דברים שלמדתי בנתיבות ביקור בנתיבות, בין קבר הבאבא סאלי לעולים מרוסיה מרדכי חיימוביץ' 22/03/02 "מה המרוקאים למדו מאיתנו?", חוזר אחרי סטאס, "הם יודעים מי זה צ'ייקובסקי". אומרים שאם רוסי יורד מהמטוס בלי כינור, סימן שהוא פסנתרן. אבל בקולו של סטאס אין גאוות חינם. הוא לא "מיסיונר של קולטורה", הוא מדבר איתי על "תן וקח" עם הוותיקים בנתיבות. הסחורה בחוץ, מי שרוצה קונה.בחמש אחר הצהריים מתחיל הצל לרדת על השוק העירום של נתיבות. תפוחי אדמה על דוכנים מעץ גס. סטאס ממשש את החצילים, אבל מחפש איכות שלא מכאן. הוא אוהב את שלמה ארצי ולא מזמן ראה את "הקמצן" במרוקאית. "הבמאי במרכז שלנו אמר: 'איך אפשר מולייר במרוקאית?', ואני אמרתי: 'ואיך אפשר ברוסית?'".סטניסלאב טרטיאקוב, סטאס בפי כולם, הגיע לכאן לפני עשר שנים. הוריו נשארו בטביליסי והוא הצטרף לסבתו. נתיבות היתה אז רדומה ומאובקת. בשבת דממו הכבישים. סטאס התחיל בבניין, היום הוא שר הקליטה העירוני. 23 אלף תושבים בנתיבות, 5,000 מהם עולים מחבר המדינות. שלושה חברים במועצה, בדיוק כמו לש"ס. "יש לנו כוח", אומר סגן ראש העירייה איליה אטינגר. "אז יש חוק עזר נגד חזיר, אבל החנויות עובדות".הרוסים של נתיבות באו בעיקר מאוקראינה: קייב, גומל ובירוביג'אן. ק.ג.ב הם קוראים לעירם החדשה. כמעט אנחנו, הסרט בוריס מפציר חיכה לי בכניסה לנתיבות, ליד מגדל המים. הוא הגיע מביתו בקו העימות בגילה, כמה שעות לפני שטילי הקסאם ירדו על שדרות הסמוכה. לפני 30 שנה עלה מריגה, עכשיו השלים את "כמעט אנחנו", סרט מסע אל ישראל הרוסית (הפקה של שירות הסרטים הישראלי בשיתוף טלעד, ישודר ב­1 באפריל בערוץ 2).מפציר, איש קולנוע, חוגג בסרט הזה גם קאמבק קטן. עד הקיץ שעבר היה מנכ"ל משרד הקליטה. לאחר שהתפטר חזר למצלמה. על "כמעט אנחנו" נודע לי כשצלצלתי לשאול אותו איך אומרים סנטה קלאוס ברוסית. התברר שמפציר ואני ביקרנו בנפרד ב"נובי גוט", יריד השנה האזרחית החדשה בתחנה המרכזית בתל­אביב. אני חיפשתי מפלט מפני עגמומיות דצמבר (וגם כתבתי על זה ב"סופשבוע"), הוא זיהה שם מציאות. "עצי אשוח הם דבר מקובל ומובן בישראל שנת 2002", מקריין מפציר בתחילת סרטו. "כמעט אנחנו" הוא ניסיון לבדוק מה קרה לעולי חבר המדינות או: "מיהו הישראלי החדש?", בלשון הבמאי.ישראלים ופקידים רשמיים לא קיימים בסרט הזה. בדרכו המינורית והעצורה, מבקש הסרט להביא צילום רנטגן של הקרביים הרוסיות. איך הם מעכלים "אותנו", הישראלים הוותיקים. הסגנון מאופק . לפעמים נדמה לך שאתה במסע עם "נשיונל ג'יאוגרפיק". מפציר מנסה לראות את התופעה, לבדוק את היומיום. הוא לא עוסק ב"רוסיות הכבדה". הוא לא הלך למועדוני לילה, לא נגע בפשע. הטיפול רך וחקרני. תמונת מצב סובייקטיבית של ישראל הרוסית.