החיפושיות במסע הקסם האנונימי הפסקול המפתיע לטובה של I am sam"", וגם לודון וויינרייט וג'יליאן וולש גל אוחובסקי 15/03/02 מובן שניגשתי בחשדנות גדולה לפסקול הסרט I am Sam"". מי צריך מקבץ חדש של שירי הביטלס? מקבצים כאלה, בגירסאות כיסוי כמו גם בגירסת המקור, הם תמיד סימן לצרות ולתחושת נתק מהעולם.רק לפני שנתיים יצא האוסף "1" ובו מיטב להיטי הביטלס. בעיני זה היה ממש תקליט דוחה, כזה שלא בא לך לשמוע אפילו פעם אחת. מיליוני אנשים ברחבי העולם חשבו אחרת ממני. בעוד אני מעקם את האף מול רשימת שירי התקליט, כמעט כולם משומשים, צפויים ושחוקים עד דק, הם רצו לחנויות בעליצות והוסיפו את הדיסק לספרייה שלהם.הדיון הוא כמובן לא על חד פעמיותם, איכותם וחשיבותם של הביטלס, אלא על השאלה: איך נכון לתווך אותם כיום, בעולם שטחן אותם לחתיכות כל כך דקות. הרעיון של תקליט גירסאות מחודשות הוא כמובן מתבקש. רק שבדרך כלל, בשני העשורים האחרונים, תקליטים כאלה היו תמיד גרועים. או שהאמנים היו שמנים מדי והביאו אותה בביצועים שבא לך להקיא, או שהאמנים היו אזוטריים וגרועים, עד שבא לך להרביץ להם. בסופו של דבר, העניין הזה יצא לגמרי מהאופנה, וטוב שכך.והנה דווקא הפסקול של הסרט החדש עם שון פן ומישל פייפר מצליח ללכת יפה על החבל הדק יק. רשימת השירים מצוינת. לא השירים הכי צפויים, ובכל זאת רשימה שיש בה גם שירים חשובים ומרכזיים. אסופת האמנים מעניינת, צעירה באופיה, מעט אלטרנטיבית אבל לא קיקיונית. ומה שהכי חשוב, הביצועים עצמם מתכתבים עם המקור באופן משוחרר. לא עם אצבע בתחת, אבל גם לא בעצבנות של "אני חייב להיות מקורי". דווקא הביצוע הקורקטי של ניק קייב Let it Be"ל" הוא בין הרצועות החלשות בדיסק, ומביא זכרונות לביצועים של נינה סימון וג'ון באאז.שרה מקלכלן עושה פלאים עם Blackbird"". זמר פולק צעיר ואלטרנטיבי בשם Howie Day, שהוציא עד היום תקליט אחד, עושה נעים Help"ל". פול ווסטנברג, לשעבר מהרפלייסמנטס, נותן כבוד Nowhere Man"ל". אבל הכי יפה הוא הביצוע של רופוס וויינרייט, שזועק בעדינות את Across the Universe"". התוצאה היא דיסק נעים, מתאים מאוד להאזנה רציפה בימים הגרועים האלה, ובעיקר מומלץ כמתנת בר או בת מצווה, לילדים שבא לך לחנך אותם מוזיקלית. אולי אחרי הדיסק הזה יהיה הרבה יותר קל לעניין אותם במקור, בלי שזה ייראה להם מוזיקה של סבתות. אבא, אמא מתה! אם כבר הזכרנו את רופוס, הצלחתי סוף­סוף לשים יד על התקליט האחרון של אבא שלו, זמר הפולק הנודע לודון וויינרייט השלישי. אחד שזכה להערכה אבל מעולם לא להצלחה מסחרית אמיתית. Last Man on Earth"", שיצא בשנה שעברה, הוא תקליט יפה וקצת מריר, של גבר בן קצת יותר מ­50 שמתמודד עם אובדן הוריו.