ארליך, תביא ביצים! אלבום הבכורה של אסף ארליך הוא דיסק אמיץ, בוטה, קשה מאוד להאזנה ואיכותי שי להב 14/02/02 "טוקשואו", דיסק הבכורה של אסף ארליך, הוא פחות או יותר האנטיתזה לכל מה שעולה משם האלבום. אין פה אורחים נוצצים, משפטים במשקל נוצה, שירים מפעילי כפיים וקהל נפלא. הדמיון היחיד נעוץ, אולי, בקוקסינל. לא שארליך נוהג ללבוש בגדי נשים, אבל יש לו נטייה להתעסק באזורים הפחות קונבנציונליים של הקונבנציה. האזנה לאלבום שלו היא עסק מתיש. 11 שירים עם טקסטים הזויים ואסוציאטיביים מאוד, מלווים בלחנים שגם אחרי שלושה סבסובים על ה­ DC עדיין לא לגמרי מתחברים באוזן. לשירים של ארליך יש מבנה שגרתי, לכאורה, שבנוי על בתים ופזמון, אבל לא תמיד אפשר לזהות באילו מהחלקים אנחנו נמצאים. הרצועה מתפתחת, בונה מתח וציפיה לאיזה דיסטורשן חד שיכריז "פזמון, עכשיו דופקים ת'ראש", אבל משיח לא בא. הוא לא טורח אפילו לטלפן בסוף השיר. מצד שני, זה כל הקסם. מסובך לכם? טוב מאוד. זאת מוזיקה אמיתית, כזו שמאלצת אתכם להקשיב בהקפדה. בצירוף העוצמה הפנימית של ארליך, שבוקעת דרך הקול המיוחד שלו, זכינו כאן בתוצר מיוחד ומאתגר."ידעתי מההתחלה שזה אלבום לא קל", הוא מספר. "כשאני כותב אני משתדל לנטרל את המודעות שלי, אבל ברגע שסיימ תי לכתוב טקסט ויצאתי החוצה, הבנתי שיצא משהו לא פשוט. אישית אין לי בעיה להיות במקומות הפחות מלטפים, אבל היה לי ברור שאנשים ייתקלו בקושי. אני שומע קצת רדיו ומכיר את המצב העגום, ככה שבאמת בא לי להודות לכל מי שהחליט להוציא תקליט כזה והיה שותף בעשייה שלו. זה סוג של אומץ". לשותף המרכזי קוראים חמי רודנר, האיש שמעבר להיותו המפיק המוזיקלי של האלבום גילה את ארליך ודחף אותו. בעצם, מדובר כאן בווריאציה על סיפור סינדרלה. סינדרלה עם ביצים. ארליך חי בעיר הולדתו, נהריה, ובגיל 23 המופלג הבין שאם הוא רוצה למצוא חיים אמיתיים, עליו לפרוץ את גבולות הגעתון. "אף פעם לא כתבתי", הוא משחזר. "אהבתי מוזיקה ואהבתי לשיר, אבל מעולם לא גיליתי עניין בכתיבה, וגם לא הבנתי את הצורך של אנשים אחרים לכתוב. למה זה טוב? כשהגעתי לת"א התחלתי לתרגל כתיבת שירים. בהתחלה רק לחנים, אחר כך מילים, ופתאום התהפכו היוצרות. שמתי את הגיטרה בצד, ושנה שלמה רק כתבתי. זה הפך לסוג של התמכרות. בשלב מסוים, כשכבר הקלטתי כמה סקיצות, ראיתי ברחוב את חמי רודנר. אף פעם לא נפגשנו קודם, אבל היתה לי הרגשה טובה. עצרתי אותו, הצגתי את עצמי ו ביקשתי שיקשיב לדברים שלי. הוא אמר 'בסדר' באופן מפתיע. קבענו להיפגש אצלו בבית, הבאתי סקיצות וגם ניגנתי כמה שירים על אקוסטית. היה בחמי משהו נורא קשוב, יותר מכל המוני האנשים שהשמעתי להם סקיצות קודם. הוא אמר לי שהחומר מעניין אותו ושהוא 'מאמין לי'. מפה התגלגלנו".