המצלמה קולטת את האוטונומיה הרוסית ברובע י' באשדוד, את אוהבי השירה בפארק אשכול, את ה"בומש", חסרי הבית, מול בית הטקסטיל בתל­אביב; את פליטי הפיגוע במועדון הדולפי, בתיכון שבח מופת. נתיבות עוברת בסרט בחטף לטעמי, ייתכן שבגלל זה חזרתי אליה. בעיר קטנה רואים תמיד טוב יותר. קצרת רוח, הפריפריה. שינויים מתחוללים בזמן אמיתי. זרימה של אוכלוסייה דעתנית ולהוטה להצליח, כך הערכתי, עשתה משהו לנתיבות. מפציר הסכים איתי. "יש בנתיבות איזה פלורליזם", אמר לי, "לפני שבאתי שאלתי את עצמי, מה עם חנויות הבשר? אבל כשהגעתי מצאתי מוכר משועמם שאיש לא מטריד אותו. נוצרה פה איזו סובלנות מרנינה", סיכם. ורציתי את נתיבות גם בגלל סטאס.יש בסרט דמויות עמוקות ומורכבות ממנו. את כולן בראה הצ'וסטווא, אותה נשמה רוסית גדולה ומתחבטת. הכנר מיכאל שהיה רגיל לבאך ועכשיו הוא מנגן מזרחית; הסוציולוג ד"ר אפשטיין שבטוח שלהיות רוסי בארץ זה כמו להיות יהודי בברית המועצות; והשחקן ולדימיר פרידמן, בעל מונולוג מר, שתרם לסרט את שמו. "כשהייתי ברוסיה אמרו לי: 'אתה לא כמו הז'ידים האלה. עוד טיפטיפה ותהיה רוסי. כמונו'. כשבאתי לארץ אמרו לי: 'וולודיה, אתה לא כמו הרוסים, הגויים האלה, עוד טיפטיפה ותהיה ישראלי כמונו'. ואני חשבתי לעצמי: הנה שיניתי הכל בחיים שלי, ועדיין נשארתי עם הטיפטיפה שחסרה לי". הכירו את סטאס סטאס הוא אחר. בכנף בלייזרו הכחול לא דבקו גרגירי המרירות. הוא האיש שאחרי הטראומה. הוא כבר אינו להוט להיאחז ברוסיות שלו. החללית שניתקה מתחנת האם הגרוזינית הגיעה למהירות השיוט, מחפשת מטרה. סטאס עדיין לא מדבר על פוליטיקה, אבל הוא מתנהג כפוליטיקאי. הוא מאיר פנים, מלוטש, לוחץ ידיים. חיוכו דבש ניגר ובכיסו יש תמיד כיפה. "לך תדע איפה תהיה בעוד שעה", אמר כשעלינו לקבר הבאבא סאלי.הוא מקבל את הישראליות שלו בלי רגשי נחיתות, כמעט כמובן מאליו. בנתיבות הכיר את אשתו נטלי וכאן התחתן. לבתו קרא מוריה. לאן בסופו של דבר הוא מכוון? "אני חושב", אמר לי, "שאני יכול להרים דברים יותר גדולים מנתיבות".בן 30, יליד טביליסי, גרוזיה. בן יחיד. אמו מורה למוזיקה, אביו פולקובניק (אל"מ) יעקב יודביץ'. עדיין משרת שם בצבא. "עם שם כזה אתה לא יכול להתקדם בצבא ולאבא שלי לא נותנים להיות גנרל", הוא מתלונן. בבית היה טאבו על יהדות, אך בעל כורחו התחיל סטאס להרגיש יהודי. "כשהגשתי בקשה ללמוד יחסים בינלאומיים באוניברסיטת מוסקבה דחו אותי בגלל יהדותי".