מאמינה בחיים פרופ' יפה אליאך: "דרך הנצחת השואה איננה נכונה. החיים צריכים לעמוד במרכז, לא המוות" שרית פוקס 05/04/02 יפה אליאך, פרופסור להיסטוריה מניו יורק, מניחה מולי דגם מסנוור של העיירה היהודית שתיבנה בראשון­לציון, ומספרת על נפוליאון. בשנת 1812 הוקסם נפוליאון בונפרטה, שבא לכבוש את רוסיה, מבית הכנסת היהודי בעיירה הקטנטונת אולקניק שבליטא, ובתור כל יכול שחומד אהבה אמר: "הייתי רוצה לקחת אותו איתי לצרפת". ואז, מספרת האגדה, רץ אל הסוס שלו, הוריד את כיסוי האוכף הרקום כתרים בזהב ובכסף, והעניק אותו כפרוכת לארון הקודש.אליאך מספרת לי על הקיסר הצרפתי כדי להמחיש לי את הכוח היהודי לקסום לזר, או במילים אחרות, את כוח הנורמליות היהודית. ואז היא פונה אל מודל העיירה איישישוק, שבה עברה עליה ילדותה עד גיל שבע ובה נטבחו אמה ואחיה; שתשוחזר על פני 200 דונם בראשון­לציון, בעלות של כמיליון דולר. ומה אני רואה? ארץ פלאות על שפת אגם, עם טירה ורדרדה, בתים עם גגות רעפים, כרי דשא רענן ועצים בירוק עז.לראיון מגיעה אליאך, מומחית להיסטוריה של יהדות מזרח אירופה, המתגוררת ב­50 השנים האחרונות בניו יורק, מצוידת בתמונות הילדות שלה, שהרי היא, סלבריטאית העם היהודי בניו יורק, מיומנת בראיונות. התמונות עברו ייפוי מ מוחשב (פעם קראו לזה ריטוש); הן חדות ללא פגם. אפשר להגיד על אליאך שהיא מרטשת את חייה שנחרבו פעם, בעיירה איישישוק. בעולם הדתי שאליו היא שייכת, יקראו לזה תיקון.אליאך: "לפני שנפרדתי מאבא שלי הוא אמר לי: 'את חייבת לזכור מה שעברנו. את הסבל הנורא, ורצח אנשי המשפחה והעיירה, אבל תדעי לך שבמרכז החיים היהודיים עומדים לימודים, חיים ואהבה'". ואת זה אמר לה אבא שלה בעברית, כי באיישישוק, עיירה מודרנית עם תאטרון בעברית, בתי קפה, מוניות, מיקי מאוס ונשים וגברים בעלי חזות בוהמיינית, על פי התמונות (אולי בגלל הקסקטים לגברים והשמלות הארוכות לנשים שלא חבשו פאות), דיברו הילדים ומרבית הוריהם עברית.בסוף המאה ה­18 הגיעה לעיירה משפחה שחוללה מהפכה: משפחת וילקנסקי, שטענה כי חובה לדבר עברית. הבת שלהם, לאה, בת התשע, ייסדה את האגודה "רק עברית". אליאך ביקרה באיישישוק פעמיים לרגל מחקריה וראיינה ברחבי התפוצות כל מי שיש לו בדל זיכרון מהעיירה. באחד מביקוריה בבית פולנים שגרו בעיירה (היו בה 3,500 יהודים ו­500 נוצרים) ראתה וילונות עשויים טליתות של יהודים מתים. "בדרך כלל מצלמים אותי עם נשיאים" קטסטרופות מולידות גידולי פרא, וכזאת היא יפה אליאך, אשה טראגי­קומית מופלאה ומוזרה. כאשה גנדרנית, יש לה סנדלי כסף ותסרוקת מפותלת לגובה בתוספת סרט ענק; כמספרת סיפורים מלידה, היא כובשת.את החלק המחקרי של מגדל החיים, במוזיאון השואה בוושינגטון, ובו אלפי צילומים מלפני המלחמה של יהודים, מימנה ­ 850 אלף דולר ­ מכספי הרצאותיה וספריה. הספר שלה, "אגדות חסידים מן השואה", הוא רב מכר של מאות אלפי עותקים ב­12 שפות. ספרה האחרון, "ילדי השטעטל: מלאכים בשמים וילדים על הארץ", יצא השבוע לאור ביפנית.