הגיל הרע קלארק, צלם ובמאי שערורייתי, הופך את הסיוט של כל הורה לחגיגה דנה קסלר 08/03/02 הדבר הראשון שלומדים על לארי קלארק בשיעור תולדות הצילום בבית ספר לאמנות, הוא שהבחור היה בין הראשונים שכיוונו את המצלמה למרחב הפרטי, ואף יותר מזה, שהוא היה בין הראשונים שהמרחב הפרטי שלהם היה בנוי מנרקומנים וזונות, דמויות שוליים וחיי פשע. המהלך המהפכני שקלארק ­ שהיה נרקומן ופושע בעצמו ואף ישב שנה וחצי בכלא ­ עשה, היה לצלם את שולי החברה האמריקאית ממרחק אפס. בשנת 71', כשקלארק היה בן 28, יצא ספר הצילומים הראשון שלו, Tulsa"", שכלל סדרה של צילומים שצילם מתחילת שנות השישים, שבהם תיעד את חבריו בעיירת הולדתו, טולסה, אוקלהומה, עושים את מה שהם עשו בדרך כלל: מזריקים אמפטמינים, משחקים עם אקדחים, מזדיינים והולכים מכות. הניגוד החד בין השפה הצילומית הגבוהה (קלארק הקפיד על קומפוזיציות קלאסיות וטכניקה "נכונה", שאותן שברה נאן גולדין עשר שנים מאוחר יותר) לבין מושאי הצילום שלו הימם את הממסד האמנותי ויצר מהפכה בעולם הצילום שממנה לא ניתן היה לחזור. ההשפעה המכרעת של קלארק לא נעצרה במדיום הצילומי וגלשה גם אל הקולנוע ("נהג מונית" של סקורסזה, "ראסטי ג'יימס" של קופולה ו"איידהו שלי" של ג אס ואן סנט מושפעים בברור מ"טולסה") ואל עולם האופנה (יש המאשימים את קלארק בהרואין­שיק). מעבר לכך, שימש "טולסה" כמסמך חברתי מזעזע, בתקופה בה התקשורת שמה דגש על שימוש בסמים בקרב היפים, בוהמיינים ומוזיקאים, אך התעלמה כמעט לחלוטין מזה שגם ילדים לבנים במרכז ארצות הברית נוהגים להזריק. עבודות של קלארק מוצגות מאז באופן קבוע במוזיאונים ותערוכות מסביב לעולם. ספרי צילומים הוא הנפיק בערך פעם בעשור, ובספריו הבאים, 83( "Teenage Lust"') 93( "The Perfect Childhood"­ו'), התעמק יותר ויותר בנושא החביב עליו ­ מיניות של גיל הנעורים (כולל הרבה מאוד קלוז­אפים על אברי מין של נערים המקבלים את המציצה הראשונה שלהם). אבל "טולסה" לא היתה הפעם האחרונה בה קלארק פקח לאמריקה את העיניים. אימפקט לא פחות חזק היה לסרט הראשון שביים, 95( "Kids"') שהראה למיליוני הורים אמריקאים מה הילדים שלהם באמת עושים כשהם לא בבית. האפיל הכמו­דוקומנטרי של אפוקליפסת הנעורים הסופר­פוטוגנית של קלארק הוליד לא מעט ויכוחים לגבי עד כמה הסרט ריאליסטי ואם ילדים אמריקאים בני 13­14 באמת רק מזדיינים כל היום ללא הכרה וללא שום אמת מידה מוסרית. "קידז" זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, אך עורר שערורייה עצומה. מבחינה חינוכית, הדעות היו חלוקות לגבי השאלה אם הסרט הוא יותר מועיל ­ כתמרור אזהרה להורים ­ או יותר מזיק, באופן שבו הוא עושה גלוריפיקציה לנוער הולל. בשביל לעשות את "קידז" הסתובב קלארק במשך חודשים ארוכים עם הסקייטבורדרים בוושינגטון סקוור בניו יורק, שגרסה מוקצנת של עולמם נראית בסרט, ושאותם, בסופו