מורמונים על המוקד הכנסייה המורמונית מתמודדת עם גילוי לגבי טבח שביצעו חבריה בעבר בעז גאון 29/03/02 הסיפור שאתם עומדים לקרוא מתחיל בידיעה שפורסמה ב"דיילי טלגרף" הבריטי ב­27 בפברואר האחרון. אוליבר פול, כתב העיתון בארצות הברית, פרסם כי "הודאה כתובה בעופרת שהתגלתה לאחרונה מאיימת לערער את יסודותיה של הכנסייה המורמונית בארצות הברית". לפי הכתובת, שהתגלתה קבורה מתחת לכמה אינצ'ים של אדמה לא רחוק מנהר הקולורדו באריזונה, ניתן להבין כי מייסד סולט לייק סיטי, בסיסה של הכנסייה המורמונית (או כפי שהיא מכונה על פי מאמיניה The Church of Jesus Christ of Latter­Day Saints, משהו כמו "כנסיית ישו של הנבואה המאוחרת") אחראי לאחד ממעשי הטבח הרצחניים והשנויים במחלוקת בהיסטוריה האמריקאית. התגלית, כתב פול, מרעידה את יסודותיה של אחת הכנסיות המצליחות באמריקה. אם שמעתם על הקהילה המורמונית, ייתכן שזה היה בהקשר לאולימפיאדת החורף שנערכה לאחרונה בסולט לייק סיטי. לרגל האולימפיאדה, שאורגנה בעידוד ובחסות הכנסייה, ייחד ה"ניו יורקר" האמריקאי כתבת ענק, 18 עמוד, לתולדותיה של הכנסייה. ה"ניו יורקר" לא היה לבד. אולימפיאדת סולט לייק, שלמרות התנגדות מארגניה כונתה בעיתונות "אולימפיאדת המורמונים", עסקה בכנסי יה לא פחות מבספורט החורף. אם בפתח המאה ה­20 היתה הדת המורמונית הנרדפת ביותר באמריקה, היום היא הדת המשגשגת ביותר בארצות הברית מבחינת כמות המצטרפים אליה. ב­30 השנה האחרונות תפחו ממדי הכנסייה ב­225 אחוז והיא מונה היום כחמישה מיליון מאמינים בארצות הברית. ברחבי העולם גדלה הכנסייה, באמצעות מנגנון מיסיונרי משומן של 50 אלף מיסיונרים ב­300 מדינות, ל­11 מיליון מאמינים. בבריטניה בלבד יש לכנסייה 180 אלף מאמינים. ישראל היא מהמדינות הבודדות שאליהן לא מורשים להיכנס מסיונרים מורמונים, במסגרת החוק האוסר פעילות מסיונרית. מה שמבדיל את הכנסייה המורמונית מהזרם המרכזי של הנצרות, בין השאר, הוא האמונה כי ראש הכנסייה, גורדון ב. הינקלי בן ה­91 (שאת פני כתב ה"ניו יורקר" קיבל במשרדו עם המשפט "לדעתי צריך לקחת את כל העיתונאים, לשים אותם בקופסה ולזרוק לים"), מודרך אישית על ידי אלוהים, באמצעות סדרה של התגלויות שהוא זוכה להן, מאחורי דלתות נעולות, במטה הכנסייה ביוטה. במילים אחרות, אם בעיני המיינסטרים היהודי והנוצרי "הנבואה מתה", בעיני המורמונים הנבואה חיה ובועטת, בעיקר ביוטה, ארצות הברית. בנוסף, ו ייתכן שזהו מקור המשיכה של הדת באמריקה, הנצרות המורמונית היא המצאה אמריקאית. אם התנ"ך הוא יריעה היסטורית עם 7,000 ניצבים, אש, תמרות עשן וצ'רלטון הסטון, אם הברית החדשה הוא סיפור מהודק יותר דרמטית הנסוב סביב גיבור מיוסר אחד וחיפושו אחר גאולה, "ספרו של מורמון", מבחינת הנסיבות שבהן נכתב, הוא מערבון דל תקציב, אפוף עשן שריפה ומלא