הקצפת שבדובדבן חברי תנועת המקויה מחוברת לארץ בקשרים עבותים רותי קדוש 20/02/02 בכל שנה, כשעצי הדובדבן פורחים בגן הבוטני האוניברסיטאי בירושלים, נראים בין שביליו דמויותיהם הססגוניות של חברי תנועת המקויה היפנים, אוהדי ישראל.מזג האוויר השרבי ששרר בירושלים בשבוע שעבר הקדים במעט את הפריחה הוורודה של הדובדבן, ואל הגן מיהרו ובאו אפרים אג'יקי, נציג המקויה בארץ, מלווה בשש צעירות יפניות: שרה מיצואי, חנה קניאה, אנה קימורה, ברכה אלקי, איילת סוגטה וברכה איזואה, כולן בנות הדור השני למקויה, ששמותיהן העבריים הם שמותיהן הרשמיים, ובשבוע הבא הן עתידות להתחיל את לימודי העברית באחד האולפנים.שש הבנות המצחקקות, לבושות קימונו צבעוניים, צמותיהן קלועות על ראשיהן כעלי דפנה וידיהן עמוסות סלים שופעי תקרובת. הן כרעו בטבעיות מתחת לעצים הפורחים, פרקו את משאן, והכינו, לעיני כל, את טקס התה המסורתי הנהוג ביפן בעת פריחת הדובדבן. אחר כך קדו קידה והגישו לנוכחים הרבים, בתוך כלים שהביאו מארצו של הקיסר, תה, סאקה (יין אורז יפני), עוגיות ממולאות בזרעי סויה ואורז מעוטר בביצים, גזר, ירק וניצני במבוק.עצי הדובדבן בגן הבוטני נבטו וצמחו מזרעי דובדבן שהובאו מדרום יפן. זו היתה מתנת ם של חברי המקויה לגן מלפני 15 שנים, ומאז הם מקפידים לחגוג עם העובדים ועם אורחים מזדמנים את פריחת העצים, בטקס דומה לחגיגות המסורתיות שמקיימים היפנים בארצם ב"חג הסקורה" (סקורה: פריחה מפוארת) בחודשי האביב.חג הסקורה, שהיה חגם של הקיסר ובני האצולה, הפך לחגו של העם כולו בראשית המאה ה­18. היפנים מכנים את הדובדבן, "עץ האלוהים", ולו כ­150 מינים. הפריחה המרהיבה אורכת כעשרה ימים, תחילתה בעצים הצומחים בדרום יפן והיא מתפשטת, בהתאם למזג האוויר, במשך חודשיים עד שהיא צובעת בוורוד גם את עצי הצפון.היה זה חלומו של פרופ' אברהם איקרו טשימה, מייסדה של תנועת המקויה, להפריח את עצי הדובדבן גם בארץ ישראל. החלום התגשם לאחר מותו, הן על אדמת הגן הבוטני בירושלים, והן בגן היפני בקיבוץ חפציבה שלרגלי הגלבוע. במאי 1948, מועד כינונה של מדינת ישראל, הרחק מכאן, במקום מסתורו מעל הר הגעש אסו שבדרום יפן, היתה לפרופ' טשימה התגלות אלוהית, בעיקבותיה זנח את עיסוקיו הרבים והתעמק יומם ולילה בתנ"ך. בזכות הכוח החדש שמצא בעצמו, החל להפיץ את אמונתו ברבים, פרסם מגזין בשם "אור החיים", בהמשך ייסד את תנועת המקויה (בתר גום לעברית "אוהל מועד"), וסחף אחריו אלפי יפנים המאמינים כמותו בתנ"ך, בקרבה אישית לאלוהים ובשליחותו של עם ישראל עלי אדמות. עד היום איש אינו יודע מהו מספרם המדויק של בני המקויה. אג'יקי, נאמן לאמונתו, מסביר כי כשם שדוד המלך נענש כשספר את חייליו, נאסר על בני המקויה להתפקד. "האמונה האמיתית היא הדבר החשוב, זה מה שצריך בשביל להצטרף אלינו", הוא אומר ובכל זאת מנדב אינפורמציה מספרית לפיה מופץ ביטאון התנועה בכל חודש ב­300 אלף עותקים בקרב חברים ותיקים ומצטרפים חדשים, עליהם נמנים, בין היתר, מנהלי מפעלים, אנשי עסקים ואנשי אקדמיה, ומעט מאוד פוליטיקאים.