הילדה הקטנה שבפנים מבחוץ, מירי רוזובסקי היא אשה מצליחה. מבפנים היא עדיין הילדה הבודדה מהמשפחה שנהרסה, עם הפצע שלא עובר טל בשן 08/02/02 פעם, כשהיתה ילדה שגדלה בבית שבו הכל התהפך, היתה מירי רוזובסקי, 35, הולכת ברחוב, מציצה בחלונות המוארים בבתים אחרים, ובטוחה שלכולם, אבל לכו­לם, יש חיים משפחתיים מאושרים יותר משלה, עם אבא ואמא וכסף בשפע ובלי סודות וחרדות ובדידות שצריך להסתיר. "כילד אתה חושב שאף אחד לא מבין, אתה חושב שאצל כולם חוץ ממך זה אחרת", היא אומרת.בינתיים חלפו שנים, ולה עצמה יש משפחה ­ "נס לא מוסבר", כהגדרתה ­ בעל תומך, שתי בנות, חיי כתיבה מעניינים, ולכאורה נראה שהכל בסדר, באמת. משפחה צעירה לתפארת, טפו­טפו (רוזובסקי מרבה להקיש על העץ, כמי שיודעת ששום דבר בחיים לא בטוח), אבל הפצע, הפצע עדיין נשאר. למרות שנות הטיפול הארוכות והשיחות העצמיות, למרות ההבנה שכל אחד סוחב את המצוקות שלו, למרות האינטליגנציה והתובנות, הוא נמצא שם, לא עמוק מתחת לפני השטח. "אני טוענת שזה כמו הצלקת של הארי פוטר", היא אומרת. "זה קיים, כל הזמן, וכשקורה משהו שמעורר את זה, עם הילדים, נניח, כואב לך בדיוק במקום ההוא, של הצלקת".­ לכן את כותבת?"הכתיבה היא אמצעי הישרדות מבחינתי. תמיד כתבתי, מאז שהייתי ילדה קטנה. זו הדרך של י להתמודד עם הדברים. אני לא מבינה בכלל למה אדם שלא סבל ירצה לכתוב. וחוץ מזה, בכתיבה את חווה סוג של ביטחון וכוח מוחלט שאין לך במציאות. בקיצור, הכתיבה זה כיף גדול, ואני מרגישה בת מזל שאני יכולה לעסוק בה לפרנסתי".יש להניח שאלמלא החיידק המכרסם ההוא, שדחף אותה לכתוב, היתה רוזובסקי נשארת עיתונאית ותחקירנית, מה שעשתה במשך שנים רבות (תחקירנית וכתבת במקומון זמן תל אביב, רכזת מערכת בתוכניתו של גבי גזית, כתבת ב"מבט שני", עורכת משנה ב"חדשות חמש"), אבל הגוש ההוא בבטן דרש את שלו, ובמשך שנים רבות ישבה בלילות וכתבה סיפורים קצרים, לפעמים אותם סיפורים, שוב ושוב, שיצאו עכשיו בספר ראשון, "כל הדרך הביתה" (הוצאת עם עובד), לא לפני שכבר זכתה עליהם בפרס ירושלים לספרות בשנה שעברה.בעט עדין, חכם וחסכני, כמעט כמו בציור יפני, היא מתארת סיטואציות קטנות של בדידות פנימית, של פרידות כאובות, של חיים בחוסר יכולת לקבל או לתת אהבה, כעס, קנאה, חרדת נטישה שמתגשמת, "כל הקשיים והכאבים במשפחה, שבגללם לא הולכים לבית משפט ולא לכלא, אבל הם חמורים וכואבים לא פחות", כהגדרתה."