אני חנהל'ה חנה דמיאל, 96, היא ההשראה לכתיבת "שמלת השבת של חנהל'ה הקטנה" אסף חיים 01/02/02 בלב שכונת הדיור המוגן של "משען" ברחוב פיכמן ברמת אביב, בחדר קטן מלא בציורים ובספרים מצהיבים, גרה חנה דמיאל. כאן כולם מכירים אותה בתור חנהל'ה; כן, חנהל'ה, זו עם שמלת השבת. בעלה, יצחק דמיאל ז"ל, כתב לפני 71 שנה את "שמלת השבת של חנהל'ה הקטנה", סיפור שעליו גדלו ועדיין גדלים ילדים ישראלים. בשל אהבתו לרעייתו, העניק לגיבורה את שמה.חנה דמיאל כבר בת 96, פמיניסטית בנשמתה ולוחמת למען זכויות הנשים ושוויון. מהבוקר עד הערב היא עסוקה בלימודים, ויש לה מה להגיד בכל נושא. "נשים בכלל לא צריכות ללבוש שמלות ולא להתייפות", היא אומרת בחיוך. "לא צריך למצוא חן בעיני הגבר אלא להיות שווה לו כדי שנוכל לשוחח". למי ששכח, "שמלת השבת של חנהל'ה הקטנה" מספר על ילדה שאמה תפרה לה שמלת שבת חדשה ולבנה. בערב שבת היא יוצאת לטייל לבושה בשמלתה ונזהרת מאוד לא ללכלך אותה. אחרי מפגש עם כלב ועם פרה היא נתקלת באדם מבוגר הנושא על גבו שק פחמים כבד. בלי לחשוב פעמיים היא מציעה לו את עזרתה, ורק בדרך הביתה מגלה ששמלתה הלבנה התמלאה בכתמים שחורים. היא חוששת לחזור כך הביתה, מתיישבת בצד הדרך ובוכה. לעזרתה נחלץ היר ח, ששואל אותה אם היא מצטערת. וכאשר היא עונה שלא, הוא הופך את הכתמים לנקודות אור מנצנצות. "אם הוא כתב את הסיפור עלי או לא, אי אפשר לדעת", אומרת חנה, "כי הוא סופר וזה מהדמיון שלו וזה גם לא חשוב. לא היתה לי שום שמלת שבת, כי כשהגעתי לארץ היו לי בסך הכל שתי שמלות, שמלה ורודה ושמלה אחת שלבשתי. יצחק תמיד קרא לי חנהל'ה, ונתן לילדה בסיפור שהוא אהב את השם חנהל'ה". חנהל'ה והחיילים הרוסים אבל למרות שחנה דמיאל מצטנעת, הרי שיש בין הבדיון למציאות יותר מחיבור אחד. כשהיתה בת תשע, בלטביה, קרה לה מקרה שמזכיר מאוד את עלילותיה של חנהל'ה. ההבדל הוא שמי שהציל אותה לא היה הירח, אלא חבורה של קצינים רוסים."באותה תקופה קראו לי בבית הספר אנה. אני זוכרת שזה היה ערב חג סוכות. אמא קנתה לי שמלה חדשה לחג והלכתי לשחק עם הילדים. זה היה במלחמת העולם הראשונה. היתה שם גבעה גדולה ועלינו כל הילדים לשחק, ואני זוכרת שפתאום מישהו צעק, 'הנה באים הגרמנים'. כולם התחילו לרוץ ואני, במקום ללכת בשביל, קפצתי מהגבעה ונפלתי. לא יכולתי לזוז, אבל הדבר היחידי שחשבתי עליו היה מה תגיד אמא על השמלה החדשה שהתלכלכה ונקרעה. "הוציאו אותי משם עם עגלה רתומה לסוס ולקחו אותי לבית החולים היחידי שהיה באזור, בית חולים צבאי. אני מבית דתי ולא רציתי לאכול את האוכל שלהם ולשתות את המים שלהם. הם קראו לי 'אנה בלי מימייה'. שם היו רק קצינים רוסים, פצועי מלחמה, בלי ידיים ורגליים, ואני ביניהם, ילדה קטנה. כולם אהבו אותי והיו מביאים לי את המתנות שקיבלו. ההורים שלי לא יכלו להיכנס בגלל שזה היה מחנה צבאי, ולא ראית י אותם שישה שבועות. "פעם ישבתי ובכיתי ושאלו אותי למה אני בוכה. היה לי שבר ברגל אבל מה שהפריע לי זה שהיו כינים על המיטה. הם צחקו, הביאו דלי עם נפט ושפכו לי על הראש. כולם התייחסו אלי כמו למלכה. בכל פעם שהייתי במצב רוח רע והיתה לי בעיה, הם סידרו אותה. מזה למדתי כלל חשוב, שבחיים צריך להיות אופטימיסטים כי תמיד אפשר למצוא אנשים טובים שיעזרו לך, כמו החיילים הרוסים שעזרו לי".