עשיתי המון שגיאות בחיי ואני גאה שאת רובן תיחקרתי עם עצמי
תא"ל (מיל') רן פקר- רונן, חתן פרס יגאל אלון. הצצה לחיים הפרטיים מאוד של מפורסמים

11/03/02
רן רונן­פקר היה, ועודנו מיתוס מהלך של חיל האוויר: טייס יפה תואר שהפיל שבעה מיגים, תת­אלוף (מיל') שפיקד על בסיסים וטייסות ונאלץ לוותר על חלומו להיות מפקד חיל האוויר. במשך שנים התנהל פולמוס בשאלה אם אכן נעשה לו צדק. יריביו לא שקטו עד שמועמדותו לפיקוד על החיל הוסרה. פקר מכנה את הפרשה "העלילה שהרגתי שבוי ערבי".בלב כבד הוא פרש מחיל האוויר ופנה לעיסוק אזרחי. "מה שכואב לי מכל הוא שהמפקדים שחשבתי שעומדים לצידי כחומה בצורה התגלו במערומיהם", הוא אומר. "עמדתי על כך שהעניין ייחקר עד תום, וכך היה. התיק נסגר ללא כל אשמה נגדי".הוא הפסיק לטוס במסגרת חיל האוויר לפני 11 שנה, כשהיה בן 55, הגיל המירבי שבו מקורקעים טייסי החיל. כיום הוא מטיס מטוסים אזרחיים, אך לא חולם על רכישת מטוס פרטי. "בשביל מה? זה מיותר. שעת טיסה באף­16 עולה 25 אלף דולר וחבל לבזבז את זה על גנרלים. שיטוסו רבי הסרנים והסרנים שעושים את ההפלות".לראשונה פגשתי את אותו בבסיס תל נוף ב­1966, כבוגר קורס טיס שהפליא בתרגילי אירובטיקה מול קהל של מוזמנים ביום העצמאות, והאשה הצנועה שישבה לידי אמרה: "זה הילד שלי". בימים אלה הוענק לו פרס יגאל אלון, שחולק השנה לשניים: לרות דיין, על מפעל חיים, ולרן רונן­פקר, על הקמת עמותת "צהלה" (צה"ל למען הנוער), פרויקט חונכות לבני נוער בבתי­ספר תיכוניים. לחברים שפועלים לצידו הוא קורא "צבא המתנדבים", ולמרות שהוא טיפוס מוחצן הוא עוסק במלאכת ההתנדבות הזאת בצניעות, כמעט ללא כיסוי תקשורתי. את מקום הטיסות והטייסים מחליפים עכשיו הנערים והנערות שהוא טורח להחדיר בהם ערכים עד לגיוס.רגע השיא בטקס היה כאשר פקר ניגש אל עזר וייצמן, מורו ורבו מתקופת חיל האוויר, כדי לקבל מידיו את הפרס ושניהם נעזרים במקל הליכה, כל אחת מסיבתו שלו. וייצמן, שלא ויתר על ההזדמנות למעשה קונדס, פתח בדו­קרב של מקלות עם חניכו, ופקר הגיב במכת נגד. כשנדמו קולות הצחוק של הקהל הוא סיפר על 700 נערים ונערות, ב­40 קבוצות שמופעלות במסגרת העמותה, "ואני משווע למתנדבים: עורכי­דין, רופאים, מנכ"לים ותעשיינים", אמר פקר בפנותו לקהל. וייצמן הציע באותו מעמד לקרוא לעמותה "מפעל רן". ואגב, כל 70 המתנדבים שלו הם קצינים וקצינות במילואים, בהם 25 אנשי חיל האוויר שזה תשע שנים הוא משמש להם דוגמה אישית.חברים מספרים על פקר שהיה נכנס לאופוריה כשהיה משחזר קרבות אוויר. מתוך 27 שנות שירותו בחיל הוא ביצע 700 טיסות מבצעיות והיה רק שמונה חודשים במפקדה. הוא הפך לחלק מהמיתוס של חיל האוויר כשנטש את המיראז' שהטיס בצורה כזאת שאיפשרה למטוס לנחות על גחונו במקום להתפוצץ. לאחר מכן המטוס תוקן והוחזר לשירות. המקצוענים מגדירים את זה כפלא פלאים.