אביו עדיין התעקש לא לראות, אך סבתו, מריה, עזבה הכל ועלתה רא שונה. בחורף 91' הגיע הנכד סטאס לנתיבות לבקר את סבתו. "איך שירדתי מהמטוס קיבלתי בפנים את ריח הפרחים והריח של הפרדסים. היתה מין אווירה קיבוצית כזאת בארץ. בגרוזיה היו כל הדלתות נעולות, אנשים פחדו מהפשע ופה הכל היה פתוח".הוא עשה כאן כשלושה שבועות וחזר לטביליסי נחוש לעלות. "לפני שעליתי ישבתי שעות עם אבא. ניסיתי להסביר לו שאף פעם לא ייתנו לו להתקדם בצבא הרוסי. כלום לא עזר. הוא החליט להישאר ואני עליתי". זה קרה בשנת 92'.­ איך הרגשת כשחזרת בתור עולה?"כמו קולומבוס".­ כלומר?"כשהוא בא לאמריקה הוא שרף את כל האוניות כדי שהאנשים שלו לא ירצו לחזור לספרד. כך גם אני. שרפתי את כל הגשרים".הוא עבד בבניין בתל­אביב, אך היה חוזר לישון בדרום. באותם ימים כבר התחילה נתיבות לומר "חראשו" ("בסדר"). הוותיקים והחדשים מיששו בהססנות אלה את אלה. שאלתי את סטאס אם הדת לא הפחידה אותו. הוא הודה שעם השבתות היתה לו בעיה. "מכוניות כמעט לא נסעו. הכל היה שקט כזה. חברים היו מצלצלים מגרוזיה לשאול איך אני מבלה בשבת. התביישתי לומר שאני לא עושה כלום. אבל האמת שישבתי בבית והרמתי משקולות".­ בוודא י גם אתם הפחדתם את הוותיקים?"בטוח. לא פשוט בשבילם לשמוע רדיו בשבת, להריח ריחות מהמטבח". פתגמים במרוקאית סטאס, פרח עסקנות דרומי, בוחר ללכת בדרך המלך. כולם צודקים. התשובות שלו גזורות על פי מידות הפוליטיקלי קורקט המקומי. בסרטו של מפציר הוא מנשק מזוזות. למרות שהפעם הראשונה שלו בבית הכנסת היתה בנתיבות, הוא יודע לדבר על שורשים. "אני זוכר את סבא שלי מתפלל", אמר למצלמה. אנחנו ליד קברו של הבאבא סאלי. "בהילולה", הוא אומר במלעיל, "אני מגיע תמיד. כעובד עירייה, אני חייב".­ אתה מאמין בזה?"שמע, זה מקום תיירותי. פעם הרציתי כאן לקבוצה של חיילים שלא ידעו כלום על הבאבא סאלי. תאר לעצמך".בצהרי היום הרחבה שלפני הקבר ריקה. מתחת לסככה עומד איש עם מגבעת מקש ומניח ירכי עוף על האש. נהג קורא לפנסיונרים לחזור לאוטובוס. שתי נשים אתיופיות שורפות נרות והאוויר מלא ריח חלב. ליד הקבר מתנועע איש קטן שעלה מבוברויסק. הוא לא רוצה לומר איך קוראים לו, אבל פעם בחודש הוא כאן. "דברים גדולים קורים פה", אומר לי הבוברויסקאי.­ איך אתה יודע?"זה בדוק".­ מה ראית?"תינוקות חולים שמו אותם עם החזה מול הקבר. אחרי יומיים ראיתי אותם מסתובבים בעיר".אני חושב שסטאס לא מאמין לכל זה ואת המבוכה שלו הוא עוטף במילים. "יש דברים רוחניים ויש דברים כספיים. העולים מרגישים שהביזנס יותר מדי חזק כאן. העולים לא טיפשים. הם יודעים זה לא כמו בית כנסת. מסביב יש דברים שלא כל כך קשורים ליהדות. אבל זה מרכז רוחני, תורם להבנה".