על הבמה אנחנו כמו בעל ואשה וזה כיף גדול אחרי הפרידה המתוקשרת מבעלה, יובל דור, שלומית אהרון יצאה במופע משותף עם הטנור יבגני שפובלוב ליאורה הכהן 04/03/02 "אני ויובל נפרדנו לפני שנתיים ורק כעת, לפני חודשיים, התגרשנו. לא מיהרנו לשום מקום. זה היה תהליך מתמשך. היינו זוג משמיים, אבל נזקקנו לשינוי, למרות שהיינו מאד מחוברים", אומרת הזמרת שלומית אהרון, מי שהיתה החלק הנשי בלהקת "הכל עובר חביבי" ואשתו לשעבר של חבר הלהקה, יובל דור. "עשינו כברת דרך ארוכה ביחד וכל הזמן השלמנו האחד את השני בצורה מאוד יפה, אלא שהחיים והזרימות השתנו לכל מיני כיוונים, והיה צריך לעשות שינוי. אני חיפשתי את החופש והעצמאות שלי, ולפתח דברים בדרכי מהלבד שלי", מסבירה אהרון.כשעלתה לבמה ביום שישי שעבר עם שותפה למופע, יבגני שפובלוב, היא הרעידה את הקירות באולם "הבימה" ב"אני ארקוד על מדרגות הרבנות", שיר הדגל של כל הגרושות המאושרות. אל אהרון, שגרמה לקהל לרקוד על הכיסאות בשיר הזה, הצטרף פובלוב, שפלירטט איתה על הבמה בהמון חום ואהבה."יש בינינו רומן גדול וכימיה אדירה על הבמה, חיבור זוגי טוב. הכל נוצר בהרמוניה טבעית, מבלי לתכנן יותר מדי", היא מסבירה למי שתוהים אם יש ביניהם משהו גם מחוץ לבמה.ושפובלוב ממהר לפרגן: "היא משהו מיוחד. פטר ורטהיימר, הסקסופוניסט, גונב לי אותה באמצע המופע והם רוקדים עם השיר 'על מדרגות הרבנות'".על החיבור המיוחד שלה עם זמר הטנור יליד רוסיה היא אומרת: "מגיל 16 אני מופיעה באופן מקצועי. כיום אני בת 51. התחברתי אליו בגלל יכולות השירה שלו. הוא נתן לי השראה. אני מרגישה כל הזמן שהוא מפרה אותי. הוא גורם לי להרחיב למקומות שלא תמיד אני נוגעת בהם, נותן לי אומץ. מאותה עיירה "אני לא מנסה להיות איתו זמרת אופרה, למרות שיש לנו כמה דברים משותפים. אמי, שהיתה זמרת סופראן בתיאטראות ואבי עליו השלום, שנפטר כשהייתי בת 17, באו מאותה עיירה שבה נולד יבגני, עיירה בשם ברנוביץ. במופע אנחנו צוחקים על כך שזו עיירה של קבלנים. מכל מקום, אני מרגישה טוב מאוד עם החיבור הזה. יש לנו אותן אנרגיות על הבמה, כמו בעל ואשה, וזה כיף גדול".­ עם כל האושר הזה את מקרינה עצב גדול."אכן, אומרים עלי שאני מקרינה עצב. חלק מהכלי שלי זה רגשות. אני מתחברת לרגשות ומנסה להוציא משם הכל. היום אני יותר ויותר שמחה. כנראה שבעבר היה לי מטען של עצב. אני לא יודעת מאיפה להתחיל, אולי מאז שאבי נפטר. בשבילי זו היתה אבידה מאוד גדולה. תמיד לקחתי הכל יותר מדי ברצינות. היתה לי שמחה גדולה בנישואים שלי עם יובל דור, ועד היום יש לי שמחה גדולה עם הילדים שלי, דניאל בן 15 וטליה בת 21. טליה בחרה ללכת בכיוון המשחק. דניאל מתופף ויש לו להקה. הקשר עם אבא שלהם מצוין. כולנו ממשיכים לאהוב ולדאוג אחד לשני".יש לך אהבה חדשה?אהרון מהססת. גופה הגבעולי מתנועע על הכיסא באי­נוחות. "אממ.... יהיה בסדר", היא אומ רת. "כשיהיה משהו דרמטי אתם תדעו. אני מאוד עסוקה בעבודה וביצירה שלי. זוגיות מעניינת אותי מאוד, אבל אני לא מחפשת. נותנת לדברים לזרום, ומה שצריך להיות יהיה".אומרים עליך שאת עושה משהו לגברים.אהרון, צוחקת במבוכה: "נעים לי לשמוע שאני גורמת משהו לאנשים. כנראה שמשהו ממני הם הבינו. כאשר מבינים אותך זה נעים, וכשאוהבים אותך עוד יותר נעים. אני מאוד שמחה מהפידבקים האלה, מכך שאנשים מתרגשים ממה שאני מעבירה להם".מספרים שהמפיק שלך, קיקי רוטשטיין, הוא בן זוגך כיום."