף תרומות למימון שכר עורך דינה בסן פרנסיסקו. בסופו של דבר מאז 14 בפברואר 99', לביא חיה בארץ עם בנה. סבתא היתה אומרת כדי לנסות להבין משהו מהיסוד הנפשי הכל כך יוצא דופן של האשה הזאת, שמתעקשת להשמיע את קולה מול כל העולם ­ שבינתיים נשלט כידוע על ידי גברים לבנים ­ נחזור לסבתה, רחל גמליאל, היום זקנה וחולה, שלביא עולה אליה מדי יום רביעי לירושלים, לבקר ולטפל, להקריא לה את הדיוואן של שבזי.כשמתבוננים לאחור אפשר לתאר את סבתא גמליאל כתמרור שסימן את הדרך. כשהיתה בת שמונה, בתימן, קשרו אותה למיטה, עשו מה שעשו וחיתנו אותה. "סבתא שלי", אומרת לביא, "לא ידעה מה זה מין, יחסי מין. וההבנה הכי גדולה שלה על החיים היתה ­ אחרי שילדה ילדים ­ שלא צריך גבר. 'מה שחשוב לאשה', היא אמרה, 'זאת עצמאות כלכלית'".הסבתא גידלה את כל הילדים לבד, וסיפרה לנכדה האהובה, סמדר, איך בישלה מרק ממעיים של תרנגולות כדי שהילדים לא יהיו רעבים. "תמיד", מספרת לביא, "היא היתה מראה לי עשר אצבעות קמוטות, ואומרת: 'הכל עשיתי לבד'".לעומת זאת, החוליה הבאה בשרשרת ­ אמה של לביא ­ העניקה לה שיעור אחר לחיים. "אולי בגלל שבילדותה", אומרת לביא, "היא התרוצצה רעבה בין פחי זבל". המשפט הבסיסי שעליו גדלה לביא כנערה וכאשה צעירה היה: "את יפה, את אקזוטית, תסתמי את הפה, תהיי אשה טובה ותני לגברים לפרנס אותך, לפרוש עלייך חסות". "הסירוס האמהי", אומרת לביא, "הוא הסירוס הכי גדול שאשה עוברת".את המשפט הלא ייאמן: "קרם פנים אחד של לנקום היה עוזר לך יותר מכל הספרים האלה שיש לך", שזרקה לה אמה, כשעמדה מול הספרייה ענקית שלה, היא לא תשכח לעולם. והדבר האחרון שלביא מוכשרת לעשות הוא לסתום את הפה. והנה, אחרי שנתיים בארץ, שבהן לא הצליחה למצוא עבודה, היא פותחת את הפה. "בארץ יש גזענות" "בארץ אני מזרחית, וכלפי המזרחים יש, ככה אומרים פה, אפליה וקיפוח. אני לא אשתמש במילים האלה", היא אומרת. "אני אומרת: בארץ יש גזענות. גזענות שמתבטאת באפליה שבשתיקה. קחי אותי כדוגמה: כל פעם שהיתה נפתחת משרה באוניברסיטת תל­אביב, חיפה או ירושלים, הגשתי בקשה להתקבל, והמדהים הוא שהם לא טרחו אפילו לשלוח מכתבי דחייה. הם לקחו אנשים פחותים ממני, ולי הרי יש נדל"ן אקדמי: ספרים, מאמרים, ציטוטים, מלגות, פרסים. קיבלתי את פרס האגודה ללימודי מזרח תיכון בארצות הברית על הדוקטורט שלי, קיבלתי ציון שבח על שם ויקטור טרנר, קיבלתי מלגה מקרן רוקפלר, יש לי המון מה להציע, והנה אני מובטלת."ואני לא לבד. תראי לי פרופסורית מזרחית אחת בארץ. כל הפרופסוריות המזרחיות חיות ועובדות בחו"ל. למשל אלה שוחט, ראש הקתדרה היוקרתית בבית ספר לאמנויות על שם טיש באן.וו.