באיחור של 15 שנה אידור רבינוביץ' נהרג מאש צה"ל ב- 87'. לראשונה, משחזר מפקדו את האירוע hasharon@maariv.co.il 28/02/02 תמרה רבינוביץ' מבקשת להבהיר שהיא לא תהיה פעילה בתנועה להוצאת חיילי צה"ל מהשטחים. הידיעה בעיתונות שהיא ואם שכולה נוספת, מנואלה דבירי, יפיצו סטיקרים "תנו לצה"ל לצאת בכבוד", לא הייתה מדויקת, לדבריה. היא תומכת בעמיתותיה, ביניהן חברתה הקרובה, דבירי, ברמה האידאולוגית, אך מסרבת בתוקף להפוך לאישיות ציבורית או פוליטית. בדיוק כפי שהעדיפה לא לצאת למסעי צלב בעקבות מות בנה ובחרה להמשיך בשגרת חייה. בליל ה­25 בנובמבר 87' חדר מחבל בגבול הצפון לשטח ישראל כשהוא רכוב על גלשון. הוא נכנס למחנה גיבור בסמוך לקרית שמונה, והצליח להרוג שישה חיילי נח"ל ולפצוע עשרה. לא הרחק ממקום האירוע, התרחשה טרגדיה נוספת הקשורה בצה"ל ובנח"ל. אידור רבינוביץ', אז בן ,20 נורה למוות מאש כוחותינו, במהלך מארב מיוחד שבו השתתף כמא"גיסט בתוך שטח לבנון. הקשר בין האסון במחנה גיבור ומותו המיותר של רבינוביץ' היה כפול. מפקד המארב, שנועד לחטוף לבנונים לצרכים מודיעיניים, קיבל פקודה בקשר להשיב את הכוח על עקבותיו ברגע שהתרחש אירוע הגלשון. ההתקפלות המהירה עשויה להסביר חלק מהמחדלים שיפורטו בהמשך ושהביאו למוות הטרגי. הקשר השני הוא כבר תקשורתי. בשנת 87' עדיין לא היה נהוג לדווח בעיתונות על תאונות מבצעיות, לפחות לא ברמת הפירוט הנהוגה כיום. מותו של רבינוביץ' כמעט לא הוזכר, למעט בידיעה קטנה בעיתון "על המשמר". הוא פשוט נעלם מאחורי תלי הדיווחים והפרשנויות שעסקו במחדל הגדול במחנה גיבור. רבינוביץ' גדל בערד. הוא היה בנם הבכור של ג'ימי ותמרה רבינוביץ', יוצאי דרום אפריקה, ואח לנינה ולמאיה. כבר מגיל צעיר התבלט כטיפוס ספורטיבי וכריזמטי מאוד. דרך תנועת הנוער העובד בעיר, הצטרף אידור בכיתה י"א לגרעין נח"ל שיועד לקיבוץ נערן, והורכב מערדניקים ומחולונים. בשלב מסוים הפך רבינוביץ' למזכיר הגרעין וסחב אחריו את כולם. שובל גרינפלד, שהיה סמל המחלקה שלו בגדוד ,50 מספר: "הבנאדם פשוט סחב את החברים שלו במסעות, והיו שם דובים לא קטנים, תאמין לי. הוא לקח הכל בקלות וצחק כל הזמן. שום דבר לא היה קשה לו. לקח לנו הרבה זמן, כבני משק שפיקדו בגדוד, ללמוד איך עובדים עם נח"לאים. דווקא אידור הסתדר איתנו יפה, או שלפחות סבל בשקט. היה מסע אחד שבו שניים מבני הגרעין שלו נשברו והפסיקו ללכת. הוא גרר אותם בידיים, ולא הסכים להעביר את המ א"ג שלו למישהו אחר". דווקא המצוינות הזו הביאה בסופו של דבר גם למותו. במהלך השירות בגדוד 50 אורגן כוח שהורכב מחייליו המובחרים של הגדוד לצורך מארב מיוחד בעומק לבנון. מטרת המארב הייתה לחטוף מספר פעילי טרור לבנוניים לצורכי מודיעין. הפעולה, שבדרך כלל מוטלת על יחידות עילית, הייתה גולת הכותרת בפעילות הגדוד, ולצורך הכנתה הוקצו ימי אימון, אמצעים מיוחדים ותכנונים רבים. אידור