החיים בשחור לבן הסופרת האמריקאית רבקה ווקר סוגרת חשבון עם עברה, עם הוריה ועם אמריקה הגזענית טל בשן 01/03/02 רבקה ווקר נולדה בליל סערה בנובמבר 69' בעיר ג'קסון, מיסיסיפי. אביה, מלווין לוונטל, עורך דין יהודי, לבן, דהר מבית המשפט בניו אורלינס באמצע דיון כדי להיות נוכח בלידה. אמה, הסופרת השחורה הנודעת אליס ווקר ("הצבע ארגמן"), כבר היתה אחרי הלידה כשהגיע. כשעמדו להשתחרר מבית החולים, מילא הפקיד את תעודת הלידה, כשליד הסעיפים "מוצא האם" (שחורה) ו"מוצא האב" (לבן), הוסיף בכתב יד: "האם זה נכון?"."הקול הספקני הזה, בשולי תעודת הלידה שלי, רדף אותי תמיד. 'זה נכון?'. האם הילדה המעורבת הזו, החצויה הזו, היא נכונה?", כותבת ווקר (32) בספרה "שחורה, לבנה ויהודייה ­ אוטוביוגרפיה של זהות נודדת", שהפך לרב מכר בארצות הברית ומתפרסם כעת בישראל (הוצאת כנרת, תרגום: שרון רצהבי). ישראל, אגב, היא המדינה הראשונה שבה תורגם ספרה של ווקר, וכשהראיתי לה את העותק בעברית היא היתה מאושרת. "הספר היה אמור לצאת גם בגרמנית ובצרפתית, אבל יש עם זה בעיות, הרבה מו"לים נבהלו מהשם שלו".ווקר, אשה יפה, מלאת ביטחון עצמי, בוגרת אוניברסיטת ייל בהיסטוריה, מייסדת ארגון פמיניסטי של נשים צעירות ("הגל השלישי"), סופרת, וגם הספ יקה להפיק סרט דוקומנטרי על נשים שחורות באוניברסיטאות יוקרה ולשחק בעצמה בסרט "צבעי השלטון". היא חיה בסן פרנסיסקו עם בת זוגה, זמרת שחורה, ובנן בן ה­12. 32 שנה לקחו לווקר, אשה לבנה­שחורה­חצי יהודייה, לקבל את עצמה כפי שהיא, לאהוב את עצמה, את גופה, את צבע עורה, את מה שהעניקו לה הוריה. הספר, שכתבה כמעין תרפיה של העלאת זכרונות ילדות, עזר לה, היא אומרת, לעשות שלום עם כל חלקיה המפוצלים, להשלים עם מה שהיא. הסקאלה הגזעית מגיל שמונה, כשהוריה הודיעו לה שהחליטו להיפרד עם הסכם חזקה משותף, שקבע כי כל שנתיים תגור לסירוגין אצל אחד מהם ("אז הם חשבו שזה שיא השוויוניות. היום זה נראה מטורף"), החלה בנדודים בלתי פוסקים, על מטוסים ואוטובוסים, בין הורים ובין ערים, בין החוף המזרחי למערבי, מחליפה בכל שנתיים דירה ובית ספר, נפרדת מחברים שקרוב לוודאי לא תראה שוב. היא למדה כבר לא להיפרד. פשוט היתה נעלמת, מנסה לחסוך מעצמה צער.הנדודים לא היו רק פיזיים, אלא גם נפשיים. בין זהויות וגזעים, מעמדות והתייחסויות. בארצות הברית גזע הוא עניין משמעותי, הקשור במעמד ובזהות פוליטית, או כפי שהיא אומרת: "אמריקה אובססיבית בנושא הגזע, ואני הרגשתי לא מספיק כהה בעבור השחורים, לא מספיק לבנה ללבנים, עשירה מדי בעבור העניים, ענייה מדי בעבור העשירים. ועל יהודייה ודו מינית עוד לא דיברנו".