הפסיכולוגיה החדשה, כתבה רביעית בסדרה שפת הגוף של הטיפול ליאת רון 13/03/02 העיתונאי שהגיע לאזור הפיגוע בדולפינריום כמה דקות אחרי שהמחבל התפוצץ שם, ראה כבר זוועות בחייו. הוא היה בקוסובו של מלחמת האזרחים וצפה בזמן אמת במלחמות בין השבטים באפריקה; אבל משהו בילדים המרוסקים על רחבת האספלט, גרם לשכבות ההגנה הנפשיות שלו לקרוס. התמונות רדפו אחריו לכל מקום ובכל שעות היום. בחודשים שבאו אחר כך, הפסיק לתפקד והפך לאדם רדוף.אחרי שפנה לפסיכולוג קונבנציונאלי, שלא שיפר אפילו מילימטר במצבו הקשה, הגיע למומחית באי.אם.די.אר, שיטה המתמחה בין השאר בטיפול בטראומות. הם חזרו ביחד אל הרגע ההוא. הפסיכולוגית הנחתה אותו להזיז את אישוני העיניים מצד לצד, תוך כדי העלאת הזיכרון הקשה ­ טכניקה שחזרה על עצמה בפגישות הבאות, שבמהלכן התחברה הטראומה הזאת למקרים קשים אחרים שהיה עד להם בחייו, עד לזוועות שחוו הוריו בשואה. אחרי כמה שבועות חזר העיתונאי לתפקוד רגיל, החליט להגר לארצות הברית ולעזוב את המקצוע.האי.אם.די.אר. שייכת לקבוצת טיפולים ממוקדים וקצרי מועד, השוברים את הטיפול הפסיכולוגי המסורתי בכך שהם מתייחסים לערוצים שונים: וורבלי ­ קוגניטיבי, רגשי ופיסי. הגישה מאגדת בתוכה אלמנטים משיטות טיפוליות שונות, המטפל אקטיבי ועוזר למטופל באופן הנעת התהליך, בניגוד לטיפול הפסיכולוגי המסורתי, שם נקבע קצב הטיפול על ידי המטופל.את התורה המאוד צעירה הזאת (בת 15 סך הכל) המציאה ב­1989 פרנסין שפירו, פסיכולוגית אמריקאית יהודייה. התברר לה שכשמזיזים את אישוני העיניים מצד לצד בזמן חשיבה על זיכרון טראומתי, המחשבה הקשה מתפוגגת. היא זיהתה תופעה, חלקה פסיכולוגית וחלקה ביולוגית, המקשרת נוירולוגית בין המתרחש במוח לזיכרון. המחקר הראשון שערכה היה על נפגעי טראומה, שכללו בין היתר פגועי הלם קרב מוויטנאם, נפגעות אונס ונפגעי תאונות דרכים, שחוו את הזיכרון הכואב שוב ושוב בצורה חודרנית, למשל תוך כדי שיחת חולין; דבר שגרם להם להרגיש כאילו הם נמצאים פיסית בשדה הקרב. הקושי להפריד בין המציאות הקונקרטית לטראומה, השפיעה על יכולתם לנהל אורח חיים נורמלי. תוצאות המחקר הראו, שלאחר שלוש פגישות כמעט כל המטופלים לא סבלו יותר מהפרעה פוסט טראומתית. "האי.אם.די.אר. לוקח זיכרונות טראומתיים ומנסה להפוך אותם לזיכרונות רגילים דרך תנועת העיניים, או כל גירוי אחר המעביר את תשומת הלב מצד לצד, כמו תיפוף על הברכיים לסירוגין", אומר ד"ר אהוד אורן, אחראי אזורי על בריאות הנפש בקופת חולים מאוחדת, פסיכולוג קליני ויו"ר "עמותת אי.אם.די.אר. ישראל". "אחרי מספר פגישות אדם מסוגל להסתכל על האירוע המקורי, אומנם לא כמו על צחצוח השיניים של הבוקר, אבל כמו על עוד אירוע מהעבר."