הבית, המשפחה, החברים
שלושת ילדיו נולדו בבסיסי חיל האוויר. אורית הבכורה, מורה ומחנכת, נישאה לטייס F­16 וכמו אמה גם היא ילדה שלושה ילדים בבסיסים ונדדה עם בעלה כבר לבית ה­12 שלהם ("איתנו היא נדדה ל­13 בתים. תארי לך, לנדוד בין 25 בתים"). הבן זוהר, ששירת כסמג"ד בשריון במלחמת לבנון, הוא סמנכ"ל בחברת תקשורת סלולרית. הבת מיכל, שכמו אחותה שירתה כסמלת מבצעים בחיל האוויר, היא רופאה בביה"ח שערי צדק. פקר הוא סבא לחמישה נכדים. העיסוק של חתנו אבי, טייס אף­16, אינו מעורר בו דאגה, "כי טסתי איתו. הוא מצוין ואני גאה בו".לאחר שהפקרים החליטו סופית להתגרש אחרי 30 שנות נישואים הוכנסו לתמונה גם הילדים, שליוו את הוריהם לאורך כל התהליך הכואב. "אני בהחלט גאה על הדרך שעשינו. אנחנו חוגגים חגים וימי הולדת יחד עם בני הזוג שלנו, ואת ליל הסדר ברור שנעשה כולנו יחד", הוא אומר.­ זה לא נראה לך קצת מוזר?"בכלל לא. הכל טבעי ואין שום אי­נעימות. אנחנו מטיילים יחד בחוג 'שבט' וחוגגים אירועים ביחד. אנחנו ביחסים מצוינים, בעיקר למען הילדים והנכדים".חיי החברה שלו ממשיכים להיות אינטנסיביים, כאילו מעולם לא פרש מחיל האוויר ו עדיין הוא אותו טייס עליז ואנרגטי. לצד היכרויות בעולם וחברויות עם אנשים שאינם "חיל אוויר נטו", כדבריו, הוא קשור מאוד לחבריו הטייסים הוותיקים, שרובם מאוגדים בחוג "תשרי" ובחוג אחר, של מפקדי בסיסים. ההסבר שפקר נותן לדבק החזק שמחזיק אותם: "הדור שלנו אולץ להילחם בשש מלחמות ואיבד הרבה חברים שנפלו, ממש לידו, וכל הזמן מלווה אותך ההרגשה שאתה לא היית טוב מהם אלא בר ממזל. הידיעה הזאת הופכת אותך לקשוח, אך גם רגיש מאוד לערך החברות. מכאן גם הקשר הזה עם המשפחות השכולות. זה פשוט משהו שזורם אצלך בדם. אני, למשל, לא יוצא מהארץ בחודשים יוני ואוקטובר, בגלל האזכרות שנערכות אז לחברים וכדי להיות עם האלמנות והמשפחות".­ מדוע לא הלכת לתפקיד ציבורי?"כשחזרתי מלוס אנג'לס (שם הוא שימש שלוש שנים כקונסול כללי ­ ת.א.) קיבלתי הצעות מאוד קוסמות, אבל לקחתי החלטה אישית אסטרטגית שהיתה מאוד קשה בשבילי, לא ללכת לתחום הציבורי".­ כי הרגשת שאינך מתאים?"אני לא מאמין שלא הייתי מצליח אילו היו נותנים לי תפקיד, אבל אמרתי: לשקר אחרים זה לא יפה, ולרמות את עצמך זה אסון. תסתכל לעצמך בעיניים. האופי שלי זה לעסוק ביצ ירה, בעשייה", אומר פקר.