ספרה, שהתפרסם לפני כשנה, גרר מיד התעניינות רבה, לא רק בגלל העיסוק בחומרים הדליקים של גזע ומין, אלא גם בשל האלמנט המציצני; ווקר בת הטובים כתבה בגילוי לב על התנסויות מיניות מוקדמות (מגיל 12), על שימוש בסמים והידרדרות זמנית לשולי החברה, ועל מה שמצטייר כהזנחה מצד הוריה הידועים, למרות אהבתם הגדולה אליה. בסן פרנסיסקו, מקום מושבה של אמה, היא היתה בתה של אליס ווקר ­ אמנית, פמיניסטית, בוהמיינית, פעילה מוכרת בפוליטיקה השחורה ולימים זוכרת פרס פוליצר לספרות, עסוקה מכדי להיות אם במקרה מלאה; בפרברים הבורגניים של המעמד העליון בוושינגטון ובברונקס, שם התגוררו אביה ורעייתו השנייה (ג'ודי גולדסמית היהודייה) היא היתה, לתחושתה, סרח עודף, הבת השחורה, אחות למחצה לשני ילדיו הצעירים של אביה, הלבנים והמפונקים ("ברחוב חשבו לא פעם שאני המטפלת. היו אומרים: 'תראו כמה היא מסורה לילדים'"). אמה לא ביקרה אותה בניו יורק, אביה לא ביקר בסן פרנסיסקו. אצל אביה התחזתה ללבנה, אבל הבנות אמרו שהיא מאיימת ("לא קלטתי אז ש'מאיימת' היא מילה אחרת ל'שחורה'"); בסן פרנסיסקו נדחתה בידי הילד הלבן שאהבה ("אני לא אוהב שחורות", אמר לה, והלך עם חברתה הלבנה). בבית ספר אחר חשבו הנערות השחורות שהיא "מתנהגת כמו לבנה" ­ סנובית, חושבת שמגיע לה.תקופה מסוימת התחברה לצעירים היספאנים בברונקס, שחשבו שהיא בכלל פורטוריקנית. "כשאני עוברת ממקום למקום, מיהודייה לשחורה, מוושינגטון לסן פרנסיסקו, מסטטוס קוו של המעמד הבינוני לבוהמת אמנים רדיקלית, זה פחות כמו קפיצה מתחנה לתחנה על חוגת הרדיו, ויותר כמו מעבר מכוכב לכוכב בעולמות שלא חופפים אף פעם... הרגשתי שרק אם אעלה אלף מייל מעל כדור הארץ אוכל לראות את שניהם", היא כותבת.הילדה הרגישה למדה להעמיד פנים, להתאים את עצמה לשטח, להתעלם ממי שהיא באמת, ובעיקר לא להיקשר, לא לאנשים ולא לחפצים. גם את הזכרונות מחקה, כמין אמצעי הגנה. "אני שכחנית", היא כותבת, "כי אם לא הייתי, הייתי מרגישה בכל האובדן הזה, כל ההיתלשות הזאת ­ ומי רוצה להרגיש בזה?". אהבת השוקו והווניל הזכרונות שכן שמרה עליהם הם מילדותה המוקדמת, כשאמה ואביה היו זוג, משפחה לא חוקית, שנולדה מאהבה גדולה: הוא היה בן 23, סטודנט למשפטים יהודי מברוקלין, שגויס בידי התנועה לזכויות האזרח ("התנועה", כפי שכונתה בקיצור), לעבוד במיסיסיפי למען זכויות תלמידים שחורים; היא היתה שחורה בת 22 מג'ורג'יה, פעילה בתנועה. הם נפגשו בחנות גלידה ("הוא אכל שוקו, היא אכלה וניל"), התאהבו ונישאו בניגוד לחוקי מדינת מיסיסיפי, שאסרה על נישואים מעורבים. רבקה היתה "ילדת תנועה", בתקופה שבה שחורים ולבנים בדרום עבדו יחד למען אידאלים של שוויון ואחווה, תוך כדי סיכון חיים ואיומים מצד החוק והקו קלוקס קלאן. "אני זוכרת את אבי יושב על המרפסת, עם הרובה והכלב, מחכה להם", היא מספרת. בלחץ הרדיפות נאלצו לעבור לניו יורק. הסבתא מרים, אמו היהודייה של אביה, החרימה אותו על שנישא לשחורה. מאוחר יותר, הרעיפה אהבה רבה על נכדתה היחידה, אבל עם האם, אליס, לא דיברה מעולם.