אישה, מטבח, ערום, כלבלב תערוכת נשים מציירות באוניברסיטת בן גוריון מאיה הירט 04/04/02 למעט במקרים בהם נתקעתי בצד הדרך עם תקר בגלגל, אני משתדלת שלא לזהות את עצמי בראש ובראשונה כאישה. אשר על כן, השם "מצע נשי", שנבחר לתערוכה חדשה בגלריה בספריית אוניברסיטת בן גוריון, עורר בי איזו רתיעה ספקנית, למרות ששמתי לב לכפל המשמעות המעניין שלו: 'מצע' כקרקע, ו'מצע' כמצעי מיטה. די מהר הספקנות עברה. מדובר בתערוכה המציגה ממיטב יצירתן של שמונה ציירות ישראליות, שאינן מצטדקות על בחירתן בנשיות כמוקד הזהות הנשית ומציגות את מבטן הייחודי על חייהן כנשים בישראל. התערוכה, במילים פשוטות, עוררה גם את זהותי הנשית לחיים. ממדיה הקטנים של התערוכה מצטרפים לאופיה, ביצירת אינטימיות נעימה ­ מעט חודרנית, אם יורשה לי. מסע לאורך הקירות משקף באופן נועז, בלתי מתפשר, מיניים לעתים, את הרב­גוניות הנשית. הנועזת מבין היוצרות היא בעיניי הציירת נאוה אסטרחן, המציגה דיוקנאות עצמיים, חלקם בעירום חלקי, לצד חיות מחמד. מין שילוב של נחמדות ושל אי­שקט ארוטי. לדברי אסטרחן, עטיפת הנחמדות של ציוריה (חתול שחור, סדין סגול), שבתוכה איזו אי מנוחה נפשית, היא חלק מודע מהציור. כך או כך, הצבעים מקסימים.יוצ רות אחרות, למשל אפרת גל נור, משתמשות באופן פחות בוטה וישיר בגופן ונעזרות בחפצים דוממים מפנים הבית לביטוי זהותן הנשית. החפצים הדוממים המוכרים ממערך תפקידיה המסורתיים של האישה נטענים במשמעות חדשה, או לפחות חדה ומובלטת יותר. כך, למשל, עוטפת גלנור בקוקיות זוג קישואים וזוג גזרים ­ אות לקוקיות הילדה החופשיות והחינניות, שיובילו אותה תוך כך וכך שנים אל המטבח ואל המיטה (כי הגזרים עם הקוקיות מונחים על שמיכה). לכאורה, מחאה על עבדות האישה, ובכל זאת, הציור משדר איזו קלילות והומור.אמנית אחרת, רות קסטנבאום בן­דב, מציגה סדרת דיוקנאות ממקורות תרבותיים שונים. הדיוקן שהכי אהבתי היה זה של סחנה, אישה מוסלמית לבושה בשמלה מסורתית רקומה (בחירתה של הדמות) המישירה מבט בעל איזו שורשיות נסתרת.נוסף על השלוש מוצגות בתערוכה מעבדותיהן של חמש ציירות נוספות, גליה אורי, מיכל גולדמן, מרב סודאי, כלנית קמין וחיה גרץ­רן. עושר הסגנונות והמבעים מאפשר לכל אישה למצוא את מקומה המובהק בסידרה. לא לנשים בלבד. הלכה התקווה, נשאר רק געגוע את יום הולדתי העשירי זכיתי לחגוג במה שנחשבה אז למסעדה המזרחית הכי טובה בארץ, "שיפודי התקווה". אינני יכול להתחייב על מה בדיוק אכלתי שם, גם לא על האיכות, אבל אני יכול להתחייב שהאירוע נותר חקוק היטב בזכרוני, וביום טוב אני עוד מסוגל להריח את הבשרים בסימטאות שכונת התקווה.מאז עברו כמה שנים ושיפודי התקווה הפכה ממסעדה קטנה וייחודית לרשת משגשגת, עד שלפני חודש הגיעה שכונת התקווה גם לבאר­שבע, לאיזור קריית הממשלה החדשה. וכך, אחרי 16 שנה, חזרתי לשיפודי התקווה כדי לראות מה נשאר מהמסעדה המזרחית המפורסמת ביותר בישראל ובזיכרוני, מהימים שהדיסקו משל במוזיקה והקבב בעסקי המזון.העיצוב במסעדה החדשה עומד בכל כללי שנות האלפיים, אבל את שכונת התקווה הוא לא מזכיר בכלל. אין כאן אווירה ביתית אלא עיסקית דווקא, שאולי תואמת את המיקום החדש של המסעדה אבל לא את המקום ממנו היא באה.הגעתי עם חבר, חובב ותיק של מסעדות מזרחיות. בתעודת הזהות שלו רשום בסוגריים אבו גוש. פתחנו במבחר סלטי הבית (9 ש"ח לאדם) וחומוס הבית, המוגש עם גרגרי חומוס חמים וצנוברים (18 ש"ח). הסלטים הללו היו הכל מלבד ביתיים. המרקם והטמפרטורה הצוננת עוררו אותו טעם מוכר של חומוס תעשייתי לכל דבר ועניין, שגרגירי החומוס והצנוברים שיפרו את איכותו רק במעט. כך גם שאר הסלטים. למרות זאת בלטו לחיוב סלטי החצילים ­ במיונז ועל האש.