­ מה אתה מבין יותר?"עד נתיבות חשבתי שמתפללים רק ביידיש".­ אתה חושב שליהדות צפון אפריקה יש כוח?"הם מפוזרים על כדור הארץ. הרבה עשירים. להילולה באים מכל העולם. באמריקה לא מכירים אשקלון או באר­שבע, אבל נתיבות מכירים".­ מה למדת מהמרוקאים?"הרבה. היום אני אפילו מבין פתגמים במרוקאית".­ תן דוגמה."פרה לא יכולה לתת יותר חלב ממה שיש לה". בקבוק בלטיקה במכולת הכביש שיוצא ממתחם הבאבא סאלי נוסע בשולי שדה צהוב. ריח חרציות וריח קסאם. "אל תדאג מהקסאם", קורא אותי סטאס, "חסר לו איזה שני קילומטרים כדי שיגיע לכאן". עכשיו 13:00 והמעדנייה של לריסה ואלכסנדר ריקה. זאת אחת משתי חנויות החזיר הראשונות שנפתחו בנתיבות. חמש שנים היו בפיקוח של הדתיים. "כל פעם בדקו, אמרו מה צריך למכור מה לא. אחרי זה נפתחו עוד חמש חנויות. כולם מכרו חזיר והלך הפיקוח".על הדוכן של אלכסנדר נתחים מעושנים של גארבושה, מין סלמון קטן. מישהו מבקש קולה, אך אלכסנדר פותח לנו "בלטיקה", בירה רוסית מרירה. "אני מוכר רק מה שנוח לרוסים, שום דבר ישראלי". מעט מאוד ישראלים קונים אצלו, בעיקר מהקיבוצים. על הקיר ממול לדלפק של אלכסנדר מודעות "בקרוב" של שמנת הקולטורה המוסקבאית. תאטרון הילדים, האופרטה, הטרובדור רוזנבאום, הזמרת הידועה לריסה דולינה.לריסה ואלכסנדר. צרה חנותם, צר עולמם. "עובדים כל היום, לא יודעים מה קורה בישראל, אבל מרגישים שלא מקבלים אותנו".­ מי לא מקבל אתכם?"שכנים שלנו, המרוקאים".­ מה?"היה סיפור שלם. לא רוצה לדבר".­ אתם מרגישים רוסים או ישראלים? "בכלל לא ישראלים".­ אין שום דבר שמחבר אתכם לישראל?"אנחנו מוכרים בשקלים". פני השוק כפני העיר בגלל שישראלים ותיקים אינם קיימים בסרט, ההליכה לשוק של נתיבות היא סרט ההמשך ­ רוסים וישראלים, יחסי הגומלין. השוק הוא המעבדה. כאן מדברים, כאן צוחקים, כאן מרמים. השוק הוא תעלת הניקוז של כל הפחדים. האווירה פתוחה ומוחצנת. דינה מהפירות היבשים יראה מהרוסים, אך לא יכולה להתקיים בלעדיהם. סוויסה מהנעליים הוא חבר של ארתור מהדיסקים. אבל זאת לא ממש חברות. זאת מעין גזרת גורל. "הרוסים?", אמר לי, "מה לעשות, חיים איתם".פני השוק כפני העיר. 60 אחוז מאנשי נתיבות, מרוטים ודהויים מיום עבודה, באים לכאן בכל יום שלישי. זה שוק בלי שעות. פתוח מהבוקר עד הלילה. כל המצרכים הבסיסיים. גבינות רוקפור וקממבר לא תמצאו כאן. זה שוק חף מכל התפרכסות. בלי דגלונים צבעוניים של "מבצעים", בלי מוכרות עם סינר לבן, בלי נגני קרנות. צפוני שיירד לכאן יחשוב שצוחקים עליו, אבל אלה המחירים: קילו תפוחי אדמה ­ שני שקלים; סלסילת תות שדה ­ חמישה.