אבל מצד שני, היה שם גיבוש של נרדפים והרבה תמיכה מצד ה"חברים לנשק", אנשי התנועה לזכויות האזרח, כולם אידאליסטים צעירים. "אני הייתי ילדת האהבה, תינוקת מול טית מחותלת ומוחזקת בידיים אוהבות, שתיים חומות, שתיים לבנות ­ התגשמות האידאלים, הקידוש של הברית הבלתי חוקית הזו".מיתוס המולטית הטרגית, שבתודעה האמריקאית מתקשר לאונס שפחות שחורות בידי בעליהן הלבנים בתקופת העבדות בדרום, טבע את חותמו על ווקר. "אבל אני לא טרגית", שיננה לעצמה כילדה, "אני לא ממזרה, אני לא תוצר של אונס, אני 'ילדת תנועה'". המסר שהעבירו לה הוריה בעצם נישואיהם, היא אומרת, היה של חירות ושל בחירה; שאדם לא צריך להיות משועבד לרצונותיהם של משפחתו, גזעו או מדינתו. שיש צדק, שיש שוויון, שבכוחו של מנהיג לשנות. המציאות? זה כבר עניין אחר לגמרי.קודם השתנתה הפוליטיקה של השחורים, אחר כך הפוליטיקה של הנשים, ושתיהן פלשו לחיי משפחת לוונטל­ווקר. באמצע שנות השבעים, עם עלייתו של הכוח השחור הרדיקלי, האנטי לבן במוצהר, הפכה תנועת האינטגרציה בין לבנים לשחורים ל"אאוט" מוחלט. שחורים היו צריכים להוכיח את אהבתם לאחים השחורים ולהפנות עורף ללבנים. "אבא שלי, שהיה בעבר בעל ברית, הפך בן לילה לחטטן שדוחף את האף לענייני אחרים. אמא שלי, שמצאה מחסה באהבה לא אופנתית, כבר לא הסכימה להעלות לה קורבן ".אמה התקרבה לתנועה הפמיניסטית, שהחלה אז לפרוח, גורסת ש"חיי אשה אינם מוגדרים על פי רצון הגבר, אלא על פי אומץ הלב של האשה ­ בדיוק מה שנדרש לאמא שלי כדי לעזוב את אבא שלי", כותבת ווקר. אמה חזרה לחבר מימי המכללה, אביה נישא מיד לחברתו מימי הנעורים."הבעיה היחידה היא, כמובן, אני", היא כותבת. "גופי בגוון נחושת, שהביע הבטחה כה גדולה, והפר כל כך הרבה חוקים. אני כבר לא הגיונית. אני שארית, פסולת, תזכורת כואבת לזמנים שמחים ואופטימיים יותר אבל בלתי אפשריים בהחלט". עולמה נחרב עליה. "מה אני, אם לא 'ילדת תנועה'?". את התשובה חיפשה במשך שנים רבות. כלבה צהובה שכמותך ברוח השוויון והאחווה, הגיעו הוריה להסדר החזקה המשותפת המשונה ההוא. "אני לא נגד גירושים", היא אומרת, "במקרים מסוימים זה אפילו נדרש, אם כי נדמה לי שאנשים מצפים לפתרונות קלים מדי בזוגיות, שהם לא מוכנים להתמודד עם קשיים, לא מבינים שחלק גדול מהחיים, וגם מהזוגיות, זה מאבק. אבל אם זה כבר קורה, אני חושבת שהורים צריכים למצוא דרך לא לגור במרחקים גדולים כל כך זה מזה. אפשר לנדוד, אם המשפחה נשארת יחד. אפשר להיפרד, אבל אז צריך להישאר במקום אחד. אי אפשר לקחת מילד הכל בבת אחת, גם מקום, גם מסגרת משפחתית, אחרת באמת אין לו במה להיאחז. ילדים הם חדשים בעולם הזה, הם זקוקים ליציבות, למסגרת, כדי להרגיש בטוחים בעולם". היעדר המסגרת והיציבות גבו מווקר מחיר כמעט בלתי אפשרי. "עד שאנחנו מגיעים לוושינגטון, כבר הספקתי לדחוף את התחושה של אמא שלי ואת ריחה למטה, לתוך מקום צר מאוד במרכז הבטן שלי", היא כותבת. "כשמגיע הזמן לנסוע, אני בוכה. אני בוכה, כי אני לא רוצה לאבד את אמא שלי, ויש יותר מדי תחושה של בחירה כשאני הולכת עם אבא.. איפה אני גרה? איזה בית הוא שלי?".