יו, או רותי ציפר, עיראקית מרמת­גן, שאפילו לא הרגיזה אף אחד כי היא ציונית, ולא חקרה כמוני גזענות, והיא נאלצת לעבוד באוניברסיטת מישיגן. בארץ לא הציעו לה כלום. או אפילו ויקי שירן, שלו היתה נשארת בארצות הברית ­ שם קיבלה את הדוקטורט שלה בקרימינולוגיה ותקשורת ­ ולולא היה בוער לה לחזור ארצה, היא היתה נחה שם על זרי דפנה של פרופסור מן המניין. שירן היא אובדן לקהילה האקדמית."אנשים כמוני, כמו הנרייט דהאן­כלב ופנינה מוצפי­הלר, לכולנו חשיבה מקורית ושונה על הצומת שגזע, מין ומעמד כלכלי יוצרים גם במדינת לאום וגם בהבניית הזהות של האשה."מדברים היום על חוסר שיקוף של האקדמיה את החברה, ואנחנו המזרחיות, חלק מהחברה הישראלית, רוב האזרחים כאן הם מזרחים ופלסטינים וגם להם מגיע להתחלק בהנחלת הידע הגבוה. לזכותה של לימור לבנת, שהיא שמה אצבע על היחסים בין מוסד ציבורי ובין אלה שמממנים אותו מהכיס שלהם. היא שמה את האצבע על חלוקה לא נכונה של משאבים. גם במכללות רוב הסגל הוא אשכנזי, ואם יש מזרחים אלו גברים ולא נשים."כמו שבארצות הברית הגבר השחור מאיים על שלוות מועדון הסגל, בארץ זה הפוך, הגבר המזרחי היה עם הגבר האשכנזי בצבא ­ שם הכירו אותו, התרגלו אליו, מי שנשארה מחוץ לגדר זאת האשה המזרחית שלעולם תהיה מוכרת על תקן של עוזרת בית."אבל הנטל שמונח על הכתפיים שלי הוא גם לייצג את המזרחים וגם לבקר אותם. ולכן גם המזרחים לא אוהבים את העבודה שלי. גב רים מזרחים הזדעזעו מהראייה שלי אותם בתפקיד האשה של הגבר האשכנזי. ובגלל שהם מתוסכלים מזה, אז את האלימות והזעם שנובעים מכך הם מוציאים על הנשים שלהם, הנשים המזרחיות. זה לא נחמד להם לשמוע אותי."ויש עוד סיבה, אם את מתעקשת לשאול למה לא מקבלים אותי. כי אני 'ילדה רעה'. אוניברסיטאות מעדיפות לקבל סגל זוטר כי אז יש להם שליטה עליו, הם יכולים לעצב אותו כרצונם, לתת לו קביעות ואז אין סכנה, העוקץ יוצא, את כבר מעוצבת בצלמם. ואני, אני נחשבת גידול פרא. לא רק שאני לא בצלמם, אני בדיוק כמו אורית קמיר ­ שחקרה את כל המורכבות של הטרדה מינית ­ נאמנה לקול הפנימי שלי; גם מזרחית, גם חוקרת גזענות, אנשים לא אוהבים ששמים להם ראי שמראה כמה הם לא נראים טוב, אני מאיימת על השלווה של מועדון הסגל. תסתכלי איזה נשים התקבלו לסגל באוניברסיטאות בארץ ­ כולן, אחת אחרי השנייה, ילדות טובות". "להתנהל כמו ארגון גרילה" ­ שרטטי, מנקודת המבט שלך, קונספט חברתי­פוליטי שייתן כוח לנשים שחיות כאן."