תקראי קודם כל את הסיפור 'משמרת ער ב'", המליצה לי רוזובסקי בעדינות לפני הראיון. זו, לדבריה, היתה הסיבה שביקשה שדווקא אני אכתוב עליה. ואני כבר מזמן לא כתבתי על סופרים צעירים, אבל קראתי, ולהודות על האמת ­ נדהמתי. רוזובסקי כאילו המציאה את הסיפור שלי, שעליו כתבתי במעריב לפני שנה: סיפור על אב שלא היה בקשר עם בנו במשך שנים, ועכשיו הוא נמצא בבית החולים, על סף המוות, והבן בא לבקרו. סוף הסיפור, אלים וקיצוני, איננו דומה לזה שלי (חבל לקלקל, לכן לא אספר), אבל הרקע דומה מאוד, והנה העבר חוזר ומתייצב בפני, חי ונושם, בדיוק מקץ שנה, בסיפור שכתבה מישהי שאינני מכירה בכלל.אחרי שנפגשנו, רוזובסקי ואני, התברר שהסיפור שכתבה על האב הנוטש היה, כמו אצלי, סגירת מעגל לא פשוטה של שנים רבות: גם היא איבדה אבא בעודו בחיים ­ הוריה נפרדו כשהיתה בת ארבע, והתנצחו במשפטי גירושים עד שהיתה בת 12. לאחר מכן ניתק הקשר, ועד יום מותו, כשהיתה בת 24, לא דיברה איתו עוד."קינאתי בך", אמרה לי באחת משיחות הנפש שהתפתחו בינינו (די בקלות, מטבע הדברים. לפעמים לא ידעתי אם זו היא מדברת או אני). על מה, שאלתי אותה, מופתעת שסיפורי עוד יכול לעורר קנאה במישהו. "שהיו לך ממנו זכרונות ילדות יפים, שיכולת, באיזה אופן, עוד לסגור איתו מעגל בחיים. אני הייתי צריכה לעשות את זה עם עצמי, אחרי מותו". אכן, הכל יחסי.בילדותה, מספרת רוזובסקי, נאלצה לקחת צד במלחמה, ובאופן טבעי היתה "הילדה של אמא". "במצבים קיצוניים כאלה, אין לך בעצם ברירה, אתה מזדהה עם ההורה שאתה קרוב אליו", היא אומרת. "היום, בבגרותי, אני מניחה שזה היה אחרת. אילו הוא היה חי, הייתי מנסה להיות בקשר איתו, בלי ציפיות, כי אבא יש רק אחד. למדתי את זה במובן היותר עמוק כשנעשיתי אמא. זה מה שיש לילדות, אמא ואבא, לטוב ולרע. גם את הסיפור ההוא הייתי כותבת אחרת ­ יש שם את הקול של הבן הכועס והנטוש והאשה השנייה, והחבר הטוב, והקול של האבא חסר בסיפור, כי לא הייתי מסוגלת להתמודד עם זה בכלל. התמודדתי עם הכעס שחוויתי, של ילד שמרגיש שאביו לא אוהב אותו, והלכתי עם זה עד הסוף. היום כבר הייתי כותבת את הסיפור גם עם נקודת המבט של האבא, עד כמה שזה קשה".וזה קשה, בלי ספק. עם זכרון השנים המרות, המריבות הבלתי פוסקות בין ההורים, הדיונים בבתי משפט על הגט, על משמורת הילדים, על כסף. רוזובסקי משחררת רק קצה קר חון מכל זה בשיחה, כמו זכרון התמונה ההיא, כשהיא, ילדה בת 11, יושבת בחדרה, "ואבא שלי מגיע אלינו הביתה ומשתולל, ואני יושבת בחדר ואיכשהו מנסה לעשות שיעורים".מאחורי התיאור הקצרצר הזה, ברור לי, מסתתר סבל גדול, שעולה בעדינות גם בין השורות בסיפוריה הקצרים: "תבוא מהר, תבוא עכשיו, יורדים לי המים", זועקת אשתו הראשונה של האב הנוטש, סגן אלוף במיל' גבריאל שדות, הגבר שאהב נשים (אבל לא אותה). "הוא לא נלחץ. זה מה שהיה טוב אצלו", מעיד החבר הטוב מהיחידה. "אבל מה את רוצה שאני אעשה, אני אצל בבר עכשיו והדגים על האש. אבל יורדים לי המים, יורדים לי המים, ההיא ממשיכה לצווח והוא מה אומר לה, אז אולי נזמין אינסטלטור? נפלנו על הרצפה מצחוק. נקרענו." (מתוך "משמרת ערב")."