הפגישה הראשונה נראית כמו אצל כל פסיכולוג קליני אחר, אבל בתוך הטיפול אני מנסה להיות מאוד ממוקד באירועים שאותם אני רוצה לעבד עם המטופל. לפעמים נוצר קושי כשהמטופל מדווח על חרדה כללית, אבל ברוב המקרים אנחנו מאתרים את האירוע הטראומתי מהר מאוד. הטיפול מביא לתוצאות מהירות יחסית במגוון גדול מאוד של בעיות כמו חרדות, התקפי פאניקה ופוביות, וכמובן בתסמונות פוסט טראומתיות. חשוב לי להדגיש שהאי.אם.די.אר. יכול לעמוד בפני עצמו, או לשמש כחלק מתהליך טיפולי אחר."כשעשיתי את הדוקטורט בבוסטון וקיבלתי שם גם הכשרה לטיפול קצר מועד, למדתי להתמקד במה שאנשים צריכים ורוצים. רוב האנשים רוצים תוצאות כי כואב להם, והם רוצים שיפסיק לכאוב. כשאתה רוצה תוצאות, אתה חייב להיות פתוח לשיטות חדשות. הבעיה המרכזית של מטפלים, שהם מרגישים מחויבים לש יטה מסוימת. בשונה מהנהוג בטיפול הקלאסי, אני אקטיבי במיקוד ללב העניין ובשימוש בטיפול מובנה תוך גילוי גמישות נדרשת".­ יטענו נגדכם שאתם מטפלים בסימפטומים ולא בבעיה."כל מי שאומר את זה, חובת ההוכחה עליו. מחקרים מראים שהשימוש בשיטה הביא לתוצאות חיוביות יציבות, לאורך זמן. אנחנו לא מתיימרים לעשות אוברול לבנאדם, למרות שאם מוציאים את המקל מהגלגלים, השינויים יהיו ללא ספק עמוקים".גם באמצעות ה"סומטיק אקספריינסינג", שיטה המתמודדת עם תופעות פוסט­טראומתית באמצעות שימוש בגוף, מנטרלים את המכשול בדרך לריפוי מקסימלי. ד"ר דני ברום, מנהל "המרכז הישראלי לטיפול בפסיכו­טראומה" ליד בית החולים הרצוג בירושלים, ובעל שם עולמי בתחום, הביא לארץ את ההתייחסות הממוקדת בטראומה בסוף שנות ה­80', ימי תחילת האינתיפאדה הראשונה. הרבה מאמץ ואנרגיה השקיע אז כדי לשכנע את הקולגות שיש מקום לטיפול באנשים הסובלים מחוסר תפקוד ברמות שונות אחרי חשיפה לטראומה, מה שהיום נראה כהכרחי כל כך.ממציא השיטה, פיטר לווין, חקר במשך שנים את התנהגות בעלי החיים ובין היתר חיות שעברו טראומה. המסקנה שלו היתה שהגוף יודע להשתחרר מטראומות ומתחים כל עוד לא יפריעו לו. "עם התפתחות האדם", אומר ד"ר ברום, "עברנו תהליך של התנכרות לגוף, וכשיש לנו תחושה גופנית לא טובה, אנחנו חושבים שזה מוזר ולא רצוי שהיא קיימת. היום אנחנו יודעים מה מתרחש בו מבחינה נוירוביולוגית בזמן טראומה. כשאדם צריך לשרוד, חלקים גדולים מהמוח יוצאים מכלל תפקוד ומה שמתפקד יותר הוא המוח הפרימיטיבי, שמפרש מצב של סכנה ומפעיל בהתאם מנגנון חירום. הגוף מתכונן למאבק, בריחה, או קיפאון, שעוזרים לנו לשרוד. "איך יוצאים מזה? צריך להשתחרר מעודף אנרגיה במערכת העצבים. מייד אחרי טראומה יש לנפגע מצד אחד המון כוח ומצד שני בלימה חזקה. חיות יוצאות מזה דרך תהליכים גופניים כמו רעד, הזעה, חום והתנשפות. כשיש פיגוע, בעיקר בישראל, רצים להביא כוס מים. אנחנו רוצים שהנפגע יפסיק לרעוד, ובכך, לפי התפיסה של לווין, אנחנו מונעים את תהליך הריפוי".