של דבר, גם ליהק אליו. כל כוכבי הסרט נשלפו כמו שהם מהרחוב, כולל קלואי סביניי ­ שתהפוך בהמשך לכוכבת הוליוודית לכל דבר ­ והרמוני קורין, שכתב את התסריט של "קידז" בגיל 19 על פי קווי עלילה כלליים שקלארק נתן לו, ובהמשך הפך בעצמו לבמאי אינדי טרנדי. בעקבות "קידז" זרמו אל קלארק אינספור תסריטים על ילדים רעים, אבל הוא החליט ללכת דווקא על סרט ז'אנר הוליוודי. "נולדו לרצח" Another Day in Paradise"(") הוא הגרסה הקלארקית לסרט המסע הקרימינלי ההוליוודי הקלאסי. מבחינה תקופתית, גאוגרפית וסוציו­אקונומית, חזר קלארק לטולסה ­ הסרט מספר על פושעים ונרקומנים שחיים במרכז ארצות הברית בתחילת הסבנטיז (כולל פסקול סול מצוין, מלא בלהיטים של פרסי סלדג', אוטיס רדינג ודומיהם). אך בניגוד ל"קידז", השחקנים הראשיים הם לא חובבנים אנונימים, אלא ג'יימס וודס ומלאני גריפית. השניים מגלמים זוג נרקומנים מזדקנים המשמשים מנטורים לזוג נרקומנים צעירים, שאותם מגלמים וינסנט קרתרייזר ונטאשה גרגסון ואגנר (בתה של נטלי ווד). מלבד האסתטיקה המזוהה של קלארק, הסרט לא נראה שונה באופן מהותי מסרטים אחרים בז'אנר וקשה לומר שהוא פרץ גבולות כלשהם, אך אם עד אליו היה קלארק "צלם שעשה סרט", בזכות "נולדו לרצח" הוסיף לעצמו באופן רשמי את התואר "במאי". ילדות זה שמחה עכשיו מגיע אלינו סרטו החדש של קלארק, "ילד רע" Bully"("), בכיכובם של ברד רנפרו ("העולם שבפנים"), ניק סטאל ("בחדר המיטות", "מופרעים"), רייצ'ל מיינר (אשתו לשעבר של מקאולי קאלקין!), מייקל פיט ("דוסון קריק", "הדוויג והשארית העצבנית") וביז'ו פיליפס (דוגמנית ובליינית לשעבר, זמרת בהווה ובתו של ג'ון פיליפס מהאמהות והאבות). Bully"" מבוסס על ספרו של העיתונאי ג'ים שוטצה, שכתב כמה ספרים על משפטי רצח שערורייתיים אמיתיים שהתרחשו בארצות הברית. הסיפור האמיתי שעליו מבוסס הספר והסרט Bully"" הוא של חבורת נערים ונערות מדרום פלורידה, שרצחו בשנת 93' חבר שלהם בשם בובי קנט, שהיה בריון רודן ושתלטן, שהתעלל בחבריו התעללות פיזית ופסיכולוגית. לסיפור של Bully"" יש רלוונטיות חברתית עצומה, והרצת חיפוש תחת הערך Bully"" באינטרנט מניב כמות עצומה של אתרים המתייחסים לבעיה החברתית הקשה של ילדים שמתעללים בילדים אחרים. כדי להגביר את הרלוונטיות ואת ההזדהות עם הסרט העדיף קלארק למקם את הסיפור בהווה (כולל נוכחות מתמידה של אמינם בפסקול) ולא ב­93', למרות שכל שאר הפרטים נלקחו אחד לאחד מהספר. למרות כל זאת היה לקלארק קשה למצוא מימון לסרט, ואחרי הרצח בקולומביין (המקרה שבו נערים אמריקאים פתחו באש בתיכון שלהם), הפרויקט כמעט נגנז. גם אחרי שהסרט הושלם, לא הפסיקו הבעיות שלו מול The Motion Picture Association of America( MPAA­ה), הגוף הקובע מאיזה גיל מותר לצפות בסרט בבתי קולנוע באמריקה. הסרט אמנם עמוס בסמים, אלימות ומין (הרבה יותר מ"קידז", שבו