זה קרה במציאות, אבא שלי אמר את זה", אומרת רוזובסקי בשקט.היא גדלה ברחביה כבת יחידה, עם שני אחים גדולים ממנה בשבע ובעשר שנים, עם אם מורה ואב שהיה עורך דין ידוע בירושלים. כשהיתה בת ארבע ההורים נפרדו, "הוא לא רצה לתת לה גט, ומאז הם היו, הלוך וחזור, במשפטים ובמאבקים, וכשסוף­סוף הוא הסכים, שמונה שנים אחר כך, אמא שלי כבר התפשרה על תנ אי ההסכם, ובגלל הנקמה והמלחמה ביניהם הוא שילם לה משהו כמו 20 שקל בחודש. היום, כמובן, אני שואלת על מה הוא נלחם ­ הרי אלה היו הילדים שלו".מכל מקום, מתברר שגם עוני של ממש היה בסיפור הזה. "כן, גם עוני של אין כסף לאוכל", משיבה לי רוזובסקי. "אני זוכרת שחזרתי פעם מחברה בכיתה ז', ואמרתי: 'היום אכלתי אוכל של עשירים, גבינה צהובה ושמנת'". עוני בלב שכונת רחביה השבעה ­ עוד אלמנט של כאב והסתרה וקנאה, שבא לידי ביטוי אחר כך גם בסיפורים. "באותם ימים התהלכתי עם קנאה מאוד גדולה בכל אחד ובכל דבר. היה לי גוש גדול של קנאה שהתפוגג עם השנים, עם הבגרות וההשלמה".האם ובתה הצעירה "שרדו", כהגדרתה של רוזובסקי. "מובן שהיו לי טענות, גם לאמי. היום, ממרחק הזמן והאמהות שלי, ברור לי שהיא עשתה את הטוב ביותר שיכלה".היא עצמה (וכאן הזדהיתי במיוחד) היתה ילדה טובה להפליא: "תלמידה מצטיינת, אחת שאפשר לקחת אותה לכל מקום בלי לדאוג ­ שום אותות מצוקה, לכאורה". וזאת יש לדעת: לצד הילדים המגלים ירידה בתפקוד כתוצאה מקשיים בבית, ישנו הסוג השני ­ השרדנים, המצטיינים, אלה הנועלים כביכול את כל הקשיים בארון ומגדלים א ת עצמם. "התחושה היא שאין לך מקום לכעוס, או למרוד, כי מספיק צרות יש בבית בלעדייך", מסכמת רוזובסקי.בגיל 17 עוד נאלצה להעיד בבית הדין הרבני, לאחר שאביה תבע להוציאה מחזקת האם. "הייתי בכיתה י', עבדתי כמלצרית במועדון לילה כדי להתפרנס, ואבי טען שאני מידרדרת לתרבות רעה ודרש להוציא אותי מחזקת אמי. בבית הדין הרבני אמרו שאילו הייתי צעירה יותר היו באמת מוציאים אותי מהבית, אבל כיוון שאני כבר בת 17 הם ישאירו אותי, בתנאי שאבקש סליחה מאבי. ביקשתי, ומאז לא דיברתי איתו יותר".­ אפילו לא מילה?"הוא התקשר פעם, ושאלתי מי מדבר, והוא אמר, 'זה אבא שלך' וזהו, העברתי את השיחה לאמי. היום אני מבינה שגם הוא ודאי סבל מכל זה. ובכלל, כשאתה מתבגר ונעשה הורה, אתה מבין שלא הכל מוחלט, לא הכל שחור ולבן, ושאם הוא היה חסר איזון נפשי זה עדיין לא אומר שהוא לא אהב אותי. עם השנים אתה לומד שהכי חשוב זו ההשלמה עם ההורים, כי מי שהם זה מי שאתה. וכמובן, רצוי לעשות את זה כשהם עדיין בחיים. אני חושבת שעשיתי את התהליך הזה, ועובדה שלמרות הכל שמרתי על שמי מהבית, ואני מרגישה טוב עם זה".