אחר כך נכנסו לתמונה גם ענייני הגזע . בכיתה ג' שמעה לראשונה מבריאן, הילד שאהבה, שהוא "לא אוהב ילדות שחורות". "זה מה שאני? ילדה שחורה? ואז מתחיל כל הבלגן, כי פתאום אני לא יודעת מה אני, ואני לא יודעת איך לא להיות מה שהוא חושב שאני". להצגת הסיום ביקשה מאמה שלא תבוא. "איך אסביר לה שבריאן קייטון לא אוהב ילדות שחורות, ואם היא תבוא הוא יידע לבטח שאני בעצם ילדה שחורה, וכל המאמצים שלי להיות ילדה לא­שחורה יירדו לטמיון?".אמה לא באה, אבל הכאב נשאר. "אפילו שכולם אומרים שהייתי טובה, אמא שלי, זאת שהקול שלה הכי חשוב, לא תוכל לעולם להגיד לי את זה. הבושה הציפה אותי כמו זיעה". היא מספרת על הביקורים אצל הסבתא בברוקלין ("לא משנה מה יגידו לך, את יהודייה", היתה לוחשת לה), ואצל הדודים השחורים בדרום, שקראו לה פעם בבדיחות הדעת "קרקרית", כינוי גנאי ללבנים גזענים.כל הכאבים נטבעו אי שם, בתת התודעה, בגוף. "שברי זכרונות, פיסות זכוכית שקורעות את העור שלי, משאירות בו סימנים". כמו המורה לבלט שאמרה לה לפני כל הבנות שלעולם לא תוכל להיות בלרינה, מפני שגוף של נשים שחורות לא מתאים לבלט; והבנות השחורות שלא הסכימו לשתף אותה במחזמר שהעלו . "כואב לי בחזה כשאני מסתכלת על הבנות", היא מתארת. "אני חושבת, מוכרח להיות משהו לא בסדר איתי, את מגושמת מדי, את גדולה מדי, את לא חיננית, לא שחורה מספיק... במקום להגיד, אני שונאת את הילדות האלה ורוצה להרוג אותן, אני אומרת, אני לא טובה במשחק"; והיה הילד ההוא, דאקבה, שחשבה שהוא החבר הטוב שלה עד שהוא וחברו רוברט הכו אותה בחצר. "אני שואלת למה הם עושים את זה, ודאקבה אומר 'זה לא משנה למה, כלבה צהובה שכמותך'". אבא הלבין בחזרה היא לא סיפרה להוריה על הקשיים שלה. "הייתי ילדה למופת, טובה ומצטיינת", היא אומרת, "מפני שכשההורים שלך בכאב או במצוקה נדמה לך שאם תהיה ילד טוב תשפר במשהו את המצב, תגרום להם אולי לאהוב אותך יותר. אבל, בעצם, הייתי מלאת חרדות, חיה בתחושה של 'אני לא מתאימה, משהו לא בסדר איתי, אני לא נכונה'".גם העובדה שהוריה, ובמיוחד אמה, היו מפורסמים (כשהיתה בת 14 הפך "הצבע ארגמן" לסרט של ספילברג), לא הועילה. "אתה צריך כאילו לעבוד עוד יותר קשה לפלס לך קול משלך והבנה לגבי מה שקורה לך, מפני שיש את המיתוס הזה שאיש לא רוצה לשבור, ואיש לא רוצה לדעת מה באמת קורה, גם לא הם עצמם".­ איך הגיבו הורייך כשקראו את הספר?"הם נדהמו. לא היה להם מושג שכל זה עבר עלי. היה להם קשה. כנראה שלכל הורה קשה לשמוע איך השפיעו החלטות שעשה על חיי ילדיו".