צביקה היה באמת גאון תקליט הבכורה הלא ייאמן של צביקה פיק "זוהי הדרך שלי", מעכשיו על דיסק. וגם פלסטיק ונוס, עמיר בניון ו"היו לילות" גל אוחובסקי 15/02/02 בואו ננסה רגע לשחק ב"מהם התקליטים הישראליים הכי טובים של שנות ה­70?". משחק שנהוג היה להשתעשע בו אחת לכמה שנים בעיתונות וברדיו, ומאז שהמציאו את הפורומים באינטרנט, הוא עולה לדיון כמעט כל רגע. איזה תקליטים יככבו ברשימות, זה די ברור. ולמה? כי כמו בכל סקר היסטורי, כדי להגיע לתוצאות אמיתיות צריך להכיר את העובדות. ועד כמה שזה יישמע מוזר, העובדות הן לעתים פחות מוכרות ממה שנדמה. מארק בולן מפולין כל הפתיח הדרמטי הזה בא כדי להעצים את העובדה שנפלתי מהכיסא כששמעתי את "זוהי הדרך שלי", תקליט הבכורה של צביקה פיק, שזכה לטיפול של אילן בן­שחר ועלה כעת בפעם הראשונה על דיסק.כבר כמעט שנה שבן­שחר מבטיח את תקליטיו הראשונים של פיק, והיה לי די ברור כי התקליטים שנעלמו לפני הרבה שנים יהיו הרבה יותר מעניינים מאוספי הלהיטים של פיק, שבדרך כלל מכילים כל מיני גירסאות כיסוי גרועות שלו לעצמו (כלומר הקלטות מחודשות ולא מספיק טובות שהוא עשה מחדש ללהיטיו הגדולים בגלל ענייני זכויות). אבל אני מודה שלא ציפיתי לתקליט כל כך טוב."זוהי הדרך שלי", שהוקלט ב­72', הוא ללא ספק אחד התקליטים הישראליים הטובים של כל הזמנים, והסיבה שאף אחד לא ידע את זה, נובעת רק מהעובדה שהתקליט הזה לא היה ניתן להשגה בשום מקום. זה מפתיע, כי היתה הנחה די הגיונית שאנחנו מכירים את להיטיו של פיק, ולכן כמה כבר יכול תקליט מסוים להיות מפתיע ויותר טוב מלהיטיו הגדולים של מישהו?אח, איזו טעות. "זוהי הדרך שלי" הוא תקליט רוק חסר תקדים, שיש בו קצת פסיכודליה, קצת גלאם, ובעיקר זיכוך של כישרון צעיר, אולי הראשון והבולט ביותר ב תולדות הרוק הישראלי, שאינו מתכתב עם הלהקות הצבאיות והצ'יזבטרון, אלא רק עם העולם המערבי האמיתי. "זוהי הדרך שלי" הוא תקליט נדיר ומסעיר, מכיוון שהוא מראה שוב שהיתה כאן בשנות ה­70 אופציה אמיתית לרוק, למוזיקה נטולת השפעות רוסיות (בסגנון תנועות הנוער) או תימניות, ורק כובד משקלו של המיינסטרים השמרני גרס הכל לאבק.צביקה פיק של התקליט הזה הוא יוצר רוק מוכשר ויצירתי. לא איש פופ קליל כפי שהפך מאוחר יותר. גם לא מקושקש, מסורבל ויומרני כפי שנהיה בתקופת שירי המשוררים שלו (עם "נאסף תשרי" ו"לא אני"). אני יודע שחלק מהקוראים יחשבו שיש כאן הפוך על הפוך או משהו, ואני מבין אותם. קשה מאוד לחשוד שהטיפוס המקליש שמופיע כעת בסיטי טאוור, האיש שאמר לאילנה אביטל "יש לך קורי עכביש למטה" (באמת צביקה, מה יהיה הסוף איתך? לא תתבגר אף פעם?), הקליט בעבר יצירת מופת כזו.אבל זאת האמת. "זוהי הדרך שלי" הוא תקליט מסדר הגודל של Electric Warrior"" של הטי רקס, תקליט לא פחות טוב Slayed"מ?" המיתולוגי של להקת סלייד, תקליט ברמה של "האיש שמכר את העולם" של דיוויד בואי. זה תקליט לגמרי טהור, שנשמע טרי, ישר מהתנור. אני חושב שאפשר לבדוק אותו שוב מול "פוזי" של אריק איינשטיין ושלום חנוך, ולא ברור מי ינצח שם בהורדות ידיים.