ההר בא אל מוחמד מה הפך את מוחמד עלי ממתאגרף שחור לאחד ממלכי המאה ה- 20 פרד שרוארס 08/02/02 באופן אירוני, חגיגות יום הולדתו ה­60 של מוחמד עלי התחילו זמן קצר לאחר שאמריקה נכנסה שוב לאחת התקופות המסעירות בתולדותיה. דת ומלחמה שוב משתלבים כדי לאיים על שיווי המשקל היאנקי, בדיוק כמו לפני 35 שנה, כשעלי סירב לקבל עליו את צו הגיוס לויאטנם.אלא שהיום עלי הוא כבר לא אויב האומה. היום הוא השגריר, הפסל שסביבו אמריקה הלבנה מנסה להציג את קבלת התרבות השחורה ואת גיבוריה. עלי, כך מייחלים כולם, יהיה גם הסלקטור שיבדיל בין דת האיסלאם לאירועי ספטמבר. החיבוק של הגיבור השחור לחיקו החם של הקונסנזוס החל בקיץ 96', כשעלי, לבוש בלבן כמו רוח רפאים, הגיח מהעבר, מנבכי הזיכרון האמריקאי, להדליק את המשואה של המשחקים האולימפיים באטלנטה. מאז, החיבוק הפך למאהבת תמנונית: סרטי טלוויזיה היללו את המתאגרף; ספר על אודותיו מאת דיוויד רמניק, עורך ה"ניו יורקר", הפך לפריט חובה במדף הספרים; סרט דוקומנטרי אודות הקרב של עלי וג'ורג' פורמן בזאיר הוצא מהארון וזכה באוסקר; רשת סי.בי.אס פינתה שעה בפריים טיים כדי לחגוג לו יום הולדת. הסרט העלילתי על חייו, "עלי" (ראו מסגרת נפרדת), מביא את פסטיבל עלי לשיא, הזדמנות טובה זה להיזכר באתלט החשוב (ואולי גם הטוב ביותר) של המאה הקודמת, לשחזר את הקרבות שהוא ניהל מול אמריקה מחוץ למגרש הספורטיבי ולנסות להבין מדוע האומה הפטריוטית החליטה לקבל אותו דווקא עכשיו בזרועות כה פתוחות. הסגנון החדש דיק שאפ, עיתונאי ספורט אמריקאי בכיר, שנפטר לא מכבר, זכר במיוחד שני מקרים שהוא חלק עם עלי. ב­60', לפני שעלי נסע להביא מדליית זהב מהאולימפיאדה ברומא, שאפ לקח אותו להארלם כדי לפגוש את שוגר ריי רובינסון, המתאגרף הנערץ על עלי. רובינסון איחר ועלי ניצל את הזמן כדי להסתובב בשכונה. אחרי כמה דקות הוא חזר נרעש: "יש בפינה אדם שחור שמבקש מהעוברים ושבים לקנות מוצרים רק בחנויות של שחורים", הוא אמר בהתרגשות לשאפ, "הוא לא מפחד שיאסרו אותו?". המקרה השני אירע כששאפ נסע ללואיוויל, מקום הולדתו של עלי. "ישבנו ביחד במכונית", נזכר שאפ, "וברמזור אמרתי לעלי שיסתכל על בחורה יפה שעברה את הכביש. עלי פתח עלי את העיניים הגדולות שלו ואמר, 'יהודי מבקש משחור להסתכל על אשה לבנה. אתה מטורף'".זוהי האווירה וזהו המקום שבהם גדל עלי (נולד ב­42'). לאמא אודסה ולאבא קסיוס קליי סניור, שיכור שבזבז את עיקר זמנו בשתייה, רטינה על חוסר העתיד של שחורים באמריקה, ודיבורים עם בני משפחתו בעיקר דרך האגרוף. זה הרקע ששלח את מי שעוד נקרא אז קסיוס קליי ג'וניור, לקרב האליפות הראשון שלו ב­64' במיאמי, נגד סוני ליסטון (שם גם נפתח הסרט החדש). מהרקע הזה בנה עלי את מה שנורמן מיילר קרא לו "הפסיכולוג הראשון של הגוף". לפי מיילר, מתאגרף, בעיקר במשקל כבד, מוכן פיזית לחטוף כל מהלומה לגופו או לראשו. עלי היה הראשון להבין שהניצחון מתחיל ונגמר במאבק הפסיכולוגי. רוברט ליפסייט, כתב הספורט של ה"ניו יורק טיימס", היה אז שליח העיתון לקרב והוא מלווה את עלי עד היום. "צריך להבין היטב", הוא מסביר, "את הקונטקסט של הקרב הזה כדי להתחיל להבין את המיתולוגיה של עלי. עלי הגיע לקרב כשיחס ההימורים הוא שבע לאחד נגדו. העורך ביקש ממני להתרכז