הסיפור "חנה'לה" לא התפרסם בבת אחת. דמיאל כתב הרבה סיפורים, שהתפרסמו בבמות שונות, בין השאר, בעיתון "דבר", ולאחר תקופה קיבץ אותם לספר. בשנת 37' נכלל הסיפור בספר "ככה סיפרו לי" ומאז יצא בעשרות מהדורות, הומחז והפך גם למחזמר. את המהדורה הראשונה אייר נחום גוטמן, שהיה חברו של דמיאל."קיבלנו אלפי מכתבים ותגובות", היא נזכרת, "כי אין מקום שלא גדלו על הסיפור הזה. כל הילדים מכירים את חנהל'ה ומספרים לי, שגם היום שרים לילדים את השירים ומספרים להם את הסיפור. זה סיפור עם סוף טוב, ואני שמחה שעדיין קוראים אותו, אבל אני אוהבת גם את הסיפורים האחרים שהם לא פחות טובים. "את הסיפור הזה מכירים וזוכרים כי זה נגע ללב של א נשים ושל ילדים, יש בו ערכים שהיום כבר אין. לחנהל'ה יש חיים משלה עם הכלבים, הפרות ובעלי החיים, והיא כל כך אוהבת את השמלה החדשה. פתאום בא זקן והיא בכל זאת חושבת שדבר ראשון צריך לעזור לו, והיא לא מצטערת על כך. כל הערכים האלה אינם כבר. היום כששואלים ילד בן 10 מה הוא רוצה להיות, הוא עונה, 'להיות עשיר'. זאת המטרה וזה הערך, כסף. היום כשיש לילד יום הולדת, מבקשים כסף ועוד כסף. הסכסוכים במשפחה הם על כסף, הבנים רבים על הירושה. עכשיו גם אין כבר סיפורים כאלה, הכל זה מכשפים". אהבת המורה והתלמידה חנה דמיאל נולדה בלטביה ב­1906, עלתה לישראל בגיל 17 וחיה בתל­אביב. אלו היו סוף שנות העשרים של המאה הקודמת, היישוב היהודי היה קטן והיא עבדה בתור מזכירתו של מאיר דיזנגוף בחברת הייבוא שלו. באותן שנים הכירה את יצחק שוייגר, שלימים שינה את שמו לדמיאל. הוא עלה מרוסיה, שם למד משפטים ופילוסופיה. הוא היה בין מייסדי ההסתדרות, והיה למורה ידוע שחינך מורים וגננות.חנה זוכרת היטב את הפגישה הראשונה שלהם, איך הוקסמה מהמורה המפורסם שלימד ספרות. "שמעתי שיש מקום שלומדים סיפורים של י.ל פרץ, ואמרו לי שהמורה נפלא. הגעתי לשם וכל כך התלהבתי מהסיפורים, אבל גם מהמורה".יצחק היה מבוגר ממנה ב­15 שנה, והשניים התאהבו ונישאו ב­30'. בתחילה גרו בתל­אביב ויצחק עסק בלימוד ובכתיבה. על המהדורה הראשונה של "שמלת השבת של חנהל'ה" הופיע עדיין השם יצחק שוייגר. השינוי נעשה בעקבות בקשתו של דוד בן­גוריון לאחר קום המדינה, שכל אנשי הרוח יעברתו את שמם, והמשפחה המורחבת כינסה ישיבה. פירוש המילה שוייגר זה לשתוק, והועלו רעיונות שונים כמו "שתקאי", אבל לבסוף נבחרה הצעתו של יצחק, "דמיאל", שמשמעותו דומיית האל."