בעיקר דיברו על זיונים אבל כמעט לא הראו אותם) וכולל הרבה שוטים פרובוקטיביים היכולים להיחשב כמיותרים או שלפחות לא תורמים באופן ישיר לעלילה, אבל לא בטוח שזה מצדיק את הגבלת ההפצה שלו בצורה כל כך דרסטית. כמו "קידז", גם Bully"" חושף עולם של נערים ונערות חסרי כיוון, שסמים וזיונים זה כל מה שיש להם. העובדה שקלארק הוא אחד האנשים המבוגרים המעטים שלא חיים בהכחשה לגבי מה שקורה בחיים של הנוער ­ או לפחות חלק מאוד מסוים של הנוער ­ משכיחה את העובדה שהבן אדם כבר בן 59 ועיסוק כל כך עקבי שלו בנושא הוא בכלל לא מובן מאליו. סיבה לא רעה בכלל להרים אליו טלפון.­ למה בעצם אתה מתעסק כל כך הרבה במתבגרים? "אני עושה את זה כבר 40 שנה, כך שנהייתי ממש טוב בזה. עסקתי בזה ב התחלה בצילום, ובמשך כל השנים שבהן צילמתי, רציתי בעצם לעשות סרטים. 'טולסה' היה ספר אוטוביוגרפי לחלוטין וכשהתחלתי לעשות סרטים, לא רציתי לחזור על זה, אלא לעסוק בנוער עכשווי. העיסוק בנעורים הוא מעין טריטוריה שיצרתי לעצמי. כשמציעים לי לעשות סרט זה תמיד סרט שמדבר על נעורים. גם 'בולי' הוא פרויקט שהתחיל מזה שמפיק פנה אלי". ­ אבל הבחירה בנושא הזה היא לא מקרית. "ודאי שלא. אני חושב שהנעורים זה החלק הכי חשוב בחיים, השנים שמעצבות אותנו. זה נורא שלא מתעסקים בנושא הזה ברצינות. כל המדיומים כל הזמן עוסקים בנעורים, אבל אף אחד לא מראה את זה כמו שזה באמת. אני משתדל להראות את זה באור כמה שיותר אמיתי. אבל זה לא אומר שאני לא אעסוק גם בנושאים אחרים. ­ ב"נולדו לרצח" שתי הדמויות של המבוגרים בעצם נראו כמו גרסה דהויה של מה שהם היו בנעוריהם. ככה אתה תופשס את הבגרות? "זה ככה לפעמים, אבל זה לא חייב להיות. במקרה של שתי הדמויות האלו זה באמת נכון. מצד אחד אני חושב שאנשים לא משתנים כל כך הרבה כשהם מתבגרים, אבל לפעמים אנחנו מגלים שאנחנו הופכים להיות ההורים שלנו". ­ אני מניחה שאתה לא הפכת להיות כמו ההורים שלך. "אני לא, אבל גם כשאתה נלחם בזה לפעמים אתה קולט את עצמך עושה דברים באותה צורה שההורים שלך עשו. כשנסעתי עכשיו שוב לטולסה פגשתי חבר שהיה בחבורה שלי כשהייתי צעיר. עכשיו יש לו שלושה ילדים. שני הבנים הצעירים שלו הם בני 15 ו­16 וראיתי איך שהם עושים לו את המוות בדיוק כמו שהוא עשה להורים שלו כשהיה בגילם, והוא אומר להם את אותם דברים שההורים שלו אמרו לו. זה ממש לא ייאמן". ­ איך אתה מתקשר עם הילדים שלך? "יש לי שניים, בן 18 ובת 15, וגם הם עושים לפעמים דברים שמזכירים לי אותי בגילם, והתפקיד שלי הוא להיות הורה, אין מה לעשות". ­ איך תגיב אם הם ישתמשו בסמים? "אני לא בעד. זה נכון שלקחתי סמים, אבל מעולם לא הייתי בעד סמים. אני חושב שהעבודות שלי מראות את זה". ­ אני לא יודעת. אתה תמיד אומר שהעבודות שלך לא עושות גלוריפיקציה לסמים ואני לא כל כך בטוחה שזה נכון. הדמויות הצעירות בסרטים שלך תמיד נורא