סיפור יצירת הדיסק הוא כזה: אמו של לודון (יעני, סבתא של רופוס) מתה בשנת 97' ומשום מה הבן שלה נכנס מזה ללחץ עצום. הוא חזר לצפון מדינת ניו יורק להלוויה, והחליט להישאר לגור בבית שבו בילתה את חייה. שם, בין כל החפצים של ילדותו, הוא כתב את התקליט הזה שכולו פרידה וחשבון נפש. למה לא שמרנו על קשר? האם באמת אמא אהבה את אבא? ועוד תהיות כאלה, שכתובות באופן פיוטי ונוגע ללב.בשיר הנושא, "האיש האחרון על כדור הארץ", הוא מקונן על כך שבלי אינטרנט וסלולרי אין לך היום מקום בעולם, אבל מבטיח שהוא עדיין מוכן להכיר איזו בחורה חדשה. ככה זה בדור ההיפיז. גם כשכבר אין כוח לכלום, נשאר מספיק אדרנלין בשביל לעשות מניפולציות על איזה נערה צעירה. הו, גיטרה. ג'יליאן ולא אנדרסון ובאותה נשימה, אחד מתקליטי הפולק קאנטרי אלטרנטיבי המדוברים של השנה שעברה, שהוא, כך מתברר, תקליט יפה באופן כמעט מכאיב.ג'יליאן וולש נולדה בהוליווד, הוריה היו מוזיקאים שהתפרנסו מטלוויזיה. היא בחרה ללמוד בברקלי ולנוע אל תחומי הפולק הלא פופולריים. את שני תקליטיה הראשונים, שזכו להד סביר אך לא מדהים, הפיק טי­בון ברנט הנודע (שהפיק בין היתר את דילן, אלביס קוסטלו ומי לא). אחר כך היא השתלבה היטב ובאופן בולט בפסקול המוצלח של הסרט "אחי, איפה אתה?" של האחים כהן, ולכן כשהוציאה השנה את תקליטה השלישי, כבר היה לה יותר קל לארגן פרומו בעיתונים.Time )The Revelator("" הופיע כמעט בכל רשימות הסיכום של השנה שעברה, ולא במקרה. וולש, שכתבה והקליטה את כולו עם גיטריסט שעובד איתה מתחילת הדרך, דיוויד רולינגס שמו, מביאה אותה ביצירת מופת קטנה ומפתיעה של שירה אישית עזה אך לא מאיימת. זה דיסק לגמרי ביתי, עם תחושת בלו גראס וג'וני מיטשל, אך בו בזמן תקליט לגמרי מעכשיו. שיר הסיום, בן כמעט 15 דקות, I Dream a Highway"", הוא כמעט לא ייאמן (נדמה לי שבינתיים צריך להשיג את הדיסק הזה דרך האינטרנט כי אי ן אותו בחנויות. אבל אל תדאגו, עוד יהיה). פרחים בקנה לוסינדה וויליאמס היא גם מהעולם הזה של רוק שיש בו ניחוחות קאנטרי או פולק, אבל היא הרבה יותר תקנית מוולש. מה שאומר שבחלק מהזמן (למשל בתקליטה הקודם, Car Wheels on a Gravel Road"") היא נשמעת כמו רוקרית לגמרי רגילה מאמצע הדרך.תקליטה האחרון, Essence"", שיצא לפני כמה חודשים, הביא לה מלא כבוד ואפילו מועמדויות לגראמי. לצערי אין בו שיר כמו ה­להיט שלה, Like a Rose"", מתקליט חסר שם משנת 88', אבל יש בו מקבץ לא רע של שירים מלאי אווירה ועצב שמהווים ניגוד די מעניין לעטיפה הצבעונית שעליה מצולמים פרחים. ואולי יש יותר קשר בין השירים לעטיפה. כי אחרי שמביטים עליה כמה פעמים בריכוז, מבינים שהתקריב העצום יוצר אי נוחות וגורם לפרחים להיראות קצת מפחידים. הפיורדים לוהטים הנה עוד אחד שיצא בשנה שעברה אבל הזדחל בדרך. דיסק מעט משונה אך חינני. St Thomas הוא בחור נורווגי שהוריו קראו לו תומאס האנסן, אבל הוא החליט שהוא קצת יותר קדוש.