אליאך יכולה להיות ממולחת ויכולה להיות ילדית. היא מנהלת קשוחה של משאים ומתנים על כסף. לרגע היא שחקנית המגישה שוב מונולוג מוכר, לרגע ילדה פגועה שגדלה בחממה משפחתית שהעניקה לה בסיס רגשי איתן לכל ימי חייה.בעלה, דוד אליאך, היה מנהל בית הספר התיכון שבו למדה בארץ. כשניסה ללמד את מנדלי מוכר ספרים, קמה יפה, שאיננה ביישנית בשום אופן, והטיחה: "אבל החיים בעיירה לא היו כאלה כמו שמנדלי מתאר. לא כולם היו חולים ומסכנים. היה הרבה יופי ושמחה".אליאך, דור שביעי בארץ, ענה לה בהשתאות שיכול להיות שהיא צודקת אבל זוהי תוכנית הלימודים, והיא יכולה לספר על העיירה אם היא רוצה.כשהיא מצטלמת לכתבה הזאת, היא מעירה בחיוך מתוק אך גאה: "בדרך כלל מצלמים אותי עם נשיאים". וזה נכון שאליאך מקיימת קשר עם נשיאים ומוקדי כוח. הנשיא פורד היה אורח שלה במרכז לחקר השואה שייסדה בברוקלין, מוסד חלוצי, שבעקבותיו קמו 128 מרכזים נוספים. הוא הבטיח לה להקים מוזיאון ולהנפיק בול אם ייבחר שוב. הוא לא נבחר.לנשיא בוש היא כתבה, אחרי אסון 11 בספטמבר, כי האש והעשן של המגדלים נראו לה כאושוויץ שני, והקופצים מהחלונות הזכירו יהודים שקפצו מבניינים בגטו ורשה הבוער. אליאך הציעה לו להקים מוזיאון לזכר נספי המגדל. "חשבתי שהנה, סוף­סוף, הם יבינו מה אנחנו מרגישים כל הזמן". בוש הודה לה בנימוס מאופק שאמריקה חזקה ומאוחדת, הממשלה ממשיכה לשרת את העם האמריקאי, לכבד את האזרחים המוסלמים החיים בקרבה, ולסיכום כתב: "אלוהים יברך אותך ואת אמריקה".אליאך עונדת סיכת צמד דגלונים: ישראלי ואמריקאי. בסוף הרצאה שנתנה בארצות הברית ניגשה אליה שומעת ערבייה מהקהל וירקה עליה: "אני שונאת את הדגל הישראלי ואת היהודים". אליאך, שלעולם לא מא בדת עשתונות, אמרה לה, לפני שקראה למשטרה: "להפך, הסיכה הזאת נורא יפה". "למה לנטוע את דימוי הקורבן היהודי?" את מגדל החיים במוזיאון השואה בוושינגטון הקימה כמחאה נגד פולחן היגון ותרבות הגוויות הקשורים בשואה. כשאני מספרת לה על ערב יום השואה האלטרנטיבי שייערך בארץ, ובו ייאמרו דברים מאזור הטאבו, כגון וידוי של אחת המופיעות על השואה כסרט סנאפ, על התאווה הנקרופילית של ימי ילדותה לראות שוב דחפורים מזיזים גוויות שלודות, אליאך לא מזדעדזעת. היא מודעת גם לכך שבמרכזי לימוד שואה בארץ יש ביקוש לפרטים על עיני ילדים יהודים בצנצנות של מנגלה."לכן אני מתנגדת למסע הצעירים למחנות השמדה בפולין. למה לא מראים להם שם גם איך נראו החיים לפני שהיינו קורבנות? למה לנטוע את דימוי הקורבן היהודי, להראות זוועות, בלי לחשוף בפניהם את הפן הנורמלי של חיי היהודים? החיים צריכים לעמוד במרכז, לא המוות. דרך הנצחת השואה איננה נכונה".