ביריות. הנביא הגדול של המורמונים הוא לא יהודי מגמגם המטייל עם מקלו בין מצרים לכנען, או נגר מסונדל המהלך על מים. הוא אמריקאי, יליד ורמונט, בשם ג'וזף סמית, שנהרג בקרב יריות בכלא בקארתג', אילינוי, ב­1844. חזיונות ראשונים במיזורי התנ"ך של הקהילה המורמונית ניתן לי במתנה על ידי שני מסיונרים ­ אמריקאים בני 20, בלונדינים מעונבים שמתים להתנפל על תושבי לונדון שצריכים קצת אלוהים בחיים ­ במטה הכנסייה בלונדון, הממוקם מכל המקומות דווקא מול מוזיאון המדע. המקדש בלונדון הוא אחד משלושה בבריטניה. גגו המחודד (הכנסייה אינה מכירה בצלב הנוצרי המסורתי) מזדקר ומנצנץ מעל אחת השכונות היקרות ביותר בעיר. ביליתי שם חצי יום בחברת וורן ודונה וויזנט החביבים שהגיעו מיוטה לשליחות בת שנתיים, במצוות הכנסייה המורמונית, והם האחראים היום על הכנסייה המרשימה, בת ארבע הקומות, בלונדון. "צריך הרבה כסף כדי להחזיק כנסייה כזו", אמרתי לוורן. "כל אחד מאיתנו", הוא הסביר, "מוותר על עשרה אחוזים מהכנסותיו לטובת הכנסייה". "ספרו של מורמון", כדרכם של ספרים המעוניינים להאציל לעצמם קדושה, כרוך בכריכת עור שחורה שמשני צדיה דפים דקיקים במיוחד. הוא מספר את סיפורו של ג'וזף סמית, נביא הכנסייה. סמית, שעליו נכתבו מאות ספרים, היה נצר לשושלת אמריקאית נחשבת למדי שהגיעה למסצ'וסטס ב­1638. את חיי משפחת סמית אפשר לתאר כהכלאה בין מערבון איטלקי, טלנוב לה לטינית ו"בית קטן בערבה". פרק ראשון: ג'וזף סמית האב מאבד את כל רכושו במסגרת קומבינה כלכלית שהיתה אמורה להביא את בשורת התה הסיני למערב הפרוע. פרק שני: ג'וזף סמית הבן נולד והמשפחה פולשת לחווה לא שלה במיזורי. פרק שלישי: סמית הבן כמעט מאבד את רגלו במסגרת ניתוח ונותר צולע לכל החיים. וכן הלאה וכן הלאה. הקרשנדו של סאגת סמית רדופת האסונות, החזיונות והתה הגיע בספטמבר 1823, היום שבו שליחו של האלוהים נגלה לסמית בן ה­17 והפך אותו מנער מבולבל לנביא, וכמה שנים לאחר מכן, לאיש הרדוף ביותר בצפון אמריקה. את התיאור המדוקדק ביותר של מה שקרה באותו ערב, ההתגלות שהולידה את הכנסייה המורמונית, אפשר למצוא בעמודים הפותחים של "ספרו של מורמון". "בערב ה­21 בספטמבר 1823", כותב הנביא סמית, "התפללתי לאלוהים וביקשתי הנחיה. בעוד אני קורא לאלוהים הופיע אור בחדר שלי, שהמשיך להאיר בעוצמה עוד ועוד, עד שהחדר היה מואר כמו באמצע היום, והופיעה דמות בחדר, תלויה באוויר, כשרגליה לא נוגעות ברצפה. "הדמות לבשה גלימה מרהיבה והיתה לבנה יותר מכל דבר שראיתי על האדמה הזו ­ כל חזותה היתה מרהיבה ביופיה והאור היה לב ן במיוחד לאורך קווי המתאר של גופה. היא קראה בשמי ואמרה לי שהיא שליח של אלוהים וששמה מורוני, ושאלוהים עומד להטיל עלי משימה, ושיבוא יום שבו שמי יינשא על שפתותיהם של בני כל העמים והלאומים. הוא (מורוני) אמר שישנו ספר, הכתוב