 | | | חקר השואה | |
|  | | הרשע המחושב של הנאצים, השנאה של הפולנים, רעיון הנקם של היהודים | |
| | | | |  | שלושה ספרים, שראו אור באחרונה, מתמודדים עם סוגיות מתולדות השואה, אשר שבות ומעסיקות את המחקר ואת דעת הקהל בקביעות מאז תום מלחמת העולם השנייה. הספר האחד עוסק ברוצחים הישירים, מתכנני ומבצעי "הפתרון הסופי של השאלה היהודית", ומנסה להבין את המניע לרשעותם ואכזריותם. הספר השני דן במשתפי הפעולה מקרב הפולנים, ואף הוא חותר להבין ולנתח את מניעי בוגדנותם הנפשעת. הספר השלישי עוסק בקורבנות העיקריים של גרמניה הנאצית, היהודים, שמסיבות שונות נוהגים, לעיתים, ליטול על עצמם חלק מן האשמה של המבצעים האמיתיים, הלא הם הגרמנים ומשתפי הפעולה עמם.שניים מן הספרים נכתבו בידי היסטוריונים ישראליים, השלישי בידי חוקר ואיש מדעהמדינה, יליד פולין המתגורר בארצותהברית. איכותם המחקרית של הספרים, בצירוף סגולותיהם הספרותיותסגנוניות והמקוריות שבמגוון ההנחות והתיזות, שאליהן מגיעים מחבריהם, מקנים לחיבורים אלה יחודיות בין מחקרי השואה בזמן האחרון. הפרובלמטיקה הכלולה בהם חורגת מן המסגרת היהודית הצרה, והיא ניתנת להחלה על תחומים ומיגזרים אוניברסליים. הדיון כלול בעולם המושגיהערכי של כל אדם וחברה, בכל זמן ובכל מקום.תוך שהוא מתווכח עם עמדותיהם של חנה ארנדט וכריסטופר בראונינג וסותר אותן בהצלחה ניכרת ובשכנוע רב, מתמודד יעקב לוזוביק בספרו 'הביורוקרטים של היטלר משטרת הביטחון הנאצית והבנאליות של הרשע' (מאגנס) עם השאלות הממאנות לרדת מסדר יומנו. אלה הן השאלות המעסיקות את העולם החושב זה עשרות בשנים: מה הניע את הרוצחים הנאצים לתיכנון, ייזום וביצוע פשעיהם כלפי העם היהודי? מי הן הדמויות המסתתרות מאחורי הפקודות המרושעות להתעלל ביהודים, לענותם, להשפילם ולבסוף לרוצחם באלף ואחת מיתות? מאילו דחפים או רעיונות נבעו מעשיהם הנפשעים? ההיו מודעים לעובדה שהם מתכננים ומבצעים פשע, שהאנושות טרם ראתה כדוגמתו?בעזרת תיעוד עשיר מארכיונים שונים, לרבות ארכיון יד ושם, מגיע לוזוביק למסקנות הבאות: העוסקים במלאכת "הפתרון הסופי" הבינו היטב מה הם עושים, ותרמו לביצועה המלא של משימתם מתוך בחירה. יתרה מזאת: בכל שלב ושלב הם נתקלו במגבלות ובקשיים, אך תמיד הקדישו את כל מרצם כדי להסירם בדרכם אל המטרה. הם דבקו במטרתם והשתדלו לשכלל את שיטות הפשע בכל דרך אפשרית. הם הסכימו בלב שלם עם משימתם, וזה סובר לוזוביק מספיק כד י לבטל את האפשרות שהיה בהם משהו בנאלי, כפי שטענה חנה ארנדט.הנאצים הבינו בהחלט שיש פסול במעשיהם, מה שמסביר את ה"שיכחה" שפקדה אותם בחקירותיהם אך ורק לגבי תקופת השואה, בניגוד בולט לזיכרונם הצלול בכל הקשור לתקופות אחרות, אפילו מוקדמות יותר. אנשי האסאס ידעו גם ידעו להבחין בין טוב לרע. הם היו אנשים מחושבים, שידעו באיזו חברה ביקשו לחיות. הם היו בטוחים בעצמם ושחצנים, ובשום פנים לא היו חברפקידים בנאליים.