אליאך הקימה שתי עמותות ("שטעטל") לקידום החזון שלה: אחת בארצות הברית ואחת בישראל.אדריכל הפרויקט בראשון­לציון הוא שמואל רוה. התרומות הנדיבות שהובטחו הוקפאו בינתיים. התורמים פוחדים להשקיע בארץ האסונות.­ איך ייראה ויפעל אתר השטעטל בראשון­לציון?"קודם כל, מה שיהיה שם יהיה ריא ליסטי במאה אחוז. בארצות הברית רצו לתת לי הרבה כסף כדי שאבנה שם את העיירה. אבל אני רציתי להחזיר את הסיפור למולדת שלו. אני אוספת חומר ויש המון רעיונות. יהיו במקום חנויות זהות לאלו שהיו באיישישוק: ספרים, בגדים, גלנטריה. יהיו בתי קפה, יהיה בית מרקחת. וגם שוק. יהיה חייט, יהיה סנדלר".­ אוכל לקנות נעליים א­לה­איישישוק?"כן. וגם חתונות אפשר יהיה לערוך שם בסגנון העיירה".­ אפשר יהיה לבלות שם ימים. איפה נלון?"יהיו גם בתי מלון. הטירה שעל האגם תיבנה על פי דגם טירה שעמדה גם בעיירה טרוקי, כי השגנו את תוכניות השחזור שלה, שנעשה שם. כל מגדל בטירה יוקדש לנושא אחר: מגדל לחיי הנשים שתרמו המון לקהילה ואין לזה התייחסות. בכלל נשים מקופחות בהסטוריוגרפיה שלנו".­ טוב, כי את התנ"ך כתב גבר כנראה."ברור. הכל כתבו גברים. ויהיה מגדל שייראה את היחס לארץ. יהיה תאטרון, יהיו מוצגים אור­קוליים. הבתים, אגב, ייצגו כל מיני עיירות".­ יוצאי יהדות המזרח יקנאו אולי."לא. אנחנו נעשה רחוב בצד עם בתים של ספרדים. מצאתי במחקרים שלי הרבה השפעות של ספרדים על יהדות אשכנז. עוד לא החלטנו איזה רחוב נשח זר, אולי רחוב במרוקו".­ ודאי שמעת את הביטוי האירוני "שואה שואו", ביחס לאופן הנצחת השואה באמצעות אפקטים, גימיקים, כגון קרון רכבת המוצג במוזיאון בוושינגטון, או תעודת הזהות של מושמד שמקבלים שם. מה תאמרי אם יגידו שרעיון הקמת השטעטל בראשון­לציון הוא הוליוודי משהו?"זה לא הוליווד. אין עם או ארץ שלא שיקמו את העבר שלהם. העם היהודי היה בין העמים היצרניים ביותר, שתרם לתרבות של כל ארץ שבה היה. אבל אנחנו התרגלנו להתרכז בסבל שלנו ולא בהישגים הגדולים. אני מרצה גם בפני לא יהודים. הרציתי למשל באוניברסיטה נוצרית. הנזירים והנזירות התלהבו: 'אף פעם לא שמענו על החיים היהודיים המעניינים. תמיד שמענו איך רצחו אותם'".­ כלומר, אם ננציח את הקורבניות שלנו, נרגיש קורבנות, נהיה כאלה?"אם מראים אותנו מושמדים בהווה, למה שלא ישמידו אותנו בעתיד? הייתי חברה בוועד של הנשיא קרטר, והוא שלח משלחת לאירופה בראשות אלי ויזל כדי שנציע לו איך לבנות את המוזיאון. הם התרכזו כל הזמן בהשמדה. נבנה כאן, נראה שם. מוות ורצח. אמרתי להם: 'היינו עם יוצר. חזק. נורמלי. את זה הייתי רוצה להראות'."טסנו לקייב, לקבר הה מוני, כדי להחליט איך ננציח את היהודים שנטבחו שם ב­41'. בקייב אמרתי לחברי המשלחת שאני דווקא חושבת להנציח את העיירה שלי כאבטיפוס של כל העיירות. שני שליש מהיהודים חיו בעיירות. הם אמרו לי: 'זה רעיון טפשי. איך את יכולה לקחת עיירה שאפילו לא שמענו את שמה, אייש..