הו א כתב המון ספרים פילוסופיים, יש לי כאן לפחות 20. את סיפורי הילדים הוא כתב כשהיה עייף, כשרצה לנוח מהכתיבה. היתה לו גישה לעניין, כי כשהוא הרצה לפני גננות הוא הסביר להן איך צריך לספר סיפור לילד. לילד, הוא אמר, לא צריך לספר סיפור אימה אלא תמיד סיפור חיובי. וכל הסיפורים שלו הם חיוביים, עם ערכים ועם מסר. "אנחנו הרי התחנכנו על סיפורים גרמניים וזה לא היה כל כך יפה. אלה היו בעיקר סיפורים על מכשפות ועל כל מיני דברים כאלה. אבל לנו היה גם חינוך אחר, יהודי, ולפעמים שמענו מדרשים יפים של סיפורי התנ"ך ושם יש ערכים יפים. "את הסיפור על חנהל'ה כתב יצחק לאחר שהתחתנו. בארץ היתה אז אטמוספרה אחרת. אני לא ידעתי עברית. עבדנו קשה ולמדנו כל הזמן. יכולתי ללמוד רק לפני העבודה, בשש בבוקר. היה לי מורה לעברית ששאלתי אותו אם אפשר ללמוד בשעה כזו. הוא אמר שבדרך כלל אין דבר כזה, אבל אם אני רוצה, הוא ילמד אותי. אבל גם כשלא ידעתי עברית, הייתי הולכת להרצאות ללמוד. כולנו הלכנו כאילו אנחנו יודעים עברית ולא ידענו שום דבר, ולאט­לאט למדנו".לאחר כמה שנים בתל­אביב עברו בני הזוג לקיבוץ. תחילה התגוררו בגשר, א חר כך בשדה­נחמיה ולבסוף בעין­חרוד. 17 שנה גרו בקיבוץ, ובו נולדו שני ילדיהם: רזי, פרופסור לזואולוגיה באוניברסיטת תל­אביב, ורוחמה, שנפטרה לפני מספר שנים ממחלה קשה. כעבור 17 שנה התבקש יצחק להקים את הסמינר למורים של ההסתדרות על שם שיין, והם עברו לרמת­גן. יצחק, שהיה תמיד קרוב ליהדות, הפך לדתי. לדברי חנה, זה היה דבר שנלחם עליו עוד בקיבוץ. "הוא תמיד היה מסורתי אבל חיינו בקיבוץ, ששם לא היה אוכל כשר. בעין­חרוד היה לו ויכוח חריף עם חברי הקיבוץ, כשאמר שבחג השבועות צריך להזכיר שזה חג מתן תורה ולא רק לקחת עגלה עם פירות ולחגוג את חג הקציר. הוא ממש נלחם על זה". התקרבותו לדת לא פגעה בקשר המיוחד שלהם. "ידעתי על כל סיפור שהוא כתב. הייתי המזכירה שלו. היתה לנו בבית מכונת כתיבה וכל דבר שהוא כתב, אם זה סיפור ילדים או דברים אחרים, הייתי מדפיסה אחרי שחזרתי הביתה מהעבודה. היו לנו גם ויכוחים והייתי אומרת לו, 'תכתוב בשפה יותר פשוטה', אבל הוא תמיד היה אומר שיש הבדל אם הסופר צריך לרדת אל הקוראים או שהם צריכים לעלות אליו. תמיד רציתי שיכתוב בשפה שכולם יבינו, והוא חשב שהקוראים ירצו ללמוד ולהתאמץ כדי להגיע אליו, לעלות למעלה". לא מאמינה בשמלות גם בגילה, חנה לוחמנית ודעתנית כמו שהיתה כל חייה. אם יש משהו שמרגיז אותה, זה חוסר שוויון לנשים. "אני נולדתי פמיניסטית וכזו אני עד היום. כבר בבית הספר בלטביה היו דברים שלא הייתי מוכנה לקבל. למשל, בבית ספר יש בחורים ובחורות. הבחורות רוצות למצוא חן בעיני הבנים, מתלבשות ומתאפרות, ואני אמרתי, 'לא אתלבש ולא אתאפר'. אני רוצה שהראש שלי יאמר משהו. לא שבחור יסתכל אם יש לי שמלה או אין לי. לא למצוא חן בעיניו אלא להיות שווה לו כדי שנוכל לשוחח."