הוא מתחיל ב"אין מדינה לאהבה" שכתב יהונתן גפן, בגירסה קדמונית שבה פיק, עם קול של מוריסי צעיר, גונח בסגנון סרז' גינסבורג לעיבוד מדהים של אלכס וייס. אחר כך יש גם להיטים נפלאים כמו "שני תפוחים", "המנהיג", "אני הולך לאן שאן" ושיר הנושא, כולם בגירסאות יבשות והדוקות שבהן פיק שר כמו סולן אנגלי הכי כריזמטי.אולי השיר שמסמל את התקליט כולו הוא "למעלה ולמטה", למילים של מירית שם­אור, שבנוי על הכפלת קולות ועל גיטרה שמוקלטת במהופך, כך שתישמע כמו סיטאר. זה שיר רוק קלאסי, שמזכיר קצת את הביטלס בתקופה ההודית.עוד בתקליט, "יש לי חיים" ו"אנה אפנה" מתוך המחזמר שיער, שמופיעים בגירסת הבמה, שנשתמרה מצוין. "שב בצד" ו"מעשה כשפים" הם דואטים לא מוכרים אך שווים עם אילנה רובינא. בקיצור, תקליט שחייב להיות בביתו של כל חובב רוק ישראלי, בין אם הוא מעריץ את רוקפור או את אייל גולן.מובן שמגיע שאפו לאילן בן­שחר, ששוב מוכיח שהוא ליגה בפני עצמה באגף השחזור. לשמחתי הוא בחר הפעם להביא את התקליט עצמו, בלי שום בונוסים, כך שאפשר להתייחס אליו כמו למוצר המקורי. חוברת התקליט המושקעת מכילה, פרט לטקטסטים ולכל קרדיטים האפשריים, גם כתבה מלהיטון, שבה פיק מסביר את שירי התקליט, וצרור ציטטות ממזרי מעיתוני התקופה.קראתי Ynet­ב שפיק עצמו ממורמר על ההוצאה הזאת, וזה בעיני ממש פיוט. צביקה פיק, האיש שתמיד אומר את הדבר הלא נכון במקום הלא נכון, לא מפספס הזדמנות לפספס. אל תקשיבו לו הפעם. הוא ממש לא מבין על עצמו כלום. קצרה הדרך למיינסטרים גם התקליט החדש של הדרה לוין­ארדי מתחיל איפשהו בסבנטיז. שיר הפתיחה שלו נשמע כאילו הוא לקוח ישירות מתוך אחד מתקליטיו המוקדמים של הארי נילסון, האיש והאגדה הלא מוכרת מספיק. משם ועד סוף השיר ה­20 (!), אחרי יותר מ­72 דקות, לוין­ארדי מביאה אותה במופע סינגר­סונגרייטר על זמני שמתכתב במקביל עם ריקי לי ג'ונס, ג'וני מיטשל, ג'ניס איאן ועוד רשימה ארוכה ואינסופית של יוצרים אמריקנים.לוין­ארדי היא תופעה כמעט חסרת תקדים. זה הדיסק השלישי שלה בשנתיים, היא זוכה להערכה עצומה מאנשי מקצוע, היא ממלאת אחת לחודש אולם מפוצץ בקהל אוהד, ובכל זאת אין חברת תקליטים גדולה שרוצה להשקיע בה.זה עוד יותר משונה אם מבינים שלוין­ארדי היא לא יוצרת אזוטרית או נסיונית, ואילו היתה שרה ככה בשנות ה­80 היתה הופכת בן רגע לכוכבת בגלי צה"ל של אז. כיום היא תיאלץ להסתפק ב­88 אף.אם, רשת טובה שאינה מצליחה (בינתיים) לייצר לעצמה בתקשורת או אצל קהל הקונים הד של מכתיבת טון.אבל אני צופה לזה סוף טוב. השוק הישראלי קטן מדי בשביל להתעלם מכישרון כזה, בייחוד שהוא תפור על פי קריטריוני הטעם הישראליים לדורותיהם. King O"", התקליט השלישי החדש, הוא הטוב בתקליטים שהוציאה עד היום, הרבה פחות בוסרי מקודמיו, וכבר אינו יורה סתם לכל כיוון. עדיין 20 שירים הם הצהרה מאוד יומרנית. עשרה היו מייצרים דיסק הרבה יותר טוב.