קיקי הוא חבר טוב שלי והמפיק שלי, ויש לנו גורל משותף. בכל שאר הדברים יש לו את החיים שלו ולי יש את החיים שלי".רוטשטיין אומר בתגובה: "שיגידו מה שיגידו, אני גרוש ואב לשני ילדים, בני 18 ו­15. אם לאנשים לא יהיה על מה לדבר ישעמם להם. אנחנו מספקים להם חומר לרכילויות וחומר למחשבה. כרגע אין לי מישהי קבועה".איך את שומרת על שקט נפשי?"אני לא עושה דברים מיוחדים. עושה מדיטציות, מתעניינת בנפש שלי, מה גורם לה לעשות דברים ומנסה להבין אותה יותר. אני רוצה להגיע לאיזה שקט בסיסי. החיים לפעמים יכולים לסחוף אותך מהשקט הבסיסי הזה. אני משתדלת לעשות איזו עבודה שמחזירה אותי לאיזון ולשקט. זו אולי הסיבה שאני ברגיעה עצמית".פירקת את "הכל עובר חביבי" כי רצית לצאת לדרך משלך?"בשלב מסוים הרגשנו בלהקה שכל אחד מאיתנו מתפתח בכיוון שונה. במקום להפרות אחד את השני זה היה לעצור אחד את השני, ולא בזדון. והיה צריך להתחשב בצרכים של הלהקה. להקה זה מוסד כזה. בשלב מסוים צריך דברים אחרים, אחרת מתקבעים".כך קרה גם בחיי הנישואים שלך?"שם זה דבר אחר. קשה לי עם החשיפה האישית שלי. חלק מהיופי שאני מוצאת בחיים האישיים זה הייחודיות והפרטיות שלהם, וזה מתחלק במספר מועט של אנשים. ברגע שזה נפתח, זה לא במקומו. בקריירה שלי אני רוצה להגיע למצב שאמשיך ליצור. בחיים האישיים אני רוצה להתפתח, ללמוד ולהבין את החיים. היתי מאוד רוצה להרחיב את המודעות שלי. אני עושה כל מיני תהליכים יחד עם אחותי, ריקי רוט, שיש לה קבוצות מדיטציה והיא עוסקת בייעוץ רוחני. העבודה ממלאת את רוב הזמן שלי".לגבר יש מקום בחייך?"בעיקרון, בוודאי. הוא צריך להיות גבר מעניין, ושלי יהיה מעניין איתו. מישהו שיהיה מוכן להיות איתי ועם החיים שלי. שיקבל אותי איך שאני, בלי רצון לשנות אותי. שתהיה לנו קבלה הדדית, ומתן אפשרות להתפתח במסגרת הזוגיות".איך נוצר השילוב בינך ובין יבגני שפובלוב?"יבגני ואני בנינו ערב מיוחד לקהילות באירופה ובדרום אמריקה. אני הופעתי אז עם ירוסלב יעקובוביץ', שירד בינתיים מהארץ וחי בניו­יורק לצערי. ואז המפיק קיקי רוטשטיין, שהיה בקשר עם קרן היסוד, הפיק מופע לקהילות היהודיות בעולם. יבגני ואני נסענו למופע בשטרסבורג, וזו היתה הצלחה גדולה. גם המופעים בפני קרן היסוד הצליחו מאוד. החלטנו לא להשתנות. אני נשארתי במוזיקה שלי ויבגני בסגנון שלו. קיקי עשה לנו הפקה מקצועית, עם תאורה ועיצוב. קטעי הקישור צמחו בינינו, וגילינו שיש לזה פידבק אדיר מהקהל. ליבגני יש תרבות שירה אופראית מרוסיה. יש לו יכולות גדולות גם מבחינת האישיות וגם נשמה. יש לו כלי שהוא אינו מתבייש להשתמש בו, ואותי זה גירה לתת מעצמי. מבחינות אלה זה מפרה אותי. אני יכולה לזרום לכל מיני כיוונים שלא השתמשתי בהם קודם".ומי גילה אותך, יבגני?"לא תאמיני, אבל שרהל'ה שרון, לפני 11 שנה. התחלתי אז את ההופעות הראשונות שלי בארץ, כשגרתי במושב מעלה גמלא בדרום הכנרת. מי שקיבל אותי ב ארץ היה המושבניק יגאל קיפניס, שהעניק לי ולאשתי בית ראשון. חיינו שם שנה וחצי אחרי שעלינו מאודסה. בבוקר הייתי קוטף מנגו וענבים וזורק עופות הודיים למכוניות, ובערב הייתי מופיע מדי פעם בצפון וברחבי הארץ. הספקתי להופיע ב­70 קיבוצים. שרתי ברוסית, איטלקית, ספרדית, יידיש ועברית."