בליסטון, אבל גם הזכיר לי שהדבר הראשון שאני צריך לעשות אחרי שאני משכיר את הרכב, הוא למצוא את הדרך הקצרה ביותר מהאולם לבית החולים שבו יאשפזו את קסיוס, כדי שאני לא אפסיד את הדד ליין". הררי המילים שנשפכו בעיתונות נגד עלי לא הסיטו אותו מהתוכנית. כבר כשירד ליסטון מהמטוס, חיכה לו עלי על גרם המדרגות, התסיס אותו בכינויי גנאי והזמין אותו לקרב בו במקום. "עלי קלט מהר מאוד מה קורה סביבו", נזכר ליפסייט. "היו שם עשרות עיתונאים לבנים וזקנים שהתרגלו להתייחס למתאגרפים שחורים באדנות. ופתאום מגיע את לט שחור מלואיוויל, טוען שהוא הדבר הכי גדול ויפה ביקום, עושה עליהם מניפולציות ומנבא שהוא יוריד את ליסטון בשמונה סיבובים. אני זוכר שהוא נכנס למסיבת העיתונאים והתחיל את כל הטרראם שלו ופתאום הוא הבין שהוא לבד, שהוא הקדים בשעה. אחרי שעה הוא חזר ונתן את אותה כניסה. אותי זה הקסים".העיתונאים לא אהבו את עלי. הם התייחסו אליו בזלזול, ציירו אותו כליצן וכתוצר של תרבות רוקנרול שהיתה זרה להם, וראו בליסטון, אלוף שחור מהזן המשתעבד הישן, כלב שמירה של מעמדם. לרובם היה ברור שניצחון של ליסטון יהווה את סוף הקריירה של עלי והם שטפו את ראשם של הקוראים בחשיבות הניצחון שלו. עלי, שכבר הצליח להפוך את הקרב למאבק בין שחורים ןלבנים (שליסטון הוא נציגם), שרד סיבוב חמישי שבו היה עיוור למחצה. לסיבוב השביעי ליסטון כבר לא עלה.בחגיגות הניצחון, שבהן התפאר עלי שליסטון לא הצליח לפגום ביפי מראהו וביקש מהעיתונאים למחוק את מילותיהם, הוא גם התפנה להודות לאלוהים. אף אחד לא שם לב לכך עדיין. העיתונאים, שכבר היו עסוקים בבניית הקרב החוזר (שבו עלי ניצח בדקה הראשונה של הסיבוב הראשון), לא הפנו את דעתם לכך שעלי לא התכ וון לישו אלא היה יצוק כבר ב"אומת האיסלאם"."אומת האיסלאם" הארגון בהנהגתו של אלייז'ה מוחמד, הוביל בשנות ה­60 את מגמת ההתאסלמות בקרב השחורים בארצות הברית. התנועה דיברה על חזרה של השחורים האמריקאים לשורשים האמיתיים שלהם שנמצאים באפריקה והבחירה באיסלאם סימלה התנערות מהדיכוי של אמריקה הלבנה והנוצרית. בקהילה השחורה נחשב הארגון לרדיקלי יותר מהקו המתון שהוביל מרטין לותר קינג. "אומרת האיסלאם" היתה בדלנית יותר ובמקום להתמקד בקריאה לפיוס עם האדם הלבן הדגישה את מוטיב הגאווה השחורה. עניינים שהיום נשמעים הגיוניים אבל לפני 40 שנה הפחידו מאוד את אמריקה הלבנה. עם זאת, כשמלקולם אקס, פעיל בולט בארגון, הפגין קו שנראה מיליטנטי מדי, אלייז'ה מוחמד התנער ממנו על רקע אידאולוגי. עלי ראה באלייז'ה מוחמד את אביו הרוחני וכינה את עצמו "בנו של אלייז'ה מוחמד". בהשפעתו, אלוף העולם באגרוף והמטאור החדש של הספורט האמריקאי התאסלם ושינה את שמו מקסיוס קליי ("שם של עבד") למוחמד עלי. הבחירה של דמות כה מפורסמת בדעות שנחשבו אז רדיקליות במיוחד, כולל התנגדות למלחמה בווייטנאם, היתה בעלת משמעויות ואימפקט שקשה להפריז בחשיבותו. אני מוסלמי גאה בניגוד למיתוס, עלי, לפחות בתחילת דרכו, לא היה דברן גדול. אבל הוא הבין את חשיבות המדיום הטלוויזיוני ולכן צירף אל הפמליה שלו את דרו (בנדיני) בראון. בראון, משורר גטאות שחור, היה המוטיבטור של עלי והאיש שהכניס את המילים לפיו. הוא אחראי, בין היתר, למשפט האלמותי "מרחף כמו פרפר, עוקץ כמו דבורה".