היה אחד מהחיילים הבודדים בכוח, שכלל בעיקר קצינים, עובדה שגרמה לו לגאווה ולהתרגשות מרובה. "בשבת האחרונה לפני המארב", מספרת סיגל רביב, חברתו, "כולנו היינו בנערן. אידור נראה מאוד מוטרד. הוא אמר לי שאסור לו לספר על הפעולה. שאלתי אם זה מסוכן, והוא ענה שכן. לא לקחתי את זה ברצינות וניסיתי להתלוצץ איתו, אבל הוא התעקש להבהיר לי את הסכנה, מה שממש לא אפיין אותו. אידור גם חילק לכל בנות הגרעין פרחים באותה שבת, ובן גרעין שראה אותו על הגבול לפני שיצא למארב סיפר שהוא ביקש ממנו להניח סיגליות על הקבר שלו. זה מסוג הבדיחות המקבריות, שפתאום מקבלות משמעות איומה, אבל אני משוכנעת שהוא הרגיש שמשהו רע עומד לקרות לו". המארב הכוח יצא דרך העיירה בנת­ג'בל בדרכו לעומק הגזרה המרכזית בלבנון. הוא היה אמור לנוע כ­16 ק"מ, להתמקם על נקודה בציר מסוים, לשכב במארב ולהמתין לשני רכבים של ארגון עוין. אחרי מספר שעות הליכה קשות, אבל הרבה לפני ההגעה ליעד, הבחינו החיילים בפצצות התאורה הרבות שנורו מעל אצבע הגליל, והבינו שמשהו רציני קרה. הפקודה לחזור על עקבותיהם שניתנה רק חיזקה את התחושה, אבל מעבר לישראל זיו המג"ד ולמספר קצינים, איש מאנשי המארב לא ידע על המתרחש במחנה גיבור. בשלב מסוים בדרך חזרה, ירד הכוח, שהורכב משלוש קבוצות, אחרי שהבחין במבנה חשוד. זה היה בסמוך לכפר הנטוש כונין, כק"מ מנקודת האיסוף בבנת­ג'בל. בראש הקבוצה הראשונה ניצבו המג"ד ישראל זיו והמ"פ חיים שאול. אידור, שהיה מא"גיסט, מוקם לצדם כחיפוי. ממש לפני שהכוח קיבל פקודה להתרומם, רץ הקשר של שאול לעבר אורן אגמון, מ"מ צעיר בגדוד שהיה בקצה הקבוצה הראשונה, וסימן לו לנוע קדימה. כשאגמון שאל 'לאן?', סימן לו הקשר בידו להתייצב מאחורי אידור. עד לנקודה הזו אין עוררין על התיאור דלעיל. מכאן ואילך נסתייע בעדותו של אורן אגמון. "הלכתי מאחורי אידור", הוא מש חזר, "אידור ירד מהציר ואני בעקבותיו. הלכנו בערך עשרה מטרים, ובגלל שהכל הלך נורא מהר הדבקתי את אידור רק כשהוא כבר היה מאחורי שני בולדרים ענקיים. כרעתי לידו ושאלתי: 'מה העניין?', והוא הסביר שאמרו לו לרדת מהציר ולחפות קדימה. אני הבנתי שמחפים על אותו מבנה חשוד כביכול וזה נראה לי סביר, כי נוהל סריקה בעצם חשוד קובע שכוח אחד בודק אותו באיגוף וכוח אחר יורד כחיפוי. זה הסתדר לי גם כי אידור היה מא"גיסט ולי היה על הגב מכשיר ראיית לילה מיוחד, ככה שזה מתאים לחיפוי. מה גם שמדובר בחייל ובקצין. "בזמן שרצנו לבולדרים, הכוח הראשי התרומם והתחיל ללכת. לאף אחד לא היה זמן לדעת מה קורה. אני ואידור מחפים קדימה ופתאום שומעים צעקות בערבית. הבנו שאלה המחבלים שמסתתרים כביכול בבית. אידור ישר הכניס עיניים בין כוונות, ואני הורדתי את המכשיר לראיית לילה מהגב והתחלתי להרכיב אותו. שמענו שוב צעקות בערבית, ופתאום נפתחה עלינו אש תופת. אני מבין שיורים עליי, אבל לא ברור לי מי. חשבתי שזיהו