הייתי מרכיבה קבוצת נשים שינהיגו את המקום הזה: האשה הראשונה שהייתי לוקחת היא חנן עשראווי, דוברת הליגה הערבית, שיש לגביה קונסנזוס; האשה השנייה היא תמר גוז'נסקי, שאליה הייתי מצמידה את לימור לבנת. שתיהן יודעות לעבוד בקואליציה, לחבר כוחות, להיות פרגמטיות ולשכוח ממחלוקות אידאולוגיות. זה הקו שמנחה את הטקטיקה שלי. אל השורה הזאת הייתי מצמידה את יפה דרעי, שמכניסה אוכל לנשים הביתה למקרר. כשאדם רעב לא משנה לו הפואטיקה, משנה לו העובדה שלילדים שלו יהיה עוף לארוחת שבת. אליהן הייתי מצמידה את מרים מרעי (אלמנתו של הסוציולוג סמי מרעי ­ ב.מ.ל), שעושה עבודה נפלאה בעכו. היא אדם פוליטי מאוד, היא מעבירה לנשים ערביות סדנאות חניכה פוליטיות, שמעצימות אותן למרות היותן מיעוט לאומי. אותה גם הייתי רוצה לראות בכנסת במקום כל הגברים הקשקשנים של חד"ש שמייצגים את 'הליכוד' של הפלסטינים."הצירוף הזה של הנשים שהרכבתי מייצג בעיני את החשיבה הפמיניסטית הנכונה, שלא חושבת הכל או לא כלום. בתור אשה אין לך ברירה אלא ללמוד להתפצל. א ני מוכנה ללכת לקואליציה עם מי שמקדם את העניינים שלי בתור אשה מזרחית, וגם לשלם על זה מס טקטי. את לומדת לדחות את ההבדלים למשך תקופת הפעולה. זה שהש"סניקים רוצים אותי במטבח ובהריון לא ימנע ממני להצטרף אליהם כשזה משרת אותי."אנחנו צריכות היום להשיג מטרות, אין לנו זמן לבזבז על מדיטציות אידאולוגיות של הפופיק ולהגיד, 'עם אלה ואלה אני הולכת', ו'עם אלה ואלה אני לא הולכת'. אני כן נכנסת עם הדתיים לקואליציה על נושא הפורנוגרפיה, כי יש מטרה וצריך להשיג אותה; ואם יש 40 אחוז שפה משותפת, צריך ללכת על זה. מצד שני, אם הדתיים יפעלו תוך כדי (ההליכה המשותפת) נגד קבוצות מיעוטים של לסביות, הומוסקסואלים וטראנסג'נדרים, אז אני צריכה לדאוג שבמשא ומתן הפוליטי הזה, האוכלוסייה של המיעוטים לא תהיה מושתקת ומוקרבת על מזבח החוק."צריך היום להתנהל כמו ארגון גרילה, להיות מאוד מובילי, מאד ורסטילי, ולדעת איך לתקוף את הבעיה בצורה הכי אפקטיבית. נשים מחלישות את עצמן וטועות, קודם כל בזה שהן לא מגשרות על ההבדלים ביניהן. למשל הקואליציה של נשים לשלום צודק: גילה סבירסקי, מרשה פרידמן, שולמית אלוני, זה רעיון מצוין, נכון. אז למה אין להן תמיכה מנשים? אין להן תמיכה מאותן נשים שאני פוגשת בלשכת העבודה ובביטוח לאומי בתור להבטחת הכנסה. מעבירים אותנו שם השפלות נוראיות ואיומות בשביל הכמה גרושים שאנחנו צריכות כדי להאכיל את הילדים."אני מבינה שהכלכלה תשתפר אם ייפסק מצב המלחמה, אני מבינה את זה כי רכשתי השכלה. אבל הנשים האלה, קשות היום שעומדות איתי בתור, המצב המלחמתי לא מעניין אותן, מה שמעניין אותן הוא שתהיה ארוחת צהריים לילדים, וכשהן רואות שנשות הקואליציה מביאות אוכל לגדה ולכפר­חריס, הן מתמלאות זעם. 