ליפסייט היה עם עלי ביום שבו יצא נגד צו הגיוס ביוסטון, 67' ­ סירוב שגרר אחריו הפשטה מכוערת של תואר האליפות, השעייה, והצגתו של עלי השחור, המוסלמי, והמתנגד לסייע למאמץ הצבאי האמריקאי, כרשע המושלם. "עלי היה בן אדם מאוד לא אינטלקטואלי, כמעט אנאלפבת", נזכר ליפסייט. "כשהוא עמד על המדרגות ביציאה מהוועדה ודיבר אל התקשורת, הוא בכלל לא ידע איפה נמצאת וייטנאם".אחת הגרסאות מספרת שעלי קיבל צו ראשון ב­64' אבל קיבל תוצאות גרועות במבדקים הפסיכומטריים (מה שמלמד רק על האפליה כלפי האוכלוסייה השחורה שהם ביטאו) ושוחרר עקב כך מגיוס. העלבון על השחרור מטעמים שכליים היה הדבר הראשון שגרם לו לצאת נגד חובת הגיוס. הדברים שאמר שם עלי לא היו פרי מחשבה פילוסופית­לינארית­פוליטית, אלא תגובה של אדם כועס. כש עלי ענה שהוא באמת לא מבין למה איש שחור צריך ללכת לווייטנאם להרוג אנשים צהובים בשירות האדם הלבן שלא נותן לו זכויות בארצו שלו, הוא לא ירד למשמעות העמוקה של דבריו. התקשורת, שחיכתה שלוש שנים להכות בו בחזרה, הפכה את השורה הזו לסמל אנטי אמריקאי.עלי היה מתאגרף, לא פוליטיקאי, והוא עדיין לא הבין את עוצמת הפגיעה בו, מקצועית וכלכלית. הוא חשב שיוכל להמשיך להתאגרף, אבל מדינה אחר מדינה פסלה אותו, ובסטייט דיפרטמנט שללו את דרכונו, כך שנמנע ממנו גם להתאגרף מחוץ לארצות הברית. אבל דווקא הבערות, הגזענות וגל הפטריוטיזם, שאפילו איש חסון כמו עלי לא יכול היה להדוף, הפכו אותו לדמות החשובה שהוא היום. 43 חודשי ההשעייה גרמו לכך שהוא היה צריך למצוא מקור הכנסה. עלי יצא לסבב ארוך של הרצאות באוניברסיטאות ברחבי היבשת, שהעניקו לו את אהדתם ואת הערצתם של שחורים, ולבנים שהתנגדו למלחמה. הסבב והתגובות מהסביבה גרמו לעלי לפתח פילוסופיה פוליטית ועמדות אינטלקטואליות על יחסי הגזעים באמריקה. דוקטור ריצ'רד לאפצ'יק, דירקטור בבית הספר לספורט וחברה באוניברסיטת נורתאיסטרן, נזכר: "הייתי אז סטודנט ואקטיביסט במאבק נג ד המלחמה ופתאום הגיע מוחמד עלי, סלבריטי ואלוף עולם, ונתן לנו גם לגיטימציה לא להרגיש בוגדים וחלשים. עלי נתן תמונה למאבק".ג'ון הוברמן, היסטוריון ספורט מאוניברסיטת טקסס ומחבר הספר "האתלטים של דרווין", תורם זיכרון משלו: "ב­67' עשיתי תואר שני בברקלי כשעלי נכנס לתמונת חיי. למרות שהוא לא היה אינטלקטואל, הערצתי אותו על כך שהוא היה מוכן לוותר על התואר ולהסתכן במאסר. הוא המשיך לעמוד על העקרונות שלו, שזה לא דבר שאתה מצפה מאתלטים לעשות. לנו, כשחורים, נולד פתאום מנהיג עם אגו, עם בטחון עצמי וסופר­אקסצנטרי. זה לא משהו שהיה לנו לפני כן".דוקטור טוד בויד, פרופסור לטלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת דרום קליפורניה ומחבר הספר "האם אני שחור מספיק בשבילכם?": "כשעלי עמד על שלו, אמריקה היתה מוצפת בשוטרים ששיסו את הכלבים שלהם במפגינים שחורים, כך שבשביל ילד כמוני שגדל בדטרויט, עלי היה הסמל של גאווה ולאומיות שחורה. אני לא חושב שבכלל היה חשוב לנו אז מה היו עקרונותיו ­ אנחנו הערצנו אותו על כך שהוא העז לעמוד נגד האדם הלבן. ברגע שהם לקחו ממנו את תואר האלוף, הם הפכו אותו למלך. הוא היה ספורטאי שהביא אית ו מזוודה פוליטית, לעומת מרטין לותר קינג שהיה רק פוליטיקאי. צריך גם להבין שעלי היה אחד השחורים היחידים שהיה לו מה להפסיד כתוצאה מהסירוב. לאזרח שחור באמריקה של אז היה רק מה להרוויח, מעמדית וכלכלית, מהצטרפות למלחמה, וזה מסביר את העובדה שהחלק שלהם בצבא היה הרבה יותר גדול מחלקם היחסי באוכלוסייה ורובם גם נשלחו לקו החזית".