הגעתי לישראל בת 17 ולמדתי שמונה שפות. לא שאני זוכרת הכל, אבל למדתי המון. כל הזמן עמדתי רק על זכויותי כאשה ורציתי שוויון. עד היום כשאני רואה חוסר שוויון, זה מפריע לי. אני אוהבת את התנ"ך אבל יש מקומות שבהם לאשה אין שוויון וזה מרגיז אותי. "כשגרנו בלטביה, אבא ישב ולמד ואמא עבדה, ואני התנגדתי לזה. האחיות שלי אמרו, אבל אבא תלמיד חכם, ואני אמרתי שזה לא מעניין אותי. מה שעצבן אותי זה שלא נתנו לאמא אפשרות גם כן ללמוד. במשך השנים כתבתי כל מיני דברים בנושא הזה, ובין השאר, מה מרגישה אשה אם היא עובדת ובעלה מחוסר עבודה. האם היא מרוצה מזה שהיא קיב לה עבודה ומפרנסת משפחה, או שהיא חושבת שזה לא בסדר. אני חושבת שנשים מסכימות שהן יהיו מחוסרות עבודה והבעל יעבוד. זה עדיין לא מקובל שאשה תהיה המפרנסת, וזה לא בסדר, לדעתי. "יצחק גם היה בעד שוויון האשה. פעם היינו מוזמנים לירושלים לשמחת תורה. הזמינו אותו לרב זאב, שהיה מפורסם בירושלים. את כל הגברים הכניסו לחדר ואת הנשים שמו בחדר אחר שהיו שם עוגות ואוכל. אמרתי להם, לא באתי בשביל העוגות, אני רוצה לשמוע. אמרו לי שאי אפשר להיכנס לחדר של הגברים אז קמתי ואמרתי לבעלי, 'אני הולכת הביתה ואתה בא איתי. אני לא נשארת במקום הזה עם הנשים כי הן לא מעניינות אותי'. "הם חשבו מה לעשות, ובסוף פתחו את הדלת ואמרו שאשב על יד הדלת. גם כשהוציאו את ספרי התורה ורקדו איתם אמרתי שאני אוהבת את התורה ואני רוצה גם לרקוד, אז יצחק אמר לי, 'בואי'. נכנסנו עד הארון, לקחתי ספר תורה ורקדנו איתו. יצחק וכל מי שהכיר אותי ידע שאני בדיוק כמוהם, ואם זה לא כך, אני לא נשארת. אחרי זה כבר כולם ידעו. כשהיו מזמינים את יצחק הוא היה אומר 'אם אשתי לא תשב איתי, היא לא תבוא ואני לא בא בלעדיה'".לדעתה, גם היום האשה עדיין מקופח ת, גם בקיבוץ שאמור להיות יותר שוויוני. חלק מזה, באשמתן של הנשים שלא התאחדו ונלחמו למען מטרה זו. "בקיבוץ עבדנו קשה מאוד והיום הנשים לא רוצות את זה. יש להן קוסמטיקאיות בקיבוץ, הן לא רוצות לקלקל את הפנים ורוצות עבודה קלה, וזה נוח לגברים. בתקופה ההיא הייתי באה הביתה אחרי העבודה, הכנתי את האוכל ובערב הלכתי לשמוע הרצאות. מי עושה את זה עכשיו?". יש עולם הבא או לא? יצחק דמיאל נפטר לפני 31 שנה בגיל 80. חנה החלה מאז להקדיש זמן רב יותר ללימוד ואף כתבה רשימות שונות, לדבריה, בהשראתו. היא הצטרפה לקהילת "אמת וענווה" ברמת­גן, והחלה לשאת דרשות מדי שבת. "היה לנו חוג מיוחד שהיינו מתאספים ולומדים. מדברים על אקטואליה ואיך פרשת השבוע מתאימה לזמננו".לפני כ­14 שנה עברה לגור בבית פיכמן ברמת אביב, וגם כאן הפכה למישהי שמתייעצים בה ומתחשבים בדעותיה הנחרצות. החברים הוציאו לכבודה לקט מכתביה, והיא גאה בכך מאוד. סדר היום העמוס שלה עלול להתיש גם צעירים בהרבה ממנה. "אני לא בטוחה מה יהיה מחר אבל אני עסוקה מהבוקר עד הערב. אני מתעוררת בחמש בבוקר, שומעת חדשות, אחר כך מקשיבה לאוניברסיטה הפתוחה ברשת א' ושומעת כל יום הרצאות בנושאים מעניינים. הבוקר שמעתי למשל על סלנג בבתי