על לוחיות זהב, המתאר את מה שקרה למתיישבים הקדומים של היבשת הזו ומתעד את ההתגלות הקדומה של המושיע בפניהם". "מורוני" הנחה את סמית לערוך סדרת עליות לרגל לגבעה סמוכה בשם קומורה Cumorah(). שם, גילה לו, קבורות לוחיות הזהב המתעדות את ההיסטוריה של שני עמים קדומים, נצר לשבטי ישראל, הנפיטים והלמניטים, שנלחמו זה בזה במשך מאות שנים והתגלגלו, בסופו של דבר, לצפון אמריקה. בעוד שני השבטים נלחמים התגלה ישו לנפיטים, מיד לאחר הקדמה שנמסרה על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו. "קבלו את בני האהוב", אמר לעם הצפון אמריקאי הקדום ("ספרו של מורמון", ספר "נפי", פרק 11 פסוקים 3­15), "ותקשיבו לו". והם הסכימו. קשה להגיד לא לאלוהים. ישו, על פצעי הצליבה שלו, ירד מהשמים והזמין אותם לגעת בו כדי להיווכח שאכן הוא זה הוא. ואז מסר להם סדרת הוראות: לא לריב (כמו בנצרות), לא לנאוף (כמו ביהדות), להתג רש במידה שהנישואים לא עובדים יותר (כמו בנצרות הפרוטסטנטית), לא לקלל (זה חדש), לקיים את מצוות "עין תחת עין שן תחת שן" (כמו ביהדות), להפנות את הלחי השנייה (כמו בנצרות), ועוד ועוד. בכלל, "ספרו של מורמון" נראה לפעמים כמו הכלאה בין הברית הישנה (סיפור אברהם הזונח את מצרים לטובת כנען מתורגם לסיפורו של נפי העוזב את ירושלים לטובת צפון אמריקה ­ והכל במצוות האלוהים) לברית החדשה (ישו נעקר מירושלים ומיובא לאמריקה). הנפיטים, בכל מקרה, מאוד התרשמו. אלא שאחרי השוק הראשוני של ההתגלות, הנפיטים והלמניטים חזרו להרוג אחד את השני. הנביא מת, יחי יאנג ההתגלות של ישו לא הביאה לקץ מלחמת הנפיטים בלמניטים (עד היום, לפי ה"ניו יורקר", לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות שיוכיחו את קיומם של העמים הקדומים האלה בצפון אמריקה). 400 שנה לאחר מכן נטבחו הנפיטים יחד עם מנהיגם, מורמון. בנו, מורמוני, היה הניצול היחיד, והוא העלה את קורות עמו האבוד על לוחות זהב, וקבר אותם בהר קומורה. הפסוקים המסיימים את "ספרו של מורמון" הם פסוקי הפרידה של "מורוני". הוא מצהיר על כך שהוא עומד להצטרף לממלכת האל עד שיגיע זמנו להתעורר מחדש ולהוביל את עמו לניצחון. ב­21 בספטמבר 1823 הוא קיים את הבטחתו בבקתתו של ג'וזף סמית, שזמן קצר לאחר מכן נשא תפילה לאלוהים וביקש התגלות והנחיה. ב­1830 פרסם סמית את "ספרו של מורמון" בן 588 העמודים, שלו צירף חתימות של 11 עדים שהצהירו שראו את לוחות הזהב של מורוני. לוחות הזהב, אגב, "נמסרו בסוף כתיבת הספר ל'מורוני'", שלקח אותם איתו חזרה לממלכת האל. ב­1831 עבר סמית, עכשיו ראש כנסייה, לקירטלנד, אוהיו. זמן קצר לאחר מכן, יחד עם תלמידיו, הקים את "ציון" החדשה בג'קסון, מיזורי, הצעד הראשון בדרך שתוביל אותו, בסופו של דבר, למלחמה כוללת עם המושל, לילבורן וו. בוגס, ולמעצרו ב­1840 באשמת ניסיון