השלב הבא היה מפגש עם יניב דוידסון מעננה, חתימה על חוזה הקלטות בלייבל ותחילת עבודה. לא דבר פשוט עבור מישהו שמעולם לא ראה אולפן הקלטות מבפנים. "ביום הראשון שלי שם רעדו לי הביצים", ארליך מספר. "הרגשתי כמו ביום הראשון בכיתה א'. לכל האנשים שהיו מעורבים בהקלטות כבר היה ניסיון עשיר, וכולם באו לנגן את השירים שלי... זה היה מלחיץ, אבל חזק. אפילו לא עשיתי חזרות לפני האולפן, והקדשתי את הזמן לשיחות עם חמי על איך זה צריך להישמע. זה יצר סוג של און­ליין בהקלטות, אווירה של חופש וראשוניות. באופן מפתיע, לא היו שם מלחמות וקטעי אגו. נהניתי בטירוף".טירוף הוא לא בדיוק תיאור הולם לדרך שבה התקבלו הסינגלים של ארליך ברדיו, אבל הפעם באמת מדובר בכרוניקה של התעלמות ידועה מראש. במובן הזה, הסיפור של ארליך הוא המחשה קלאסית לירידה התלולה בכוחן ש ל חברות התקליטים בארץ. עד לפני משהו כמו חמש שנים, המטריה של יחסי ציבור מצד הד­ארצי והפקה מוזיקלית של שם כמו חמי רודנר היו גורמים אוטומטית לממטרים באזור הסקאלה, לא בהכרח עזים, אבל עדיין מרטיבים. קרוב לוודאי שארליך היה זוכה לכתבה גדולה באחד מהמוספים הארציים ולאיזה ספיישל רדיופוני מכובד. אתם יודעים, בשיטת ה"כדאי לכם לכתוב על הכישרון החדש שלנו, כי אז נצ'פר אתכם בכתבת שער עם אביב גפן". והיום? נאדה. לא נודע כי האלבום הזה בא אל קרבו של אולפן. נכון, יש להתחשב בעובדה שמדובר במוזיקה מורכבת מאוד, עם טקסטים שעושים לא נעים ברצועות ה"נעים". דוגמאות נבחרות: "היום שוב עמד לי, היום שוב עמד לי על הזונה בעיתון. היא שרת התקשורת, היא הדבר הנכון", מתוך "המדינה מתפרקת". לחלופין, "דפקתי לאבא כדור בראש כשהתקרב לי לעיניים, התאשפזתי בתשובה עכשיו תנו לי במה. רצחתי את ראש הממשלה כשהתקרב לי לידיים, התאהבתי בבמה, תנו לי טוק שואו", מתוך "טוקשואו". ולחלופי חלופין, "בובות חלון הראווה לבשו בגדים יפים היום, האנשים חיפשו סיבה לנשום. הן מפסקות את הרגליים בקלות, תורמות ייאוש מוסתר אחרי חיוך יודע כל, אחר כך מחבקות ומסבירות לי כמה שאני אוהב לסבול", מתוך "בובות חלון ראווה". ובכל זאת, בימים עברו עצם הלוגו על העטיפה היה מסדר גם לאמן האוונגארדי ביותר מינון מינימלי של השמעות. ארליך, כשלעצמו, לא חייב להרגיש רע עם העניין. נכון להיום גם דיסקים קומוניקטיביים בהרבה זוכים להתעלמות, ואנחנו אומרים ­ אם למות, אז לפחות למות יפה. הבחור יישאר אלמוני למדי בתודעה הרחבה, אבל הרבה אנשים מרכזיים בתעשייה רשמו V חינני ליד השם שלו. בסוף זה עוד ישתלם. בשיחה איתו עושה רושם שארליך מסכים איתנו לגמרי. זה מאוד יפה לו. "נכון שאני לא שומע את עצמי כשאני מעביר תחנות, אבל הרבה יותר חשוב לי מלהכניס שיר ראשון לרדיו להיות מסוגל להגיד לעצמי 'עשיתי מה שרציתי. זאת המילה שלי, זה האקורד שבחרתי'. אני שלם עם הדיסק הזה יותר ממה שהייתי שלם עם כל דבר שעשיתי בחיים. היום גם ברור לי שאני הולך להיות מוזיקאי תמיד, I'm here to stay. כרגע אני כבר עובד על חומרים חדשים, ואני לא יודע מי יהיה מוכן להוציא אותם, אבל הם ייצאו". רצוי מאוד. הטוק שואו של ארליך רחוק מלהיות אבן שואבת למפרסמים, אבל מדובר באחת מהתוכניות היחידות שעדיין גור מות לנו לחשוב ולהתרגש.