עם חוויות ילדות כאלה, ברור ש החיים נתפסים כשדה אחד גדול של מאבק והישרדות, מלווים במה שרוזובסקי מגדירה על דעת שתינו כתחושת בדידות פנימית חזקה, "שקשה מאוד להיפטר ממנה". היא עצמה מדברת על יותר מזה: השיגעון, מודה רוזובסקי, העסיק אותה הרבה, גם בחיים, גם בסיפורים ובתסריטים שכתבה. "לא פעם", היא אומרת, "הרגשתי שאני הולכת על חבל דק מאוד, כשמשני צדדי התהום של הטירוף. ראיתי אנשים שנאבקו בזה, וראיתי אנשים מאוד קרובים לי שנפלו לתהום הזו".היא מעדיפה לא לפרט, אך מן הסיפורים עולה דמותו של אהוב נעורים, ורוזובסקי, כדרכה, לוקחת את החומרים של חייה ולשה אותם בתערובות שונות בסיפוריה. "גבר של אשה אחת", למשל, הוא סיפור על זוג צעיר, ערב החתונה, כשברקע סיפור אהבה מעברו של החתן המיועד, עם האהובה מהתיכון, מישהי שבינתיים השתגעה ואושפזה. "מצדי תזמין את כל שלוותה לחתונה", אומרת נגה, הכלה המיועדת, במורת רוח נסתרת, כשבעלה לעתיד מציע שיזמינו את ההיא מן העבר לחתונתם.הסיפור מסופר בשלושה קולות ­ זה של הכלה, נגה, זה של החתן וזה של מיה, האהובה לשעבר שאיבדה את שפיותה וחיה לבד עם אמה, שמנה ובודדה. "אני מזדהה עם כולם", מחייכת רוזובסק י, "אני בכלל אחת שנוטה להבין את כולם".אבל איכשהו, אני אומרת לה, קל יותר להזדהות עם מיה הנטושה מאשר עם נגה הכלה. "אני דווקא מצטערת לשמוע את זה", היא משיבה לי, "כי גם היא סוחבת את האומללות שלה. לכאורה איך אפשר להשוות בין הסיפור שלה, כלה שמתחתנת, לזה של מיה הבודדה והמשוגעת, אבל בעצם לא ברור איזו טרגדיה יותר גדולה: לאבד שפיות ולהיות לבד, או לחיות לצד מישהו שלא אוהב אותך. בעיני, לחיות עם מישהו ולדעת שהוא לא שם זה הרבה יותר קשה מלהיות לבד, כי כשאת לבד את מחזקת את עצמך, אבל כשאת לא אהובה את מכלה את כל כוחות הנפש כדי לתקן את המצב".ואכן, בדידות וצמא לאהבה הם שתי אבני יסוד חזקות כמעט בכל סיפוריה של רוזובסקי. כולם מחפשים אהבה ­ הצעירה שמנסה להתאושש מפרידה מאהוב; החתן שמתרפק על אהבת הנעורים המיתולוגית שלו; האם הצעירה, שבעלה בעצם נוטש אותה לטובת העבודה במשרד; הבן שאביו נטש אותו כשהיה ילד; הצעירה שמתלבטת בין שתי אהבות; הילדה הדחויה שחברותיה הטובות בוגדות בה ומגלות את סודה.עכשיו, היא מספרת, התחילה רומן חדש, "ושם דווקא אני מתכוונת לכתוב פחות על אי אהבה, ויותר על אהבה שישנה, שת היה קצת יותר נחמה. גם זה סוג של התבגרות מבחינתי".האלמנטים מהחיים קיימים, מבהירה רוזובסקי, אבל הסיפורים לא בהכרח קרו לה. לה עצמה, היא אומרת (ושוב דופקת בעץ), היה דווקא מזל גדול: זה שבע שנים היא נשואה לאריאל (בעל רשת חנויות לצורכי תינוקות), שאותו הכירה עוד בימי הצבא, בגרעין הנח"ל. "התחתנו מהר ­ שנינו רצינו מאוד להקים משפחה ­ ונולדו הבנות. כל זה מאוד הרגיע אותי, באמת פתחתי דף חדש וטוב בחיים".