הוא שר כאילו הוא הצלע האבודה של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, וליתר דיוק, כאילו היה בנו המעריץ של ניל יאנג. לתקליט הראשון שלו קראו "דרכים מסתוריות" והוא יצא לפני שנתיים. לתקליטו החדש קוראים I'm Coming Home"" והוא כבר זוכה בכל העולם להפצה מאורגנת של וירג'ין.שורת הפתיחה של הדיסק היא "מעולם לא הייתי קאובוי", ומשם נצבעים השמיים בדימויי מערבונים, צליל מפוחית וקסם גדול. די מדהים כמה יפה ומלא הצליל של התקליט הזה, שברור שלא עלה הרבה כסף. וצריך להיות מאוד נוקדנים כדי לזהות שהאנסן הזה לא נולד בהרי הרוקי.על עטיפת התקליט כתוב: "סנט תומאס הוא בן 25. הוא נולד באוסלו. הלב שלו מתחמם אם אתם מעריכים את המוזיקה שלו. בבקשה תדאגו לו". האמת, הרווח יהיה כולו שלכם. גם ליהודים יש מקום Silver Jews, שזה באמריקנית גם כינוי ליהודים בלונדינים, הוא הרכב של בן עמנו בשם דיוויד ברמן. מאחר שבהרכב המקורי היה גם סטפן מלקמוס, היתה בעבר נטייה לחשוב שהתקליטים של ברמן הם סוג של גרעפס שתוקעים חברי פייבמנט כשנמאס להם מעצמם. אבל זה לא ככה.ברמן הזה כותב שירים טובים, מלאי חוכמה בטקסט, עטופים מנגינות בריאות ומופקים היטב. הוא שר אותם במעט אפאתיות, בקול צרוד ובאופן מאוד משכנע. Bright Flight"" הוא תקליטו הרביעי, והשני שבו מלקמוס לא משתתף. יש בו עשרה שירים שהוקלטו בנשוויל, ואכן הם לא סתם רוק אלטרנטיבי אמריקני אלא יותר בתחומי האמריקנה המהורהרת האהובה עלי כל כך. לא תקליט חד פעמי, אבל בהחלט מקבץ שירים ראוי. אכזבה זה עניין יחסי ולסיום, הנה שניים שהיו אמורים להביא רק שמחה, ויצאו קצת מאכזבים. Is a Woman"" החדש של קורט ואגנר וחבורת למבצ'ופ אמור היה להיות עוד מקבץ של שירי ערבות מתוחכמים בהפקה מתוחכמת. וזה באמת מה שהוא, אם כי אין שם את תחושת הניצחון שהיתה שרויה על התקליט הקודם Nixon"". ציפיות גדולות היו לי גם מאלבום הבכורה של ניל האלסטד, סולן ההרכב הנערץ 3 Mojave. כזכור, הוציא ההרכב ההוא שלושה אלבומים בחברת התקליטים האגדית 4AD, ולפחות אחד מהם היה תקליט מופת Out of Tune"(").כעת יוצא האלסטד, שמזכיר קצת את ניק דרייק, במופע סולו. תקליטו הראשון בגלגול הזה נקרא Sleeping on Roads"" והוא היה אמור להיות יותר טוב ממה שיצא.במילים אחרות, שני הדיסקים האלה לא גרועים, אחרת סתם הייתי מדלג עליהם. אבל הם לא מספיק טובים למי שלא מכיר את האמנים האלה, או למי שצריך שכנוע. הם כן יכולים להתאים לאנשים שבוחשים עמוק באלט קאנטרי ומכירים בעל פה את תקליטיו של גראהם פרסונס.