קוליות. הסתכלתי באינטרנט על התמונות של הנערים האמיתיים ש"בולי" מבוסס עליהם והם היו נורא מכוערים, בעוד שב"בולי" כל השחקנים יפים ומגניבים. "יש בזה משהו כי קשה למצוא שחקנים שיהיו דומים לאנשים האמיתיים. היה לי מאוד קשה עם הקאסטינג של 'בולי', וגם יש את העניין הזה של הגלוריפיקציה המתרחשת בכל מקרה מעצם זה שמשהו מופיע על מסך הקולנוע. אני לא בטוח שכולם נראים יותר טוב. ובכל מקרה, גם אם הם נראים טוב והם קולים, אני עדיין מראה את התוצאות של המעשים שלהם. וככה זה היה גם ב'קידז'. "על כל דבר בחיים אתה משלם מחיר וזה משהו שאני מאוד מודע אליו ותמיד מכניס לעבודות שלי. זה נכון שאני מראה ילדים משתוללים ונהנים, כי הילדים האלה באמת נהנים, אני לא אכחיש את זה, אבל בסוף הם משלמים על זה מחיר כבד. הסרטים שלי מראים דברים אמיתיים, בניגוד לסרטי נעורים מהסוג של 'קלולס' או 'אמריקן פאי' שהם פשוט בולשיט. הם משעשעים ומבדרים ואני נהנה ללכת עם הבת שלי לראות אותם בקולנוע, אבל הם לא מראים את המציאות כמו שהיא, ולזה אני קורא גלוריפיקציה". ­ אני חושבת שיותר ילדים ירצו להידמות לילדים ב"קידז" מאשר לאלה ב"אמריקן פאי". "זה מעניין שאת אומרת את זה. אולי הילדים המגניבים באמת ירצו להידמות לילדים ב'קידז', אבל אני חושב שעיקר העניין הוא שילדים יכולים להזדהות עם הילדים ב'קידז', בעוד שה ם לא יכולים להזדהות עם הילדים ברוב סרטי הנעורים. הרבה ילדים שראו את 'קידז' אמרו לי, 'זה בכלל לא נראה כמו סרט, זה נראה כמו החיים האמיתיים', ומבחינתי זאת המחמאה הכי גדולה". זקנים ונהנים ­ אתה חושב שמבוגרים פחות נהנים ממתבגרים? "לא בהכרח. ברור שכשאתה צעיר אתה יותר חופשי ומשוחרר ואין לך אחריות והכל חדש בשבילך, שזה הופך את הכל ליותר כיף. לצעירים יש הרבה חרדות, אבל הם גם עושים כיף חיים. אבל נראה לי שגם בתור מבוגרים אפשר ליהנות. אני מאוד נהנה. יש לי חברה נחמדה ואנחנו מאוד נהנים ביחד. אני גם הרבה יותר מאושר ממה שהייתי כשהייתי צעיר". ­ אז להתבגר זה לא מבאס? "להתבגר זה לא מבאס, אבל להזדקן זה בטח כן מבאס. כשאני רואה מה מחכה לי, אני באמת מתבאס, אבל אין מה לעשות. אני משתדל להישאר בריא ולעבוד כמה שיותר. הפסקתי עם הסמים ואני חי חיים בריאים וטובים. בהתחלה כשהפסקתי להשתמש בסמים כל הזמן פחדתי שאני מפסיד משהו. עכשיו אני כבר לא חושב ככה, להפך. אני חושב שהפסדתי הרבה דברים בכל השנים שכן השתמשתי בסמים". ­ אתה מתחרט על כל השנים שהשתמשת בסמים? "כן, מאוד, אבל אני כבר לא מתבוסס בזה. היתה תקופה שהתאבלתי על כל הטעויות שעשיתי, אבל הפסקתי עם זה. עזבתי את זה ופשוט המשכתי הלאה". ­ כשצילמת את הצילומים הראשונים שלך בטולסה דמיינת מה יקרה לך כתוצאה מזה? "ממש לא. בהתחלה בכלל לא חשבתי שמישהו יראה את הצילומים האלה. סתם צילמתי אותם בשביל להתאמן על טכניקת הצילום שלי. תמיד היתה לי מצלמה כי לאמא