אייכמן ועמיתיו ידעו בוודאות מה הם עושים והם תרמו בחפץ לב לקידום המדיניות כלפי היהודים. לאחר מעשה, הצטערו רק על כך שנתפסו. בדרך מן השנאה ליהודים אל שלבי הביצוע של ההחלטה לרצוח אותם נפש, היו הרבה נקודות, שבהן צריך היה להחליט האם להמשיך או לחדול מן העשייה הנפשעת. מבצע ניתוק היהודים מסביבתם והבאתם למתקני הרצח היה מסובך, ממושך וזרוע בפרטים קטנים, שהשפיעו רבות על התוצאה גדולת ההיקף. ההחלטה להפוך לרוצחים לא היתה חדפעמית אלא נעשתה בדרך ארוכה ומייגעת, רצופת תמרורי אזהרה בולטים ומאירי עיניים. אייכמן ואנשיו לא הגיעו לרצח היהודים בטעות, לא בהיסח הדעת, לא בציות עיוור לפקודות. הם עבדו קש ה, השקיעו מחשבה, יוזמה ומרץ והרבה מאמצים שנמשכו שנים, מתוך תאווה יוקדת להגיע למטרתם ה"סופית". הם היו שונאי יהודים מושבעים, שעשו הכל כדי לגרום ליהודים את הסבל הגדול ביותר בטרם הירצחם, לרוב תוך כדי לעג ציני סדיסטי.הנאצים השתדלו למנוע מהיהודים את הזכות למות בלא יסורים. כאשר לא התקיימו התנאים המדיניים והתחיקתיים, או החומריים והפיסיים לביצוע זממם, נאלצו הפקידים הנאצים להיאבק על עמדתם, לאיים לשכנע ולפעמים להתחנן. לא יתכן, קובע מחבר הספר, שהם עשו זאת מבלי להבין את מהות משימתם ומבלי להבין שיש פסול במעשיהם. הם דבקו במטרה כיוון שבחרו לקדם אותה, ולא מפני שמישהו עיוור את עיניהם עד שלא יכלו לראות את העיוות הנורא שבה. הם היו מסכם לוזוביק פקידי השטן.הספר חשוב כיוון שהוא מצליח לשכנע כי הפקידות הנאצית לא היתה מורכבת מבובות חסרות יכולת החלטה ושיקולדעת מוסרי. התיאוריה של מלומדת כחנה ארנדט מרחיקה אותנו מהיכולת להבין את המאורע ההיסטורי הקרוי "שואה", והן עלולות להכשיל קוראים תמימים. הספר מוכיח בעליל, כי זדון, שרירותלב ובעיקר רשע חסר סייגים, הם שהניעו את גלגלי מכונת ההשמדה. טועה מי ש טוען, שביורוקרטיות הן גופים נייטרליים הממלאים כל משימה המוטלת עליהם. השואה היא תוצא של מודעות עמוקה של פקידים ולא של דבקות חסרת רגש במשימה שהוטלה מגבוה.ספרו של יאן טומש גרוס מחזיר אותנו לוויכוח המתמיד על התנהגותם של הפולנים כלפי שכניהם היהודים בימי השואה. "פצצת אטום בעלת הצתה מאוחרת", כך כינה אחד המבקרים את ספרו של גרוס, המופיע עתה במהדורתו העברית ('שכנים השמדתה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין', הוצאת יד ושםידיעות אחרונות וספרי חמד).הספר חושף פרשה שהודחקה בידי משתתפיה במשך עשרות שנים. עם חשיפתה ושיחזורה בידי המחבר הסעירה ועודנה מסעירה את דעת הקהל הפולנית. זוהי פרשת טבח יהודי ידוובנה ב10 ביולי 1941. עלפי מחקרו של גרוס נרצחו 1,600 יהודי העיירה ידוובנה, שבאיזור לומז'ה בידי שכניהם הפולנים ולא בידי הגרמנים, כפי שנהוג היה לחשוב מאז תום המלחמה.באותו יום כינסו הפולנים המקומיים את יהודי העיירה, אילצו אותם לנוע לכיוון אחד האסמים במקום, שם שפכו עליהם נפט והציתו אותם. רוב רובם של יהודי ידוובנה נשרפו חיים, תוך יסורים נוראים. בימים שקדמו לטבח עברה על היהודים מסכת עינויי ם קשה, אף זאת ביוזמה וביצוע של הפולנים, בלי השתתפותם הפעילה, אף לא הפסיבית, של הגרמנים.