"כל ראש ממשלה שוויתר על ארץ ישראל - נפגע" עירא רפפורט, מראשי המחתרת היהודית המפורסמת של שנות ה- 80, מדבר לראשונה מאז שחרורו מהכלא ב- 1987 שלום ירושלמי 05/04/02 את הלילה שבין יום חמישי לשישי שעבר עשה עירא רפפורט בבית חותנו, אברהם מינץ, מראשי ההתנחלות אלון מורה. מינץ מתגורר מעל הבית של בני משפחת גביש, שהותקפו בידי מחבל ממחנה הפליטים עסכר, סמוך לשכם. ארבעה מהם הוא רצח בדם קר ­ את דוד גביש, רעייתו רחל, בנם אברהם, ואת יצחק קנר, אביה של רחל. כולם היו חבריו של רפפורט. את דוד ורחל הוא הכיר עוד בתקופה הקצרה בה התגורר ביישוב ימית.רפפורט, מראשי המחתרת היהודית המפורסמת של שנות ה­80, שהורשע בפיגוע שקטע את רגליו של ראש עיריית שכם, בסאם שכעה, לא ניסה הפעם להושיע. הוא גם לא יכול היה לעשות הרבה. הוא הציץ מבעד לחלון, וראה את כוח הכוננות של היישוב ואת החיילים מנהלים קרב ארוך בשטח בנוי עם המחבל. בסוף הערב המצמרר הזה הוא ספר את הגופות. בבוקר הלך ללוויה.רפפורט, לבו שותת דם, מסתכל על פעולות המחבלים בעין מקצועית ומוסרית כאחת. טביעת העין שלו מפתיעה. הוא אפילו מעריך את המחבל שחיסל לפני חודש וחצי עשרה חיילים ואזרחים בוואדי חרמייה, ממש מתחת לבית שלו בשילה. "מה אתם רוצים, שלא יילחמו?", הוא שואל. "יש להם שתי דרכים ­ או שישכנעו אותי ללכת, או שי וציאו אותי בכוח. הם יודעים את העבודה".הישראלים שנהרגים בפעולות טרור, מנקודת מבט פלשתינית, אינם חפים מפשע, אומר רפפורט: "יהודי שגר בארץ ישראל הוא מבחינתם פושע. לא הורגים אותו בגלל שהוא מתנחל או חייל, אלא בגלל שהוא יושב כאן, ולא משנה היכן בדיוק הוא גר. אם נגור בוורמונט, אף אחד לא יפגע בנו". "נתניהו מסר את חברון ולא בכה" החדירה הקלה של המחבל לאלון מורה, והטבח שביצע בלי עכבות, לא הזיזו את עירא רפפורט, עם זאת, משני עקרונות שאימץ אחרי ימי המחתרת: האחד, הוא לא יקים, יצטרף או יתמוך במחתרת חדשה, למרות כל הזעם והביקורת שיש לו על שרון ומדיניות הממשלה. העיקרון השני ­ הוא לא יסכים בשום פנים ואופן להקים גדר מסביב להתנחלות המבודדת שלו, שילה.רפפורט: "משה שלח את המרגלים לבדוק אם תושבי הארץ גרים 'במחנים או במבצרים'. רש"י פירש שאם הם גרים במבצרים, סימן שהם חלשים. אסור לנו להראות שאנחנו חלשים, אלא להוכיח שאנחנו הריבונים, בעלי הבית".בעניין הטרור היהודי הוא נחרץ אפילו יותר. לפני חודש, ב­5 במארס, התפוצץ מטען חבלה ליד בית­ספר בשכונה הערבית צור­באחר. אירגון יהודי אלמוני, אולי פיקטיבי, 'נקמת העוללים' שמו, לקח על עצמו את האחריות. רפפורט מגנה בתוקף את הפיגוע הזה: "איך אתה בכלל משווה בינינו ובינם? אנחנו פגענו, והיתה לנו זכות לפגוע בראשי המחבלים. בסאם שכעה נתן הוראות להרוג בנו. לא פגענו בילדים. לא כך לימדו אותנו חז"ל".כלומר, אתה לא מתחרט על מה שעשיתם."לא. בהיסטוריה יש תקופות שונות. עשינו את מה שעשינו בזמן ובמקום שהתאימו לכך. פנינו אז לכל הגורמים, והבאנו מידע מודיעיני על כל מה שקורה. הם לא עשו כלום. במצב שנוצר, אמרנו לעצמו 'או שנמשיך למות, או שנעזוב את ההתנחלויות, או שנשמור על עצמנו'. לקחנו את האפשרות השלישית".היום חזרתם למצב הראשון. מתנחלים נהרגים כמעט מדי יום."הממשלה עושה, אבל לא מספיק. אז היו ביו"ש 2,500 מתנחלים. היום יש פי מאה. התפקיד שלנו הוא ללחוץ על הממשלה. אני אומר היום לשרון, אתה לא יכול להנהיג אותנו יותר. יבוא מלך אחר. דוד המלך היה יותר חזק משאול".