­ איך את מסבירה את זה?"שניהם גדלו בתנאים קשים. אבי תחת אנטישמיות, עם אב שהתכחש לו ועזב; אמי במשפחה ענייה, תחת האפליה והגזענות בדרום. מבחינתם לי היו כבר חיים נפלאים, חופשייה, לא נרדפת, לא רעבה, אהובה ­ מה רע לה? בעיניהם היה לי כל מה שצריך כדי להיות מאוש רת".­ זה מזכיר לי סיפורים ששמעתי מבני דור שני לשואה. מבחינת הוריהם, כל עוד לא היית רעב ולא נרדפת בידי הנאצים, הכל היה בסדר."זאת אנלוגיה מצוינת. אני מניחה שזו משימה קשה של כל דור, לנסות להבין את המאבקים והקשיים שאיתם מתמודד הדור הבא".­ את כועסת על הורייך?"כעסתי מאוד בזמנו, ואם יש משהו אחד שהייתי משנה בעברי זה את העובדה שהורי לא דיברו איתי באופן פתוח על היותי ילדה מעורבת ועל נושא הגזע בכלל. אנשים שפעילים בחוץ בעניינים של עקרונות וערכים, שוכחים לפעמים שהילדים לא קוראים עיתונים ושצריך לדבר על הדברים גם בתוך הבית".על אביה ואמה החורגת כעסה במיוחד. "הוא בנה לעצמו את חיים לבנים, עם אשה לבנה וילדים לבנים, אחי למחצה, בפרבר שמרני­לבן. כאילו התכחש במכוון למורשת הבין גזעית שלמענה עבד כל כך הרבה שנים, והפנה עורף ליחסיו עם הקהילה השחורה. היום אני מבינה שזה נבע קודם כל מיחס השחורים כלפיו. הוא הקדיש להם כל כך הרבה, והם בעטו בו. הוא אמר לעצמו, אתם יודעים מה? לא צריך, לכו לעזאזל. חבל שהוא לא מצא דרך יותר מתונה להתמודד עם זה".החיים עם משפחת אביה בניו יורק היו מבחינתה סבל מתמשך. "אני הייתי ה'מזכרת' הלא לבנה, ממקום אחר. כולם חשבו שאני מאומצת. הילדים השחורים היחידים שהיו שם היו מוקצים, ילדי עוני ומצוקה, הפושעים והמופרעים, ואני לא ידעתי למי לגלות נאמנות ­ לילדים האלה? לחברים היהודים שלי? וכשניסיתי לדבר איתם על זה הם לא הבינו. "אמי החורגת, שהיתה דמות מאוד חשובה בחיי מהצד האמהי, לא הבינה בכלל על מה מדובר. לכאורה אי אפשר להאשים אותה. פתאום היא הפכה לאמא של הילדה המעורבת הזו, היא לא הבינה מאיפה זה צנח עליה בכלל. אחרי שהיא קראה את הספר היא אמרה לי, 'בכלל לא התייחסתי אלייך כאל ילדה שחורה'. וזו בדיוק הצרה, שדברים לא עובדים ככה בתרבות שלנו. חבל שהיא לא היתה יותר מודעת לדברים, ואולי היא גם לא רצתה, מפני שזה פגע בתמונה המשפחתית המושלמת".את התמונה המושלמת בלבן, שעמדה בניגוד לחיי הבוהמה אפופי המיסטיקה ו"האחיות השחורות" אצל אמה, השלים מחנה הקיץ היהודי שאליו נשלחה מדי שנה. היא הגיעה לשם, אחת משלוש נערות שחורות בין 350 ילדים יהודים, מוקפת בנות מטופחות, מפונקות, ג'א"פיות (ג'ואיש אמריקן פרינסס) אמיתיות. הנערות השחורות לא דיברו ביניהן, "כאילו אם נדבר, עלולים כל האחרים להבחין בכך שאנחנו שחורות"."