גרוס מתעד בספרו בפרוטרוט ובלשון בהירה ונוקבת את מהלכי הרצח הנורא. הוא מנסה לשחזר את הדמויות שנטלו בו חלק, את האווירה ששררה בעיירה בשעות ביצוע הפשע, את סבל היהודים, את נסיונות הטיוח והטישטוש של תושבי ידוובנה. הספר עורר תגובות עזות בפולין, בחלקן ביקורתיות מאד. המקטרגים טענו כנגדו, שכל מטרתו אינה אלא השחרת דמותם של הפולנים, וכן שהוא נועד להציג את פולין כמדינה אנטישמית ונבערת. חשיפת האשמים האמיתיים ברצח יהודי ידוובנה מטרפדת את נסיונם השיטתי של הפולנים להציג את עצמם כקורבנות מובהקים של המשטר הנאצי הכובש. סיפור יהודי ידוובנה פוגע בדימוי העצמי, שהפולנים טרחו לטפח בכל הקשור לטרגדיה שפקדה את הקיבוץ היהודי הגדול בארצם. זאת, כמובן, לאור ההאשמות הכבדות על שיתוף הפעולה והבוגדנות מצד פולנים רבים כלפי שכניהם במקומות שונים ברחבי פולין בזמן המלחמה. האשמות אלה מבוססות על עדויות רבות של ניצולי השואה ומקורות בני הזמן, כמו כתביו של ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום.פרשת ידוובנה מצריכה ראייה מחודשת לגבי מ סכת היחסים שבין הפולנים ליהודים בימי השואה. היא מחייבת רוויזיה בגישה הקיימת בהיסטוריוגרפיה הפולנית, שהשתדלה בעקביות לבאר את מעשי הפולנים כלפי היהודים באור סלחני ומינורי. גרוס כותב: "עלינו לזרוק לאשפה את כדורי ההרגעה שההיסטוריונים, הפובליציסטים והעיתונאים היו רגילים להלעיט אותנו בהם במשך חמישים השנים האחרונות, [שבעזרתם ניתן לנו להבין, כי] רק הגרמנים רצחו את היהודים... הצגתה של בעיית היחסים בין פולנים ליהודים ברוח [חדשה] זו מחייבת אותנו להתמודד מחדש עם הפרובלמטיקה העצומה של ההיסטוריה הפולנית בזמן המלחמה ולאחריה". בספר זה, טמונה, לדעת גרוס, גם תשובה חלקית לשאלה המטרידה: מנין נובע הדימוי השלילי בעיקרו של הפולנים בעיני היהודים בכלל, ויוצאי פולין במיוחד, ומה מקור הדעה הנשמעת תדיר מפי ניצולי השואה או יהודים ילידי פולין, ש"הפולנים היו גרועים עשרת מונים מן הגרמנים".גרוס מטעים, שכדי להשיב לעצמה את עברה האותנטי, הנקי מריטושים, תצטרך פולין לספר לעצמה את עברה מחדש. "אני מאמין", הוא מסכם, "שהגענו אל מפתנה של תקופה, שבה הדור החדש, הגדל בפולין של חופשדיבור וחרויות פוליטיות, מוכן להת מודד עם ההיסטוריה של יחסי יהודיםפולנים בזמן המלחמה ללא כחל ושרק".כמה מן התפיסות המרכזיות, שנשתרשו זה מכבר, תיאלצנה לעבור שיקול מחדש, אומר גרוס, כמו למשל הההנחה, שמערכת היחסים בין הפולנים ליהודים בשנות המלחמה הוכתבה כולה בידי כוחות חיצוניים, דהיינו, הגרמנים והסובייטים. אכן, שני אלה הכתיבו את מהלכי הארועים בפולין הכבושה, אך יחד עם כל האילוצים שנכפו בידי הגרמנים והסובייטים, נתקיימה בפועל גם דינמיקה אוטונומית, לוקאלית, שפרשת ידוובנה היא רק גילוי אחד מתוכה.