איזה פתרון אתה מציע?"הכל מתחיל בצד הרוחני. אנחנו נותנים לערבים הרגשה שאנחנו ככל העמים, שאין לנו כל שייכות בארץ הזו. הר הבית לא חשוב, ולכן אנחנו מרשים להרוס אותו. הצבא נכנס לשכם ופסח על קבר יוסף הצדיק. אם אתה לא מחובר לארץ כיהודי, אתה בבעיה והעם בבעיה. זה קלקול גדול".שרון דווקא עלה להר הבית, מה שהאיץ את האינתיפאדה."שרון היה היהודי האחרון שעלה על הר הבית. אחרי שנבחר הוא ירק על ההר. הוא היה צריך לפתוח את השערים ליהודים ביום שעלה לשלטון. הערבים חיכו שהוא יפתח את ההר. אלה הן גם הסיבות שבחרנו ב ו. שרון הוא איש ביטחון מצוין, אבל אין לו מימד רוחני, ולכן הוא ייכשל בכל דבר. ברגע שהוא הסכים במו­פיו לוויתורים כואבים, נגזר דינו. הרי לא קם ראש ממשלה שוויתר על ארץ ישראל ונשאר בתפקידו. כל אחד נפגע. מנחם בגין היה הראשון. אנואר סאדאת לקח לנו את ארץ ישראל ונרצח. משה דיין ויתר על הר הבית ונעלם מהפוליטיקה. יצחק שמיר הלך למדריד והפסיד לרבין, שעשה את אוסלו, ואתה רואה מה קרה. תראה גם מה קרה לפרס, לאהוד ברק".פרס הוא שר החוץ."כל יום יהודי נרצח בגללו. הסכמי אוסלו העניקו נשק לשונאי ישראל, שנלחמים נגדך בכל יום. לפני שנתיים ה­בי.בי.סי עשה סרט על פרס, וראיין מולו גם אותי. אמרתי לפרס 'מה שהכי כואב לי אצלך זה שמסרת חלקים מארץ ישראל לערבים, ולא בכית. חייכת'. גם בנימין נתניהו לא בכה כשמסר את חברון. לא הייתי רוצה להיות במקומו כשיגיע לבית­דין של מעלה".אמרת שאתה מבין את יגאל עמיר."לא כך. אפשר להבין את הכאב של יגאל עמיר. עד כאן. רבין הובל וחתם על הסכמי אוסלו. יש סטיקר 'הכל בגללך, חבר'. זה כואב, אבל זה נכון".אז מה יהיה?"לא יהיה שלום בארץ בלי שארץ ישראל תהיה בידיים שלנו. איש אמונה צריך להנהיג את המדינה. השכן הערבי שלי בשילה יודע שאני חי במקום שבו היה המשכן במשך 369 שנה. יהושע בן­נון חילק את הארץ לשבטים. יש לנו קושאן על זה. אברהם קנה את מערת המכפלה בחברון. דוד המלך קנה את ירושלים. יש הרבה ערבים שמבינים את מה שהמנהיגים שלנו לא תפסו. את היסודות שלנו". "לא יכולים להיות שניים יחד באותו מקום" רפפורט, בן 57 היום, דתי אדוק, סוחב איתו עוד כמה מנהגים, שהופכים אותו לאחת הדמויות הציוריות והאהודות בקרב ציבור המתנחלים. כאשר הוא נוחת בארץ ממסעותיו הרבים בחו"ל, בעיקר באמריקה, הוא משתטח אפיים ארצה ומנשק את האספלט בשדה התעופה ("אני מרגיש שהאדמה מגיבה, מדברת אלי"). את הדרכים העקלקלות בגדה המערבית, הוא חוצה לאורך ולרוחב בלי קסדה או אפוד קרמי, רק עם רובה אם­16, מימיה צבאית וספר משניות. ההודעה שלו במשיבון היא תערובת של אמירות הלכתיות וציטוטים מקראיים, עם הקשר אקטואלי. הפסוק האהוב עליו לקוח מספר תהילים פרק כ' פסוק ט'. "המה כרעו ונפלו, ואנחנו קמנו ונתעודד", מודיע רפפורט בהטעמה.גם הסיפור האישי שלו נשמע דמיוני. הוא נולד בפלטבוש, ברוקלין. הוא בעל תואר שני בעבודה סוציאלית מ'ישיבה יוניברסיטי'. בצעירותו טיפל בנוער יהודי במצוקה, שהידרדר לפשע וסמים. בניו יורק של שנות ה­60 הוא נודע כאחד הלוחמים הבולטים מבין היהודים למען זכויות השחורים. בהפגנות הגדולות שאירגנו בוושינגטון מרטין לותר קינג ואחרים, הוא צעד עשרות קילומטרים, לפעמים בשבתות, יחד עם אחיו הגדול, ברוך, שהיה מיליטנטי אף י ותר ממנו. שניהם, גבוהי קומה, ממושקפים ומגודלי שיער, בלטו בים של צועדים שחורים, נושאים כרזות גדולות בנוסח "שחררו את השחורים", ו"אנו תומכים בזכויות לשחורים".