אותנו מחבלים מתוך הבית. עזבתי את ההתעסקות במכשיר וניסיתי לקחת את הנשק, אבל אז הרגשתי שהיד שלי מפורקת וקלטתי שנפצעתי. הרגשת י כדורים מעל השיער וליד האוזניים, כאילו שנכנסים לי קוצים לגוף. אלה היו רסיסים. לפתע נפסקה האש, ואז ראיתי שאידור גמור. הוא פשוט שכב על המא"ג, והדם נזל ממנו כמו מים בדובש. לי היה מזל של אחד למיליארד. מתוך מאות קליעים שנורו עלינו חטפתי רק שלושה: ביד, ברגל ובישבן. כמה שניות אחר כך מתקרב אלדד בן משה, מ"פ בגדוד, ומפקד הקבוצה השנייה בכוח. אני אומר לו בשקט: 'יש כאן שני פצועים', כי עוד חשבתי שירו עלינו מחבלים. ואז הוא תופס ת'ראש ואומר: 'אוי ואבוי'. ישר חובשים התנפלו עלינו ונלקחתי לבית חולים. "בדיעבד, אין תשובה לשאלה למה אידור סטה מהציר ולמה קראו לי. אני לא מעלה על דעתי שאידור, שהיה חייל מצוין, ניתק ביוזמתו מהכוח. כנראה שמישהו כן יודע מה קרה ושותק. ברגע שישראל זיו החליט להמשיך ללכת, הכוח הראשון לא ידע שאני ואידור היינו בצד. ואז הגיע הכוח השני וראה אותנו. הדיבור ששמענו בערבית היה של חוקר השבויים, מילואימניק מהבקעה, שקרא במגפון. לא רק שלא עניתי לו, אפילו הורדתי מהגב את המכשיר. הכוח, שלא יכול היה לזהות אותנו בגלל החושך והקוצים שהיו בינינו, הבחין רק בתנועה המואצת שלי וחשד עוד יותר. בשלב מסוים אחד החיילים שהיה נמהר מדיי פתח באש, ללא פקודה, ומאותה שנייה נורו עלינו מאות קליעים". "הייתה שם טרגדיה גדולה שמעולם לא פורסמה", אומר ג', קצין שהשתתף במארב ומעדיף לא להזדהות, "ולדעתי, ליל הגלשונים מאוד עזר להם". מי זה "הם"? "האנשים שהיו אחראים לפשלה ומעדיפים להוריד פרופיל. אנשים מאוד חשובים בצבא". ג' טוען כי האחריות נופלת גם על אגמון בכך ש"היה עליו לברר טוב יותר את הפקודה לסטות הצדה ולרדת במקום". אבל עיקר האחריות, לדעתו של ג', עדיין מוטלת על מפקד הכוח ישראל זיו, היות ש"הוא זה שהעביר לאגמון את הפקודה לרדת מהציר באמצעות הקשר שלו". אגמון, שאחד הכדורים פגע בעצב בידו וגרם לה לשיתוק חלקי, שכב שלושה שבועות בבית חולים והתכנס כמעט לגמרי בטראומה הפרטית שלו. פאזת השבלול נקטעה באחת כשקיבל זימון לתחקיר שנערך בפיקוד צפון. נדרשו לו רק מספר דקות במקום כדי להבין שהפציעה האמיתית עוד לפניו. "ישב שם כל המטכ"ל", הוא נזכר, "למעט מפקד חיל האוויר, מפקד חיל הים וסגן הרמטכ"ל. אני יושב שם וצופה בישראל זיו, פוליטיקאי דגול, פותח בתצוגת תכלית מרהיבה. זו הייתה פשוט מסכת הטעיה, ו לקח לי זמן לקלוט את זה, כי מדובר במפגש הראשון שלי עם קצינים שמתנהגים ככה. הוא העביר מצגת שלמה, עם גרפים, הסברים ופלקטים, ודרך ההופעה ויכולת הדיבור המרשימות שלו יצרו תחושה שכל ההכנות לפעולה היו מושלמות. זה היה לא נכון לגמרי, לדעתי. דובר בכוח לא אורגני, שנאסף מכל מיני מקומות. החליפו לנו נשקים ממש לפני היציאה, אחרי שביקשנו. רצינו 16M­ מקוצר במקום גלילונים, כי הוא