גילוייו המפורטים של גרוס אינם מקנים אוטומטית פרשנות בלתימוגבלת לסוגיית יחסי יהודיםפולנים בימי השואה וחובה עלינו להיזהר בהם ולהציגם בפרופורציה הראויה: ראשית, אין ללמוד מן הספר חדמשמעית, כי רק שינאת יהודים ארסית ומושרשת היא שהיוותה את הגורם העיקרי לרצח 1,600 יהודי העיירה. שנית, יהיה זה מוגזם ובלתיאחראי להגיע בעקבות תיאוריו של גרוס למסקנה הגורפת, שהפולנים הם אומה אנטישמית. בפולין נמנה המספר הגבוה ביותר של מצילי יהודים תוך סיכון חייהם, הלא הם "חסידי אומות העולם". גרוס עצמו מודה, שספרו אינו מאפשר להגיע לסיכום הפרובלמטיק ה המועלית בו. "עם סיום קריאת הספר לא יחוש הקורא שבא על סיפוקו בקבלת מידע. גם אני חשתי כך עם סיום כתיבתו. כשהגעתי לעמוד האחרון לא יכולתי לומר לעצמי, 'אכן, עכשיו אני מבין' ומסופקני אם קוראי יוכלו לומר זאת".תקופת השואה מאופיינת גם בגילויי האשמהעצמית וחיפוש שעירים לעזאזל בקרב מחנה הקורבנות. תופעה זו מכבידה עוד יותר על המשא הכבד מנשוא שעומסים על גבם הניצולים. לא רק עליהם היא מעיקה, אלא גם עלינו, שלא היינו שם. היכולת להתמודד עם המורכבות השברירית והרגישות הכרוכה בפרשיות היסטוריות שונות מימי השואה מחייבת את ההיסטוריון בראייה מרובתשכבות, ביכולת ניתוח משוכללת של מצבים עדינים, בכישרון לבור את המוץ מן התבן. אם ניחן ההיסטוריון בכל המיומנויות האלה ובנוסף לכך גם התברך בכישרון ספרותי מעולה, הרי התוצאה היא יצירת מופת, שראוי לה לתפוס מקום של כבוד על כל מדף ספרים המוקדש לתקופת השואה.כזה הוא ספרה המרשים, המרגש והחשוב של דינה פורת, המוקדש לאישיותו ופועלו של אבא קובנר ('מעבר לגשמי פרשת חייו של אבא קובנר', הוצאת עם עובד ויד ושם). קובנר, שנכח בכמה מן הצמתים המרכזיים והטראגיים ביותר בחיי העם היהודי במאה העשרים (החורבן והמרי בגיטו וילנה, המרד ביערות, תוכניות "הבריחה" ו"הנקם" לאחר המלחמה, מלחמת העצמאות בנגב והחיים החברתיים והתרבותיים במדינת ישראל מאז היווסדה) נאלץ, כמו הרבה מנהיגים דגולים בשעות היסטוריות, לספוג בחייו ביקורת נוקבת, אישומים קשים ודברי רכיל, שאיימו לקעקע את הדמות הכריזמטית ולחבל בדימויה.פורת מתמודדת בכנות, בתעוזה ובדרכי מחקר ותיאור מקוריות, עם גלגולי חייו המרתקים של קובנר ואינה נרתעת מלהציג את גיבור ספרה על האורות והצללים שבו. נראה, שלא היה מסמך שלא קראה, עד שלא ריאיינה, מקור שלא החזיקה בידיה. התוצאה היא ביוגרפיה המשקפת את האישיות בצורתה המירבית, מכל צדדיה והיבטיה. הביוגרפיה פורשת גם את התקופה בצורה פלסטית וריאליסטית להפליא.קובנר נרשם באותיות של זהב בהיסטוריה של העם היהודי בזכות תרומתו הייחודית בתחומים אחדים: הוא הראשון שהגיע בווילנה שתחת הכיבוש הגרמני להכרה מרחיקתהלכת בדבר "הזוועה שבשיטה" דהיינו, שלכל יהודי אירופה נועד גורל אחד והוא מוות. בכרוז ההיסטורי, שניסח וקרא באוזני חבריו בלילה שבין ה31 בדצמבר 1941 ל1 בינואר 1942, הפציר קובנר בנוער היהודי לבל יילך כצאן לטבח ותבע ממנו להתגונן על נפשו. הוא השתתף בהקמת המחתרת בגיטו וילנה, באימונה ובגיבושה, ונעשה כעבור זמן למפקדה.