'למה לכפר­חריס ולא לשדרות?!', הן שואלות. וזאת הטעות של הסבירסקיות, שבמקום לתת לי להיות פה לעצמי, הן רוצות להיות לי לפה. אני מבחינתן האשה הכהה, עוזרת הבית, אני שומרת על הילדים כדי שהן יוכלו ללכת להפגין בעד השלום. למה הן לא מדברות איתי, האשה הכהה, המזרחית? למה הן בוחרות ללכת לדבר עם הפלסטינית? כי זה מה שיביא להן קרנות מחו"ל, זה מה שיביא להן כסף. אבל בדרך הן הפסידו אותי."אני מאשימה את השמאל האשכנזי הפמיניסטי בכך שאין לו חשיבה מורכבת. הן חושבות שקטגוריית המגדר 'אשה' ניתנת לניתוק מהמעמד הכלכלי, אב ל מעמד כלכלי בארץ זה שם נרדף למוצא אתני. הגזענות מתחילה בנקודה הזאת". איך נראית פרופסורית והשורה התחתונה:"היום אני חיה מהבטחת הכנסה ­ 2,700 שקל מביטוח לאומי; 1,170 שקל עזרה בדיור של חלמיש; ו­1,600 שקל בעבור קורס שאני מלמדת בבית­ברל. זה מצבי: אשה שמנסה לשרוד."והנה סיפור קטן: אחרי שבעלי לשעבר העלים את כל הניירות שלי, קיבלתי מברקלי העתק של הדוקטורט ובאתי למשרד ברמת­גן כדי לאשר אותו. יושבת במשרד רוסייה מחומצנת ומעשנת מתחת לשלט שעליו כתוב 'אסור לעשן'. אני מראה לה את כל התעודות, והיא אומרת: 'זה מזויף'. 'תקראי', אני אומרת לה. 'אני לא קוראת אנגלית', היא עונה. אני מראה לה שלושה ספרים שכתבתי, והיא אומרת: 'כל אחד יכול להוציא ספרים, הכל אצלך מזויף, את לא נראית פרופסורית'. 'איך נראית פרופסורית?', שאלתי אותה. 'פרופסורית נראית אירופאית', היא ענתה."פעם בשבוע אני צועדת ללשכת העבודה. כשהתגוררתי בחולון הלכתי כל יום. בתל­אביב יש כל כך הרבה מובטלים שאני הולכת פעם בשבוע. בגלל מצבי המשפטי אין לי חשבון בנק ואני צריכה לרוץ אחרי כל צ'ק, לוודא שביטוח לאומי למשל לא החסיר אף חתימה. ולמרות הכל, יש לי בשורה: לאנשים פה יש לב רחב וחם. כשעורך הדין של בעלי לשעבר הוציא צו מעצר בעבורי אם לא אשלם את הוצאות המשפט, אנשים שאני לא מכירה התנדבו לעזור לי. למשל הבן של יוסי שריד, ישי שריד, עשה בעבורי את כל הניירת בחינם; ארגונים פמיניסטיים עמדו לצדי; מנהלת בית הספר של הבן שלי בתל­אביב הושיטה יד. כל הדברים האלה מחזיקים אותי בחיים, אבל אני חולמת שיקרה לי מה שקרה לפמיניסטית האמריקאית הרדיקלית קתרין מקינון."היא חקרה הטרדה מינית והרגיזה בזה את כולם, נזרקה הצדה והסתובבה עם הטנדר שלה והתפרנסה משיפוצים. היו לה ארבע שנים של סבל כלכלי ונפשי בלתי יתואר. מה שהביא את האגף הפרוגרסיבי­רדיקלי של האוניברסיטאות המובילות בארצות הברית להתארגן ולחבר עצומות ולהפעיל לחץ למענה. אחרי ארבע שנים של סבל כלכלי שלא יתואר, היא קיבלה הצעות עבודה מטובי בתי הספר למשפטים בארצות הברית."