אמא של ניר האישה שמאחורי התשדירים המרגשים נגד תאונות המושמעים בגלגל"צ זוהר ישראל 21/03/02 "אחר כך הייתי מחפשת אותו בכל בחור ברחוב, בכל תספורת, בכל מבנה ידיים. כל האנשים שהיו בני הגיל הזה עם שיער כהה, אני חיפשתי בהם את ניר, את המבט שלו. כשהיה הטלפון מצלצל, הייתי שואלת את בעלי 'אולי זה ניר?', אם הייתה דלת חורקת הייתי אומרת 'אולי ניר בכל זאת...'. ועד היום, עשר שנים אחר כך, אני עדיין שואלת את זה. 'ניר לא צלצל? איפה ניר?'. אני שוש, אמא של ניר, ואני מבקשת ממך: שתית ­ תן את המפתחות למי שלא שתה, הוא יחזיר אותך בשלום הביתה"קשה לפתוח היום את גלגל"צ מבלי לשמוע את אחד מהתשדירים הצובטים האלה של שוש מורן, אמו של ניר שפינר ז"ל, שנהרג לפני עשר שנים וחצי בתאונת דרכים. פחות מחודש לאחר יום הולדתו ה­,18 חזר ניר ביחד עם חברו, ניר סגל, מאירוע שבו הרכיבו ציוד תאורה. סמוך לרמות השבים, בסביבות השעה שתיים וחצי בלילה, התנגש בהם חזיתית רכב שחצה פס לבן. ניר והנהג הפוגע נהרגו במקום, החבר ניר סגל יצא עם פציעות וחבלות קלות. אביב גפן, שהיה חברו הטוב של שפינר, כתב בעקבות מותו את השיר "לבכות לך", והקדיש את אלבומו "עכשיו מעונן" ל"חברי הנצחי ניר שפינר, מלך העצבות שלי".*** "ואחר כך שאלתי אותו: 'ניר, נכון שאתה אוהב את החיים?'. הוא אמר לי 'אמא, אני קורע אותם'. זה היה שבוע לפני שהוא מת. כשהבחור השתוי עקף על קו לבן ופרץ מולו, גם כשהוא ברח הצדה לא היה לו שום צ'אנס. חבר'ה, בחרתם נהג תורן, תדאגו שלא ישתה, אפילו לא בירה אחת, כדי שהוא יחזיר אתכם הביתה בשלום"מזה כחודשיים רץ בגלגל"צ קמפיין של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, ב"כיכובה" ­ אם אפשר לקרוא לזה כך ­ של שוש מורן, תושבת כפר מונש, שמדברת בכאב על האובדן ועל התאונה, ופונה להורים ולבני הנוער במטרה לנסות ולשנות את תרבות הנהיגה בארץ. התשדירים מרגשים במיוחד, ויש מאזינים שלא מסוגלים להקשיב להם, ומעבירים את התחנה מיד כשנשמעת המילה הראשונה בדבריה של מורן.שוש, את מקשיבה לעצמך ברדיו, או שאת מיד מעבירה תחנה?"אני לא מעבירה, אבל אני לא כל הזמן שומעת את התשדירים האלה. הפידבקים שאני מקבלת עליהם יוצאים מן הכלל. זה מגיע אליי מאנשים שמכירים אנשים שמכירים אנשים. אומרים לי שזה עובד, שזה עובר. אני חושבת שאני מדברת לאנשים בגובה העיניים. כל הגישה שלי היא להתייחס לנהג כמישהו שיש בו המון טוב ויכולת לשלוט בעצמו ולהאזין לחוקי החברה ולשמור את כלליה, ולא לכפות את עצמו על החברה".לא הייתה לך בעיה לקחת משהו פרטי כזה שלך ולהפוך אותו לנחלת הציבור?"