נהמת השוק מחלצת מסטאס פתיחות מבוקרת. הוא נורא מתגעגע, כך התוודה, לצ'ורצ'חלה. אותו בצק גרוזיני בטעם מיץ ענבים ממולא באגוזי יער. זה היה רגע נוסטלגי חולף. אחריו מיהר סטאס להשת בלל בתוך ישראליותו החדשה. "אני בכלל לא חושב איך הייתי לפני העלייה", אמר לי, "מה שהיה אז כבר יצא לי מהלב".הוא לוקח את ישראל מהצד הפרגמטי שלה. כמו שבנתיבות לוקחים את השוק. וזה הישג לא קטן. בתודעה של סטאס ישראל היא פשוט מקום שטוב לגור בו, שכדאי לגור בו. היא מספקת את צרכיו, הוא מנהל בה חיים עצמאיים. לפני שלוש שנים יצא עם משלחת של המגבית לארצות הברית. כששאלו מאיפה הוא, ענה: "מנתיבות"."אחרי זה חשבתי לעצמי: הרי נולדת בעיר גדולה, מיליון וחצי תושבים, מה פתאום אתה מזהה את עצמך דווקא עם העיר הקטנה הזאת?".­ ומה ענית לעצמך?"עניתי שזה פשוט הבית שלי".­ גם שלי. אז במה אנחנו בכל זאת שונים?"אתה לא בחרת לחיות כאן. אני הגעתי למרות התנגדות ההורים שלי, למרות קשיי הקליטה, למרות השפה החדשה. כל כישלון או הצלחה הם רק שלי".אנחנו עומדים בפינת השוק. ארתור מהדיסקים חושב שאנחנו ממס הכנסה, אבל סוויסה מרגיע אותו: "אל תדאג, כולם אותה מדינה". ארתור שחום ויש לו שן זהב בפה. בא לפני עשר שנים מקווקז. אחרי שמתברר לו סופית שאנחנו לא ממס הכנסה, הוא מוכן להכריז באוזנינו: "עכשיו ישראל אדמ ה שלנו". הדיסקים הולכים ברוך השם. שיהיו בריאים הרוסים. אבל לא רק הם. גם אחרים קונים. "כולם אוהבים את חוליו איגלסיס".­ קונים הרבה?"עכשיו עם המצב לא כל כך. אנשים אין להם חשק לכלום. מקסימום באים, שומעים והולכים".אנחנו שומעים את פיליפ קירקורוב שר "דיוה" ברוסית. גברת במכנסי עור מפנטזת על ניקולאי בסקוב, היפיוף הבלונדיני. הערב יורד, השוק מתקרר. כתם שמש אחרון מאיר שלט של ג'ורג'יו ארמאני. "כבשים לפסח, שחיטה במקום", מציעה מודעה בטוש שחור. סטאס לוחץ זוג ידיים מושטות. אנחנו ליד הפירות היבשים של דינה. אשה גדולה, דינה. כל השבוע היא נודדת עם התמרים והתאנים שלה. פעם קרית­גת, פעם אשדוד. עם אור ראשון היא מסתערת על יומה. "בכל מקום רק הרוסים קונים", היא אומרת כשהיא הופכת ארגז כדי להתיישב.­ למה רק הם?"כי יש להם. לעדות המזרח נתנו טורייה, להם נתנו הכל חינם".ששון עוזב את חומרי הניקוי שמפוזרים על שמיכה ומצטרף אלינו. "רק הרוסים והכושים", הוא מחזק את דינה. "להם יש כסף. הישראלים נעלמו. אולי אחד מתוך עשרה קונים הוא ישראלי".סטאס: "אז אתה מרוצה שעלו?".ששון: "אני מרוצה". דינה: "הזקנים שהיו קונים אצלנו עגלות שלמות מתו. הצעירים רצים לסופר. קונים רבע קילו מכל דבר וזהו. רק הרוסים עושים אחד ועוד אחד. יודעים שאצלנו קונים קילו במחיר של רבע".