המשכנו עם מבחר שיפודים (18­22 ש"ח). על טריות הבשר לא מתפשרים כאן, והעניין מורגש בטעם ובמרקם הבשר. לחיוב נציין את שיפודי הפילה בקר שהיו עסיסיים ורכים. הפרגיות היו סבירות אבל שישליק הכבש היה פחות מוצלח והוגש כשהוא עשוי מעבר למידה הרצויה. לקינוח הזמנו קרם בוואריה (10 ש"ח), פרווה מטעמי כשרות, קינוח סינטטי שבהחלט ניתן לוותר עליו. לסיום הוגשו משקאות חמים ובקלאווה על חשבון הבית.חזרתי הביתה קצת מאוכזב. ציפיתי לשחזר חוויית ילדות אבל קיבלתי מסעדה מזרחית בקונספט של מקדונלד'ס, לא משהו שמזכיר את אותה מסעדה אגדית ששכנה פעם בין הסימטאות של שכונת התקווה."שיפודי התקווה"­ מסעדה מזרחית.כתובת: קריית הממשלה החדשה. שעות פתיחה: א' ­ ה' 11:00­,00:00 שישי 11:00 עד שעה לפני כניסת השבת, מוצ"ש שעה לאחר יציאת השבת ועד הלקוח האחרון.כשרות: כשרחנייה: בינתיים נוחה (לכשיאויישו המשרדים, צפויה מצוקת חנייה ביום).גישה לנכים: נוחה. מהורס בית שני ועד מכה בר כוכבא מסורת היא אצל תושבי מיתר: בשבת הראשונה של אפריל מוביל מאיר דיין טיול פריחה לגבעות סביב היישוב. הגבעות ירוקות ופורחות, וימי הגשם האחרונים עיכבו את הצהבתן. לבאים מבחוץ, ניתן לעלות ליער מיתר (מסביב, יערות שניטעו על ידי הקק"ל) דרך הכניסה שבהמשך כביש ,60 מזרחה מהכניסה הראשית למיתר. ניתן לעצור בתחילה על יד בור המים המסומן במפה (ליד כביש חוצה ישראל העובר במקום), ואחר כך להמשיך עד למגדל התצפית של הקק"ל. מכאן יוצאת דרך, שמספרה 12427 והמסומנת בסימון שבילים בצבע כחול (מפת סימון שבילים השפלה הדרומית מס' 12).בטיול בינות לפרחי האביב נגיע עד לחורבת צלית (בעבר צלנתה), שמעל נחל אשתמוע הפונה דרומה­מערבה לנחל באר שבע. החפירות הארכיאולוגיות שערך כאן דוד אלון ז"ל ב1983­4­, חשפו מצודה מימי בית שני וחצר מוקפת חדרי מגורים. מתחת למבנים החפורים מסתתרת מערכת מסתור מימי מרד בר כוכבא, עדות להכנות העם למרד. המערכת בחורבת צלית היא מהדרומיות שבמערכות, שכמותן רבות בישובי ההר (הראשונה התגלתה בעין ערוב שבגוש עציון). מתחת לחדרי המצודה נמצאו בורות מים ומקווה, שנועדו לשירות תושבי המצודה.מבנה הח ורבה ייחודי בתכנונו: בחדר מס' 7 נמצא מטמון מטבעות כסף מימי אספסינוס, הורס הבית ששני ב70­ לספירה, ועד ימי הדריאנוס ­ מי שהיכה את העם היושב בהר חברון קשה הרבה יותר בימי מרד בר כוכבא, 65 שנה אחרי חורבן הבית. עוד נגלו במקום קנקנים, סירי בישול, קדירות, קערות וספלים עשויי חרס, כמו גם נרות הרודיאנים רבים. בנוסף נמצאו מפתחות, מסמרי ברזל, שברי כלי זכוכית וכלי מדידה עשויים אבן. כל אלו תוארכו למחצית הראשונה והשניה לספירה.באתר נתגלו גם כלי צור קדומים וחרסים מהתקופה הישראלית. בסקר שקדם לחפירה נמצאה מטבע מימי הורדוס ארכילאוס ועליה אשכול ענבים מצד אחד ומהצד השני כובע מלחמה עטור כרבולת.מצודת צלית חרבה בשריפה גדולה. דוד אלון קרא לישוב "אל­תולד", כשמו של הישוב המקראי בנחלת שמעון אותו זיהה כאן. מנקודת התצפית כאן נשקף למזרח הר חירן. הלאה ממנו היער הגדול של הקרן הקיימת ביתיר. לדרום­מזרח נראה הכביש המוליך ליער, דרומה­מערבה העיירה הבדווית חורה ולאחריה הגבעות המסתיימות בתל עירא, שמעל מסלולי שדה התעופה נבטים שעוד יהיה יום אחד שדה התעופה הבינלאומי השני של ישראל.מחורבת צלית נעלה לבית­היע רן ביער יתיר. כתובות הקדשה לתורמים וחזון חינוכי שלא פועל עוד נותר מחזונו של יוסף וייץ לישוב קטן של יערנים בשולי המדבר. הבית נבנה במחצית שנות הששים ועוד נחזור לכאן באחד מטיולינו הבאים. בצומת הכניסה למבנה שולחנות הממתינים למבקשים לסעוד בטבע.