זה כשנה הוא מתמודד עם פציעה קשה. "זו היתה תאונה ימית, בים התיכון, על סירת מירוץ מסוג 'סיגרד', שהיא הסירה המהירה בעולם. מישהו נהג בה והסירה קפצה וכולנו עפנו. אני פוצצתי לי את עצם הירך וכבר יותר משנה אני מתמודד עם הפציעה בכל דרך אפשרית: שוחה, עושה פיזיותרפיה, שיטת אלכסנדר, אולטרסאונד. נסעתי ללוס אנג'לס לניתוח, ואני ישן עם שתי אלקטרודות צמודות לירך ובטרייה צמודה לברך, אבל אני לא מוותר. זה אתגר בשבילי. נשבעתי שהרגל הזאת תהיה בריאה".­ תקבל דמי ביטוח בגין הפציעה?"שלילי. בעל הסירה, שגם נהג בה באותו יום שישי חורפי סוער, הוא נכה צה"ל שאיבד את יד ימינו במלחמת יום כיפור. עקב כך, ולמרות הלחץ האדיר והבלתי מתפשר של סוכן הביטוח ועורך הדין שלי, סירבתי להגיש תביעה. נתתי להם הצהרה בכתב ש'אני, רן פקר, לעולם ואף פעם לא אתבע נכה צה"ל שאיבד את ידו בקרב', ובזאת נסתיימה הפרשה מבחינתי".­ אתה מודע לשגיאות שעשית בחייך?"עשיתי המון שגיאות בחיי, ואני גאה שאת רובן תיחקרתי לאחר מכן עם עצמי".­ גם בתחום האישי­פרטי?"בהחלט, אבל אין טעם לפרט", אומר פקר בטון של 'עד כאן'.כמי שמוקף תמיד באנשים הוא נוצר את הפרטיות שגילה לאחר שנות השירות הארוכות. "נושא החברות מאוד יקר לי, אבל אנשים טועים כשהם חושבים שיש להם הרבה ידידים. לאדם מאושר יש מעט חברים קרובים שאפשר לספור על אצבעות יד אחת. זה הכל. אני מאוד גאה בכמה חברים קרובים שאם ארים אליהם טלפון ב­2 בלילה הם תמיד יעמדו לצידי. כמו, למשל, צורי שגיא, אלי גיל ('דאוד' מ'הבית האדום' במוצא), נתקה ניר, יאלו שביט, מוטי הוד, חמי שמול, אמנון אבידן ועוד".­ איך אתה בבית ובמטבח?"פעם אחת הכנתי לעצמי תה וסנדוויץ'. עזבי, גם כשהילדים היו קטנים לא הייתי בעל עוזר. בגלל הנסיבות הייתי משוחרר. היום באה לכאן עוזרת פעמיים בשבוע ושוב אני פטור".­ מה עשית ב­150 החליפות שהבאת מלוס אנג'לס?"נפלה טעות דפוס בראיון איתי עם שובי לארץ: הבאתי רק 50 חליפות. 30 מסרתי לניקוי ונתתי כתשורה לקהילה הרוסית, באמצעות שומר הלילה בבית המשותף בנוה אמירים שבו אנחנו מתגוררים. 20 החליפות הנותרות, כולל שלוש חליפות 'בלק טיי', עדיין תלויות ללא שימוש, כמו חיילים, בחדר הארונות".­ מהו האוכל הכי אהוב עליך?"סלט ירקות ערבי קצוץ דק­דק עם לימון. בכל המסעדות שבהן אכלתי בחו"ל לא השגתי סלט כזה. ואני אוהב דג מושט מטוגן קריספי, אבל באחרונה עברתי לדג בגריל".­ איך אתה מתמצת את מטרת "צהלה"?"הפרויקט עוסק בחינוך משלים, מעניק לנוער תחושת ערך עצמי ומייצר אזרחים תומכים, טובים יותר, וכל זה בעזרת שיחות וסיורים".