אין לי שום צורך אישי להתפרסם, ואני גם לא יכולה להגיד שיש בי היום להט לצאת למלחמה נגד התאונות בדרכים. אני חושבת שרוב ההורים שאיבדו ילדים, איבדו הרבה מאוד גם מהאנרגיות שלהם. אבל במעט שאני עושה, אני חושבת שאני הופכת את הכאב לכוח. זה לא שהכאב קטן או פוחת, אבל לפחות אני מרגישה שאולי דרכו אני משפיעה על אנשים".לשוש מורן (60) יש עוד שתי בנות, יעל וענת, הגדולות מניר, והיא עצמה כבר סבתא לנכדים. היא נשואה בשנית לעמוס מורן (אביו של ניר, ממנו התגרשה כשניר היה בן ,11 נפטר לפני כשנה וחצי). בזמנו הייתה עיתונאית (בין השאר כתבה ב"אמצע נתניה") ואמנית בציור על משי ובתפירה. "מאז שניר נהרג, אין לי אנרגיות לשווק את עצמי", היא אומרת, "כעיתונאית שבעתי מהמקצוע, ואין לי אנרגיות לשמוע כל כך הרבה אנשים ולהכין את הכל. לצערי הרב, גם אין לי זמן לאמנות. אולי לציור אני אחזור מתישהו. יש לנו כאן בית קפה קטן לאירועים, לבעלי ולי יש תינוקייה, ובעלי עובד גם בחוץ. בנוסף אנחנ ו גם משפחה אומנת לשתי בנות שהן קצת אטיות בהתפתחות".יש סדנאות שאת הולכת אליהן כדי להתמודד עם השכול?"יש לי קבוצת תמיכה. אנחנו חמישה זוגות שנפגשים כבר עשר שנים. בהתחלה היינו כמה שנים עם עובד סוציאלי, גם הוא אב שכול, ואחר כך יצאנו לדרך עצמאית. למעשה, אנחנו כבר כמעט לא מדברים על הילדים שלנו, אנחנו נפגשים כאנשים שמבינים אחד את השני ושיש להם נקודה משותפת כאובה. אנחנו מתמידים כל הזמן להיפגש".כל ההרצאות, התשדירים שעשית, לא מחזירים אותך כל פעם מחדש לטראומה ולכאב, ומקשים על ההתקדמות הלאה?"לא. הכאב קיים כל הזמן, ניר קיים כאן כל הזמן. מה שכן, זה החייה אותו לאיזה זמן, והיה נדמה לי שהוא מסתובב כאן בסביבה, אצלי בבית".של מי היה הרעיון לתשדיר?"פנו אליי, תמיד פונים אליי. בגלל השיר של אביב גפן, ניר מאוד התפרסם, ובעקבות זה פונים אליי כל הזמן. הנכונות שלי להתראיין ולדבר היא בגלל שאני חושבת שיש לי מה להגיד, גם להורים וגם לילדים, לא כדי להתבכיין על הכאב שלי שהוא מאוד גדול. אני גם מרצה בנושא, רק לאחרונה הרציתי בבית לווינשטיין. פעם הרציתי יותר, כשהכאב היה יותר אובססיבי ושלט בי וא ני לא שלטתי בו ­ אז היה לי צורך יותר חזק לדבר, ודרך העזרה שלי לאחרים הרגשתי שזה עוזר גם לי להתמודד".את מרצה על התמודדות עם הכאב, או מטיפה לנסוע בזהירות?"קודם כל, אני נותנת להורים לגיטימציה לדרוש מחויבות מהילדים שלהם. אני חושבת שהדור הזה של ההורים מאוד מבולבל, בגלל הניסיון להגשמה עצמית, להישגים כלכליים ומקצועיים. אני חושבת שהדור הזה רווי ברגשות אשם כלפי ילדיו. חלק מההורים של היום, שנותנים את המפתחות לילדים, מלאי רגשות אשם בגלל הקרייריזם שלהם, בגלל שאין להם הרבה פנאי לילדים ­ וחלק מהניסיון לרפא את רגשות האשם הוא לתת להם את האוטו ולא לבקש ולא לדרוש. בהרצאות שלי אני פונה להורים ואומרת שיש להם את הזכות לדרוש מילדיהם אחריות ובגרות, ושנתינה היא לא חד כיוונית".