ליפסייט: "עד אז היתה לעלי הילה מסוג אחר, הילה של צ'יף. במחנה האימונים במיאמי לפני הקרב הראשון נגד ליסטון, הביטלס באו לבקר אותו. ושניהם היו דומים בכך שהם לא הבינו את הרעש סביבם, הם רק רצו להנות מהחיים. בתקופה שבה החברה האמריקאית היתה מאוד מבולבלת, עלי היה אדם פשוט ושמח שחי את הרגע בלי לחשוב על ההשלכות. הוא הגדיר את עצמו כגדול מכולם בשעה שבדת שלו הוא צריך להגיד 'אללה הוא אכבר'. השלטונות האמריקאיים הניחו על ראשו את ההילה הפוליטית". מלך הג'ונגל החזרה של עלי לזירה היתה ב­71' בקרב שבו הפסיד לג'ו פרייזר ב­15 סיבובים במדיסון סקוור גרדן. לפני הקרב עלי נטפל גם לפרייזר והפך את המאבק לתרבותי. "פעם לקחתי אותו מפילדלפיה לניו יורק", נזכר פרייזר. "כל הדרך הוא דיבר איתי על כל הכסף שנעשה מהקרב בינינו. דיברנו וצחקנו. היינו חברים ממש טובים. ואז הגענו למנהטן וברגע שיצאנו הוא התחיל לצעוק: 'ליידיס אנד ג'נטלמן, הנה ג'ו פרייזר. אלוף העולם שגנב ממני את התואר. הוא לא אלוף, הוא עלוב. אני האלוף'". עלי העליב את פרייזר בשלל סטריאוטיפים גזעניים וקרא לו "הדוד תום"; אבל לא בטוח שהוא התכוון לכך בכלל. בשביל עלי, זו היתה דרך לעשות יחסי ציבור לקרב. מצד שני, כיוון שהסכום למתאגרפים הובטח מראש, יכול להיות שעלי עשה פרומו רק לעצמו. פרייזר מעולם לא סלח לעלי. כשעלי הדליק את המשואה האולימפית, פרייזר אמר שהוא היה מוכן לדחוף את עלי פנימה. כששואלים אותו היום על ההיסטוריה של הקרבות ביניהם, הוא לא מתחמק ועונה שהוא הפסיד שניים מתוך השלושה, אבל לא שוכח להזכיר: "תסתכלו עלי ועליו. נראה לי שאני ניצחתי בשלושתם".פרייזר, שעדיין רותח כאילו הלפיד האו לימפי מ­96' שרף אותו, אומר שזאת יד אלוהים שאחראית למצבו הנוכחי של עלי (מחלת פרקינסון, שמוחקת את רוב היכולות הפיזיות והמילוליות שלו) אבל יד האלוהים היתה לפעמים השמאלית של פרייזר. הוא עזר לייצר את עלי וזה מצדו הפך אותו לחוט בודד במיתולוגיה שנתפרה סביב עלי. עלי צבע את קרב השיבה מול פרייזר בשחור ולבן, רק שכל הצבעים כבר עמדו מאחוריו. הלבנים, שכבר השכילו להפנים את ויטנאם, תמכו בו. הצורה שבה צייר עלי את פרייזר, איש שחור אמיתי, שהתאמן באטליז כשר בפילדלפיה, הפכה את יריבו למנודה גם בקרב הקהל השחור. הסברה היתה שאם פרייזר מפסיד ­ אז רק פרייזר מפסיד; אם עלי מפסיד ­ העולם כולו מפסיד. פרייזר לא נאבק בעלי ­ הוא נאבק בוויתורים שעשה עלי, במאבק שלו לצדק גזעי, בשינוי החברתי שהביא, בעובדה שנותר כמעט אחרון הסמלים למאבק של שנות השישים. כנגד כל הסיכויים, פרייזר ניצח. "אגרוף", כתב נורמן מיילר אחרי הקרב, "הוא דיאלוג של גוף ואגו. האדם הלבן לומד לדבר עם המוח. שחורים מהגטו מדברים עם הגוף. עלי היה אלכימאי שהצליח להפוך הפסד למעשה אמנות". פרייזר היה צריך להשאיר את עלי מובס על הרצפה כדי לנצח. כשה וו שלו נחת, השמרנים מחאו לו כפיים; כשעלי קם, השחורים והשמאל האמריקאי ידעו שהמאבק שלהם בסך הכל קיבל מכה.(עוד על הקרב של עלי נגד פרייזר, במדור של יאיר לפיד).