שי..שי..? איך תוכלי? אם תמצאי שלוש­ארבע תמונות, זה יהיה הרבה'. אבל אמרתי להם: 'רבותי, אני אקים את זה'. התחלתי ב­79'. למה להנציח את עצמנו רק עם תמונת הילד עם הקסקט שמרים ידיים? למה להשתמש בתמונות שהגרמנים צילמו, תמונות של קורבנות?" "אבא הספיק לקבור זהב באדמה" ­ עוד לא סיפרת לי את סיפורך האישי. ילדה באיישישוק שיום אחד..."זה קרה בערב ראש השנה 41'. הגרמנים, שהגיעו לאזור שלנו בליטא, על גבול בלורוסיה, בדרכם לרוסיה, אמרו לנו: 'לכו להתפלל'. אבי הבין מיד שהם רוצים לרצוח אותנו שם. אבא רצה לעלות לארץ כשהתחילו השמועות להגיע מפליטים שברחו לעיירה שלנו. אבל סבתא אמרה שאין מה להיבהל. היא מכירה את הגרמנים מימי מלחמת העולם הראשונה ,והם אוהדים יהודים."בערב ראש השנה נלקחנו מבית הכנסת למגרש, ומשם העבירו את הגברים לבית הקברות הישן וחיסלו אותם. אבא הצליח לברוח. הוא מיהר לשלוח ידיד פולני שלו למגרש הנשים, ובגלל שאמא היתה בלונדינית, הפולני דרש את 'אשתו' בחזרה, כי 'לקחתם אותה בטעות עם היהודים'. שילמנו לו, כמובן. הם כבר היו בדרך אלינו כשמישהו זיהה אותה. רצו אחריהם, הם נמלטו ליער. הפולני לקח את אמא לעיר ראדון. בינתיים אבא ברח ושלח רועה צאן לקחת אותי ואת אחי למטפלת הגויה שלנו. שילמנו על הכל. הייתי אז בת ארבע, כמעט בת חמש".­ הורייך היו אמידים?"עשירים מאוד. היו לנו יערות ובית חרושת לעור. המכונית היחידה באיישישוק היתה שלנו. לפני שהגיעו א לינו אבא הספיק לקבור זהב באדמה".­ ומה היה ההמשך?"ההמשך הוא כולו בריחה והתחבאות. התחבאנו בהמון מקומות. התחברנו לאמא בראדון. היה לי אח בן תשעה חודשים. ב­10 במאי 42' קרא דבר נוראי ואני ראיתי אותו. חנקו את אחי התינוק. היהודים הם שחנקו. כשבאו לקחת אותנו לגטו ראדום, התחבאנו בעליית הגג. היה איתנו גם אחי הגדול יצחק שחי כיום בארץ. אבל באותו יום החנו הגרמנים את האופנועים שלהם, היהודים פחדו שאחי הקטן יבכה ויסגיר אותנו. הם חנקו אותו. אמא החזיקה אותו ואני הבנתי יפה מה קורה. לעולם לא אשכח את הפנים של אמא באותו רגע. אחר כך הם שמו ידיים על הצוואר שלי. תראי, יש לי עוד סימן על הצוואר. אבל כשראו שאני לא צועקת, עזבו אותי."ברחנו ליער, אחרי שהשכיבו אותנו בדרך לאדמה ונתנו לנו מכות רצח. אבל הפרטיזנים לא רצו ילדים. אז ברחנו לגוי שסבתי הצילה בימי מלחמת העולם הראשונה. הוא כרה לנו בור גדול והיינו שם שמונה חודשים".­ בתוך הבור?"הוא היה זוועה, הבור. היה קור כלבים וחושך נורא. הכניסה היתה דרך הבית של הגוי. בימי ראשון, כשהתושבים הלכו לכנסייה, יצאנו להתרחץ ולאכול משהו קטן. היינו, אבא, אמא ואחי הגדול, ודודי, החלוץ, ובתו. הדוד שלי בא לבקר את סבא שלי החולה ועוד אשה שאבא הציל. היה מלוכלך נורא, וזה היה טוב כי הלכלוך כיסה את הכניסה. דוד שלי סיפר לנו בבור סיפורים על ארץ ישראל. ובחגים אמא העמידה פנים: 'יפה, איך הבלינצ'ס?', שאלה בחג שבועות. ואני מצמצתי בשפתיים: 'המ, המ, נהדר'."