לדעתך יש פתרון ברמה של חקיקה לעניין הזה? הרי כל שני וחמישי משנים את הגיל המינימלי לקבלת רישיון נהיגה, מוסיפים מלווה, משנים את משך ההיחשבות ל"נהג חדש", ולא נראה שזה עוזר."לי יש שתי הצעות מאוד טובות. אחת היא לעשות שלטי חוצות ענקיים לאורך זמן בכבישים, שינסו להוציא מהנהג את הטוב. אם היו שלטים שאומרים 'אני נהג אדיב', ' אני נותן לחברי זכות קדימה ומחייך אליו' ­ אני לא יודעת. איך הצליחו לחנך את עם ישראל לא לקטוף פרחים? אני חושבת שהצליחו להחדיר כאן בצורה עיקשת ועקבית, דרך הילדים בבתי הספר, שלא מרשים להורים שלהם לקטוף. אותו דבר כאן ­ הילדים הם הפרחים על הכבישים. אני גם חושבת שצריך להסביר יותר בשיעורים בבתי הספר. אני תמיד אומרת בהרצאות שלי שאדם שרוצה להתנהג כמו פרא אדם, יכול לחיות על אי בודד ולעשות שם מה שהוא רוצה. אבל אם אדם חי בחברה ונהנה מהיתרונות שלה, הוא לא יכול לקחת את החוק לידיים ולהרוג אנשים ­ ולא יעזרו שום דיבורים על הורמונים. אם יש הורמונים משתוללים, אז הבן שלי צריך ליהרג? שיילכו לרוץ מסביב לבלוק, שיילכו לקורס איגרוף, שיוציאו את האנרגיות שלהם במקום אחר. זה לא ייתכן שאם אתה חי כאן בחברה, אתה רק תהנה מהזכויות שלה."דבר נוסף שאני עושה, דרך הפרסום של ניר, זה להשמיע בהרצאות שירים שלו שהוא שר ומנגן, וזה שובר את הלב. זה תמיד עושה פלאות בהרצאה. אחר כך אני מבקשת מהם לקחת מחויבות כלפיי וכלפי ניר, בגלל שאני באה עם הכאב שלי, ושהם לוקחים את המפתחות של האוטו, שיקחו איתם מחויבות לחיים, מחויבות לח יים של החברים שלהם, של ההורים שלהם".***"כבר עשר שנים שהוא איננו. כבר עשר שנים שהחיים שלי חצויים. אני נושאת כאב מאוד גדול, כאב של אובדן, ואני יודעת שאני לא אראה אף פעם את ניר. אני פונה אלייך, אמא של רמי, או יואב, או כל מי שיהיה: אל תתביישי לבקש מבנך, כשהוא לוקח את המפתחות, שייקח איתו אחריות מלאה לגורלו, לגורלכם, לגורל חבריו, לגורל משפחותיהם"תרבות נהיגה בישראל היא סוג של אוקסימורון, בעיקר כשמדובר בחברה טמפרמנטית, חמת מזג ואלימה, שמוצאת בכביש מפלט להוצאת האגרסיות שלה. ומה רוצים מנהגי ישראל, כשסגן שר התחבורה, אבי יחזקאל, שבתחום סמכותו אותה רשות לאומית, נתפס יושב במכוניתו, כשנהגו משייט להנאתו במהירות של 151 קמ"ש, ודבר לא קרה, מסקנה לא הוסקה, ואיש לא זז ממקומו. זו כבר קלישאה שחוקה שמספר ההרוגים בתאונות הדרכים גדול מחללי צה"ל ומהרוגי פעולות הטרור. אולם, בעוד שתנועות העוסקות בפעילויות צה"ל קמו וממשיכות לקום ("ארבע אמהות", "התעוררות", "היום השביעי", "האם החמישית" ואחרות) ­ כשזה נוגע לתאונות בדרכים, פרט לעמותת המתנדבים "אור ירוק", לא קמה תנועה של הורים ששכלו את ילד יהם בכבישים ויוצאת במסע ציבורי למלחמה בתאונות.