חלודים לא רק לממשלה אין אסטרטגיה. גם לתקשורת אין רון מיברג 08/03/02 זה היה שבוע שבו היו אמורים עיתונאים בכירים, כאלה שהעם מצפה למוצא פיהם בתקווה שימצאו בכתביהם הד מעמקים לתחושותיהם הייצריות והכמוסות ביותר או לדעה שתוציא אותה מכליהם מזעם, לנצור את מקלדתם, אלא אם היו חמושים במידע לוהט ועדכני מהסוג שמספק תום פרידמן לעיתונו ('ניו יורק טיימס'), או בדעה טריה, נוטפת תובנה חדשה ומרעישה, בדבר ה"מצב". כזאת שלא חזרו עליה לעייפה ועד זרא בשנה וחצי ולא מיחזרו, בווריאציה כזאת או אחרת, פעמים רבות מדי, כולל דעה והיפוכה הסימטרי, כשהם קשובים לקרקושי הבטן שלהם ובונים על זכרונו הקצר של הקורא.האמת העצובה היא שכולנו מחויבים במיכסת מילים שבועית. כולנו מוציאים מהעיתון את לחמנו, וכולנו מבקשים להשאיר את חותמנו. ככל שהשבוע סהרורי, מהלך אימה, מבוקע ומבשר על עליית מדרגה (שהוא מונח שגוי לירידה נוספת במדרגות לגיהנום), כך איננו רוצים להיעדר מעמודים אלה. מישהו עוד עלול לגלגל שמועה שפיטרו אותנו.העובדה שגם אני מלהג כאן ­ קרוב לוודאי שבתבונה פחותה מחברי המלומדים ­ מעידה שיצאתי לבקר גם את עצמי. מתישהו בעתיד, כאשר סוללת היסטוריונים ומקצועני תקשורת ייצאו לחקור את שקרה כאן בשנת 2002 (ובואו נודה שאפילו השוטה הגדול בינינו אינו יודע את הסוף), הם יגלו שלצד תיפקודה הלקוי של הממשלה, עד כדי הבאתנו אל פי אסון לאומי, גם התקשורת, אותה ישות גאוותנית, דעתנית ונטולת דקויות, לא הצליחה להיערך כראוי כדי להתמודד עם המצב החדש, וטיפלה בו בכלים מיושנים שבעיתונות מודרנית בעולם נטשו זה מכבר בהסכם קח­תן מוגדר בין הטלוויזיה והעיתונות הכתובה. לא רק לממשלה אין אסטרטגיה, אופק מדיני ויעדים מוגדרים שעליהם היא יכולה להפעיל את הצבא. גם לתקשורת אין. לכן מתנהלים מצביאיה וחייליה מיום ליום, ומשבוע לשבוע. ממחזרים עד זרא את דעותיהם הידועות, מימין ומשמאל. טורחים לנסות ולתאר עבורנו את שהתרחש במטבחונים, בהביטאט, רגבה ואחרים. נודדים כמוכי סכיזופרניה מאמירות מתלהמות בנוסח לתקוע להם עד הסוף ולמוטט אותם, ועד להחזיר להם כל שעל אדמה עד האינץ' האחרון. אינני רוצה להיות העיתונאי ­ ונדמה לי שאינני לבד בסיפור הזה ­ שסטודנט חרוץ לתקשורת ייקח את שכתבתי בשנה האחרונה, רק כדי לגלות שהבעתי דעות סותרות ומנוגדות, מאפי איתם ועד יוסי שריד.במציאות שבה הטלפון הסלולרי הוא גם גלשן אינטרנ ט נוטף חדשות, והקשת כוכבית ומספר מסוים גורמים לנייד ללאוט באוזנינו את העידכון החדשותי האחרון מאולפני גל"צ, הפכה התקשורת לחזות פני הכל. הדפסת עיתון יום חול לרוחב (כמו מעטפת החדשות של יום שישי) היא סוג של שפה. גיוס נחום ברנע ושמעון שיפר (ביחד) או בן כספית (לבדו) והקצאת מקום לדעה מאת יואל מרקוס ביום חול, מעידים על מינעד החשיבות שהעניקו עורכי העיתון לאירועי היום הקודם. שליחת עיתונאיות להתפייט ליד הקברים הפתוחים, גם היא חלק מהז'ארגון הדיבורי עליו הוסכם בין העיתון לקוראיו. גביית טקסטים ממאיר שלו, סמי מיכאל, עמוס עוז, דוד גרוסמן ואחרים, כמוה כהכרזת מלחמה. אצלנו רק אנשי רוח ­ חלילה לא מי מאנשי המערכת ­ ראויים לנקוט