שלי היה סטודיו לצילום תינוקות. בכלל לא חשבתי שמישהו יתעניין בצילומים האלה כי אלה היו נושאים שאף אחד לא צילם בזמנו. הכל היה סודי ומודחק באותה תקופה, אסור היה לדבר על סקס ועל סמים, ואני סתם הייתי לארי הקטן עם המצלמה שלא מבין למה אסור להראות דברים. אני בדעה שצריך להראות את הכל וזאת דעה שתמיד החזקתי בה, אבל בתמונות ב'טולסה' היה סוג של תמימות שכבר לא קיימת היום בשום מקום. מבחינה טכנית ידעתי מה אני עושה, אבל לא הבנתי את האימפקט שיהיה לזה. מאוחר יותר, כשראיתי בפעם הראשונה סרטים של אנדי וורהול, כמו 'צ'לסי גירלס', הייתי מזועזע. האנשים בסרטים האלה שיחקו תפקיד! בצילומים שלי אף אחד לא שיחק שום תפקיד, אלה היו פשוט החיים שלנו. היום הכל כל כך שונה. היום כולם רוצים להיות מפורסמים וכל אחד יכול להיות צלם". ­ מה דעתך על נאן גולדין? "נאן היא בסדר. כולם בסדר, מה אני אגיד לך? נאן תמיד אמרה שהיא רוצה להיות לארי קלארק הנשית, ואני אף פעם לא רציתי להיות שום דבר חוץ מעצמי". ­ אז אתה חושב שהיא חקיינית? "היא מושפעת, שיהיה לה לבריאות. זה בסדר להיות מושפע וזה נפלא כשאתה יכול לתת למישהו השראה". ­ מי נתן לך השראה? "כשהייתי צעיר, אנשים כמו לני ברוס או בוב דילן. אנשים שעשו מה שהם רוצים בלי להתחשב במה מקובל ומה לא. תמיד הלכתי בקו הזה, ובתחום של קולנוע לא תמיד נתנו לי לעשות את זה. הצנזורה תמיד עשתה לי המון בעיות ואני כל הזמן רב איתם. אבל נמאס לי, אני לא הולך להתחשב בזה יותר. אני מאמין שצריך להראות הכל וב'קן פארק', הסרט הבא שלי (על פי תסריט של הרמוני קורין), אני מתכוון לעשות את זה בלי שום מעצורים. מצדי, אם הם לא יסכימו להראות את הסרט הזה, אז שלא יראו אותו, שילכו להזדיין. "זה סרט שיעסוק בילדים והורים, כך שהפעם יהיו בו גם מבוגרים. במקביל, התחלתי לעבוד גם על עוד שני סרטים. אחד מהם לא עוסק בכלל בנערים, אלא רק במבוגרים. זה יהיה סיפור אהבה שמתרחש בניו יורק. בסרט השני אני חוזר לאוקלהומה ומשווה את טולסה של היום לאיך שהיא היתה פעם, בתקופתי ­ בשנות החמישים, השישים והשבעים". ­ ומה מצאת ­ טולסה השתנתה?"היא גם השתנתה וגם לא השתנתה. בהרבה דב רים היא נשארה בדיוק אותו הדבר וזה די מדכא. כשחזרתי לשםנורא חיפשתי שם תקווה, והאמת היא שלא כל כך מצאתי". הרואין ­ אתה מתקשר יותר בקלות עם מבוגרים או עם צעירים? "עם שניהם. כמובן שיש לי חברים בגילי שיותר נוח לי לדבר איתם כי הם בגילי ועברנו את אותם דברים בחיים, אבל נוח לי באותה מידה לתקשר עם צעירים. אני יודע שזה נדיר שמישהו בגילי מתקשר כל כך טוב עם נערים ואני חושב שזאת גם הסיבה שהצלחתי להוציא מהשחקנים הצעירים תוצאות כל כך מדהימות. ביני לבין השחקנים שלי יש אמון מלא ואין בינינו שום סוג של בולשיט, וזה מתורגם למשחק מעולה שלהם. 