הורים של ילדים שנהרגו בצבא ­ שהכאב שלכם כהורים שכולים הוא הרי אותו כאב ­ קמים ועושים מעשה ומקימים תנועות. אין תנועה כזו של אמהות שילדיהן נהרגו בכבישים. למה?"בעניין הזה הדם עולה לי לראש, כי עלית כאן על נקודה שמאוד מכאיבה לי. אני חושבת שכאב הוא כאב הוא כאב בנושא של אובדן ילד. אבל ההבדל לעומת האמהות של צה"ל, הוא שהמדינה מייחסת הרואיקה והקרבה ועוזרת מאוד להורים שאיבדו ילדים בצבא. הדבר שהכי קומם אותי, הייתה איזו מחאה של הורים לחיילים, שיצאו באיזושהי סיסמה שהעמידה את חללי התאונות בדרכים במקום נחות לעומת חללי צה"ל. זה פגע בי בצורה בלתי רגילה. אני חושבת שיש הרבה חללי צה"ל שנפגעו במחלות, בתאונות ­ הרבה מהם לא היו גיבורים, לא התכוונו למות ולא הלכו בשביל למות למען המולדת, אלא הלכו לעשות את חובתם, כמו שניר היה עושה. הוא היה אמור להתגייס שלושה שבועות אחרי מותו."ניר היה ילד מדהים מכל בחינה, בן טוב, אח טוב, חבר יוצא מן הכלל, מוכשר בצורה יוצאת מן הכלל, צנוע, רגיש, לא היה בו מתום. אז לעשות אותו נחות? הרי אם ניר היה נהרג חודש אחר כך, אם זה היה קורה בצבא, פתאום הוא היה הופך לגיבור, גם אם הוא היה נהרג ממחלה או מתאונת דרכים בצבא. הניסיון הזה לעשות את ההיררכיות האלה, גם בכמות הסבל וגם בכמות הגבורה, מאוד מקומם".אם ככה, למה באמת לא מוקמת איזו תנועת אמהות, הורים, שתצא למאבק ציבורי נגד התאונות בדרכים?"אני אומרת, זה מתוך חוסר אנרגיה".למה אצלך יש חוסר אנרגיה, ולמישהי כמו אורנה שמעוני מ"ארבע אמהות" אין חוסר אנרגיה?"משום שהאישה הזו מקבלת תמיכות כספיות מהצבא, יש לה בטח עובדת סוציאלית שעוזרת לה, יש לה לאן לפנות. לאן לי יש לפנות? עכשיו תראה, אין לי טענות בנושא הזה, אני רוצה להדגיש שאני לא הולכת להתבכיין כאן. אני שיקמתי את עצמי ואני גאה בדברים הקטנים שאני עושה. אבל אף אחד לא עזר לי, אני הייתי צריכה לשקם את עצמי. שיהיה ברור, זה לא עניין של כסף. ניר לא עומד בשום יחס לכסף. כן כואב לי שיש אנשים ­ אולי מתוך חולשה שלהם ­ שאין להם את היכולת לעשות מהילדים שלהם, גם אם היו חיילים, מה שהם באמת, בני אדם, ולא מי יודע מה גיבורים. כל אחד יכול לתת משמעויות לדברים שהוא בוחר. "בימי העצמאות אני הולכת לבית הקברות בתל מונד, בתחושה שבני הוא קורבן מלחמת ישראל בכבישים. זו מלחמת ישראל בבני ישראל. אני לא מרגישה שום נחיתות או שום דבר שמוריד מניר בגלל שהוא קורבן כזה".