אם היא שיקפה צורך ציבורי ­ לדבר על הטרדה מינית, שזה דבר שחצי מהאוכלוסייה סובלת ממנו ­ הרי שאני משקפת צורך ציבורי של ייצוג אקדמי­אינטלקטואלי למחצית מאזרחי המדינה שלא ממוצא אירופאי. במיוחד יש לי מה לתת לנשים צעירות מזרחיות, שאין להן מודל חיקוי. ואני שוב אומרת, יש לי המון מה לתת, אל תטרקו לי דלתות". lerman@isdn.net.il תגובות * פרופ' נחמיה לב­ציון, יו"ר הוועדה לתכנון ולתקצוב במועצה להשכלה גבוהה:"אנחנו עוקבים אחרי התקדמות של נשים בסגל האקדמי; גם במספר חברות הסגל וגם בשלבי קידומן עד דרגת פרופסור מן המניין. כיום יותר משליש מהמינויים החדשים באניברסיטאות הן של נשים, וההנחה היא שזה ילך ויגדל, מכיוון שהיום מחצית מתלמידי המחקר הן נשים ובקרוב גם מחצית ממסיימי תואר דוקטור יהיו נשים. הדברים האלה לוקחים זמן."אין לנו נתונים על המוצא של חברי הסגל האקדמי ואין לנו אפשרות לעקוב אחריהם. אילו הייתי צריך לשפוט לפי השם, הרי פרופ' סמדר לביא לא מתויקת כמזרחית ובאמת אין לנו דרך לבדוק. אולי היא עצמה תהיה מוכנה להעביר שאלון בין כל הפרופסוריות ולבדוק את הנתון הזה".­ איך אפשר להסביר את אי שילובה באחת האוניברסיטאות הגדולות בישראל, שאל שלושתן פנתה?"אם היא רוצה תשובה שתעביר אלי את כל ההתכתבות והפניות שלה אל האוניברסיטאות ואז אוכל לנסות לתת תשובה לשאלתה".* ד"ר אורלי לובין, החוג לתורת הספרות הכללית, אוניברסיטת תל­אביב:"הטענות והניתוח של פרופ' לביא לגבי היחסים בין האשכנזים למזרחים נשמעים מענייני ם וצודקים, ומה שהכי מטריד הוא שהדברים הרי ידועים, וידועים כנכונים, ויחד עם זה שום מערכת לא מנסה לשנות את עצמה."המזרחים הובאו לארץ, שוכנו במקומות מסוימים וקיבלו השכלה נמוכה להחריד מההשכלה המוקפדת שאנשים כמוני קיבלו. האוניברסיטה מתנהגת כחוג חברים סגור והיא קולטת לתוכה, כמו הרבה מוסדות אחרים, את הדומים לה. מידת הפתיחות שלה, בכל פרמטר ­ לאומי, עדתי, מגדרי ואפילו מחשבתי ­ לדברים אחרים ממנה, מינורית".* ד"ר אראלה שדמי, החוג לקרימינולוגיה, בית­ברל:"אני מסכימה לגמרי עם כל מה שפרופ' לביא אומרת. ובאותה מידה אני מוסיפה, מהמקום שלי, שאין לסבית אחת בתפקיד מפתח. מי שיכולה להגיע גבוה זאת אשכנזייה הטרוסקסואלית שבאה ממשפחה בעלת מעמד בינוני גבוה. גם היא צריכה להילחם, אבל היא נלחמת בתנאים נוחים."הבעיה היותר חזקה לדעתי היא שההגמוניה הפמיניסטית, מנקודת מבטה, לא מעוניינת להתעסק בסוגיות של מזרחיות. בכנס האגודה ללימודי מגדר, לפני שנתיים, דיברו רק שלוש חוקרות נגד ההגמוניה האשכנזית הפמיניסטית. לידן היו שתי פלסטיניות. ומאז לא קרה כלום, לא נעשה כלום, לא השתנה כלום."פרופ' לביא עצמ ה מפחידה בביקורתיות שלה. היא אמיצה מאוד, ובעצם היא 'האחר' של האקדמיה הישראלית. רצח האופי שנעשה לה נעשה גם לאורית קמיר (מרצה על תפישות ביקורתיות במשפט, שפוטרה מהאוניברסיטה העברית למרות היותה חוקרת בולטת, כנראה על רקע דעותיה החריפות ­ ב.