רונית מזל היא הכי זולה בשוק. טריקו בחמישה שקלים. נתיבות אוהבת סיפורי צדיקים ומזל היא צדיקה עם סיפור. לפני ארבע שנים באה לשוק ושמעה מישהי אומרת: "יש לי ארבע בנות ואין לי מה להלביש להן". מזל, אם לשישה, קנתה בד, נתנה למתפרה וזהו. "לא כך, דיאמנדה?", היא שואלת את הקשישה המכורכמת מאחור. דיאמנדה עובדת ברחיצת מתים. "לא גברים, רק נשים", היא מבקשת להדגיש. דיאמנדה מסכימה שהרוסים באים, אבל הדתיים יותר. "זה הרבה צנוע. טריקו קצר לא הולך, רק הצנוע הולך".ליד דוכן הטריקו, בבלייזר ובג'ל, נראה סטאס כמו קלינטון שקפץ לביקור אצל כורי הפחם בדקוטה. שאלתי אותו מתי יהיה ראש עיר. הוא חשב רגע ואמר שהוא באמת יכול להרים דברים יותר גדולים מנתיבות. "אתה מכוון לממשלה?", זרקתי, אך הוא לא קפץ. לפי שעה לא יושב שם מישהו שהוא מזדהה איתו טוטאלית. סטאס אמנם שרף את הגשרים עם מוסקבה, אבל מקפיד לא לשרוף את הגשרים לירושלים. בסוף מצא דרך לצאת מז ה ואמר שהוא מעריץ את וינסטון צ'רצ'יל. בוריס מפציר שמע אותו וצחק: "טוב שלא אמרת הקיסר אוגוסטוס". היתד הרוסית האם סטאס הוא הישראלי החדש הטיפוסי? מפציר מנסה לעקוף את הסטיגמה. הוא מנסה לאפיין את הקהילה כולה. "הם לא באו ממניעים ציוניים, רובם לא יהודים, רובם משכילים, הם לחוצים בצורך שלהם להרוויח, לפעמים על חשבון לימוד העברית, מוקדם יחסית הם משלימים עם גורלם, הם רוצים להיות ישראלים, אך לא מוותרים על היתד הרוסית".כתוצאה מכל התהליך הזה נוצרה כאן כמעט מדינה בתוך מדינה. לישראל הרוסית יש חנויות משלה, רופאים משלה, עיתונים משלה, תחנות רדיו משלה ובקרוב גם תחנת טלוויזיה משלה. זאת עלייה שאינה נזקקת לעברית. בכל בנק או קופת חולים יימצאו תמיד דוברי רוסית. "הגיעה עלייה", אומר מפציר "שמהר מאוד הפסיקה לומר 'תודה שקלטתם אותנו'".מ­93' התחילה רוסיה לשחק במגרש הדמוקרטי. היא חברה במועדון הנוצץ של הג'י­8. אחד המשתתפים בסרט אומר: "זה שאני יכול לצאת ולבוא לרוסיה מתי שאני רוצה נותן לי תחושה נהדרת". בתוך עשר שנים עלו 920 אלף איש מכל הגילים, מכל חלקי ברית המועצות לשעבר. 85 אלף מהם שומרים על קשר קבוע עם הקונסוליה הרוסית בתל­אביב. לעובדה הזאת יש משמעות אחת: לאנשים האלה חשוב שהערוץ אל המולדת הקודמת יישאר פתוח. הם מקבלים פנסיה, יש להם שם ענייני רכוש."אנחנו", מאשים מפציר, "עדיין לא מבינים את התופעה. ברית המועצות התפרקה והמון אדם נהר החוצה. הם באו למדינה שלחלוטין לא היתה מוכנה לקלוט אותם".