סוהר, איך הם מכניסים סמים, על נאמנות של אסירים, זה ממש מעניין. בשבע בבוקר אני שומעת שוב חדשות. אחרי זה בכל יום יש לי משהו. "ביום ראשון אני לומדת תנ"ך בשיטה מודרנית, בשני יש כל מיני הרצאות, ביום שלישי אני לומדת יידיש בהברה פולנית ואני מכירה עכשיו סופרים ביידיש. ברביעי אני לומדת ספ רות, בחמישי יש הרצאות על ידיעת הארץ וביום שישי אני הולכת לבן שלי, שגר לא רחוק ממני. זה היום היחידי שבו אני רואה את המשפחה. בין הלימודים אני גם אוהבת את 'היפים והאמיצים', כי זה מנוחה למוח. כל הבעיות שלהם, הטרגדיות, זה ממש נחמד. חוץ מזה אני גם כותבת לפעמים להנאתי לעלון של בית האבות".דבר נוסף שהיא מקפידה לכתוב בכל יום, בלי שפספסה אפילו יום אחד מאז 62', הוא יומן הוצאות. "אני כותבת בכל יום כמה כסף הוצאתי. פעם אחת, שאשכול היה שר האוצר, הוא הגיע לאסיפה הכללית בקיבוץ ואמר, 'אתם יודעים שהמצב היום טוב והדברים יותר זולים'. התפרצתי ואמרתי לו, 'זה לא נכון, הגזוז עלה'. הוא שאל מאיפה אני יודעת, ואמרתי לו שהכל רשום אצלי. אשכול ביקש ממני את זה, ואמר שזה ממש אוצר."השבוע, למשל, גיליתי שהעלו בסופר את המחירים ואנשים לא יודעים. האמת, אני כבר לא יודעת למה אני ממשיכה לרשום את זה, אבל זה כבר נכנס אצלי לטבע. אני רוצה להפסיק אבל כבר לא יכולה".כששאלתי אותה אם העובדה, שדורות של ילדים גדלו על סיפור שנכתב עליה, עושה לה משהו, היא חייכה ואמרה "זה שטויות". גם כתבה בעיתון לא גורמת לה להתרגשות. " בגיל מסוים אתה מבין שלכל הפרסומים אין ערך. לי לא אכפת כי כבר שמעתי הכל וראיתי הכל, ואם תהיה תמונה שלי בעיתון כשאני יפה או סתם עם נעלי בית זה כבר לא ממש משנה לי. עכשיו מעניינים אותי דברים שאני באמת רוצה לדעת, למשל אם יש עולם הבא או אין, אם יש דברים נצחיים או אין, אם אפגוש את בעלי ואת החברים שלי לאחר המוות. "שואלים אותי אם אני מאמינה באלוהים ואני עונה כמו איינשטיין שאמר, 'הכל יחסי'. 'כשאני הולך עם חמתי, הדרך ארוכה מאוד. כשאני הולך עם חברה, הדרך קצרה מאוד, זה רלטיבי'. אני לא יודעת אולי יש או אולי אין אלוהים".בגילה, היא אומרת, נשארים בעיקר הזכרונות. "כבר לא נותרו לי חברים. רובם מתים. לפני כמה ימים התקשרה אלי חברה ואמרה לי, 'חנה, את יודעת שמכולם נשארנו רק שתינו ועוד אחת'. כל השאר כבר אינם. גם במשפחה, כל האנשים שהיו מתקופתי ומהדור שלי אינם, ואני לבד. כל האליטה שהיתה מתאספת אצלי בבית והיינו לומדים יחד איננה כבר. זה לא קל להישאר לבד".היא מייעצת בחיוך לא לחיות עד גיל כל כך מבוגר. "אני לא רוצה שאיש יאחל לי עד 120. אני מוכנה מחר לגמור, והייתי רוצה בלי כאבים. אני מעוניינת לד עת מה קורה בעולם הבא וללמוד מה שאני עוד יכולה. אני מבקשת רק שהמוח יישאר צלול", היא אומרת ומתבוננת בעותק המצולם של המהדורה הראשונה של "שמלת השבת של חנהל'ה", שמונח דרך קבע על שולחן הסלון בחדרה הקטן והצבעוני.*assihaim@maariv.co.il