מ.ל). ברגע שאת פותחת את הפה, את מקוטלגת מול החונטה הצבאית, האשכנזית, החילונית, הסוציאליסטית. בקושי מלמדים את הגישה הביקורתית הזו באוניברסיטאות, מי שמלמדת אותה נחשבת אמיצה מאוד או אחת שמתעסקת בחומרי שוליים. אנחנו הזמנו אותה ללמד בבית­ברל ואנחנו גאים שהיא מרצה אצלנו".* פרופ' זאב צחור, נשיא מכללת ספיר:"שמחתי מאוד לקלוט את פרופ' לביא במכללת ספיר. היא דמות מרתקת, בעלת קורות חיים אקדמיים מרשימים מאוד. כאשר באה, הצעתי לה מיד דרגת פרופסור חבר והיא קיבלה את המשרה עוד קודם להליכים בוועדת המינויים כמקובל. כלומר לקחתי סיכון. היא קיבלה אצלנו כל מה שכל פרופסור בדרגתה מקבל: חדר, מחשב, תנאי עבודה, הוצאות רכב, ומבחינתי החלה את עבודתה ברגל ימין."בשלב מסוים היא באה בטענות על שכרה. הטענה שלה לא היתה כלפי המכללה אלא כלפי דרגת השכר שקיימת בישראל שאי ן בה כדי לאפשר קיום משפחה חד הורית. 'ובשכר הזה', היא אמרה, 'מוטב לא לעבוד'. את כל זה יש לי כתוב. ביקשתי ממנה להתאזר בסבלנות, אמרתי שלאט­לאט נוכל להגדיל את המשרה, אבל היא היתה קצרת רוח, הודיעה שבתנאים האלה לא תמשיך ועזבה. חבל. המאמרים שלה הם מאמרי מופת בתחומי האנתרופולוגיה. האישיות שלה ססגונית ומרתקת, והשיחה איתה היתה מופלאה כל עוד לא נגעה בצדדים אישיים. אהבתי לשוחח איתה. הטענה שלה לגבי הדרת המזרחיות נכונה. אין ספק שאנחנו מדברים על מגזר שייצוגו באקדמיה לא דומה לייצוגו באוכלוסייה".* פרופ' גדעון קרסל, אנתרופולוג, המכון על שם בלאונשטיין לחקר המדבר, אוניברסיטת בן­גוריון:"אני מכיר את פרופ' לביא ואני מצר על העובדה שטרם נמצאה לה משרה באחד המוסדות להשכלה גבוהה בארץ. היא מאוד כשרונית. ב­98' פעלתי והצלחתי לקשור אותה להוראה במכללת ספיר. אם היתה נשארת שם, היתה יכולה לדעתי לקבל צ'אנס, והיתה זזה לבסוף למרכז, לאוניברסיטת בן­גוריון. יחד עם זה, בזכות כשרונותיה לא נחוץ לה השיווק האתני כקרדום לחפור בו."אפליה מתקנת המאפשרת איוש משרות בשירות המדינה לפי שיוכם של אנשים היא אפשרות ג רועה למילוי המשרות האקדמיות".* ד"ר ויקי שירן, חברת סגל בחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית בית­ברל, ומרצה בלימודי התואר השני בקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית:"הטענה של סמדר לביא נכונה. אכן אין מרצות חברות סגל מזרחיות פרופסוריות, לפחות לא בתחומים שאני מכירה: קרימינולוגיה, סוציולוגיה ומדעי החברה באופן כללי. השאלה צריכה להיות מופנית לאוניברסיטאות ולחברה הישראלית בכלל, אלא אם כן מישהו עדיין מאמין שהכישרון והמצוינות נמצאים בעדות מסוימות בלבד בחברה הישראלית."