הגיעו מאה אלף מהנדסים עם חצי מיליון שנות השכלה. היה אפשר לבנות מסלולי התמחות חדשים לאנשים האלה, אך המאגר הזה בוזבז. "העלייה הזאת הופקרה לשיטה האמריקאית, 'לך תסתדר', אבל מה שטוב לאמריקה לא טוב לנו".­ ומה בעצם קרה?"האנשים האלה איבדו את המעמד שלהם. התרגלנו שמי שבא מארץ מצוקה, נמצא במצוקה. הייקים עזבו את גרמניה הנאצית, הרומנים עזבו את רומניה של צ'אושסקו. עם עולי שנות התשעים זה היה אחרת. זאת היתה מסה אדירה עם מעצמה אדירה כמולדת".אז למה זה יצא כך? באחד השלבים הראה מפציר את הסרט לעיתונאי שעלה מרוסיה. בסוף ההקרנה שאל אותו האיש: "האם היתה כאן כוונת מכוון או שזה פשוט יצא ככה?"."בהכירי את יכולת קבלת ההחלטות בישראל", ענה לו מפציר, "גם לו היו כוונות הן לא היו יוצאות אל הפועל. פשוט לא קיבלו כל החלטה. הממסד הישראלי לא היה מוכן להקשיב לזר המוזר הזה, שמדבר שפה אחרת, שחושב אחרת, ש הרגליו מוזרים כל כך. העולים נדחקו למעמד של פלבאים".­ אתה יכול לבוא בטענות גם לעצמך, היית חלק מהממסד."אני יכול לבוא בטענות גם כלפי. אבל אותו ממסד, שהייתי חלק ממנו, פגע גם בי. הוא הפך אותי לרוסי חד סטרי. אחרי 30 שנה בארץ, עדיין שאלו אותי באיזה חודש עליתי".­ מה זה מפריע לך?"התחלתי להבין עד כמה הסטיגמות חזקות".ולמרות כל זה, העלייה היא הישג אדיר. במסעו אחרי הישראליות החדשה, גילה מפציר קהילה עם כושר הסתגלות מדהים. אחד מהקטעים המרגשים בסרט הוא המפגש עם אולגה מנצרת­עילית, שאיבדה את בנה דוד ברמאללה. האם מדברת ומלטפת את כומתתו האדומה של בנה. צפיתי בקטע עוד לפני שתורגם לעברית. ברוסית נשמעה אולגה אבודה, אבל כשהיא משלבת בעברית: "פרופיל" ו"קרוב לבית" היא מקבלת עמוד שדרה. כשמפציר אומר לה "פרשוטיסטים", היא מתקנת אותו ל"צנחנים". החיבור לכאן, מתברר, כבר נח בתודעה שלה. וגם אולגה היא ישראלית חדשה. היא מקרינה רוסיות, אבל היא לא מטילה ספק בישראליות שלה. מושלכת אל תהומות יגונה היא לא שואלת: "למה בכלל הייתי צריכה לבוא לכאן?".בכל איש בסרט יש משהו ממפציר. בסוציולוג הזועק ש­ 45 אחוז מהעולים מגדירים עצמם כרוסים, בצעיר שאינו רוצה להיות דור המדבר. ייתכן שבוולודיה פרידמן, האיש שדיבר על הטיפה החסרה, ראה מפציר את עצמו יותר. אבל פרידמן הביא את הקינה, סטאס הביא את התקווה, מיכאל הביא את צלילי המציאות. הוא מנגן בתזמורת האנדלוסית באשדוד. כשבא בפעם הראשונה עשה להם סונטה של באך וקונצ'רטו של סיבליוס. בחזרה הראשונה הבין שכאן מנגנים אתני, דברים שלא שמע אף פעם. "אז מתי אני מנגן מזרחי, אני כואב במזרחי. אתמול בערב ניגנתי קלאסי אז זה היה כואב במוצרט"."האם יש בך משהו מזרחי?", שואל אותו מפציר. "מה שהייתי ­ הייתי", עונה לו מיכאל.moto@maariv.co.il