בתקופה זו התחולל הארוע שיטיל את צילו על קובנר כל ימי חייו: פרשת הסגרתו לגרמנים של מפקד המחתרת, איציק ויטנברג, ששם קץ לחייו בטרם החלו הגרמנים לענותו. בהגיע קיצו של הגיטו יצא קובנר עם חברי המחתרת ליער ופיקד שם על יחידת פרטיזנים יהודית במסגרת הפרטיזאנקה הסובייטית.בפרק הבא בחייו, בתקופה הראשונה שלאחר תבוסת גרמניה, התחולל הארוע הדרמטי השני בחייו, שיציבו במרכזה של מחלוקת כואבת. הכוונה לתוכניתו בת שלושת השלבים לנקום בגרמנים על פשעיהם כלפי העם היהודי. המחלוקת העסיקה את הישוב היהודי בארץ, את ניצולי השואה, שעדיין היו באירופה ולמעשה את העולם היהודי כולו.לאחר עלותו לארץ והתמנותו לקצין ההסברה והתרבות בחטיבת גבעתי, הטביע קובנר את חותמו על צבא ההגנה לישראל ותרם לו מכשרונותיו הבולטים. יחד עם זאת, היה לדמות שנויה במחלוקת מחמת 'הדף הקרבי', שפירסם עם נפילת ניצנים, שאת נטישתה גינה בחריפות רבה.מחלוקת רעיונית עם הנהגת תנועתו, 'השומר הצעיר', ועם ראש יה ליוותה את פעילותו הציבורית של אבא קובנר במדינת ישראל כמעט עד יום מותו. שרידי המחלוקות מן העבר, לרבות פרשת ויטנברג, לא הניחו לו מעולם. בשנותיו האחרונות העשיר את עולם התרבות הישראלי והיהודי ביצירה המופלאה שהגה ומילא תוכן בית התפוצות. יצירתו הספרותית העניפה, שזיכתה אותו בפרסים חשובים, היא כלי ביטוי אמנותי רבערך להבנת תקופת השואה. בצדק מעדיפה פורת שלא להקדיש לה מקום מרכזי, שכן ראויה יצירתו הספרותית של קובנר לדיון ופרסום בפני עצמה.קובנר לא נרתע מטיפול בבוגדים ומלשינים יהודים ולתכנן תוכניות נקמה בגרמנים. זו אחת מהסוגיות הרגישות בתולדות השואה. היא מתמקדת בשאלה, האם משתפי הפעולה עם הגרמנים, שקובנר וחבריו לחמו בהם בלי פשרות, הם בוגדים נאלחים, או שיש לראותם כקורבנות הרשע הגרמני, שידע לשאוב מנפש האדם את גילוייה האפלים ביותר. "דמותו של קובנר וזרימתו המתמדת, והמקום שתפסה בארץ עוררו גם התנגדות חריפה, ושורה של טענות והאשמות כבדות ביותר הועלו כלפיו, בזו אחר זו, בחייו ולאחר מותו", מציינת פורת. מחקרה עומד בהצלחה באתגר הקשה של דיון מעמיק ונוקב בהתנהגותו של קובנר, מבלי לגרום לו עוול א ך גם מבלי לטשטש את נקודות התורפה בדעותיו ומעשיו ומבלי לנסות לייפות את המציאות.באותה מידה של הגינות וענייניות מתארת דינה פורת את חייו הפרטיים של גיבורה, שאף הם עוררו ביקורת סמויה אך מתמדת, ונגסו ביוקרתו. משך כל חייו נמנע קובנר בעקביות מדברי תגובה ישירים למלעיזיו ומוציאידיבתו, והמחברת מציעה את גירסתה להימנעות זו, תוך התבססות על עדויות וראיונות אישיים.רבות מן הסוגיות בחייו הסוערים של קובנר אקטואליות גם היום: הפרק המוקדש לרעיון הנקם הוא אחד המבריקים שבספר. ראוי לחתום סקירה זו בדברי קובנר עצמו: "לא אני ולא חברי הטפנו לשנאת העם הגרמני אלא לאחריותו... מעודי לא שמתי את הדגש על נקמה, לא במחשבה ולא במעשה, אלא על חובת מיצוי הדין. הכרתי הבסיסית היתה, כי מן העולם שעמד מנגד אין לצפות למשפט צדק ושום ביתמשפט נורמטיבי לא יעשה כדי להוכיח לעיני העמים, שדם ישראל אינו הפקר. זאת היא החובה המוטלת על השארית של עם היהודים".rina@maariv.co.il | |  | |  |
|
| | |