יום ראשון אחד לא הספקתי לקפוץ לבור עם כולם. הפולנים חזרו כבר מהכנסייה ואני התחבאתי בתוך החדר. ואז אני שומעת שלוש נשים זקנות מדברות. ואחת אומרת: 'גברת פרוקוצ'ובה, אל תמותי, כי אין בשמים מקום בשבילנו. הכומר אמר לנו עכשיו בכנסייה שהשמים מלאים בילדים יהודים תמימים שנרצחו. אם תמותי, תלכי לגיהנום'. ואני שומעת ומתפללת בפה סגור: 'אני לא רוצה להיות מלאך. אני רוצה להיות ילדה שתלך עם ילקוט לבית ספר בארץ ישראל. תמיד חשבתי ששמעו אותי למעלה'".­ היתה לך השגחה פרטית. זו הרגשה נוחה או כזאת שמביאה רגשי אשמה?"אני נשארתי בחיים כי יש לי תפקיד. לא משנה מה יגידו עלי. לי יש תפקיד להנציח את העם היהודי".­ ואיך ניצלת?"את אחי חיים, שנולד ממש לפני השחרור, נתנו למשפחה נוצרית. חזרנו הביתה, קיבלנו אותו בח זרה, ואז הגיעו הפולנים לחסל אותנו".­ הפולנים?"כן הפולנים הלבנים. אלה שלא היו אדומים, כלומר בולשביקים. הם הצטערו שהיטלר לא גמר את כולנו. חזרנו 36 איש מתוך 120. 3,500 פולנים עם אקדחים ורובים באו לחסל אותנו. הם רצו כנראה את הרכוש שלנו. אבא שם ארון ספרים לפני הדלת אבל הם עלו לעליית הגג, שם היינו, אמא ישבה עם חיים התינוק בזרועותיה. היא קמה ראשונה ואמרה: 'תהרגו אותי, אל תהרגו את הילד'. היא זיהתה אותם, היא קראה להם בשמם הפרטי. אבל הם עשו להפך, ירו בתינוק קודם. אני ספרתי תשעה כדורים באחי ו­15 באמי. ואז היא נפלה עלי, היה הרבה דם, חשבתי שגם אני מתה. אבל הם ירו ישר, לא למטה וניצלתי. ואז הזזתי את הגופה מעלי."אבא החליט להביא את הרוצחים לבית דין. הוא הצטרף לרוסים שנסעו בכפרים, חיפש אותם, העיד נגדם בבית משפט בווילנה. רק לפני שנים אחדות, כשהתמוטט קיר בווילנה, מצאתי את הדוקומנטים. השופטים היו רוסים במדים. חלק מהרוצחים נידונו למוות, חלקם נשלחו לסיביר".­ ולמה אביך לא עלה איתך לארץ, למה עלית עם הדוד שלך?"כי אבא נשלח לסיביר. אחרי המשפט העלילו עליו הפולנים שלקח חפצים שלהם, מע יל, שבאמת לקח, כי הוא היה שייך לאחיו, והם אלה שלקחו אותו בזמן המלחמה. מצאנו תמונה של אבא עם המעיל אצל קרובים אבל לא יכולנו להגיע לתמונה בזמן. הרוסים באותה תקופה התחילו להיות אנטי יהודים. הפולנים העידו בפניהם גם שאבא ציוני ורוסיה לא מעניינת אותו. אז נפרדתי מאבא. הוא אמר לי לרוץ למחבוא הזהב באדמה, לשים בנעליים מה שנשאר ולתת ליהודייה אחת שהיתה זקוקה לרופא בשביל הבן שלה. שם הייתי עד שדוד שלי בא לקחת אותי. עלינו לארץ והוא אימץ אותי. אבל אבא הגיע לארץ בסופו של דבר ב­56'. אחי ואני עזרנו לו לצאת משם דרך הולנד".­ במסעותייך המאוחרים אל איישישוק פגשת מישהו מימי ילדותך?"