את השפה העברית קלטתי כשהייתי קוטף ענבים. הייתי מסתכל במילון וממשיך לנהל שיחה. לצערי, אי­אפשר היה ללמוד באוניברסיטה במעלה גמלא. בין היתר התחלתי לעבוד באופרה הישראלית, ושרתי עם כל התזמורות בארץ, עם שלושת הטנורים וזובין מהטה. הופעתי גם כז'אן ולז'אן במחזמר 'עלובי החיים'".החיים בישראל יפים?"מי רואה את החיים בכלל? אני לא מרוצה אף פעם, כי אני פרפקציוניסט. יש לי יותר אצבעות מהמופעים שבהם הייתי מרוצה מעצמי. האמת, שכחתי את החיים שלי באודסה. בימי חיי הספקתי כבר לעבור 32 מדינות. לדעתי, לא משנה איפה אתה חי, משנה רק מי סביבך והאם אתה אוהב מה שאתה עושה. מה יש לי להתלונן, אני הזמר הכי טוב במדינה. סתם, סתם. יש בעיה, שאנחנו חיים במדינה קטנה וצעירה, שאין לה עדיין שורשים תרבותיים. כולם יודעים שיש חוסר תרבות. עד שילמדו לפתוח ספר מהצד הנכון יקח הרבה זמן".מה הכי מפריע לך בארץ?"יש כל­כך הרבה דברים שמפריעים לי. מפריע לי, למשל, יום שבת, שכל החנויות והמסעדות סגורות, אוטובוסים לא נוסעים ואי­אפשר לעשות מה שרוצים. גם הכשרות מפריעה לי. יש כל­כך הרבה דברים טעימים שהם לא כשרים. גם המלחמה בין יהודים לערבים מפריעה לי. אף אחד מהצדדים לא צודק. הבעיה, שאנחנו דומים להם והם דומים לנו".יש משהו שאתה אוהב פה?"בכל הרשתות בעולם מדברים על ישראל, ואני גאה. אני ישראלי וזה הבית שלי. אני אוהב את הכנרת, וגם אוהב מאוד לדוג דגים, אבל אין איפה הרבה לדוג. אני אוהב מאוד את שתי הבנות שלי, בנות שש ו­12. ואם את שואלת אם אני שמח בחלקי, אני יכול לומר לך שזו השיטה שלי להיות ציני". כל הדלתות מבחינת הקריירה שלך השמיים הם הגבול?"קיבלתי עכשיו תפקיד ב'ניו­יורק סיטי אופרה' בניו­יורק. אני הולך לשיר שם את דון חוזה ב'כרמן' של ביזה, וזה מדרגה אחת מתחת לשמיים מבחינתי. אם זו תהיה הצלחה זה יפתח לי את כל הדלתות בעולם. חיכיתי לזה כל החיים, זו ההזדמנות שציפיתי לה".תשאיר את שלומית לבד?"לשלומית יש את פטר ורטהיימר ואת המנהל המוזיקלי דרור אלכסנדר. אני אחזור לארץ לחג העצמאות ואז נמשיך את המופע המשותף שלנו. תביני, אני בן 34, אבל מרגיש כמו בן 65. יש לי מעט מאוד חברים בגילי. כולם יותר מבוגרים ממני. אם אני אכנס לדיסקוטק אני אמות שם."מצד שני, אני בתחילת דרכי ועדיין לא עשיר כפי שחושבים, אבל מבחינה פוטנציאלית אני מולטי­מיליונר. במס הכנסה חושבים שאני מיליונר, אבל במקצוע שלנו קשה להגיע לעושר גדול. אנחנו קורעים את התחת ושוברים את הראש. זמרים נשארים הרבה זמן בצל ולא מגיעים למה שהם שואפים להגיע".מה דעתך על האמנים בארץ?"יש בכלל כזה דבר? יש כמה שאני בכל זאת אוהב: שלומית אהרון, אריק איינשטיין, אביב גפן הגאון, ארקדי דוכין, מתי כספי. אני לא יכול להצביע על אחרים ולהגיד ש ייצא מהם משהו".מה אתה מאחל לעצמך?"עדיין לא מצאתי את עצמי. מה שאני מאוד אוהב לעשות זה לשיר באופרה הישראלית, אבל אני והם זה לא הולך ביחד. מה אני אלך לבקש מהם תפקידים? כנראה שאני לא מספיק טוב לאופרה הישראלית. אולי אני גם יקר בשבילם. אני מצוין לחו"ל, אבל לא טוב לתפקידים בארץ. זה קורה בכל מקום לצערי. עד שלא אקבל את דגל הניצחון והלגיטימציה הבינלאומית, לא אזכה להוקרה כאן. אני מאוד מקווה ששלומית ואני נמשיך בכיוון הנכון ונגיע רחוק עם המופעים, אבל אני עדיין לא רואה את האור בקצה המנהרה", אומר שפובלוב."עם כל ההצלחה של המופע המשותף שלנו, חשוב שלא נעצור אחד את השני", אומרת אהרון. "אנחנו ציפורים חופשיות. חשובה לנו העצמאות שלנו וחשוב החיבור שלנו ביחד. אנחנו יכולים להיות שנינו ביחד וכל אחד לחוד".