כשאני מגיעה לשם", היא כותבת, "אני עושה מה שאני עושה בכל מקום אחר ­ מעלה את המאפיינים שמשותפים לי ולאנשים מסביבי, ומורידה למינימום, עד כמה שאני יכולה, את אלה שלא קשורים". ועדיין הרגישה "לא יהודייה מספיק, לא יפה מספיק, לא עשירה מספיק. אני מרגישה מבוישת, אבל לא מעיזה להראות את זה. תחת זאת אני מפגינה גאווה מזויפת, קשיחות שגורמת לי להתבדל". וגם כעס גדול הסתתר שם, מאחרי המסיכה הקשוחה, "אש נוזלית טהורה המאיימת להתפרץ". סמים, אלכוהול ושייכות את הכעס העיקרי, היא מודה, הפנתה כלפי אביה ואמה החורגת. "אני חושבת שהמעבר ללרצ'מונט הוא מין מזימה שאמי החורגת חורשת כדי להרוג אותי, למחות כל עקבות היותי שחורה, או לגרום לי להרגיש כל כך לא בנוח עם זה, שאני בעצמי אוותר על זה", היא משחזרת את מחשבותיה. "כשאבא שלי אומר שאני מגזימה ברגשות שלי בנוגע ללרצ'מונט אני רוצה להרוג אותו, אבל יותר מזה אני רוצה להרוג את אמי היהודייה, המושלמת, הלבנה והקדושה מכל, כי אני משוכנעת שכל המקום הזה הוא חלום שלה ולא שלו, ומפני שאני משוכנעת שלולא היא, אבא שלי היה עדיין שלי והיה מקשיב לי, ואומר לי להיות גאה במי שאני".היא העדיפה להתחבר עם תרזה, לואיזה וסזאר מהברונקס, ילדים היספאנים ממשפחות מצוקה. יותר נוח היה לה בבית המוזנח של חברתה תרזה, עם אמה המשוגעת, מאשר בבית אביה המהודר. אלא ששם היו סמים וטריפ שנגמר לא טוב ומכות ברחוב. רבקה למדה ספרדית, והיתה "שוכבת על מכסה מנוע, מתמזמזת עם זרים בקולנוע, מעמידה פנים שאני פורטוריקנית כדי שיהיה לי מקום להשתייך אליו, איזו ארץ מוחשית, מקום כלשהו שבו אני סוף­סוף מתקבלת על הדעת".גם על אמה כעסה באותן שני ם. בבית לקחה על עצמה את תפקיד "רבקה החכמה, רבקה המעודדת, רבקה העוזרת והעצמאית להפליא". היא ניקתה, כיבסה, מצאה פתקי פרידה מאמה, שיצאה לעתים לשבוע שלם "לכפר" כדי לכתוב והשאירה אותה להסתדר.לכאורה היתה בתה של הסופרת המפורסמת (אך עדיין לא עשירה), "ובראיונות אמא שלי מדברת על כך שאנחנו יותר כמו אחיות מאשר אם ובת. אני מרגישה חזקה כשהיא אומרת את הדברים האלה", היא כותבת, "כאילו אני הרבה יותר חכמה ובוגרת מכפי שאני באמת. רק שהכוח לא מאפשר חולשה. כשאני אחותה של אמי, אני לא יכולה להיות הבת שלה".גם בסן פרנסיסקו התחברה לילדים ממשפחות מפורקות, נזרקה לכל מיני מאורות, עישנה סמים ושתתה אלכוהול, חיפשה חום ואהבה בזרועות בחורים ובחורות. "פתאום הבנתי שכל הזמן נמשכתי לטיפוסים בעייתיים, ניסיתי לטפל בהם, כשבעצם כל מה שרציתי היה שיטפלו בי".­ יכולת להפוך לעבריינית."אני לא חושבת. תמיד ידעתי שהורי מאוד אוהבים אותי, תמיד היה גרעין פנימי ששמר עלי, שאיזן אותי, שאמר לי שנועדתי לדברים אחרים. בעניין הזה אני חייבת תודה למורים בתיכון האחרון שהלכתי אליו, שפנו סוף­סוף לאינטלקט שלי, ומאותו זמן הפסק תי להתעסק בענייני הגזע והתחלתי להפעיל את המוח". אהבת אם ואהבת נשים יחסי המין המוקדמים והתכופים היו תרופה לתחושת הבדידות והניכור. "אז אני מרגישה שסוף­סוף אני החלק הרך של מי שאני", היא כותבת, "החלק המתוק של רבקה, החלק שמתחת לשכבה החיצונית הקשה, שפניה זועפים וכתפיה מתוחות. תשומת הלב שלהם היא התרופה שמרפאה את הפצע, הצליל שמטביע את כל האנשים שלא אוהבים בנות שחורות­לבנות".