יותר קל. ככה יצאתי לפעולה עם נשק ששלטתי בו הרבה פחות טוב. נכון שזה ליקוי של כולנו, אבל בעיקר של מי שעמד בראש הכוח. אני גם משוכנע שזיו טעה בניווט, מה שהוסיף לנו עוד ככה וככה ק"מ. "עד לכאן זה עוד היה נסבל. ההצגה הזו נועדה להסתיר את כל הליקויים, אבל הייתה עדיין בגדר כסת"ח צה"לי מקובל. זיו לא המציא את השיטה, רק שכלל אותה. אבל אז הגיעו שני הדברים החמורים. קודם כל, האיש לא לקח אחריות במילימטר, לאורך כל התחקיר. אם יש פשלה, כלל ראשון אומר שהאחריות היא על המפקד. הדבר החמור השני היה שזיו נטפל לחוליה החלשה, בכך שהאשים אותי ואת אידור. היה לו פרק שלם בתצוגה בשם 'טעויותיו של הקצין', שהוקדש לי. דברים כמו שסטיתי בלי פקודה, כי הי יתי תשוש ולא ערני. ואז הגיע תורי לרדת לשם ולהעיד. הייתי נרעש והמום, הרי המג"ד שלי, גיבור מלחמת לבנון ומיתוס בחטיבה, מאשים אותי. גם הפורום מפחיד. אתה עומד ומעליך ניצבים כל אלופי המטכ"ל, מסודרים במין חצי גורן כמו בבית משפט. אחרי שדיברתי נחקרו עוד הרבה. ואז, לפני שהתחקיר הסתיים, שאלו אם מישהו רוצה להוסיף משהו. לא יודע מה נכנס בי אבל ירדתי לשם ואמרתי שלמרות מה שישראל אמר עליי, בדיעבד הייתי עושה בדיוק את אותם צעדים. "מהדיבורים של כל הגנרלים שם התרשמתי שהם אכלו את הלוקש של ישראל, חוץ מאחד. שאול מופז, שהיה אז מח"ט הצנחנים ואמר בדברי הסיכום שלו שהכל טוב ויפה, אבל התוצאה רעה מאוד. עוד אחד שלא התפתה היה אילן בירן. ישבתי ביציע מעל הקצינים והצלחתי לראות מה הוא כתב בפתק שהעביר לקצין אחר: 'ישראל נותן לנו כאן את הצגת חייו'. יצאנו החוצה, אני ועוד כמה מ"פים מהמארב, ואז אורי שגיא ניגש אלינו ואמר: 'חבר'ה, למרות מה שהיה בתחקיר, אתם האנשים הכי טובים שיש לנו, אל תיפול רוחכם...'. זה נשמע נדוש, אבל בסיטואציה הזו, שבה חשתי נבגד והמום, זה היה מה שהחזיק אותי בדרך לעין גדי". התפנית אגמון חזר לקיבוצו והתגורר שם עשרה חודשים, בהם עבר שיקום. אבל השיפור במצבו הפיזי לא הקביל לזה הנפשי, בייחוד בשל השמועות שהגיעו אליו. חברים סיפרו לו על ביקור שערך ישראל זיו אצל משפחת רבינוביץ', ובו הגדיר את אגמון כאחראי למות בנה. "הייתי ילד בן 20", הוא משחזר, "והמג"ד שלי הלך למשפחה של חייל שדמו נשפך עליי והאשים אותי במותו. כמובן שלא העזתי ליצור איתם שום מגע". את התעוזה החליפה ידו הפתלתלה של הגורל, שסידרה לאגמון מפגש לגמרי לא צפוי עם משפחת רבינוביץ'. כשחזר לחטיבת הנח"ל הוא התמנה להיות מפקד היאחזות קדרון הסמוכה לעין גדי, תפקיד שבדרך כלל מיועד לקצינים שהצבא כבר לא חפץ ביקרם. היות ושירתי אז בגדוד ,50 אני זוכר במפורש את האזכור התכוף של שמו כמי שאחראי, לכאורה, למותו של רבינוביץ'. כשחיילי הגרעין החדש הגיעו להיאחזות, אגמון גילה לתדהמתו שאחת מהחיילות שעומדות לשרת תחת פיקודו היא נינה, אחותו של אידור. "זה היה קטע מאוד קשה", מספרת נינה. "בדיוק הגענו