הטיפול בטראומה מתבצע דרך התמקדות בתהליכים הגופניים, תוך שאיפה לא לעצור אותם. כמו במקרה של אשה שעברה תאונת דרכים והגיע למרפאתו של ד"ר ברום. באופן פתאומי, בלי שהיתה אפילו מודעת למכונית שהתקרבה אליה מימין, מצאה את עצמה בין שבר י הזכוכית והפח המעוך. בבית החולים אובחנו אצלה מכות יבשות בלבד, ואחרי 24 שעות שחררו אותה הרופאים הביתה. מאז היא סוחבת כאבים בכתף ימין ותחושה שהחלק הימני של גופה פגיע ולא בטוח. השיטה מאפשרת לחזור לכתף ולנסות להבין מה הגוף מנסה להביע דרכה.הטיפול מתבצע בגישה השמרנית של ישיבה על כורסאות. אחרי האבחון הפסיכולוגי הרגיל, עוברים המטפל והמטופל על המשאבים החיוביים של הגוף, דהיינו איזה חלקים ואיברים מרגישים טוב. המטפל ישאל, למשל, את המטופלת שנפגעה בתאונה: מה את מרגישה כשאת מתמקדת בכתף ימין, תישארי עם התחושה ותהיי סקרנית לגבי מה שיקרה אחר כך. "אם המצב טוב", מסביר ד"ר ברום, "התחושה במקום הרגיש תהיה של מעין זרם. לפעמים יש תנועות קטנות, הכתף זזה. המטרה היא לא ללחוץ על האדם או האיבר, אלא להסתמך על הגוף שימצא את הדרך להתמודד עם הכאב. לפעמים יש הצפה של הזיכרון הטראומתי. פתאום אי אפשר לנשום, הדופק מהיר, תחושת סכנה, ואז יודעים שמטופל נמצא במקום רגיש ואין לו מספיק משאבים כדי לאזן את המצב. ההתקדמות תהיה יותר איטית, בנדנדה בין התמקדות במקומות שמרגישים טוב, לאלה שמרגישים פחות טוב. "אין צור ך בהרפיה, כיוון שהיא תבוא דרך הגוף. לזה מוסיפים את הערוץ הוורבלי כדי לעצור את המוח מלהפריע לתהליך הגופני. מישהו יכול להגיד שהוא מרגיש כאילו יש לו שם ברזל וזה כבד, כשהדמיון שלו לאיך הוא רוצה שהאיבר ירגיש בעתיד זה 'כמו ציפור, אני יכול להשתמש בכתף כמו בכנפיים'. ואז אני אומר, 'תיכנס אל הציפור ותראה מה הדמיון הזה עושה לגוף'. כמעט אין טיפול בטראומה שלא עוסק בחוויה וזיכרון. זה לא המוקד, אבל אצלי זה תמיד קורה, כי גרעין הטיפול בטראומה הוא כניסה לזיכרון מכל מיני דלתות, תוך ניסיון להפוך את הזיכרון הטראומתי לעוד זיכרון רגיל"."הסומטיק אקספריינסיג" הוא בדרך כלל קצר מועד (כ­15 פגישות), למעט מקרים בהם עבר המטופל טראומות מצטברות, כמו התעללות ואחר כך פיגוע, המביאות להתנתקות מהגוף, או לעיתים אפילו לאישיות מרובת פנים, ואז הוא עשוי להימשך שנים. אורך פגישה, כאורך משחק כדוגל. 90 דקות סך הכל.­ למה?"למה 50 דקות? התחושה היא שהתהליך שעובר המוח הפרימיטיבי הוא דחיסה של חוויה גדולה למקום קטן. תוך שנייה העולם מתהפך. צריך למתוח את חווית הזמן ולהסתמך על תהליך גופני שאינו מהיר".­ ולמה לא לבח ור בטיפול פסיכודינאמי רגיל?"כי בכל מה שנוגע לטראומה, הוא פשט כבר מזמן את הרגל, בגלל הפאסיביות של המטפל. רק סוג אחד שפותח בארצות הברית הוכיח את עצמו ובמסגרתו המטפל יותר אקטיבי והוא ממקד את הטיפול בדימוי העצמי של הנפגע בזמן האירוע הטראומתי. התיאוריה אומרת שהדימוי הנמוך והמצומצם של חוסר האונים, מעלה קונפליקט עם הדימוי שיש לאדם על עצמו, או זה שהוא רוצה שיהיה לו על עצמו; כמו אצל אנשים שסובלים מרגשות אשם נוראיים מפני שנמלטו ממקום האירוע, כשאחרים נזקקו לעזרה. המוח הפרימיטיבי הורה להם לרוץ, וזה מה שעשו".