הקרב החוזר בין השניים כבר בישר על זמנים חדשים בענף: כסף גדול, דון קינג, סלבריטיז רבים מתמיד בקהל (פרנק סינטרה צילם את הקרב עבור "לייף"). עלי ניצח את פרייזר (כשפרייזר שוב לוקח את בן האלוהים לגיהנום ובחזרה) ובהמשך ניצח את ג'ורג' פורמן ב"רמבל אין דה ג'אנגל" בזאיר (במה שהפך לחגיגה שחורה וחגיגה של כסף למשתתפים) ושוב את פרייזר, הפעם ב"טרילה אין מנילה", לאחר שמאמנו של האחרון סירב לתת לו לעלות לסיבוב המסיים. הסרט החדש נגמר בנקודה הזאת. עלי, שאחרי הקרב טען שהרגיש הכי קרוב למוות והכריז על פרישה, דווקא העדיף לחזור, והמשיך להשפיל את עצמו בזירה עד 81'. "עלי הוא איש מת" ריצ'רד לאפצ'יק חושב שאמריקה למדה לאהוב את עלי בגלל שהוא לימד אותה על האמוציות, על הקסם שבמגע הפיזי. הוא נפעם מהדרך שבה ילדים קטנים נמשכים אליו גם היום כמו למגנט למרות המחלה שלו, ומשווה אותו לנלסון מנדלה. הוא חושב שאמריקה למדה לאהוב אותו גם בגלל שעלי הוא אדם מפויס, אחד שלא שונא או כועס על אמריקה אפילו שיש לו את כל הסיבות לכך. יש גם הסברים אחרים, רומנטיים פחות.ג'ון הוברמן: "אמריקה רק מנסה לחפות על העוול שנעשה לו בשנות השישים. אבל זו רק מעטפת. אחת הדרכים שאמריקה אוהבת להציג בהן אינטגרציה היא דרך הספורט. ועלי הוא רק כלי בשבילה. הרי אינטגרציה בספורט היא דבר שקרי ומוגזם. ספורט לא מצריך אימון מקצועי. הכוח בחברה האמריקאית עדיין נמצא במקומות שדורשים אימון מקצועי, כמו עריכת דין או כלכלה. האתלטים השחורים לא מסיימים את לימודיהם ואחוז מאוד מיזערי מהם ירוויח כסף מקריירה מקצוענית. אמריקה אוהבת לאמץ את עלי בגלל שהיא ממשיכה למכור לשחורים פנטזיה אתלטית. כשאני חושב על עלי, אני תמיד מדמיין שהוא יכול היה לדבר היום, ואז הוא היה לבטח מרדני יותר". לטוד בויד אין ספק שהמצב הפיזי של עלי בשני העשורים האחרונים הקל על אמריקה לסגוד לו: "עלי נולד מחדש, אבל זה עלי משותק. גם הוא וגם הקומיקאי ריצ'רד פריור עקצו את אמריקה בלשון ובמקומות שהכי כואבים לה, ושניהם במצב פיזי שבו הם לא מאיימים יותר ולכן אמריקה יכולה לאמץ אותם. אני חושב שאמריקה אוהבת לצחוק אחרונה: 'אתה יכול לבקר אותנו, אבל אתה תהיה הנכה בסופו של דבר'. מצער לראות איך שהוא הזדקן, אלוהים, איך שהוא הזדקן. הדבר הכי מייאש בשבילי הוא השתיקה שלו. הייתי מת לדעת מה יש לו להגיד. אני לא בטוח שאמריקה הייתה מחבקת אותו אם היה לו כישרון מוטורי שהיה מאפשר לו לומר בקול את מה שהמוח שלו חושב".קן שורפשייר, פרופסור באוניברסיטת פנסלבניה, חריף אפילו יותר: "עלי תמיד אהב כסף. היתה תקופה ארוכה שהוא היה עונה לכינוי 'קאש'. והוא התמכר, או אולי נמכר, על ידי הסובבים אותו לעשות כסף. אמריקה ייצרה עלי חדש והפכה אותו לקמע שלה, לאחד שאפשר להצעיד אותו על מסלול האינטגרציה המדומה".