את הקשר הראשוני שלו לישראל טווה פרופ' טשימה בשנת 54', בעיקבות מפגש מקרי שהיה לו ברכבת ביפן עם זוג ישראלים, פרופ' ישראל סלומיצקי ממכון ויצמן ואשתו, מפגש שהתפתח לקשר עמוק וחם במהלכו חלק פרופ' טשימה עם ידידיו החדשים את שאיפתו העזה לבקר בארץ הקודש. חלומו התגשם שבע שנים מאוחר יותר, בשנת 61'. בירושלים הוא נפגש עם מרטין בובר ופרופ' הוגו ברגמן, ובעזרת ידידו פרופ' סלומיצקי ערך מסע היכרות עם ארץ ישראל והתפעל במיוחד ממפעלה של התנועה הקיבוצית, שבה ראה את התגשמותה של הנבואה התנ"כית. את ביקורו הראשון ניצל טשימה ללימוד עברית באולפן של חפציבה, שהיווה, כך מסתבר, חוליה ראשונה בשרשרת של כאלף בני המקויה אשר למדו את שפתנו באולפן הקיבוצי לאורך השנים. טשימה הניח אז גם את אבן הפינה למסורת העליות לרגל של תלמידיו לירושלים ולישראל, המתקיימת פעמיים בשנה. המשלחת הראשונה הגיעה בשנת 63' מירדן לישראל דרך מעבר מנדלבאום בירושלים. כשנשאלו חבריה מדוע כה איחרו להגיע, הם סיפרו בהתרגשות כי הלכו להתפלל בכותל המערבי למען ובמקום עם ישראל, שהדבר נבצר ממנו באותם ימים. אתמול נחתה בישראל קבוצת עולי הרגל ה­47 במספר. "כל חבר במקויה רוצה ושואף לבוא לישראל, להביע את תמיכתו בעם ובמדינה, וכולנו עושים זאת על חשבוננו", אומר אג'יקי.בבוקר יום ראשון ה­24 בפברואר, בטרם ייצאו עולי הרגל לתהלוכת הריקודים התוססת, לשמח את הירושלמים העגומים משהו בימים אלה, הם מתכוונים לעצור ליד מסעדת סבארו ברחוב יפו לתפילה משותפת עם תושבי העיר לזכר קורבנות הפיגועים.אג'יקי, 56, משמש בשנתיים האחרונות נציגה של המקויה בירושלים, הוא בן עשירי להוריו ודור ראשון למקויה, ובפ עם הראשונה בא לישראל לאחר מלחמת ששת הימים. "כל מי שהצטרף לתנועה שלנו, עשה זאת עקב חוויה דתית", הוא אומר. אג'יקי התנסה בחוויה הרוחנית בשנת 1960. הוא היה אז נער בן 14, חובב קולנוע מושבע שציפה בהתרגשות ללכת באותו יום לסרט ומצא עצמו נסחף בהתרגשות גדולה בכנס של המקויה."גרתי עם אחותי ושני ילדיה, והיא הבטיחה לי שאחר הצהריים נלך לקולנוע כפיצוי על כך ששמרתי על הילדים שלה. מאוד אהבתי קולנוע, הייתי מוכן לעשות הכל בשביל לראות סרט, אבל לאחותי הגדולה היו תוכניות נוספות, והיא הודיעה לי שלפני הקולנוע אנחנו הולכים לכנס של המקויה שהתקיים באיזמו, העיר בה גדלתי. בטח שהתנגדתי, צעקתי ובכיתי שאני רוצה רק סרט, אבל זה לא עזר לי. בסופו של דבר הלכתי איתה לכנס. הגענו לשם באמצע תפילת ההודיה, וכשהמורה הניח את היד על הראש שלי, ממש באותו רגע, הרגשתי בפנים חוויה גדולה מאוד. התחלתי לבכות ולא הבנתי מה קורה איתי. כשיצאתי החוצה הטבע חייך אליי, זה היה כאילו נולדתי מחדש. החל מאותו יום התחלתי לקרוא בתנ"ך, להתפלל ולהשתתף בכנסים של המקויה. אחר כך הלכנו לסרט, לא ויתרתי", מספר אג'יקי.