לשיפור מוח ויציב טוענים גם מטפלים ב"ביו פידבק", המיועד, הן לבריאים שרוצים לשפר את איכות החיים, והן לסובלים מכאבי ראש, בעיות עיכול, יתר לחץ דם, הפרעות בשינה, הזעת יתר, פחדים, חרדות, הפרעות אכילה והרטבה. גם הביו פידבק אינו תלוי רק בערוץ הוורבאלי. יש בו היבט פיסי, קונקרטי מובהק; שימוש טכנולוגי במכשור רפואי וגם אספקט למידתי על הקשר שבין הגוף והנפש. השיטה בשמה המלא, "ביופידבק טריינינג", עובדת על יצירת קשר של המטופל עם ה"אני" הפנימי שלו, באמצעות מעין פוליגרף ידידותי. המטופל מ חובר באמצעות אלקטרודות המוצמדות לקצות האצבעות או המצח, למכשיר אלקטרוני מתוחכם וממוחשב שמודד, מעבד ומזין בחזרה נתונים על תהליכים ושינויים פיסיולוגיים המתרחשים בגופו, כמו רמת המתח הרגשי, הפיסיולוגי, קצב ואופן הנשימה, קצב הדופק ופעילות מוחית.המושג "ביופידבק" מתייחס לפידבק של אינפורמציה ביולוגית שמקבל האדם המחובר למכשיר. עולמו הרגשי של האדם הופך למוחשי, כשהוא מיוצג על ידי גרף המופיע על צג המחשב שמולו. באמצעות שליטה רגשית וגופנית, ניתן להעלות ולהוריד את הגרף. קיימת הבחנה בין "ביו פידבק היקפי", שמטרתו ללמד יכולת שליטה והשפעה על תפקוד מערכת העצבים הלא רצונית, לבין ה"נוירו פידבק", המבוסס על עיבוד נתונים של הפעילות החשמלית או זרימת הדם במוח והזנתם חזרה לאדם במגמה ללמד אותו לשנות ולהשפיע על אותה הפעילות. "ילד עם בעיות קשב וריכוז, מקבל לעיתים ריטלין שבהרכבו הכימי משנה את האיזון בפעילות המוחית", אומר ד"ר יגאל גליקסמן, פסיכותרפיסט, מטפל זוגי ומשפחתי, ונשיא "האגודה הישראלית לפסיכופיזיולוגיה יישומית ולמשוב ביולוגי", "אבל הריטלין עובד ארבע­חמש שעות ולא מלמד את הילד כלום, ואנחנו מדברים על פסיכותרפיה קוגניטיבית­התנהגותית שרוצה להביא לשינוי יזום ולא כפוי". הרצון לשלוט במערכות הגוף הלא רצוניות, מלווה את בני האדם כבר אלפי שנים. היוגיסטים הצליחו לווסת את המטבוליזם שלהם על ידי שליטה בנשימות, והגיעו עד לנשימה של פעם בדקה, כשאדם נורמלי שואף ונושף בזמן מנוחה 12­18 פעמים. ב­1938 נערך ניסוי מדעי ראשון של אדם שהצליח לסמור את שערות גופו מתי שהתחשק לו, ב­58' חימם נבדק את טמפרטורת העור בידו האחת, כשסימולטנית הוריד את זו של היד השנייה, ושנה אחר כך הפסיק מישהו את פעימות הלב לכמה שניות בהזמנה.מסתבר שגם הודיני הגדול השתמש בסוג של פידבק ושליטה. באחד מקסמיו הידועים ביותר, נדחק כבול לתוך תיבה שהושלכה למעמקי בריכה והצליח להיחלץ ממנה בחיים. התברר שהקוסם החזיק את המפתח למנעול השלשלאות עמוק בגרונו והוציא אותו כשרצה לצאת. כדי להתגבר על הרפלקס הטבעי שגורם לנו להשתעל כשנתקע לנו חפץ זר בוושט, אימן את עצמו בתחיבה של חתיכת תפוח אדמה קשורה לחוט לגרון, עד שהצליח להחזיק אותה שם במשך זמן מספיק לביצוע אחיזת העיניים. השימוש בביו פידבק כמו שהוא מוכר היום, החל בסוף שנות ה­50' ו תפס אחיזה טיפולית מאמצע שנות ה­60' .