להיאחזות, ולא ידעתי שאורן היה עם אידור במארב. כמה חבר'ה מהגרעין של אידור, ששירתו כסגל בהיאחזות סמוכה, הגיעו לקדרון וסיפרו לי. הם לא ממש השתגעו על אורן, שהיה אז 'החשוד המידי'. הייתה עליו אצבע מאשימה בכל גדוד .50 הוא היה נורא נבוך, ולא יכול היה להסתכל לי בעיניים. אחרי כמה שבועות, כשזה כבר היה בלתי נסבל, הוא לקח אותי לשיחה. אורן היה נורא נורא עצוב, ואני הרגשתי כלפיו כמעט רחמים. הוא התחיל להסביר לי מה קרה באותו לילה, וגם צייר לי מין מפה כדי שזה יהיה יותר ברור. אני שומרת עליה עד היום במגירה. בשלב מסוים הוא התחיל לבכות, בדמעות, ולהגיד לי שהוא לא אשם. אבל אז פורסם דוח החקירה וניקה אותו בעצם לגמרי. מאז, החיים בהיאחזות נהיו נורמליים. לחצתי עליו להגיע איתי לאזכרה, כי הוא אף פעם לא הגיע אלינו הביתה מאז האירוע. כל הדרך לערד הוא אמר לי: 'רציתי שאני אלך, ולא אידור'". "אני מרגישה שאחרי השיחה איתי החיים של אורן השתנו", אומרת האם תמרה רבינוביץ'. "עד אז, ועד שהדוח יצא וטיהר אותו, הוא הסתובב בהרגשה שהוא אשם". "מהרגע שבו הבנתי שהמשפחה לא כועסת עליי", אומר אגמון, הנמצא כרגע בשליחות מטעם הסוכנות בניו זילנד, "כבר לא עניין אותי שום דבר. אפילו את תוצאות התחקיר לא קראתי בעיון. החלטתי שאני ממשיך בכוח עם החיים, למרות שהסיפור הזה יושב אצלי איפשהו בראש 24 שעות ביממה". אבל ישראל זיו, עושה רושם, עדיין ממוקם אצלו במקום מרכזי מאוד בתודעה. "פגשתי אותו פעם במילואים", הוא מספר, "עשיתי קורס קציני סיור והוא נתן הרצאה. לצערי, הוא זיהה אותי לפני שהספקתי לצאת מהחדר, ואמר בחיוך: 'טוב לפגוש פה פרצופים מוכרים'. הקטע היותר קשה היה כשהלכתי להשבעה של אח של אשתי, שעשה טירונות צנחנים, ופתאום קלטתי שמפקד החטיבה הוא ישראל זיו. העובדה שבנאדם עם אמות מוסר כל כך ירודות, ששיקר לאוזני המטכ"ל בתחקיר רשמי מקבל פיקוד על החטיבה הכי מהוללת בצבא, היא מדהימה, למרות המקצוענות הגדולה שלו". יחסיו של תת­אלוף ישראל זיו עם משפחת רבינוביץ' הם סוגיה בפני עצמה. בתחילה, כשהוא הגיע לבית המשפחה בערד, תמרה קיבלה אותו בנשיקות ובחיבוקים. אבל אז, בספטמבר 96', רואיין זיו בעיתון "כל העיר" ונשאל בין היתר בדבר התקרית. אחרי מספר תשובות קצרות וכלליות באשר לחלקו בפרשה, הוא הסביר כי "מאחד הכדורים האלה נהרג חייל מהכוח הקדמי, שלא התקפל", ונשאל מי זה היה. "אני לא זוכר איך קראו לו", הייתה התשובה. האב, ג'ימי רבינוביץ', היה נרעש ופגוע. הוא כת ב בענק את שמו של בנו המנוח על דף, שאותו שלח לתת­אלוף זיו בצירוף המילים: "עכשיו תזכור". מדובר צה"ל נמסר: "בתחקיר בפני הרמטכ"ל שנערך באותו בוקר בפיקוד צפון ציין המג"ד את אחריותו הכוללת לאירוע. הרמטכ"ל שיבח את התחקיר היסודי והמדוקדק. הרמטכ"ל קבע כי הכוח כשיר לביצוע ועליו לחזור לבצע את המארב בהקדם. הגדוד ביצע היקף נרחב של פעולות יזומות בעומק לבנון באותה עת".