ב­87' הגעתי לעיירה בפעם השנייה עם המון שאלות על תמונות שאספתי. חיפשתי זקנים פולנים. הלכתי ברחוב ומישהו פנה אלי: 'גברת, רואים שאת לא מכאן'. אמרתי: 'נכון, אני יהודייה מאמריקה, אבל נולדתי כאן. אולי אתה מכיר זקן או זקנה?'. 'אין בעיה', הוא אמר, 'אמא שלי מאוד אהבה יהודים'."הלכנו אליה. היא התחילה לבכות: 'כל כך אהבתי את היהודים. החיים השתנו לגמרי בלעדיהם. ירדנו בדרגה כשהם לא פה'. היא סיפרה איך הרגו יהודים, איך קברו אותם חיים, וסיפרה גם: 'היתה אצלי בבית, אני החבאתי אותה, ילדה שבכתה נורא. היא ראתה דרך החלון עגלה עם כל החפצים מהבית שלהם, עם כל הצעצועים שלה: 'אני רוצה לאמא שלי, לאמא, לאמא'. לקחתי אותה לאמא שלה. בדרך פגשתי ליטאי שעבד עם הנאצים והוא אמר: 'גברת, קחי את הבת שלך ורוצי הביתה כי יחשבו שאתן יהודיות וירצחו אתכן'. שמתי אותה מתחת לבגד שלי, חזרנו הביתה והיא נרדמה."פתאום, אני מרגישה את הריח שלה, משהו מוכר, ויצא לי מהפה: 'פאני זושייה יה מלה ג'יפצ'ינקה' (אני הילדה שהצלת). היה לי חומר על המטפלת שהצילה אותי אבל לא זכרתי את שמה ואת הפרטים. אבל ברגע ההוא הרגשתי אותה. בהתחלה היא אמרה שאני לא נראית כמו הילדה ההיא. היא הסתכלה שוב ואמרה שכן, העיניים אותו דבר, ואז פתחה את החלונות וצעקה: 'הילדה שלי חזרה, הילדה שלי חזרה'. והתחילה לדבר איתי ביידיש". "אני לא משקיעה כאב בשטויות" עלילות אליאך בארץ ואחר כך בארצות הברית יוכלו לפרנס ספר מעשיות, אם לא שניים. כמו שמרים, תופסת אליאך נפח בכל מקום שאליו היא מגיעה. ובקצרה ממש: היא למדה בפנימיית הבנות בכפר­ בתיה, נישאה למנהל בית הספר דוד אליאך (כששאלתי אותה איך מתנהל סיפור אהבה כזה תחת עיני הבנות והמורים, אליאך התבוננה בי בשלווה, צחקקה כתלמידת תיכון, ואמרה: "זה היה נהדר", וכן גם: "הוא פנטסטי").ב­53' הוזמן אליאך ללמד שנתיים בבית הספר העברי הגדול "ישיבת פלטבוש", לבנים ובנות, שאחר כך ניהל. נולדו להם בן ובת, הם השתלבו בארצות הברית, יפה אליאך מתנהלת שם כנר זיכרון מהלך, אשה מכובדת ובעלת השפעה אצל הממשל, במיוחד כשנחוצים קולות יהודיים לקלפי.בארץ לא זכתה להוקרה רבה מדי על הדוקטורט שלה, שהתחרה בגורו של החסידות בארץ, פרופסור גרשום שלום. "זה פגע בשלום שהגעתי למסקנות שלא חשב עליהן. ידעתי שהדור הצעיר ילך בכיוון אחר, והיום באמת יש פתיחות למחקר שלי באוניברסיטה העברית. זה היה הדוקטורט שלי ובקרוב אפרסם אותו כספר".­ הזמן אוזל. עדים הולכים ונעלמים, ומכחישי השואה פועלים. אבל מכוני תיעוד ומוזיאונים העוסקים בשו אה רבים ביניהם, לא משתפים פעולה. מה יהיה?"נכון. יש הרבה פוליטיקה. אני סגרתי את מכון המחקר שהקמתי בברוקלין, נתתי למרכז שם המון חומר. והם לא נתנו לי גישה כשרציתי להשתמש בחומר, ששווה מיליונים, גם למוזיאון השואה בוושינגטון. פניתי ליד ושם, כדי שנשתף פעולה בארץ בפעילות חינוכית על החיים שהיו, ובינתיים הם מסרבים. אני מתעלמת. אני לא משקיעה כאב בשטויות".saritfx@hotmial.com