בגיל 14 נכנסה להריון. אמה לא שאלה, לא נזפה, לא אמרה דבר. רק ארגנה הפלה. "אז לא הרגשתי דבר", היא כותבת. "היום אני מגדלת עם בת זוגי את ילדה הביולוגי... ואז אני תוהה איך היתה נראית התינוקת שלי". לבנה המאומץ קוראים אסקייה, שפירושו "זה שגנב את המלוכה" בסוואהילית. "כן, אני יודעת", היא מחייכת, "שם לא פשוט".­ ההעדפה המינית שלך קשורה לדברים שעברת?"תמיד הרגשתי ביסקסואלית. אף פעם לא הרגשתי שאני רק בצד אחד של המתרס. למזלי, הורי לא עשו עניין מכל הנושא המיני, הם גם לא ידעו בכלל מה עובר עלי, כך שכל העניין הזה עבר די בקלות יחסית לבעיות אחרות שהתמודדתי איתן".היא מגלה היום סלחנות גדולה כלפי אמה. "היא היתה חייבת לדחות את מורשת ההקרבה למען הילדים, לקבל החלטות עצמאיות כדי לה גשים את ייעודה בחיים", היא אומרת, "ובמידה רבה אני אסירת תודה לה, מפני שמה שהשיגו היא וחברותיה למאבק הפמיניסטי אז, מאפשר לי היום להגיע לאן שהגעתי". ככה זה עם מהפכות, היא מסבירה, "לפעמים אתה חייב להקצין כדי למצוא את מקומך בעולם שלא רוצה לקבל אותך. בעולם שנוהל בידי אנשים שחשבו ששחורים זה זבל, הם היו חייבים להיות מיליטנטים על מנת לעשות לעצמם מקום".­ את מגלה כיום הרבה הבנה וסלחנות כלפי הורייך. זה היה כרוך בטיפול פסיכולוגי?"עברתי טיפול בן עשר שנים ואהבתי כל רגע. אני חושבת שכל אחד צריך ללכת לטיפול, אבל מעבר לזה, ברור שכדי להמשיך בחיים ללא מרירות אתה חייב ללמוד מהוריך ולנסות להבין אותם, אחרת זה הורס אותך. הספר שלי מדבר הרבה על זיכרון, איך אתה מתמודד עם מורשת כבדה של הורים, כמו דיכוי גזעי ורצח עם, מבלי שזה ישתלט עליך. אתה חייב לכבד את המורשת שלך, אבל אסור שזה ישתלט על חייך, אחרת תחיה בכלא של חרדות כל ימיך". והיום אני אוהבת את עצמי בגיל 16 החליפה רבקה את שם משפחתה רשמית מלוונטל לווקר, שם אמה. "זה היה שלב שהייתי צריכה לעבור, כנראה", היא אומרת. "הרגשתי שאבי זנח אותי, ומי שקיבל אותי היתה הקהילה השחורה. בגיל 16 נודע לי גם שלא זו בלבד שסבתי התכחשה לאבי כשנישא לאמי, אלא גם שסבי, אבא של אבי, התכחש לו מגיל שמונה, אבל המשיך להיות בקשר עם אח של אבי. זה גמר אותי לגמרי. אמרתי לעצמי, לעזאזל עם כל הצד הזה של המשפחה".כיום היא הרבה יותר מפויסת עם שני הצדדים שלה. לדבריה, אין לה אפשרות להתכחש לאף צד. "זו הברכה שלי, זו הקללה שלי, אני תמיד אראה את שני הצדדים. כיום אני בהחלט מרגישה שגם היהדות היא חלק מהתרבות שלי. אמנם לא היה לי חינוך דתי, אבל יש לי קשר למורשת ההיסטורית והתרבותית של היהדות, בעיקר למסורת החזקה של המילה, הספר, לפילוסופיית החיים, לערך התרומה למען הכלל".