במילים גבוהות וקשות באמת. הם נהנים מרשיון פואטי שהעיתונאי הישראלי טרם קיבל מעורכיו. שלא לדבר על הלוגואים הזועקים, עשרות העמודים המבקשים להתמודד עם השכול, הסיפורים האישיים מאחורי המיתות המשונות והפואטיקה הבלתי­נסבלת של הטרגדיות. החלל מאתמול איבד יד במלחמת יום כיפור, שכל את אחיו בלבנון ואביו מת משברון לב. הכל כנראה ראוי לדפוס. אבל רק חבורת המומחים שאותה אני ממנה בעינ י רוחי בעוד עשרים שנה לבדוק את הימים המסויטים הללו, תדע להצביע על היחס האמיתי בין תועלת לנזק, בין העצמת וטיפוח הדכאון ושברון הלב להיעדר עידוד ומענה אינטליגנטי הולם. הסיפור ייגמר בבכי אף אחד, אבל ממש אף אחד, כולל ברנע, שיפר, שיף, כספית, אורן ואחרים, אינו יודע ­ בשורה התחתונה כוונתי ­ יותר מאשר יודע האזרח הישראלי המצוי על הצפוי לנו ועל כיצד ייגמר הסיפור הנורא הזה. מצד שני, כל הנ"ל, כולל האזרח המצוי, יודעים, מי מקרעי מידע ורקע של עשרות שנים, ומי מתחושות בטן, גם הן עתיקות כימי הקוממיות, שהסיפור ייגמר בבכי. השאלה, לטעמי, היא האם השכילה התקשורת להפנים את המצב החדש, את הכספיתיות, הארעיות והתזזיתיות של המצב הנזיל, הלקיח והמסלים, ולייצר לו תשובה שהיא יותר משני המודוסים שעל פיהם היא פועלת: תיעוד טרחני ונטול תובנה, חוץ מאשר בדיעבדית, של מי אמר למי, כיצד קיפל פואד את אריק ושמעון את שניהם; וים הדעות האפוקליפטיות הנצמדות לשני חופים: השואה שנמיט על עצמנו אם לא נכריע את הרשות ואת הטרור; והשואה שנמיט על עצמנו אם לא ניסוג, נשליך את נשק הכיבוש החלוד ונקים לפלשתינים מדינה עצמאית, עכשיו ומיד.המוצלחים בינינו, והם אינם רבים, מצליחים לייצר דקויות, לקלוע לדעת רבים, לשחרר שסתומים שעומדים לפקוע ולזכות לתשואות או למכתבי נאצה. רובנו מזגזגים כמו כדורים על שולחן בילי ארד, מחפשים מתחילת השבוע את האמירה שנשווק בסופו. בגילוי נאות, אני למשל חשבתי השבוע לקרוא להדחת הרמטכ"ל מופז, לכבוש את השטחים, לסגת מהם, להכריז על הימים הללו כעל עת מלחמה, בתקווה שהשימוש בטרמינולוגיה הנכונה יגרום לנו להתעורר ולצאת קצת מ'ארקפה' כדי למלא שקי חול דמיוניים ולהדביק חלונות. כאשר הבנתי שבדרך זו או אחרת כבר אמרתי את הדברים האלה כולם, עלה בדעתי שזאת הבעיה. איפה שאין מנהיגים משכמם ומעלה; איפה שאין תוכנית מסודרת חוץ מאשר לדרדר את המצב עד סופו המר; איפה שלימור לבנת היא מצביאה ומתן וילנאי אמור להקשיב לנאומיה כאחרון הטוראים ­ לא נותר לעיתונות אלא לשקף את המציאות. כאשר המציאות מזגזגת, הזויה, סהרורית, אלימה ופסיבית ברובה, שוקעת התקשורת בביצת חדלון שמקרקעיתה העכורה היא מדווחת ומפרשנת בעזרת שנורקל מחרחר, את מיכסתה היומית. בשבוע הבא תהפוך את דעתה ועורה. אף אחד לא יזכור. החטאים שלצד המחדלים חוסר יכולת להתארגן, לגעת בערכי גדולה המתנשאים מעל המציאות המייאשת, וההיצמדות הסוטה להנחלה מוגדלת פי כמה של את הקורות אותנו, אינו חטא. הוא מחדל, וככזה הוא משקף את רוב אורחות חיינו. שינוי דרמטי אינו צפוי בקרוב. אבל לצד המחדלים נעשים גם חטאים. גם שם ­ אולי בגלל שבימים קשים בני ישראל ערבים זה לזה ­ לא מושת הכלל