ליפסייט: "עלי צמח אל תוך המסגרת שאמריקה השמרנית בנתה בשבילו במשך שלושה עשורים. לא היה לו סיכוי להיכנס למסגרת הזאת בתנאיו שלו. עלי נכנס לשם כי בן אדם זקוק ל אהבה ולקהל. בשבילי, זה די עצוב גם כי זה מעיד על החברה שבה אני חי וגם בגלל שאתה יודע שהמוות שלך מתקרב ככל שמעגל הקרובים אליך שמתים, מתחיל להתדהק סביבך. ועלי, עלי הוא איש מת". אייברסון נגד המלחמה באפגניסטן? שנה אחרי הסירוב של עלי להתגייס לצבא, נראה היה שההתקוממות, גם נגד המלחמה וגם בעד שוויון הזכויות, תופסת תאוצה. האתלטים השחורים, בהנהגתו של הארי אדוארדס, פרופסור באוניברסיטת ברקלי ופעיל שחור, איימו להחרים את המשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי. האיום הפך, בסופו של דבר, להנפת האגרופים עם הכפפה השחורה של זוכי המדליות בריצה ל­200 מטר, טומי סמית וג'ון קרלוס, על דוכן המנצחים. שעה קלה לאחר שהרימו את הראש, הועפו שני האתלטים מהכפר האולימפי ונעלמו מנוף הספורט האמריקאי כמו בלון שנידף באטמוספירה. ב­96' החליט מחמוד עבדול ראוף, שחקן כדורסל בקבוצת דנוור נאגטס ואפרו אמריקאי שהתאסלם, לא לעמוד בעת נגינת ושירת ההמנון בטקס שמתקיים לפני כל משחק. אף אחד לא שם לב לכך עד שאוהד התקשר והתרעם על השחקן בתוכנית רדיו. עבדול ראוף הסביר שאינו יכול לעמוד ולכבד המנון ודגל שהם סמל, בעיניו, לדיכוי ולהשפלה. הוא הושעה ממשחק אחד וחזר לשחק רק אחרי שהליגה הסכימה שיישא תפילה בעודו עומד ומכבד את ההמנון. עבדול ראוף היה אז, במשך ארבע שנים רצופות, מלך הסלים של קבוצה שעלתה באופן קבוע בפלייאוף. מאז, דקות המשחק של ו ירדו בהתמדה, הוא התקבל בשריקות בוז במגרשו הביתי וקיבל איומים על חייו. בגיל 32 הוא כבר בונה על הפנסיה. הוא למד שחופש הדיבור הוא לא כל כך חופשי כשמדובר ברגשות הפטריוטיים של אמריקה, וזה עוד הרבה לפני ה­11 בספטמבר. במציאות הזו יש ספק גדול בדבר הסיכוי שיצמח עוד ספורטאי עם מודעות פוליטית וחברתית מתריסה שיעז להגיד את דברו. טד בויד: "עלי היה מוצר של זמנו. הוא, כמו כל אחד אחר, היה תוצר של החברה שבה הוא חי ואז זו היתה תקופה מאוד פוליטית עם אקטיביזם חברתי ואנטי מלחמתי. לא קם עוד ספורטאי כמוהו גם בגלל שלאמריקה, ובעיקר לשחורים, אין תיאבון לעלי חדש וגם בגלל שהתקופה לא מבקשת או מייצרת מוצר כזה. מייקל ג'ורדן הוא מוצר מובהק של שנות השמונים הרייגניסטיות השמרניות. הוא היה יכול להפוך אייקון רק מלשחק כדורסל ולמכור מוצרים, ככה שאני יכול לכעוס עליו שהוא לא תמך במועמדים שחורים, אבל אני יכול גם להבין אותו". ג'ון הוברמן: "אלן אייברסון הוא הספורטאי הכי קרוב שאני יכול לחשוב עליו מבחינת ההשפעה החברתית מאז עלי. ההבדל הוא שעלי היה מהפכן ואילו אייברסון רק עושה מהפכה. אנשים לבנים מתנהגים ומתלבשי ם כמוהו, אבל אין בו שום אמירה שעוזרת לקהילה השחורה. גם אייברסון הוא תוצר של תקופה ולכן אין פלא שהוא מטיף לניהליזם. יש בו קסם מסוים בגלל שהוא עומד על העקרונות שלו ובגלל שהוא איש כל כך קטן שמצליח לנצח ענקים, אבל הוא מייצג של תרבות ההיפ הופ: 'אני עשיתי את הכסף שלי לבד ובעזרת הכישרון שלי, ככה שלאף אחד אין זכות להגיד לי מה לעשות'".קן שורפשייר: "ברזיני, ב'הסנדק', אומר: 'אחרי הכל, אנחנו לא קומוניסטים', וזו אמירה שמתאימה מאוד להשוואה הזו. עלי צמח לא רק בגלל התקופה אלא גם בגלל שהוא עסק בספורט אינדיבידואלי. אייברסון הוא לא רק שחקן כדורסל גדול, הוא גם חבר של כבוד בתעשייה. הוא שחקן מפתח בקבוצה שמגלגלת מאות מיליוני דולרים. ככה שאם תיקח מצב קיצוני שבו אמריקה מגייסת אזרחים למלחמה באפגניסטן, אז לאייברסון אין בכלל בעיה. העסק שמאחוריו לעולם לא ייתן לו ללכת". מדינה בפרקינסון החיים שלי עלי מתנהלים כעת בהילוך איטי בחווה