לרצח המושל. בוגס עצמו הורה ב­1838 על גירוש המורמונים ממיזורי או חיסולם, מה שיבוא קודם. ב­1844, והוא אז ראש קהילה שמנתה כמה אלפי מאמינים, בעיקר בארצות הברית ובבריטניה (משלחת המסיונרים הראשונה יצאה לאנגליה ב­1837), מצא עצמו סמית בכלא, ואת דתו החדשה מותקפת על ידי תושבי מיזורי הנסערים, בין השאר, ממסורת הפוליגמיה שהמורמונים הנהיגו. לסמית עצמו (לפי ה"ניו יורקר") היו כ­30 נשים. מסורת הפוליגמיה בקרב המורמונים נאסרה הצהרתית ב­1890 ומעשית וסופית ב­1933. השתלשלות האירועים בלילה שבו נרצח סמית בידי המון זועם מופיעה בספרה של דונה היל Joseph Smith: The First Mormon"" (שיצא בניו יורק ב­1976): "ברגע שסמית שמע את הגברים עולים במדרגות, הוא ניתר ותפס בידו את אקדח ששת הכדורים שלו. אחיו, הייראם, אחז את אקדחו יחיד הקנה, וטיילור את האלה שנשארה בתא המאסר. ריצ'רד תפס מקל ושני גברים קפצו לעבר הדלת. הפושטים החלו לדחוף את הדלת ולנסות להיכנס פנימה. הם החלו לירות פנימה, לתוך הקירות והתקרה. עוד ועוד גברים החלו לדחוף את הדלת, וכשהייראם נעמ ד כדי לכוון את אקדחו נשמעה מבחוץ ירייה וכדור בודד פגע בו באף. 'אני מת', אמר ונפל. "ג'וזף גחן אל אחיו המת וקרא: 'הו, אחי האהוב הייראם!'. כשראה שהוא מת קפץ, פתח את הדלת ורוקן את אקדחו לכיוון הפתח. הוא פגע בשלושה­ארבעה גברים והכה בחור צעיר נוסף בגרונו. ג'וזף זרק על הרצפה את אקדחו הריק. מאוחר יותר, חבריו אמרו שהוא חשב שהוא יוכל להסיט את האש לכיוונו במידה שיזנק לעבר החלון. הוא נורה הן מכיוון הדלת והן מכיוון החלון, התנדנד מצדו החיצוני של החלון, וקרא Oh lord, my god'', ונפל לרצפה". הנביא סמית, ממשיך דרכם של משה וישו, מת. במקומו, ב­8 באוגוסט 1844, נבחר כראש הכנסייה ברינגהם יאנג. נגר לשעבר, אחד מ­12 מאמיניו הקרובים של סמית שמונו ב­1835 כתלמידיו וממשיכי דרכו, מייסד סולט לייק סיטי ומי שעתיד לסבך את הכנסייה המורמונית בטבח שרודף אותה עד היום. הטבח על אם הדרך בפברואר 1846, בפיקודו של מנהיג הכנסייה הכריזמטי בריגהם יאנג (חבר ניו יורקי שפגשתי השבוע, ששמע שאני כותב על המורמונים, סיפר לי את הבדיחה סרת הטעם הבאה על המנהיג המורמוני שהיה ידוע, כמו סמית, בנשותיו הרבות: "הדרך הנכונה לכתוב את שמו של יאנג באנגלית היא Bring'em Young, ולא Brigham Young, על משקל 'הביאו לי נשים צעירות'"), החלו חברי הכנסייה המורמונית, מותשים מרדיפות בלתי פוסקות נגדם במיזורי, את ה"אקסודוס" שלהם מעבר לנהר המיסיסיפי לכיוון עמק סולט לייק. מאז הגעתם לסולט לייק סיטי ב­1847, הלכו והידרדרו יחסי הכנסייה המורמונית עם הממשל הפדרלי האמריקאי. בעיני הממשל הפדרלי, יאנג נחשב דיקטטור מסוכן. היא התייחסה אליו קצת כמו שהאף.בי.