היא רוקדת למען הגוף והנפש, היא הולכת לטיפול פסיכולוגי כבר שנים, היא מודעת ומלאת תובנות, אבל הצלקת ההיא עדיין שם, ודווקא האמהות, אנחנו יודעים, מחזירה אותה לחיים, דורכת על טראומות, מעוררת לא פעם את הכאבים הישנים.אולי דווקא משום כך היא כתבה עם חברה מחזה על יחסים בין בת לאמה, וכותבת עכשיו סדרה דוקומנטרית על אמהות. "באמהות שלי יש בהחלט איזו חרדתיות. בכלל, אני אדם חרדתי. ויש גם ההשתדלות, הנטייה לגונן יותר מדי. מתוך הצלקת שלך אתה כאילו לא סומך על הילדים שיתמודדו בעצמם, רוצה לפתור הכל בעבורם. הדחף המיידי שלי זה ללכת לגן של הילדה ולריב שם עם ילדה בת ארבע מפני שהיא העליבה את הבת שלי. וי שנה גם הנטייה הקשה לתקן את בן הזוג, את האבהות שלו, אבל עם הזמן את מפתחת מודעות, את לומדת שאי אפשר להכניס את כל המטענים שלנו לחיי הילדים והבעל. מספיקה ההתמודדות של הפצע שלי עם עצמי מולן. אין צורך להכניס לזה גם את בן הזוג".­ ומה את חושבת כיום על גירושים? מה עובר לך בראש כשאת שומעת שזוג מתגרש?"באופן הכי ראשוני, נשבר לי הלב, וזה גם נורא מפחיד אותי. אבל חלילה לא הייתי רוצה שישתמע מזה שאני חושבת שאנשים צריכים להישאר ביחד אם רע להם. אפשר לעשות את זה אחרת, אפשר לשמור על הילדים, שיישארו להם גם אמא וגם אבא, וכבר ראיתי סביבי דוגמאות כאלה. זה אפשרי".­ את מאמינה שכתיבה טובה צריכה לבוא מתוך סבל?"יש בזה משהו. הסבל עושה אותך יותר רגיש, יותר נסבל, וזה מתבטא, כמובן, גם בכתיבה".­ מה גילית על עצמך בתהליך הכתיבה?"בעיקר שלא לכל שאלה יש תשובה. את כותבת ושואלת, רגע, למה זה קרה? הרי אם כותבים צריך להבין, אבל מתברר שיש דברים שקורים שאין לך שום תשובה לגביהם. זו תחושה לא פשוטה".אני מביטה ברוזובסקי ורואה את עצמי, לפני עשור (אם כי היא הרבה יותר מודעת ופתוחה ממה שאני הייתי בגיל ה). אם צעירה, מתחבטת בבעיות החיים, בצירוף הנטל הכבד של מכאובי העבר. היא אומרת שהיא מביטה בי ורואה את עצמה. כמו תמונת ראי.לאנשים כמונו הזמן עושה רק טוב, אני אומרת לה ממרומי העשור שלי, ושואלת אותה איפה היא רואה את עצמה עשור מעכשיו. "לא יודעת, אני מפחדת להביט כל כך רחוק קדימה. כמובן, אני מקווה שהתהליך החיובי הזה שאני נמצאת בו יימשך, בכל התחומים, אם כי ברור לי שהחיים לעולם לא ייראו לי כמו משהו קל וזורם, וזה בסדר, מבחינתי, כי אם יש משהו שאני מפחדת ממנו זה שביעות רצון עצמית. אני שונאת אנשים זחוחים ושבעי רצון מעצמם, זה מוציא אותי מדעתי, ואני מקווה לא להיות כזו לעולם". talbash@netvision.net.il