העבודה, הקשרים, הכישורים
עוד כמה דברים שלא ידעתם על רן פקר:את אשתו לשעבר, חרותה, הוא הכיר בגיל שמונה, כשהיא היתה בת שבע. הם התחילו לצאת בגיל 14 (שלו) ו­13 (שלה), נישאו כשהיה בן 21 וחצי והתגרשו אחרי 30 שנה.כיום הוא מתגורר עם חברתו לחיים, מלי ברונשטיין, זמרת ובוגרת משפטים שעוסקת באופנה ומאחוריה שהייה ממושכת בניו­יורק. חרותה, אחות במקצועה, מנהלת את מכון העיניים במרכז הרפואי ע"ש שיבא בתל השומר וחיה עם חברה לחיים, פרופ' גיורא טרייסטר.ההורים של רן וחרותה היו ממקימי כפר ויתקין ומושב חרות.בעקבות פרשת "השבוי הערבי" הוא הפסיק לומר 'שלום' לאחד הטייסים. לאחד בלבד. הפצע שהותירה אותה פרשה הגליד, אבל הוא לעולם לא יסלח לאותו טייס על מה שעולל לו. "אילו הייתי מפקד החיל הייתי מעיף אותו, בגלל פחדנות", הוא אומר.לדבריו, הפרשה השפיעה קשות על בריאותה של אמו, שנפטרה כעבור שנתיים. "הפרשה ההיא גם גרמה להרס המשפחה שלי. זה קרע אותנו. חרותה אמרה שאני צריך להילחם יותר. ההיסטוריה עשתה לי עוול, אבל למדתי לא לגרד את הפצע הזה".בתקופת שירותו כקונסול כללי בלוס אנג'לס, מטעם ממשלת הליכוד, הוא נהג לומר ש"להיות מפ קד טייסת זה פי אלף יותר מעניין", אך בכל זאת חזר משם עטור תהילה.אילו נערכו בחירות היום לא ברור לו למען מי היה מצביע.יש לו חיתוך דיבור פיקודי­צה"לי. הוא אלוף ביצירת קשר ישיר אישי ואמן ביחסי ציבור עוד מימיו כמפקד בסיסים בחיל האוויר, כאשר אמנים רבים נלחמו על הזכות להופיע בהתנדבות במסיבות החיל.הוא לעולם לא ישתה כוסית כשאין עימו חברים והוא מודה שאינו יודע לשתות. "שתיין הוא זה שגם יודע לשתות לבד", הוא אומר. "הפעם היחידה שהייתי כמעט שיכור היתה במסיבת הניצחון של ששת הימים במלון 'דיפלומט' בירושלים. כולנו שתינו אז שמפניה על בטן ריקה והיינו מאוד צהולים".ניהול עמותת "צהלה" נעשה מהמשרד הפרטי שלו בתל­אביב. מאז שחזר מהשליחות בלוס אנג'לס יש לו חברה לייעוץ וייצוג חברות זרות וייזום פרויקטים. בימים אלה הוא עוסק בפרויקט תיירותי באילת ובהשקעות של משקיעים זרים בתחום ההיי­טק. "המצב קשה אצל כולם. מי שאומר שקל, משקר", הוא קובע. "אישית, אני לא מתלונן".הוא בן למשפחת שטורמן, מלח הארץ, שבניה וקבריה פזורים ברחבי הארץ: בבית הקברות בעין חרוד קבורים בעל, בן ושני נכדים, כולם שטורמנים וכולם נפ לו במלחמות ישראל. "שירתנו יחד חמישה טייסים שטורמנים. ארבעה נהרגו, שניים מהם תחת פיקודי", הוא מספר. "אני היחיד שנשארתי בחיים, במזל, וזה מאוד משפיע, עד היום, על הקשר עם הארץ הזאת. אני בחיים לא אהיה מסוגל לעזוב את הארץ. עכשיו המצב קשה­קשה, וזה מחדד את האהבה. היו לי הצעות רבות לעבוד בחו"ל, וזה לא בא בחשבון".www.nashim@maariv.co.il




  
  
  
שמור במזוודהשלח לחברהדפסה
   עבור לפורוםכתוב לעורך
|
כתבו לנו
|
עזרה
|
תנאי שימוש
|
מנוי לעיתון מעריב
|
פרסום ב-nrg מעריב
|
|
ווידג'ט חדשות
|