איי התייחס לדיוויד כורש מוואקו, טקסס, שנים לאחר מכן: ראש כת מסוכנת שמישהו צריך לעצור אותו לפני שמשהו רע מאוד יקרה. הקמת "ציון" בעמק סולט לייק נתפשה כאיום ישיר על יציבות ארצות הברית של אמריקה. המורמונים, מצדם, התכוננו למלחמה. יאנג, בשלב הזה בן 56, ראה בהידרדרות המצב וברדיפה הממושכת הוכחה ישירה לקדושתה של האמונה המורמונית. "אם לא היינו התגשמות ממל כת האל על האדמה", אמר למאמיניו, "האם אתם חושבים שהעולם היה קם נגדנו? לא! ממלכת האל היא כאן, ואנחנו ההתגשמות שלה, ולכן לא רוצים אותנו כאן!". בערך באותו זמן, החליטה קבוצה של 30 משפחות מבוססות מארקנסו לחצות את יוטה, בריגהם­לנד, לעבר קליפורניה. הם היו אזרחים, חלוצים שחלמו על עתיד טוב יותר, והם היו עמוסים בבקר, סוסים ושוורים. לארקנסו היה שם בעייתי בקרב המורמונים. לפי השמועה, אחד ממקימי הכנסייה, פארלי פרט, נרצח שם. שיירת הקליפורנים נעצרה במדינת המורמונים במאונטיין מדוס Mountain Meadows(). היא נתקלה שם בקבוצה של אינדיאנים ומורמונים שהורתה לגברים לפרוק את נשקם. הגברים צייתו. במשך כמה שעות, מתישהו בין ה­7 וה­11 בספטמבר 1857, נטבחו 120 ילדים, נשים וגברים בידי המורמונים והאינדיאנים. רק 17 ילדים נותרו בחיים. הטבח עורר הדים עצומים ביוטה, בוושינגטון ובמיזורי. צאצאי הקורבנות תבעו צדק והפנו אצבע מאשימה לעבר הכנסייה המורמונית והעומד בראשה, שהכחיש את המעורבות שלו בטבח וטען שהרוצחים פעלו על דעת עצמם. התיק, בסופו של דבר, נפל על מורמוני בשם ג'והן ד. לי, בעל ל­19 נשים ואב ל­64 ילדים , שהודה כי הוא ביצע את הטבח בשיירה הקליפורנית בסיועם האקטיבי של אינדיאנים מהסביבה. ג'והן ד. לי, אם זה לא מספיק, היה גם בנו המאומץ של בריגהם יאנג ­ אחד מני רבים. לי הוצא להורג ב­1877, כשהכנסייה לא היתה יכולה יותר לעמוד בלחץ הממשל הפדרלי ולהגן עליו. עד יומו האחרון טען שהופקר על ידי "הכנסייה שלו". עדות מתחת לבוץ במהלך 145 השנים שחלפו מאז הטבח במאונטיין מדוס, נכתבו עשרות תאוריות על מה בדיוק קרה שם. גרסת הכנסייה, לאורך השנים, היתה כי ג'והן ד. לי היה עשב שוטה, ושאיגרת ששלח לו יאנג, ושהתריעה בו מלפגוע בשיירת הקליפורנית, הגיעה באיחור. אחרים, כמו הסופר האמריקאי וויל ביגלי, בדיוק כמו צאצאי משפחות הנרצחים, שרובם חיים היום בארקנסו, סבורים שהטבח בוצע בהוראה ישירה של יאנג שראה במשלחת הקליפורנית חבורה של כופרים, נציגי הממשל הפדרלי. ב­22 ביוני 2002, אחד המתנדבים ברשות הפארקים הלאומיים שעסק בניקוי הבית שבו התחבא לי מרודפיו, מצא פיסת נייר עופרת מגולגלת שהיתה קבורה עמוק תחת אדמה וטינופת. נייר העופרת הכיל את מה שנראה כהודאתו של לי באחריות של יאנג לטבח במאונטיין מדוס. וזה נוסח הההודאה שנחרטה בעופרת: "חייתי זמן רב ממה שחשבתי ועכשיו אני חולה. אינני מפחד מסמכות היות שהזמן שלי קרב ואני מוכן לקחת אחריות על פאנצ'ר (אלכסנדר פאנצ'ר, מפקד שיירת החלוצים שנטבחה ­ ב.