במילים אחרות: לוין­ארדי נמצאת כרגע בשוליים רק בגלל חוסר מזל וחוסר צדק זמני. היא שייכת למיינסטרים של מה שנחשב "איכות ישראלית". ולכן תגיע לאן שצריך. בעיני, יש ברפרטואר שלה הרבה מדי רגעים חמודים ופחות מדי רגעים חד פעמיים. אבל היא ללא ספק כישרון שחבל להחמיץ. מה אומר אביהו גם "שלכת" הוא תקליט שלישי. עמיר בניון עושה לעצמו אפ­גרייד בדרכו להיות אחד מכוכבי המיינסטרים הגדולים שעוד יהיו כאן. השילוב של שירה ערבית עמוקה בסגנון מצרי, עם מלודיות מתקתקות של קליינשטיין בשיא התפוחים והתמרים, הופכת אותו פצצת רייטינג בלתי ניתנת לעצירה. זה בדיוק הסוג שמכניע את העולם כולו, בכל תחומי היצירה, גם בספרות ובקולנוע. זה אתני, אבל באופן שנראה עמוק ולא פרחי. זה צבעוני ומביא איתו ריחות חדשים, אבל זה לא מבהיל. וזה מתוק וטעים, כמו תה עם ארבע סוכר.מעניין איך מתמודד אביהו מדינה עם ההצלחה של בניון. הרי הוא הרבה יותר "מזרחי", וכביכול אחר וכבד, בעבור האוזן האשכנזית. בטח יותר מרוב הזמרים המופיעים בדרך קבע בטברנות. אפילו טומי אמר. ובכל זאת המיינסטרים השמרן, ובראשם גלגל"צ והליקון, מחבקים אותו בעוז כאילו היה איתם בפלמ"ח. אז מה כל זה אומר על אביבה אבידן או ליאור נרקיס? מה זה אומר על התקליטים האחרונים של חיים משה ויואב יצחק? מה זה אומר על הטעם של ארי שמאי?אני מודה שעלי בניון עובד רק ברגעים מעטים. שיר הנושא בתקליט החדש שלו, "שלכת", הוא באמת שיר יפהפה. אבל הוא היחיד ב ליגה שלו. השאר בעיני שירים פחות מוצלחים, וההפקה, בסגנון אתנו­קווטץ' לא מספיק מעניינת ועובדת לפי הסטנדרט הלא מרתק של מדף מוזיקת העולם. כמו בתקליטיו הקודמים, יש סביב בניון איזו שכבת שומן לא ברורה, שאולי היא זו שעוזרת לו להגיע אל קהל כל כך רחב, אבל היא מרדדת מעט את מה שהוא יכול היה לתת. ונוס עוד רוקדת ואחרון חביב, עוד דיסק ישן שיוצא מחדש, התקליט האחד והיחיד של פלסטיק ונוס, להקה שהיתה או לא היתה כאן בתחילת שנות התשעים. זה דיסק של רוק אינדי רועש עם גיטרות מייללות ודיסטורשן מהסוג שמעולם לא באמת התאזרח כאן.התקליט "פלסטיק ונוס" היה שוליים לפני עשר שנים והוא שוליים גם היום. הוא היה יפה לפני עשור, והוא יפה גם עכשיו (וכך גם העטיפה שצייר ראובן כהן). מה שמוכיח שהרוק שיצרו רונית ברגמן ויורם גור הוא מהסוג הבסיסי הקשיח, ונטול לחלוטין מניירות עונתיות. יש בו, או היתה בו, איך שתרצו, רוח פאנקיסטית טובה, שגם אם היא יוצאת מהאופנה, היא תמיד חוזרת. תשאלו את הסטרוקס והווייט סטרייפס. אה, כלומר חוזרת לאופנה בעולם. אצלנו היא מעולם עוד לא באמת נקלטה, כך שאין לה לאן לחזור. היו גם היו "היו ימים" הוא האוסף החדש של מדיה דיירקט שערך יורם רותם. זה אוסף המשך ל"הרעות", אוסף מחומש קודם שהכיל שירים שהוקלטו בין 48 ל­60'. האוסף החדש הוא כביכול אוסף סיקסטיז, אך אין בו שום חידוש ביחס לאוספים אחרים שכבר היו קיימים בשוק, פרט לעובדה שהוא מכיל את כל הז'אנרים: להקות צבאיות, מלחמות, נעמי שמר וקצת פופ מוקדם.בניגוד ל"הרעות" שהיה אוסף מעולה ותקדימי, זה אוסף חסר מעוף. הוא אמנם שומר על סטנדרטי הפקה נאותים, אבל אין בו את האקסטרות שהיו שם. רק לשם דוגמה, "החייל שלי חזר" של שולה חן מובא כאן בגירסה הסמי גז'ית שהקליטה חן באזרחות, ולא בגירסת המקור של הלהקה הצבאית, שהיא גירסה שטרם עלתה על דיסק, נדירה מאוד (וכמובן הרבה יותר יפה). חבל. ב תגובות: uchovsky@walla.co.il