סדקים במיתוס הבעיה היא בפיגועים שהפכו לחלק מן המציאות יואב לימור 08/03/02 בתום שבוע לא טוב לצה"ל, התחזקה בקרב רבים התחושה שמשהו בעייתי בתפקודו של צבא היבשה. רצף האירועים הקשים של החודשים האחרונים, ממוצב מרגנית ועד אלי סיני, מעמדת אפריקה ועד לחמרה, ממחסום עין­עריק למחסום בוואדי חרמיה, הותיר לא מעט שאלות פתוחות בחלל, ובראשן החשש שאולי צה"ל אינו כה מוצלח כפי שחשבנו, והוא אינו מסוגל להשיג כל תוצאה, בכל מקום, כפי שהיינו מצפים.ייאמר מיד: בצה"ל יש חלקים מצוינים רבים, שבחלקם עומדים בפיסגה העולמית. בכל הקשור לטכנולוגיות, למודיעין האיסופי ­ ובוודאי ליכולת האווירית והימית המתפתחת ­ נמצא צה"ל במצב מצוין, טוב עשרות מונים מזה של הצבאות בכל מדינה המהווה איום בכוח או בפוטנציה על ישראל, שמצויידת גם במעטפת אסטרטגית חזקה ומאיימת.הבעיה, מתברר, היא בחיי היומיום. מסדרת שיחות עם קצינים בכירים, במילואים ובקבע, עולה כי צה"ל מתקשה ­ או אולי אפילו לא מסוגל ­ להתמודד מול האיום הניצב מולו כיום. מדובר בפרדוקס: מבחינה צבאית אין ספק בעליונותה הניצחת של ישראל על הפלשתינים, וביכולתה להכריעם בקלות (אך לא באפס מחיר). "שתי אוגדות מספיקות כדי לכתוש את הרשות הפלשתינית, וא ז לתלות את ערפאת או לגרש אותו לקיבינימט", אומר מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף (מיל.) בני פלד.ישראל, לפחות כרגע, לא רוצה להכריע, בוודאי שלא לכבוש. מכאן שצה"ל נדרש להתמודד בלחימה שהוא אינו בנוי או מותאם אליה, בתנאים נחותים, ועם ציפיה בלתי­הגיונית של הקברניטים והציבור, לנצח ומיד. זה הרקע לדבריו של הרמטכ"ל, רב­אלוף שאול מופז, הראשון שקרא להכריז על הרשות הפלשתינית כעל אוייב. אמירתו נתפסה אז כפוליטית, ולא כך. צריך לראותה כתחינה, פשוטה כמשמעה, משהו בנוסח "תגדירו לי את האוייב, ואלחם בו עד הניצחון".בהיעדר אוייב מוגדר, לא יכול צה"ל להכריע, והוא מתקשה אפילו לנצח בנקודות. נתוני הפתיחה שלו קשים עד בלתי­אפשריים: הוא גדול ומגושם, מתגונן ומתחשב, ונאלץ להתמודד מול אוייב זריז, מפתיע וחסר­עכבות, שצריך לבחור רק רגע נתון אחד, בנקודה ספציפית, ולתקוף. מכאן, שהבעיה העיקרית של הצבא היא במגננה, או במהופך: בהיעדר התקפיות מספקת. הצורך בהחזקת מאות נקודות סטטיות ­ מחסומים, בסיסים, עמדות ואפילו התנחלויות ­ מותיר אותו בעמדת ספיגה קבועה, ומשאיר לו מעט מדי מרווח (באמצעים וכוח­אדם) ליוזמה התקפית. בעיית הפיגועים במחסומים על הרקע הזה נולדו פיגועי המחסומים. הפלשתינים זיהו נקודת תורפה, ומיהרו להלום בה. בצה"ל איבחנו באיטיות רבה מדי את הבעייתיות, והמחיר היה כבד: 17 הרוגים, בהם 14 חיילים, בשלושה פיגועים, שהמכנה המשותף לכולם הוא שהמחבלים חזרו מהם הביתה בשלום.לבכירים, בצה"ל ומחוצה לו, יש לא מעט ביקורת על רצף הכשלונות הזה. הרמטכ"ל לשעבר, רב­אלוף (מיל.) אמנון ליפקין­שחק, סבור שמדובר בתוצאה בלתי­נסבלת לא רק מבחינת מניין ההרוגים והיעדר הפגיעה באוייב, אלא בעיקר משום שכל האירועים קרו באותה גיזרה, ובפרק זמן קצר מאוד. "את סוגיית המחסומים היה צריך לבחון כבר מזמן", הוא אומר. "קשה לי להבין איך כבר אחרי הפיגוע הראשון לא הוסקו המסקנות, והעובדה שהמחבלים הצליחו להלום שלוש פעמים ברציפות נראית בלתי­סבירה לחלוטין". לדעתו, היה על צה"ל להוריד את המחסומים, או לפחות לשנות מן היסוד את נוהלי האבטחה סביבם. ברגע שזה לא קרה, דרכם של המחבלים היתה סלולה להצלחה.