השאלה הזאת מוכרת לפמיניסטיות האשכנזיות באוניברסיטאות במשך העשור האחרון, שבו פמיניסטיות מזרחיות ובכללן אני ביקשנו פעמים אינספור שבמחקרים שהן עושות בבואן לבדוק את מספר הנשים באוניברסיטאות בכל הדרגות לעומת הגברים, ישאלו שאלה נוספת לגבי המוצא העדתי והלאום. במילים אחרות: כמה מזרחיות וערביות נמצאות בסגל ההוראה והמחקר באוניברסיטאות."אבל הפמיניסטיות האשכנזיות מתנהגות במקרה הזה כפי שהגברים התנהגו אליהן באוניברסיטאות, כשהן באו בטענות על הדרתן של נשים מהאוניברסיטאות. זה עניין של מבנה כוח. ברגע שהנשים היו חסרות כוח הן מצאו את כל ההסברים שבעולם כדי להילחם על זכותן בחלוקת הכוח, אבל ברגע שלהן עצמן יש כוח, הן נעשות חירשות ועיוורות להדרתן של חסרות כוח אחרות. במקרה של נשים זה כמובן עצוב יותר כי הן עדיין לא זכו למלא חלקן והן כבר חולות בכל המחלות החברתיות של אלה שמדכאים אותן."אני מכירה את פרופ' לביא. היא מבריקה, כותבת נפלא ובעלת רעיונות נהדרים בשדה האנתרופולוגיה. כשהייתי בניו יורק לצורך לימודי ראיתי עד כמה היא מוערכת בחוגים נחשבים בתחום. אישיותה רבת הפנים או חסרונותיה כאשת סלון אינם הקריטריונים שלפיהם נבחנים מורים, חוקרים ומלומדים באוניברסיטאות".* ד"ר פנינה מוצפי­הלר, המחלקה לקרימינולוגיה, אוניברסיטת בן­גוריון:"סמדר לביא צודקת בגדול. באקדמיה שוררת הגמוניה גברית אשכנזית. היא פרופסורית מבריקה. השתתפתי בכנסי אנתרופולוגיה בעולם, שבהם היא העבירה את הפאנלים הכי מרתקים באולמות הכי מלאים. זאת בושה שהאוניברסטאות בישראל לא רוצות להתעסק איתה. היא קליבר בקנה מידה גדול, היו צריכים לריב עליה. זה דומה מאוד לדה­לגיטימציה שעשו לאורית קמיר. האקדמיה רוצה אותנו ילדות טובות. תהיו ילדות טובות ותשתקו; א ל תתעסקו בנושאים מעוררי מחלוקת."כמה נשים יש במכון לחקר המדבר באוניברסיטת בן­גוריון? ארבע חוקרות ו­63 חוקרים. אלו היחסים בין נשים לגברים באקדמיה. פחות מאחוז. אף אחד לא בא ואומר: אני רוצה לתת תקנים לנשים ועוד פחות מזה למזרחיות".* יהודה שנהב, פרופסור לסוציולוגיה, אוניברסיטת תל­אביב:"סמדר לביא היא קודם כל פרופסורית מבריקה. ואת הטענה שלה אפשר להרחיב לכך שבאקדמיה יש ייצוג קלוש מאוד לנשים ולמזרחים. מאידך צריך לזכור שבמקרה שלה אפשר ללמוד לא רק על ייצוג כמותי קטן אלא גם משהו על המהות, מפני שלביא עוסקת באחת הסוגיות הלא מדוברות באקדמיה הישראלית והיא ראיית החברה הישראלית מתוך נקודת מבט פוסט­קולוניאלית ופוליטיקה של זהויות."