במשך שלוש שנים, משנת 1968­1 971, התגורר אגי'קי בישראל. הוא למד עברית באולפן, קשר קשרים עם הקיבוצים חפציבה ועין השופט ועם אולפן עקיבא, וגם למד מקרא והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. כשחזר לטוקיו נצמד למנהיג אברהם טשימה ועבד לצידו, ממנו למד להיות מורה רוחני באחד מסניפי התנועה ביפן.במלחמת יום הכיפורים התכוון פרופ' טשימה לבוא לישראל ולעודד את תלמידיו וידידיו הישראלים, אבל מחלתו הקשה החזירה אותו על עיקבותיו. ב­2.12.73, יום לאחר מותו של דוד בן גוריון, ערך טשימה הפגנה רבת משתתפים בטוקיו למען ישראל, ובסופה התמוטט. כעבור שלושה שבועות, בערב חג המולד, הוא נפטר בגיל 63. על קברו שנכרה בקממוטו, עיר הולדתו, הונחה לפי בקשתו אבן ירושלמית. טשימה לא מינה לעצמו יורש, ובראש המקויה עומדת כיום ועדה. בנו עשה את הדוקטורט שלו במדעי היהדות באוניברסיטת הרווארד, ואילו נכדו למד תלמוד ומשנה ביוניון קולג' בניו יורק, וגם בישראל. הם לא לבד, כמה עשרות מבני המקויה למדו גם הם לימודי יהדות ומקרא באוניברסיטאות השונות בארץ, מתוך כוונה להתחבר למקורות התנ"ך בארץ התנ"ך.אג'יקי נשוי לפנינה (קינוקו), שבימים אלה שוברת את שיניה בלי מוד עברית באולפן ירושלמי. שני ילדיהם חזרו לטוקיו. הבן דוד, 26, עובד במרכז חקר של חברת מיצובשי, ואילו הבת קאוקו (הד), 24, היא מעצבת פנים. "היא עוד לא התחתנה ואני דואג לה", מודה האב.אג'יקי יושב דרך קבע במרכז המקויה שבגבעת המבתר בירושלים. הבית בן שלוש הקומות, שמבחוץ נראה ככל בית ישראלי, מעוצב מבפנים כבית יפני לכל דבר. הוא מאכלס בתוכו עוד תשעה בנים ושש בנות מהמקויה החיים יחדיו כבתוך קומונה, כולל משפחה המגדלת שני ילדים קטנים, תלמידי בית ספר ישראלי. יתר חברי התנועה השוהים בארץ בתקופה זו (סה"כ 27) לומדים באולפנים מחוץ לירושלים. בשנה שעברה קפצה לביקור יפה, הבת הראשונה של המקויה שנולדה בישראל, שעתה היא עובדת לצד בנו של פרופ' טשימה ומסייעת לו בהוראת השפה העברית באוניברסיטה.­ איך אתם מתמודדים עם הקשיים הבטחוניים?אג'יקי: "חברי המקויאה אוהבים להיות בישראל, למה שנפחד? אנחנו חיים פה כמו כולם. חוץ מזה, כל העיתונות היפנית היא פרו ערבית ופלשתינית, אז אנחנו, בני המקויה, יוצרים איזון באהבתנו הגדולה לישראל".אז מי אמר שהעולם כולו נגדנו? אריגטו. תודה, תודה.