העובדה שצה"ל לא "החליף דיסקט" וסוגיית המחסומים תיבדק בתוך הצבא ומחוצה לו, על­ידי ועדת המשנה לכוננות של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. לדעת כולם מדובר בכשל חמו ר, שחוצה את כל שדרת הפיקוד, מהרמטכ"ל ומטה. לזכותם של הקצינים ניתן לומר שני דברים: מוטל עליהם לחץ עצום, כמעט בלתי­אנושי, עם אלפי אירועים ומתח נפשי ופיסי בלתי­נסבל (אחד מידידיו של אלוף פיקוד המרכז, יצחק איתן, אמר שמה שהוא צריך זה "חודש של שינה רצופה"), והם נתונים תחת מכבש הציפיות והדרישות של הפוליטיקאים והמתנחלים.המחסום בוואדי חרמיה (צומת המשטרה הבריטית) היה מוכר תמיד כנקודת תורפה, ועל צה"ל היה לאבטחו אחרת, אבל עצם הקמתו בחטא: הוא נולד בלחץ מתנחלי השומרון, לאחר פיגוע ירי שבו נהרגו אזרחית ושני חיילים. קצין בכיר אומר כי כל המחשבות של צה"ל להזיזו, נתקלו בתחינות, שלוו באיומים, "לשנות את רוע הגזירה" בדרך של הפעלת לחץ על הדרג המדיני, כדי שיורה לצה"ל להישאר במקום.לחטא הזה שותף צה"ל, שנוטה מדי לרצות את הדרג המדיני ­ ואת נציגיו בשטח ­ ונמנע מלספק חוות­דעת נקיה משיקולים זרים. אלוף­משנה (מיל.) אריה נייגר, עד לאחרונה מח"ט מילואים, סבור שעל הצבא היה "לומר ביושר איפה הוא לא צריך לשבת, ואחר­כך לבצע כל מה שיוטל עליו". בעיית השמירה על המתנחל הבודד אמירה כזו לא נשמעה, למשל, בסוגיית ההתנחלות נצרים, שסביבה מחזיק צה"ל סדר כוחות גדול מזה שמאבטח מטעמו את כל קו התפר. צה"ל גם נמנע מלומר אותה בעניינים טקטיים גרידא ­ למשל, סוגיית המחסומים או "שטחים חיוניים" אחרים שהוגדרו לו, שחיוניותם האמיתית מוטלת בספק ­ שקשה להניח שדרג מדיני היה בוחר להתערב בהם, מחשש שיידרש לשאת בתוצאות.כך קרה בסוגיית קבר יוסף, אך לא במספר רב של מקרים אחרים, בהם נאלץ הצבא להשקיע תשומות שלא קיימות, למשל בשמירה על מתנחל בודד במאחז שכוח­אל (שכמותו קיימים עשרות).הבכירים סבורים כי ההשלמה עם רוע הגזירה גורמת לנזק משולש, לא רק במחיר הדמים, אלא גם במוטיבציה שהיא מעודדת בצד הפלשתיני ובתחושת הרפיון שמתעוררת בצד הישראלי. אין ספק שהחיילים במחסומים תיפקדו, בחלקם, באופן לקוי, וברור שאסור לקבל תוצאות של 0­10 או 0­6, בוודאי כשמדובר בחיילים קרביים. מנגד, הציפיה שיתפקדו בצורה מושלמת ­ תחת הנחת היסוד בתורת המגננה שקו המגע לעולם ייפרץ ­ היא לא ריאלית. "חיילי הנדסה קרבית שנפגעו בעין­עריק כלל לא הוכשרו למשימה כזו, וגם לא המילואימניקים שנהרגו השבוע", אומר נייגר. "צה"ל נדרש היום לבצע בשטחים עבודות של יחידת סיור משטרתית בתנאי לחימה קשים. קשה לצפות מהם שיגשימו את המיתוסים שבנינו על יכולתם ההירואית של הצנחנים או גולני, שמתאימה בכלל לסוג אחר של לחימה".