ג). קולונל דייל, סרג'נט היגבי ואני קיבלנו הוראות מהנשיא יאנג. אני בוטח באל, אין בי פחד, המוות אינו מפחיד. אלוהים, רחם על נשמה חסרת מנוח זו. חתום על ידי ג'והן ד. לי, 11 בינואר 1872". רון לאבינג, 62, מהנדס טילים לשעבר שעבד, בין השאר, על טילי הפטריוט וההוק, הוא צאצא של אחיו הגדול של קפטן אלכסנדר פאנצ'ר, מפקד השיירת הקליפורנית שנטבחה על ידי ג'והן ד. לי ועמיתיו המורמונים. לפני כשבועיים כתב לי לאבינג אי­מייל בעקבות אי­מייל ששלחתי ל"ארגון צאצאי הטבח במאונטיין מדוס". ההתכתבות בינינו נמשכה כשבוע: אני בלונדון, הוא בטוסון, אריזונה. "התחלתי להתעניין בטבח במאונטיין מדוס ב­87'", כתב לי לאבינג, "כשאמי חזרה מביקור בקליפורניה וגילתה לי את הקשר המשפחתי שלנו לג'והן פאנצ'ר, אחיו הגדול של קפטן אלכסנדר. מאז 87' אני שקוע עד צוואר בטבח. אני לא יכול להשתחרר ממנו". שאלתי אותו האם הופתע ממכתבו של לי, שהאותנטיות שלו, לדברי היסטוריונים שונים שאיתם התכתבתי, עדיין שנויה במחלוקת. "הגילוי לא הפתיע אותי", השיב, "אך הוא העדות החזקה ביותר שהתגלתה עד היום, המפנה אצבע מאשימה וברורה לעברו של בריגהם יאנג. אבל אני מהנדס בהכשרתי ואני חייב לקבל עדות כלשהי לאותנטיות של המסמך לפני שאני קובע דעות נחרצות". בכל הקשור לחשיבותו של ה מכתב, לאבינג היה נחרץ. "המוניטין של הכנסייה בסכנה. כל השנים הם אמרו שלא היה להם קשר לטבח, וזה יעמוד עכשיו למבחן. כך או כך, הסאגה של הטבח במאונטיין מדוס תמשיך להתגלגל עד שהכנסייה תסכים סוף­סוף לפתוח את הכספות והארכיונים שלה ולתת לאמת כולה להתגלות". בהתכתבות מאוחרת יותר, אחרי שחזרתי מביקור בכנסיית המורמונים בלונדון, לאבינג היה ברור יותר. "אני מאמין שהמכתב אמיתי", כתב. שאלתי אותו האם בגין טבח שנערך לפני 145 שנה עלולה הטינה בין הקהילה המורמונית ביוטה לקהילת צאצאי הטבח בארקנסו, להידרדר עד כדי התנכלויות פיזיות. "עד היום", השיב, "שום דבר פיזי לא קרה בין המורמונים ובין הצאצאים הכועסים יותר, המתגוררים בצפון­מערב ארקנסו ומונחים על ידי הגישה ש'צריך לסגור את החשבון עם המורמונים'. מצד שני, אני יודע שמורמונים לא מרגישים נוח בארקנסו. בשנת 98' ביקרתי שם עם כמה מצאצאי משפחתו של ג'והן ד. לי ואני יודע בוודאות שהם היו מודאגים מנושא הביטחון האישי שלהם. את קבלת הפנים שלהם בארקנסו אפשר לתאר כ'צוננת'". העיתוי מעורר חשד חוות דעת מפורטת ביותר על מידת האותנטיות של מכתבו של לי קיבלתי מפרופ' דין מיי, שב­65' כמעט הוצא להורג על ידי הירדנים בירושלים. מיי, אז סטודנט אמריקאי צעיר, טייל בירושלים והירדנים חשדו בו שהוא מרגל אמריקאי. הוא הועמד לפני כיתת יורים וניצל בזכות קצין ירדני שהוביל אותו לחקירה, שבסיומה שוחרר. היום הוא יושב באוניברסיטת יוטה. "רוב החוקרים הרציניים כאן", כתב מיי בתשובה