את הפגישה הראשונה אפשר להמשיל לחייט שלוקח מידות. המטופל מתחבר לאלקטרודות ויושב עם הגב אל מסך המחשב. המטפל משוחח איתו ותוך כדי כך אוסף נתונים על רמת המתח הרגשי, הפסיכולוגי, טמפרטורה פריפריאלית, זרימת דם, קצב פעימות הלב, נשימה, ובונה פרופיל פסיכו­פיסיולוגי. על סמך הפרופיל והאבחנה הטיפולית, נקבעת התוכנית.לפגישה הבאה יצטייד הפציינט במחברת ועט ויתחיל לשנן ולרשום את הטכניקות אותן התבקש לתרגל בבית, יחד עם סימולציות שקשורות לבעיה הספציפית ממנה הוא סובל. למשל, אדם שסובל מפחד מעליות, יתרגל קרבה וכניסה למעלית תוך כדי יישום הטכניקות שלמד.ד"ר גליקסמן לא מוכן ש"ימרחו" אותו. "אצלי יש רק הצלחות. אני לא מחזיק אנשים שלא משתפים פעולה. אני יכול לזהות שמטופל נושם בדיוק כמו בפעם הקודמת ונותן לו להבין שהצלחת הטיפול תלויה בשיתוף הפעולה שלו. אני מבהיר למטופל שהתנאי להצלחת הוא שיתוף הפעולה ותרגול עצמי".­ הרבה יותר פשוט לבלוע כדור במקום לשרוף זמן על תרגולים."המילה 'פציינט' באה מ'סבלנות' באנגלית. לישראלי המצוי אין זמן לסבול, אין לו סבלנות, ומי שאי ן לו סבלנות לא מתאים לביופידבק. לתרופות יש לעיתים תופעות לוואי, מפתחים בהן תלות ואני חסיד של עצמאות בכל תחום. מה שפחות תלות, יותר טוב. המטופל גם לא תלוי בי. בשביל מה צריך מדריך טיסה מאחוריך, מישהו שיסתכל עליך מלמעלה למטה. אם מטופל הוא בלרינה שרוקדת על הבמה, המטפל הוא התאורן שמכוון אליו את אלומת האור. כל עוד התאורן מלווה את הבלרינה, זה בסדר; אבל קורה שהבלרינה רודפת אחרי האור, ואז יש חבלה בספונטניות. הנוכחות של זר מחבלת בתהליך. המחשב לצורך העניין, הוא כמו מראה, משקף מציאות מדויקת, למרות שיש כאלה שמנסים לרמות גם אותו". ­ ואיפה ההתייחסות לרגש?"אני שואל: איך אתה מרגיש, והוא עונה: חם לי. זאת לא תשובה למה ששאלתי. רוב האנשים לא קשורים למישור הרגשי, ואני עוזר לבנאדם להתחבר לרגש, כשהוא רואה את תגובות המערכת הרגשית שלו על המחשב. אני אומר שהביופידבק הוא מכשיר מדהים ואין צורך לשרש את הבעיה. תספרי שבגלל שהבננה עקומה את בדיכאון, מי אמר שזה נכון?" ­ פרויד."הביופידבק הוא פוליגרף ומאפשר תמונת מצב שמשקפת האם יש אותנטיות בין התוכן שנאמר לבין מה שהגוף משדר. בפסיכותרפיה המטופל מספ ר למטפל סובייקטיבי, סיפור סובייקטיבי. כשהמטופל בא אליי, הטכנולוגיה מאפשרת לי לעשות הייררכיה בין מה שהוא אומר, למה שהגוף משדר. אני לא מתנגד לפרויד, אלא אוהב להיות יותר מדויק ביצירתיות שלי, מה שאין בטיפול הקלאסי. אפשר לעשות שאלונים מפה עד הודעה חדשה, אבל הם מתקיימים כשהמטופל נמצא ב'סטייט אוף מיינד' מסוים ותשובותיו משתקפות כנכונות לאותו הרגע".