מדבריו של נייגר משתקפות שתיים מהבעיות העיקריות, איתן מתמודד צה"ל כיום: הציפיה האדירה שינצח, וחוסר ההתאמה של צבא היבשה למשימתו. אלוף (מיל.) דני יתום אינו מתרגש מהתחושות הקשות בציבור, שחרד משחיקה קשה ביכולתו של צה"ל. "אנחנו נוטים לשכוח, אבל תמיד התבכיינו. זה האופי שלנו", הוא אומר. "אמרנו שקשה במלחמת ההתשה, ביום הכיפורים ובלבנון. גם אז לא הכל היה בסדר, ולעולם יהיו תקלות. החוכמה היא להפיק מהן לקחים, ולמנוע את חזרתן". בעיית האימונים והתאמתם לשטח אבל סוגיית המחסומים מותירה תחושה שהלקחים אינם מופקים, בוודאי לא במהירות מספקת. נייגר אומר שבהשוואה לצבאות זרים ­ ובוודאי שלכל אירגון אזרחי בסדר גודל כזה ­ צה"ל משתנה במהירות רבה, ובהתחשב בגודל, בכבדות ובהיותו ארוגנטי וכבול במסורות, אי­אפשר לצפות ממנו לעבוד באלתורים, ובוודאי שלא לעמוד בקצב של המחבלים. מנגד, גם הוא סבור שצה"ל לוקה בתחומים רבים. למשל, בהיעדר מקצועיות צבאית אמיתית, במחסור בניסיון גזרתי מצטבר, ובבעייתיות בכל הקשור להתאמת הכוחות למשימתם.כך, דו"חות שחוברו כבר לפני מספר שנים על מצב הצליפה והקליעה בצה"ל הציגו תמונה בעייתית, הדורשת תיקון מיידי בכל הקשור לכמות, לאיכות, לאימונים ולאמצעים. השינוי בנושא נעשה רק עתה, תחת אש, מאוחר ומעט מדי. המומחים סבורים כי זה גם אחד ההסברים לכך ששוטרים, בהם גם 'עכברי משרד', מתעשתים מהר יותר מהחיילים בהיתקלויות מול מחבלים.סוגיית הצליפה והקליעה היא רק סימפטום לבעיה רחבה בהרבה (שכבר נסקרה במוסף זה מספר פעמים בעבר), בכל הנוגע לליקויים של צה"ל בצד ההתקפי. אהוד יתום, לשעבר מבכירי השב"כ, אומר כי הצבא צריך להיות יותר יצירתי ויוזם, וש"התקפיות תסייע גם למגננה". הוא סבור גם שיש לשלב יותר את היחידות המיוחדות בלחימה, "בסוג של מבצעים שכולנו השתתפנו בהם בעבר, כמו שדה התעופה בביירות ו'אביב נעורים'".במידה רבה, היעדר ההתקפיות היא פועל יוצא מהעובדה שלצה"ל אין כמעט יחידות היודעות באמת להילחם בטרור. מרבית היחידות הסדירות ­ ועל­אחת כמה וכמה יחידות המילואים, שדרוש להקצות להן יותר אימונים וציוד איכותי בהרבה ­ מוכשרות לדבר אחד, ונדרשות לבצע דבר אחר לגמרי. שריונר שאומן להילחם ברמת הגולן, פשוט לא יודע לתפקד במחסום (וגרוע מכך, הוא נוטה לתקלות, כמו ירי פגז הטנק שהרג השבוע בשוגג שישה אזרחים ברמאללה), ואפילו חי"רניק מתקשה להחליף את הבולדרים של לבנון בסימטאות מחנות הפליטים בשטחים. מי שהבין זאת היטב היה מח"ט הצנחנים, אלוף­משנה אביב כוכבי, שכדי למזער פגיעה בחייליו שהוביל את "התנועה דרך הקירות" במהלך הפעולה בבלאטה. את השיטה עצמה הגה סא"ל איל וייס ז"ל, מפקד 'דובדבן' שנהרג בחודש שעבר, כאשר תיכנן מבצע שלא יצא לפועל, במחנה פליטים אחר.גרוע מכך, הפעילות בשטחים פוגעת קשות בהכשרה הייעודית של הכוחות הללו. אחד הבכירים אמר השבוע כי הוא "לא רוצה אפילו לחשוב באיזה מצב נגיע למלחמה הבאה", על­אף ש"אין לי ספק שננצח, אבל במחיר כואב מאוד". לדעתו, מערך המילואים מצוי במשבר אמון, שחובה לטפל בו מיד. ליפקין­שחק מסכים עם הדברים, ואומר ש"אצל חיילי המילואים קיימות תופעות לא טובות, כי אנשים חשים שאינם מופעלים נכון, אינם מצויידים כראוי, ושהם באים למקום שלא מאורגן כמו שצריך". בעיית לקיחת האחריות התחושות הללו, מסתבר, נכונות גם בצבא הסדיר. קצין בכיר הביע השבוע פליאה על עצם השאלה האם הצבא פחות טוב מכפי שהציבור חושב. "בוקר טוב אליהו", אמר. "מה חשבתם, שהכל פה זה 'קארין איי'?"