במישיגן (שהיתה שייכת בעבר לאל קאפונה). לאיש שטען שהוא היפה מכולם, יש מסיכה נטולת רגשות על פרצופו. היד השמאלית, שהרעידה צופים בכל רחבי תבל, רועדת עכשיו בלי שליטה. האיש שפיו היה חשוב כמו אגרופיו, לא יכול לתקשר אפילו עם אלה שקרובים אליו. האיש שטען שהוא הגדול מכולם, מקדיש את חייו לאלוהים, מאמין שאלוהים גזר עליו את המחלה, ושהמחלה היא רק תרופה לעלי הישן, זה שהיה זקוק לאורות, לאקשן, לתשומת הלב של אנשים אחרים. ככל שאתה נעשה חכם יותר, ככה אתה יותר לבד. כשאתה לומד לחיות, מגיע הזמן למות.לעלי היו פעם שני פודלים. לאחד הוא קרא מלאך, לשני שטן. עלי עינה את אמריקה בכך שהיא מעולם לא החליטה אם האישיות הכי מוכרת בה אחרי הנשיא, הוא עצמו, היא שטן או קדוש. או שניהם. עלי הוא הפסיכולוגיה של הגוף שנקרא "אמריקה" ולאמריקה יש אובססיה חריפה אליו. כי עלי הוא האגו של אמריקה, ואובססיה היא מחלה קשה. אפילו יותר מפרקינסון. כשרוברט ליפסייט מדבר על עלי ועליו, הוא מוריד את המשקפיים, ומייבש את העיניים. "עלי זה אני וזה אמריקה. פעם היינו יפים, חזקים, חשבנו שאנחנו הולכים לדפוק את העולם. וגם אם תסתכל על עלי עכשיו, אתה יכול לראות איך אנחנו נראים: כמו צב ששמו אותו על הגב". ובתפקיד עלי: הנסיך המדליק מבל אייר הוא יוצא מהחשיכה, ורץ דרך הפרוזדור המואר. הוא עוצר לרגע בשביל האפקט הדרמטי, ואז מגיח אל תוך אצטדיון הכדורגל הענק. גלימתו האפריקאית מתנוססת סביב רגליו בזמן שהוא פוסע לכיוון הזירה. הכל מוצף באור והקהל אחוז ההתלהבות מתחיל לרקוע ברגליו: "עלי, בומאייה! עלי, בומאייה!" ("עלי, תהרוג אותו!"). האצטדיון הגדול במוזמביק, שם נערכו הצילומים לסרט "עלי", הוא שחזור כמעט מדויק של אצטדיון ה­20 במאי בקינשאסה, זאיר, שם נאבקו ב­74' עלי וג'ורג' פורמן על תואר אליפות העולם.וויל סמית, הכוכב הראשי של הסרט, ממשיך בהליכה אל הזירה, באותה דרמטיות שאפיינה את כל מעשיו של מוחמד עלי. סמית עבד קשה כדי להגיע לרגע הזה. הוא הוסיף 15 קילו למשקלו כדי להשתוות למאה הקילו של עלי. הוא התחיל לרוץ בהרי אספן ובאזורים גבוהים אחרים עשרה חודשים לפני מועד הפתיחה המתוכנן של הצילומים, ולא התייאש גם כשהמועד הזה נדחה בכמה חודשים נוספים. בזמן הריצות, הוא אומר, רק מחשבה אחת עזרה לו להחזיק מעמד: שהוא הולך להיות האלוף, מלך האגרוף. "התפקיד של עלי בהחלט היה האתגר הכי גדול בקריירה שלי", אומר סמית. "אתגר לגוף, אתגר ליכולות ה משחק שלי, ואתגר ליכולת שלי להבין בני אדם, בעיקר את האדם המאוד מיוחד שאני אמור לשחק. אני מאמין שאם אנשים חושבים שרעיון כלשהו הוא טוב, אם הם היו אומרים, 'איזה יופי, וויל סמית עומד לשחק את מוחמד עלי!', זה דווקא לא טוב מבחינתי. אם הם חושבים שזה רעיון נורא, שזה גדול עלי, דווקא אז אני יכול להפתיע"."הדבר הכי קשה בסרט הזה", אומר הבמאי מייקל מאן ("היט", "המקור"), "היה הצורך להשגיח כל הזמן שאנחנו לא עושים סרט דוקומנטרי, אלא דרמה ביוגרפית. רצינו להעביר את המורכבות של עלי, את החשיבות העצומה שהיתה לו בעבור הרבה אנשים באותה תקופה. להיכנס לנעליים שלו, לעבור את הקרבות שעבר, ולהראות את המשברים מנקודת מבט אישית ופנימית מאוד. ניסינו להפוך את עלי לבשר ודם".