***"חפנתי את פניו היקרים בידיי, ואמרתי לו 'ניר, אני כל כך אוהבת אותך, אתה כל כך נחת, אתה כל כך מקסים'. שבוע אחר כך נחתה עלינו פצצת אטום. גם לילד יש מחויבות. ילד שלוקח מפתח של מכונית בידיים, צריך לדעת שהוא לוקח עם המפתח גם את החיים ואת השמחה איתו. יש לו אחריות גדולה גם כלפי הוריו. מגיע להם שתהיה להם שמחה בחיים"השיר "לבכות לך" מתקשר היום בעיקר לרצח יצחק רבין ולימי זיכרון, והוא קיבל מעמד מכובד גם כשיר פיגועים. אבל אביב גפן בכלל כתב את השיר כהספד לניר, חברו שנהרג בתאונה, והוא כמעט שלא מוזכר בהקשר הזה.שוש, מה זה עושה לך כשאת שומעת את "לבכות לך" ואת שאר השירים שאביב גפן כתב לזכרו?"זה תלוי מתי. כל זמן שאדם חי כבן אנוש, ממשיכות התכונות שלו כבן אנוש. פעם הוא נכנס יותר לעצב, פעם הוא מנסה להיות יותר מלמעלה, פעם יותר מרוחק. תלוי בסיטואציה. אבל זו מתנה גדולה מאוד שקיבלתי מאביב גפן".את עדיין בקשר איתו?"בזמן האחרון הו א לא יוצר קשר איתי, אבל היינו שנים רבות בקשר מצוין. הוא פשוט אדם עסוק ואני מניחה לו לנפשו. הוא עשה מעל ומעבר, והרגישות שלו והאנושיות שלו הן מעל ומעבר. הוא ראוי לכל מילה טובה".מפריע לך שהשיר הספציפי הזה נוכס לטובת ימי זיכרון ממלכתיים?"בכלל לא, להפך. אני נותנת אותו באהבה רבה. אני אספר לך סיפור: לפני כמה חודשים הוזמנו לערב שירה שנערך לזכרו של חייל שנהרג. קיבלנו חוברת עם שירים, וראיתי בה את השיר הזה. התחלתי פשוט לרעוד, ואמרתי לחברה שישבה לידי שאני לא אעמוד בזה. הייתי אדם זר, במקום זר, כששרים למישהו אחר שיר שהוא בקרביים שלי. היא החזיקה לי את היד, ושרנו את השיר הזה, ואמרתי לה שאני מרגישה שאני חייבת להגיד משהו. היא אמרה לי לעשות מה שאני מרגישה, אז קמתי, זה היה חזק ממני, ואמרתי לקהל שאני אמא של ניר שפינר, שהשיר הזה נכתב לזכרו, ושאני מעניקה אותו באהבה להורי החייל שלזכרו הערב. זה רק גורם לי גאווה. כאדם, אני מאוד רגישה לכאבם של אחרים. אני יכולה להבין מה עובר על הורים שכולים, ואם אנשים לוקחים את השיר הזה ומשתמשים בו, וזה מתחבר להם לנשמה, אז זו מתנה מניר".אפשר לומר שהחיים שלך בעשר השנים האחרונות מוקדשים לניר? שאת מקדישה יותר למי שאיננו מאשר לאלה שישנם?"מה פתאום? אני מקדישה לאלה שישנם. זה שאני רוויית כאב, זה לא שייך. אבל לניר אני לא יכולה להועיל. לא עשיתי ממנו אף פעם אלוהים יותר ממה שהוא היה, ואני לא מקטינה אף אחד. היחסים ביני ובין הבנות שלי הם פתוחים ותומכים".ניר היה צריך להיות היום בן 29 בערך. איך, לדעתך, מערך החיים שלכם היה נראה, מה הוא היה עושה, מה היה קורה איתך?"ניר היה מפורסם מאוד כיוצר, כנגן וזמר. הוא היה חי חיים מלאים, משום שהיו לו ידי זהב, הוא היה מכונאי וחשמלאי ונגר וצבע וחקלאי".ואת?"אני הייתי רווה נחת".