לדעתו, בצבא היבשה יש איים של בינוניות בקרב המפקדים והחיילים, והדבר בא לידי ביטוי במבחן התוצאה. הבעיה העיקרית לטעמו, היא בפיקוד שלוקה במנהיגות "מהסוג הקלאסי". הקצין הצביע על האירוע האחרון בוואדי חרמיה, ותהה כיצד אף קצין בכיר לא דיבר אחריו לציבור, וזאת "בניגוד לחינגה התקשורתית" שעשו הבכירים אחרי לכידת אוניית הנשק. "האמנם שכחנו את הכלל הבסיסי, שקרדיט נותנים למטה, ואחריות לוקחים למעלה?", תהה."במקום להשאיר את חיילי המחסום להיאבק לבד מול הטענות הקשות, היה צריך לעמוד באומץ ולומר את האמת לציבור. זו חוכמה קטנה ליהנות מתהילת השייטת, וחוכמה הרבה יותר גדולה ­ שחסרה אצלנו ­ לשקוע בבוץ יחד עם חיילי המחסומים".הבכיר, ולא במקרה, לא נקב כאן מפורשות בשמו של הרמטכ"ל, על­אף שהדברים כוונו אליו. בצה"ל ­ וגם במשרד הביטחון ­ לא ממש מרעיפים מחמאות על מופז, שנאלם בכל האירועים האחרונים.כמה בכירים לשעבר סבו רים כי סוגיית האחריות מחלחלת למטה, ומשפיעה על תפקוד הכוחות בשטח. לדעתם, דווקא בשעה הזו צריך צה"ל מנהיגות חזקה, שתאמר לחיילים ולציבור את הקלישאות השחוקות (אך הנכונות) ש"כשחוטבים עצים ניתזים שבבים", או בפשטות: תקלות קורות. הם סבורים כי הנהגת צה"ל חייבת להאיץ את ההפנמה ­ שנעשית רק עתה, ובאיטיות ­ שמדובר בלחימת גרילה, הדורשת התאמה מיוחדת.אל"מ (מיל.) קובי מרום, לשעבר מח"ט הגזרה המזרחית בגבול הצפון, אומר כי הצבא חייב לשנות לאלתר את דפוסי החשיבה בכל הקשור לשטחים. "החיילים במחסומים חיו בתחושה שמקסימום ייזרקו עליהם אבנים, ונתקלו בגרילה נחושה ומאומנת", הוא אומר. "בלבנון שילמנו מחיר כבד עד שהבנו שקורה בשטח משהו אחר, חדש ומסוכן בהרבה, והאסימון חייב ליפול עכשיו ומיד, כדי למזער את המחיר שעוד נידרש לשלם בשטחים".במקביל, אומר אחד הקצינים, המנהיגות צריכה לסחוף את צה"ל לתקוף ולא להתגונן, לעשות את זה נכון, ולעמוד באומץ מול הדרג המדיני, לדרוש תכלית ללחימה, או לפחות הגדרת משימה ברורה, ולהתנגד למשימות שעצם הגיונן מוטל בספק. למשל, הצבת מחסומים לצרכים פוליטיים, כאשר ישנן דרכים טובות יותר להגן על הכבישים ועל חייו של מי שנוסע בהם. 0 בני פלד, נביא זעם כדרכו, סבור כי במצב הדברים הקיים הצבא פשוט מאבד את דרכו. "הקהילה שלנו גידלה כוח צבאי אדיר, שהוא אמנם החזק ביותר במזרח­התיכון מבחינה טכנית­צבאית, אבל אין לו שום יעד או מטרה", הוא אומר. "זה צבא שהחיילים שלו נהרגים בלי סיבה, ואפילו האימהות שלהם בשחור לא ממש יודעות על מה הם נהרגו ולשם מה".פלד מפנה את טענותיו בעיקר לדרג המדיני. דני יתום מסכים עימו, ואומר שהיעדר אסטרטגיה גורם לכך שלצבא יורדות פקודות מבולבלות, שגורמות גם לכשלים בביצוע. בכירים אחרים מסכימים עימם, אך טוענים שגם בצה"ל­פנימה יש הרבה מה לעשות.גם ראש הממשלה ושר הביטחון (שאינם שבעי רצון, בלשון המעטה, מביצועיו של הצבא הסדיר) מסכימים עימם. וזה יהיה אחד המדדים העיקריים, שעל­פיו הם יחליטו מי יכהן כרמטכ"ל הבא.yoavli@maariv.co.il