החשיבות של עלי לקהל שהקיף אותו עלתה בבירור מסצנת הקרב באצטדיון. "עלי, בומאייה!", קורא הקהל, וסמית ממשיך, גבו מתוח, באותה הליכה נחושה שהובילה אותו לזירה. הפלאשים מבזיקים, עיתונאים עם מיקרופונים רצים בעקבותיו, והמעריצים משני צדי הפרוזדור מנסים לגעת בגלימתו. מובוטו ססה סקו, שליטה לשעבר של זאיר, שכרוזים עם תמונתו מתנוססים מכל הצדדים, מביט עם חיוך על המתרחש. ג'ורג' פורמן כבר ממתין בזירה. הקרב הגדול של מוחמד עלי עומד להתחיל. "כן, הם פוגעים אחד בשני", אומר מאן, בתגובה לשאלה עד כמה יתקיים מגע פיזי ממשי בין שני השחקנים בסצנת הקרב. "וויל ייתן, וגם יחטוף". את ג'ורג' פורמן משחק צ'רלס שפורד, מתאגרף מקצועי שקיבל ממאן רשות לתת לסמית אגרופים אמיתיים ככל האפשר, כל עוד הוא לא גורם נזק תמידי לכוכב הסרט.במבט לאחור, סמית מנסה לסכם את הדמות שגילם: "הוא לא האמין ברצח, בזכות של אדם אחד להרוג אדם אחר. הוא לא האמין במלחמות. אם מישהו היה מאיים עליו, נגיד, שאם לא נלך למלחמה, אז יקרו א', ב' ו­ג', הוא פשוט היה אומר, 'אין בעיה. אני אתכונן ל­א', ב' ו­ג', בגלל שאני לא הולך ללכת למלחמה, ולכן אין לי שום סיבה להתייחס למה שאתה אומר. חוץ מזה, אין שום דרך שאתה תוכל לעשות לי משהו יותר גרוע משאלוהים יוכל לעשות לי'". ואז שדדו את קן נורטון סמי דיוויס ג'וניור היה בעד מוחמד עלי. אני, ברשותכם, הייתי בעד קן נורטון. הכרטיס באזור הזירה, רינג סייד, עלה אז, באמצע שנות השבעים, מעל מאה דולר. בשביל מאה דולר התגוררת אז שבועיים שלמים בצ'לסי הוטל. הרבה אנשים טובים היו בעד קן נורטון, כי הם כבר לא סבלו את הפה הגדול של מוחמד עלי. מי זוכר היום את קן נורטון? בטוח שמוחמד עלי זוכר אותו.זה היה קרב קשה, מפרך ומותח. כלומר, קרב אמיתי לגמרי. אז, במחצית שנות השבעים, האגרוף לא היה שייך לגמרי לדון קינג, האמרגן. האגרוף היה אז עדיין של "הרוח האמריקאית הגדולה". כלומר, האגרוף היה עדיין במסורת של פלויד פטרסון ואחורה. אגרוף כחלק מחוויה אמריקאית אותנטית. אגרוף שנמצא בקולנוע, בתאטרון, באמנות ובשפה האמריקאית. כלומר, תחום מתחומי החיים המיידיים, המובנים מאליהם.הקרב נמשך עד לסיבוב האחרון. מי שהבין באגרוף, וכל מי שהיה אז באולם, אכן הבין באגרוף, והגיע לשם משום שהוא מבין באגרוף, הבין שקן נורטון ניצח: למעשה, אבל לא להלכה. מה פירוש? מה עושים פה "למעשה" ו"להלכה"? מה, זה דיון תלמודי?אבל, האגרוף העילאי, זה שמוחמד עלי נתן לו את הטאץ' הנכון , אכן בנוי על הפרשים בין למעשה ולהלכה. נורטון ניצח למעשה, אבל בנקודות. ואת הכתר אתה לוקח מהאלוף רק אם אתה משכיב אותו: לא בנקודות. רק אם אתה משכיב אותו. בנקודות אתה לוקח מישהו שאינו אלוף. נקודות הוא משחק של לא אלופים.השופטים נתנו את הניצחון למוחמד עלי. קן נורטון עמד בפינה מתוסכל, על סף דמעות: חסרה לו מידה כל כך קטנה, ממש זעומה, של השראת אלופים, כדי להפיל את מוחמד עלי לקרשים. המידה הזעומה הזו היא ההפרש בין האלוף (עלי) לסגנו, למתמודד שמולו, כלומר לנו (הלא אלופים, האנשים הרגילים).פחות או יותר אחרי הקרב הזה, קן נורטון הצטרף לקולנוע השחור האמריקאי. לא לקולנוע של "שאפט", לא למחתרת השחורה של אנג'לה דיוויס, אלא לקולנוע שחור מסחרי, שמרני: קן נורטון שיחק שם עבד, ואחד משיאי הסרט היה קרב אגרוף בינו לבין מישהו. בסרט הזה הוא ניצח בנוק אאוט מלא.