את מיתוס המשפחה היהודית החמה, לעומת זאת, כבר לא יוכלו למכור לה. "יש תחושה שמאחורי המשפחתיות קיים משהו מאוד נוקשה ולא סלחני. עברת קו מסוים והופ, אתה בחוץ. כל העניין הזה של הנתק, של לשבת שבעה על מישהו שלא מת, אני לא מכירה דבר כזה בתרבויות אחרות". אביה ציוני נלהב. אמה תומכת גדולה של הפלסטינים. "תמיד כשהם נפגשים אני מתפללת שאמא שלי לא תזכיר את הפלסטינים ושאבא שלי לא ידבר על ישראל", היא כותבת בספר. בגיל עשר ביקרה בישראל, "ומאוד הרגשתי לא נוח כבר אז, הייתי מודעת כל הזמן למצבם של הערבים, של בעלי העור הכהה מסביבי, מה הם עושים, איך מתייחסים אליהם. אני מאוד מוטרדת ממה שקורה, הישראלים והפלסטינים חייבים למצוא דרך להתחלק באדמה הזו ולגור יחד אלה בצד אלה. זה שוב חוזר לעניין הזיכרון. גם אתם וגם הם מעצבים עתיד של גיהנום בגלל העבר. מוכרחים לדעת להתגבר על זה". רבקה ווקר התגברה. "דרך הכתיבה הצלחתי בפעם הראשונה להרגיש איזו אינטגרציה בין כל החלקים שלי". תהליך הכתיבה היה מיוסר ואיטי. "זה התחיל בקולג', ונמשך בהפסקות שלוש שנים וחצי נוספות. הייתי כותבת כמה שורות, מהר­מהר, ובורחת מזה. מתגנבת לעוד כמה דפים ונשברת. היה זמן שלא יכולתי לכתוב באור יום, היה זמן שלא זכרתי כלום".­ ולא חששת מהחשיפה, מהסיפורים על ההתנסויות המיניות, על ההורים?"חששתי ממה שאנשים יגידו, אבל בשלב מסוים זה כבר לא היה אכפת לי. ידעתי שאני חייבת לכתוב את הספר הזה למען עצמי. היו מבקרים שהסתייגו מהחשיפה הגדולה, אבל חשבתי שעל מנת שהספר יהיה אמיתי, שייגע לאנשים ישר בקרביים, הוא חייב להיות גלוי וישיר ופגיע, כי כשאתה לא כותב בכנות זה מורגש מיד".­ מה היה לך הכי חשוב להעביר בספר?"רציתי לכתוב מסמך רגשי, מיידי, שיאפשר לאנשים לחוות מה שאני חוויתי, שיגרום ללבם של אנשים להתרכך, שאחרי שאנשים יקראו אותו הם כבר לעולם לא יסתכלו על ילדה קטנה, לא חשוב מאיזה גזע, בלי לחשוב על מה שעובר עליה. ורציתי שאנשים ירגישו שהם לא לבד. ספרים היו תמיד חברי הטובים, והייתי רוצה שהקול שלי ילווה אנשים, כחבר, כעידוד. ואני חושבת שזה קורה, אני מקבלת כל כך הרבה תגובות מכל הכיוונים. כתב לי מישהו: 'אני גבר, לבן, נוצרי פונדמנטליסטי, וספרך הוא סיפור חיי'. בסופו של דבר, הספר נוגע בכמיהה האוניברסלית להשתייך, להיות נאהבים כפי שאנחנו, ואנשים, לשמחתי, קולטים את זה".היום היא לא מצטערת על דבר, "כי כל זה עשה אותי למי שאני, והיום אני אוהבת את מי שאני ­ בין גזעית, בין מינית, בין דתית, תמיד רואה את שני הצדדים, רגישה לסבל של כולם". על השאלה ההיא, שרשם הפקיד בתעודת הלידה של י, 'נכון?', אני יודעת כיום, למרות כל השנים של כאב ואי ודאות, שהתשובה היא 'כן'".talbash@netvision.net.il