הבסיסי של שכר ועונש. על רקע אוזלת היד הזאת, יכול היה עוזי פלד, מנכ"ל 'טלעד', להחליט במוצאי­שבת, בעת התרחשות הפיגוע בזמן אמת בשכונה חרדית בירושלים (אינני מצליח להשתחרר מהתחושה שהחלטתו לא היתה קלה אילו היה מדובר ברמת אביב; חרדים הרי אינם צופים בטלוויזיה), להקצות חלק יחסי ממסך הטלוויזיה לשידור משחק כדורגל. היחסים בהם בחר פלד, רבע מסך כדורגל ושלושת רבעי פיגוע, מעידים לכאורה על שיקול דעתו הנבון. הרי יכול היה להיות גם ההפך. אבל רק אחרי שהסתבר לפלד שיש בפיגוע חללים רבים, הוסר כר הדשא הירוק שתיפקד כוואליום מרגיע בכפיפה אחת עם להבות האש הגבוהות. למחרת מילמל פלד דברי הסבר רפים בדבר הצורך לא לשנות אורחות חיים (כלומר לסחוט בימי צנע את הכנסות הפרסומת האחרונה). במדינה מסודרת, אמריקה למשל, שם שולט גוף ממשטר בתקשורת, ה­'אף.סי.סי', היה פלד מאבד את רשיון השידור שלו ועולה למשפט. המדינה היתה מנקנקת אותו עד הסוף.עודד בן­עמי, שדר החדשות של ערוץ 2, היה בעבר דובר צה"ל והוקפץ לדרגת תת­אלוף. האם מי שהחזיק בתפקיד דברור צה"ל והוא תא"ל (מיל') מסוגל להפוך עורו ולנהל משדר חדשות מקצועי, קורקטי וביקורתי? ­ אינני בטוח; רון בן­ישי, הפרשן הביטחוני של ערוץ 1, שגם הוא הוקפץ לתא"ל, היה מפקד גל"צ. האם לא לוקה פרשנותו בחיבור יתר למקורות הטובים והאינטרסנטיים שנותרו לו בצבא? ­ לא בטוח; מנכ"ל רשות השידור, רן גלינקא, היה מפקד השייטת. נחמן שי, המיועד ליו"ר רשות השידור ודמות תקשורתית בולטת, גם הוא ממוקפצי תא"ל לתפקיד דובר צה"ל. וכן הלאה. הפקרת השידור הפרטי והציבורי בידי אנשים אלה, גם אם יעברו בדיקות פוליגרף, היא מעשה ירוד המעיד על שיקול דעת מעורב וארוך טווח.הדוגמה הבולטת ביותר השבוע לכאוס התקשורתי שבו אנו שרויים, התנהלה באולפן "פוליטיקה" בערוץ 1. זאב שיף, פרשן בעל מוניטין ושקול בדרך­כלל, שדן מרגלית הציפו בדברי שבח, כתב השבוע ­ והשמיים לא נפלו ­ שבעתיד יחוסלו משפחות מחבלים שפגעו בישראלים. קשה היה להבין האם מדובר במידע שהגיע לידי שיף או בפרשנות יצירתית שלו למצב. אם לא די היה בזאת, טרח שיף להרחיב את היריעה בשידור חי, כאשר הבהיר שגם מכוניות תופת צה"ליות יוחדרו לערים פלשתיניות. קצינים רבים מדי ­ דן שומרון, מאיר פעיל, אורי שגיא, אריה אלדד, מתן וילנאי ואחרים ­ קיבלו שם פתחון פה. שעה שפחות מדי אנשי רוח וסתם ישראלים שפויים ובעלי טווח ראייה ארוך, נעדרו מהאולפן. אלמלא יושרו האינטלקטואלי של שגיא, שקרא לרעיון הטרנספר סוף הציונות, קשה היה לעכל את שהתנהל באולפן. פתאום, כמו דמות העולה באוב, שודרו דברים שנשא אהוד ברק בכנס פרטי ושמצלמות 'פוליטיקה' הצליחו לתעד. אחרי חודשים של אובדן חושים ומחשבות אובדניות, נשמעו דברי ברק ­ שהמליץ על האפשרות השלישית: ליזום מהלך המתעלם מהמצב הקשה בשטח ונוקט בפעולות המייצגות את האינטרס הישראלי בלבד ­ כאמירה התבונית, המבריקה וההגיונית שנשמעה אצלנו. היא שאמרתי: אנחנו סותרים את עצמנו כל הזמן. לפני שנה בלבד הייתי מוכן לפרק את ברק במו ידי. ביום שלישי הוא חילץ ממני געגועים ליושרו, לשכלו ולחשיבתו המקורית. li.oc .viraam@grebiam