לאי­מייל ששלחתי לו, "משערים שמדובר בתרמית ושהמכתב מזויף". למה שמישהו יטרח לזייף מכתב שנראה (והוא אכן נראה) כמו משהו שנכתב לפני מאה שנה ויותר, ולקבור אותו עמוק בזוהמה? "יש כמה הסברים אפשריים", כתב מיי. "הסבר ראשון, שמדובר בתרמית. ההסבר השני, שהמכתב אותנטי, אך הוא נכתב על ידי ג'והן ד. לי ברגע של כעס ואינו משקף את המציאות או את הוראותיו האמיתיות של יאנג. ההסבר השלישי הוא שהמכתב אכן נכתב על ידי לי והוא אכן משקף את אחריותו של יאנג בהוראת הטבח. האפשרות השלישית, בעיני, מאוד לא סבירה. "במשך השנים האחרונות נעשה מאמץ מרוכז להחזיר את הטבח במאונטיין מדוס לכותרות. הסופר והעיתונאי וויל ביגלי, למשל, מנסה כבר כמה שנים להוכיח שיאנג הורה על ביצוע הטבח, אך עד כה לא הצליח לעשות זאת. הוא עומד לפרסם ספר בנושא שהוא קיווה לגמור לכתוב אותו לפני האולימפיאדה. זה די מדהים", סיכם מיי, תוך כדי שהוא משלח לאוויר רמזים עבים לעבר הזהות האפשרית של מפברק המכתב, "שהמכתב נמצא ב­22 בינואר, 2002 ­ בדיוק בזמן לאולימפיאדה". וויל ביגלי, העיתונאי והסופר שפרופ' מיי רמז לאינטרס האפשרי שלו בזיוף מכתב כזה, סמוך כל כך לאולימפיאדת החורף ביוטה מצד אחד (כשהתקשורת העולמית באזור), ולצאת ספרו Blood of the Prophets"" מצד שני (בספר עתיד ביגלי להפליל את הכנסייה המורמונית באחריות לטבח), כתב לי אי­מייל קצר ומתומצת. בתשובה לשאלת האותנטיות של המסמך, שלח לי את מאמרו, שפורסם ב"סולט לייק טריביון", ב­3 במארס 2002. ביגלי סותר לחלוטין את עמדתו של מיי, וכותב כי "הדמיון בין תוכנו של המכתב שהתגלה ובין דברים שהתחוללו סביב ג'והן ד. לי באותו זמן, הוא מפחיד". גם הכתב הוא אותו כתב, ו"מי שאומר שג'והן ד. לי לא כתב בשגיאות כתיב מדבר שטויות". "היום", כתב לי ביגלי, "המכתב נמצא בידי אוניברסיטת אוקלהומה. הדו"ח שלהם צפוי להתפרסם ביולי 2 002". האם ביגלי כתב את המכתב, בשמו של ג'והן ד. לי, כדי לקדם את הספר שלו? אף אחד לא יודע. מה שבטוח הוא זה: ספרו של ביגלי עומד לצאת בקרוב. חוש הצדק של הפיל בכנסיית המורמונים בלונדון, לא רחוק מהכניסה, ישבתי עם הזוג דונה וורן וויזנט. אחרי ששמעתי על פעולות הצדקה של הכנסייה ומכוני הגנאולוגיה שלהם וגמרנו להשוות את הדת המורמונית ליהדות, שאלתי אותם מה הם חושבים על הטבח במאונטיין מדוס. דונה, בלחש, אמרה שהיא חושבת שמשפחות הצאצאים בסך הכל רוצות לתבוע את הכנסייה ולהוציא ממנה כמה ג'ובות. "אבל את זה אני אומרת בשמי", מיהרה להוסיף, "לא בשם הכנסייה". שלחתי את התגובה הזו לרון לאבינג, מעבר לאוקיינוס. "זו תשובה טיפוסית", השיב. "הרי מה שלא יהיה, הכנסייה תמיד תכחיש את המעורבות שלה בפרשה. בעבורם, הסיפור הזה הוא לא יותר מנשיכה של פשפש על החלק הדרומי של פיל המתקדם צפונה. יכול להיות שהפיל מרגיש את זה ­ אבל זה לא מזיז