בתפישה הפוסט קולוניאלית, ההגמוניה האקדמית נתפשת כמנגנון טיפוסי שמשמר את ההירככיה ויחסי הכוח בין המערב לכל השאר. כלומר האקדמיה בעצמה היא יורופוצנטרית, עם המדע ה'אובייקטיבי' שלה, שדוחה כל ניסיון להציב את ה'אני' של ה'אחר' שנדחה על ידי התפישה המערבית: החרדי, האשה, המזרחי, הפלסטיני, האתיופי וכל האחרים; שמנסה לקבוע כללים אחידים לכולם על סמך ההתנסות הפרט ית שלה. מבחינה זאת, המנגנונים האקדמיים הם חלק בלתי נפרד מהמנגנונים המתרבתים האחרים."אקדמיה ביקורתית היתה צריכה לחטוף את פרופ' לביא בעשר ידיים וללמוד ממנה שיעור על הידע הרב שצברה ויצרה בנושאים אלה. ואפשר להוסיף אליה את המקרה של ד"ר אורית קמיר, שמדגיש כמה נשים, כשהן ביקורתיות ודעתניות, יכולות להצמיח התנגדות ושנאה מול ההגמוניה הגברית השולטת".* ד"ר הנרייט דהאן­כלב, המחלקה למינהל ולמדיניות ציבורית, אוניברסיטת בן­גוריון:"היא צודקת. אבל זו לא קונספירציה ספציפית מול הנשים המזרחיות אלא נגזרת של הסינון החוצה של הנשים באשר הן נשים, ושל מזרחים באשר הם מזרחים. החיבור הזה הופך לקטלני במיוחד כשמדובר בנשים מזרחיות. איך אנחנו יודעים את זה? על ידי מבחן התוצאה. כלומר, כשאנחנו מפשפשים במהלך הסולם מלמטה למעלה בתוך האקדמיה, מספר הנשים מתמעט באופן דרסטי וכך גם מספר המזרחים. מי אשם? חייבים לזכור שבסיטואציות של מאבק נגד אי שוויון אי אפשר להשתמש במונחים כלליים: האוניברסיטאות, המדינה, המנגנון, את הגופים האלה מפעילים אנשים לפי הבדלים של גזע, דת ומין."מהיכרותי את לביא, את הכתבים שלה ואת ההופעות שבהן דיברה, אני חושבת שהאוניברסיטאות לא מבינות מה יש להן בידיים שהן לא לוקחות. הפסד מוחלט של כולנו לא להעסיק אותה."דרוש פה מאבק חכם. לא מדובר בקתרזיס של יציאה לרחוב אלא של ניסיון להבין את מורכבות המערכת משום שזה לא קל לאתר את הצמתים שבהם יש נשים ונשים מזרחיות בפרט. יותר מזה, התפקיד של נשים הוא לסייע לגברים שנמצאים בעמדות מפתח ומעוניינים לסייע לנשים לזהות את הצמתים שתוקעים אותן. זה בעיני מאבק פמיניסטי חכם."ההתנהלות החזיתית החדה שהיא מנהלת ובאמצעותה מציגה את הניתוחים שלה קשות מאוד לעיכול במונחים של מערכות שבהן אנשים נדרשים לעגל פינות, לעסוק ביחסי ציבור, להשקיע ביחסי אנוש וכולי. הדברים האלה מצריכים אנרגיות שהולכות על חשבון חדות, יצירתיות, ישירות, ולכן אנשים עם מוח חריף כשלה מציבים את המערכות בפני אתגרים. מערכות טובות מתמודדות עם אתגרים, מערכות בינוניות בורחות מהם".* ד"ר דליה מור, סוציולוגית, המכללה למינהל והאוניברסיטה העברית בירושלים:"עובדתית זה נכון, למיטב ידיעתי אין פרופסורית מזרחית בארץ, אבל יש גם מעט מאוד פרופסורים מזרחים גברים. מה שאומר שהא פליה היא לא בהכרח על בסיס ג'נדר אלא אפליה כללית כלפי מזרחים. זה מלכוד כפול."לביא היא אכן אדם יוצא דופן והפרסומים שלה לא מוטלים בספק, ויחד עם זה מתעוררות הרבה שאלות לגבי הצורה שבה היא מתנהלת".