'בולי' זה סרט לא קל מבחינת משחק ובשביל להגיע לכאלו תוצאות השחקנים צריכים להיות משוחררים ורגועים לחלוטין". ­ קיבלת תגובות על "בולי" ממישהו מהאנשים שקשורים למקרה האמיתי? "לא. אני חושב שההורים של כל מי שקשור למקרה מעדיפים פשוט לא לחשוב על זה". ­ בובי קנט האמיתי (הנער שנרצח) היה בריון שרירי. למה בחרת שחקן רזה ובכלל לא מפחיד כמו ניק סטאל שישחק אותו? "זה אקט של אנטי טייפ­קאסטינג, והאמת היא שלא מצאתי שחקן שדומה לו שישחק אותו. מבחינה פיזית, ניק סטאל נראה ההפך הגמור מבובי קנט האמיתי ואנשים לגמרי השתגעו כשהם שמעו שבחרתי בו לתפקיד. כולם חשבו שזאת טעות נורא ית, אבל מההתחלה ראיתי בו משהו שגרם לי להאמין שהוא יכול לעשות את זה. בדיעבד אני חושב שעשיתי בחירה נכונה. למרות שניק סטאל לא מאיים מבחינה פיזית, הוא הצליח ליצור נוכחות מאיימת משכנעת בסרט. חוץ מזה שבמציאות מרטי פוצ'יו (החבר הכי טוב של בובי קנט ואחד הרוצחים הראשיים שלו ­ ד.ק) לא היה פחות גדול מקנט. ניק סטאל וברד רנפרו הם בערך באותו גודל, כך שיחסי הכוחות הפיזיים ביניהם נשמרים". ­ חלק מהנערים קיבלו מאסר עולם ומרטי פוצ'ו נידון למוות. אתה חושב שעונשי המאסר שהם קיבלו היו מוצדקים? "הם הרגו את הילד, לא? מה אני אגיד לך? אפשר להבין את המניעים שלהם. כולם תמיד רוצים להרוג את הבריון, זה דחף טבעי, וזה מה שהופך את הסיפור הזה לכל כך מעניין. מצד אחד, אפשר להבין אותם, אבל מצד שני, הם הרגו בן אדם. כמה שהוא היה בריון רשע, בובי קנט היה בסך הכל בן אדם, ואני חושב שניק סטאל מעביר את הדואליות הזאת בצורה מושלמת. הבעיה של קבוצת הנערים הזאת היא שהם לא חשבו שיש להם ברירה אחרת. הם לא מצאו שום דרך להשתחרר מהטרור של חבר שלהם חוץ מלהרוג אותו, וזאת היתה הטעות שלהם. מה שעוד מעניין בסיפור זה שכולם ביחד ב תור קבוצה עשו משהו שאף אחד מהם בחיים לא היה יכול לעשות לבד". ­ אתה בקשר עם הרמוני קורין? "לא". ­ מה דעתך על הסרטים שלו? "'ג'וליאן דונקיבוי' זה הסרט הכי גרוע שראיתי בחיים שלי. לילד הזה יש הרבה בעיות. אם הוא יחיה עד סוף השנה, יהיה לו מזל". ­ בעיות סמים? "אני לא רוצה להיכנס לזה. אני רק יכול להגיד שיש לו הרבה­הרבה בעיות". ­ מה קורה עם הספר החדש שלך, "הרואין"? "הוא עוד לא מוכן". ­ באמזון מפרסמים אותו כבר מתחילת 99', ובכל פעם דוחים את תאריך היציאה שלו. "אני יודע. זה לא בסדר שהם מפרסמים אותו לפני שהוא בכלל מוכן. עכשיו תאריך היעד שכתוב אצלם הוא נובמבר 2002 נדמה לי, ככה שאני צריך למהר". ­ לפי אמזון, לספר כבר יש תמונת עטיפה. "לפני כמה ימים נכנסתי לאמזון, הגדלתי את התמונה, הדפסתי אותה ואמרתי לעצמי 'בונ'ה, העטיפה נורא יפה, כדאי שאני באמת אזדרז לסיים את הספר'. כל החומרים לספר מוכנים כבר מזמן, אני רק צריך לסדר ולערוך אותם". ­ הספר באמת עוסק בהרואין כפי שהשם מרמז? "לא. יהיו בו הרבה צילומים והרבה טקסטים והוא לאו דווקא על הרואין. הוא עלי". danakessler @hotmail.com