לו". * היה טבח, אבל לא ידענו ארבעה ימים לאחר הביקור במקדש המורמוני בלונדון התקשרה אלי דוברת הכנסייה המורמונית ביוטה, ארצות הברית, וביקשה לתאם ראיון עם מנהל מוזיאון ההיסטוריה של הכנסייה. ביום שלישי, ה­11 במארס, התקשר אלי ד"ר גלן מ. לנרד כדי לשטוח בשיחה טרנס אטלנטית את גרסת הכנסייה למה שקרה במאונטיין מדוס לפני 145 שנה. "את מה שקרה במאונטיין מדוס", אמר לנרד, "צריך להבין על רקע המתחים החברתיים והפוליטיים בין המורמונים ובין הלא מורמונים במיזורי ובאילינוי באותם ימים. בתקופה שקדמה להגירה של המורמונים ליוטה, הפכה הכנסייה לכוח פוליטי ודתי משמעותי ביותר בזמן קצר יחסית, והדבר איים על בסיסי השליטה של המושלים במיזורי ובאילינוי שרדפו את הקהילה המורמונית וראו בה גורם מסוכן. "אחת הסיבות לכך היתה שהמורמונים, בניגוד לקהילות מסביב, התנגדו להעסקת עבדים. הסיבה הנוספת לחיכוכים היתה העובדה שהם ניסו לקשור קשרים עם הקהילה האינדיאנית ולקרב אותה לנצרות המורמונית בעוד הקהילה הלא מורמונית ראתה בהם תתי אדם מסוכנים". אלא שהמעבר ליוטה, לדברי לנרד, לא שיפר את היחסים בין המושל המורמוני בריגהם יאנג לממשל הפדרלי. להפך: היחסים המשיכו להידרדר על רקע חוסר נכונותו של יאנג להכיר בתקפות המשפטית של בתי המשפט הפדרליים על פני בתי המשפט של הכנסייה. זה הסכסוך שכמעט הביא למלחמה בין יוטה לממשל הפדרלי ולשליחת הצבא ליוטה ב­1857. "המורמונים היו בטוחים שהצבא שיגיע ליוטה ישחט אותם. יאנג, שידע שהצבא בדרך ליוטה, הכריז על ממשל צבאי והורה לכל תושבי סולט לייק סיטי להתפנות במקרה של מתקפה לכיוון ההרים ולהשאיר מאחוריהם אדמה חרוכה". לנרד אינו כופר במעורבות המורמונית בטבח אך דוחה את ההאשמה שיאנג היה מעורב. הוא אף הולך צעד אחד נוסף וטוען כי ההודאות הכתובות שג'והן ד. לי השאיר אחריו (לא הכתובת שנמצאה לאחרונה), ושמהן עולה לכאורה כי ראשי הכנסייה ידעו על כוונותיו, "שוכתבו" על ידי עורך הדין שטיפל במסמכים האלה אחרי מותו של לי ב­1870. לנרד: "את הטבח ביצעה קבוצה קטנה של מורמונים יחד עם כמה אינדיאנים מקומיים. המורמונים הרגו את הגברים, והאינדיאנים את הנשים ואת הילדים. הם הרגו את כולם למעט קבוצה קטנה של תינוקות שלא היו יכולים להפליל אותם. זה נורא, נכון, אבל המורמונים שביצעו את הרצח, ובראשם ג'והן ד. לי, פעלו על דעת עצמם . האם הם חשבו שהם פועלים בשמו של ראש הכנסייה? אולי כן, אולי לא. יאנג בעצמו לא רק שהוא לא הורה על ביצוע הטבח, הוא ניסה למנוע אותו". אפרופו המכתב שנמצא לאחרונה, שאלתי אותו מדוע שמישהו ילך כל כך רחוק כדי להפליל את ראשי הכנסייה המורמונית, אם היא באמת לא הורתה על ביצוע הטבח. "כי אם אתה מוכיח שיאנג הורה על הטבח", הוא אמר, "הוכחת שיאנג לא היה נביא אמיתי של אלוהים. ויש הרבה אנטי מורמונים שהיו רוצים להוכיח את זה".