אגב, המאבק למען המיעוטים בארצות הברית בשנות ה­60 מחייב לכאורה המשך טבעי גם בארץ. רפפורט טוען בלהט כי גם כאן הוא נחלץ למלחמה על זכויות השכנים הערבים שלו ביהודה ושומרון, אבל מבחין בין זכויות אדם וזכויות לאומיות, שאין ביניהן, לדעתו, שום קשר. "כואב לי לעצור ערבים במחסום. כך לא מגיע להם לחיות. לגמרי לא. יש לערבי זכויות כמו שלי, כל עוד הוא לא פוגע בי".אבל הוא פוגע בך כי אין לו זכויות לאומיות."שיילך למקום אחר. זה חוק בפיסיקה. שני חפצים לא יכולים לחיות באותו מקום. אנחנו בעלי הבית, כי הארץ הזו קדושה לנו ולא להם. אנחנו לא מוותרים על שום שעל. מי שלא רוצה, לא יהיה כאן". "אל תפחדו, בני, לתת את חייכם בקרב" רפפורט עלה לארץ ב­71'. בהזדמנויות שונות סיפר כי את ההארה הסופית קיבל בעקבות צפייה מהופנטת בסרט 'אקסודוס' עם פול ניומן. "ההחלטה לבוא לישראל בשלה בחורף של ינואר 66'", סיפר לילדיו, במכתב ששיגר אליהם מכלא תל­מונד, בו ריצה את עונשו על חלקו בפיגועי המחתרת. "ישבתי במעונות של ה'ישיבה יוניברסיטי' עם עוד 20 חברים וצפינו בסרט. הוא מתאר מה קרה לאחינו ואחיותינו בגרמניה ובאירופה, ומה קרה לספינה מלאה ביהודים שברחו מהנאצים כדי לבוא לארץ ישראל. הסרט נגמר, אבל אבא שלכם וחבר שלו, חיים, נשארו בחדר בוכים. אחרי עשר דקות שנינו אמרנו שאנחנו הולכים לארץ ישראל".בהמשך המכתב הוא פירט לילדיו את הציפיות שיש לו מהם, ושילב בו כמה ביטויים שמזכירים את שבועת השאהידים באשר הם. "חשבתי פעמים רבות על מה יהיה כשתגדלו. אני חולם שלא תהיה מלחמה. איזה אב לא חולם זאת? אבל באותה נשימה אני אומר לעצמי, ובמיוחד לך דוד, כי אתה הגדול בין הבנים שלנו: אם יהיה צבא ולא עלינו תהיה מלחמה, אז לכו, לכו בני היקרים, לכו ותהיו כמו החיילים, שעל מעשיהם אני מספר לכם... ואם אתם חייבים להילחם בשביל העם, האדמה והתורה, תדעו שאמא ואני נהיה איתכם בכל רגע של הקרב. אל תפחדו לתת את חייכם בקרב. העולם הזה הוא רק גשר לעולם הבא. אין קדושה גדולה יותר מאשר ליפול בקרב, כדי שאחיך יוכלו לחיות". החקירה החלה, ואיכשהו הופסקה בארץ עבד רפפורט במשך ארבע שנים כמדריך נוער בבית­ספר במבשרת ציון, אך עד מהרה מצא את מקומו במרכז תנועת ההתנחלות בשטחים, שהיתה אז בתחילת דרכה. הוא נרתם לפעילות בגוש אמונים, שנדמתה בתחילת שנות ה­70 כמו תנועה חלוצית במיטבה, ובהמשך היה בין מקימי היישוב עפרה. גם באותן שנים המשיך את מסורת ההפגנות. באחת מהן, בקיץ 74', הכיר את אורית מינץ, לימים אשתו. את מספר הטלפון שלה, כך סיפר, הוא משך מהעצומה נגד שר החוץ האמריקני דאז, הנרי קיסינג'ר, שעליה חתמו המפגינים. לבני הזוג יש היום שישה ילדים.אורית היא אחותו הצעירה של יהודה עציון, מראשי המחתרת היהודית. עציון, לפי ספרו של חגי סגל, 'אחים יקרים', המתאר את מעללי המחתרת, היה האיש שגייס את רפפורט, שעבר בינתיים לגור בהתנחלות שילה, ואת שאר החברים לפעולות הטרור שביצעו. רפפורט טוען היום ש"אני הייתי אחד המייסדים והמגייס. נפלה בחלקי הזכות הזו". הוא מסרב להוסיף פרטים.הזכות המפוקפקת היתה, כאמור, לפוצץ את בסאם שכעה, ראש עיריית שכם. ב­2 ביוני 80', סמוך לחצות, עצר סוחר הקרקעות משה זר את מכוניתו סמוך לכניסה לשילה. בשעה היעודה הופיעו מתוך החשיכ ה המתנחלים נתן נתנזון ורפפורט, שעל גביהם תרמילים שהכילו חומר נפץ, פנס כיס וכפפות מנתחים. הם התיישבו במושב האחורי. זר נסע לשכם, ועצר ליד הווילה של שכעה. נתנזון הצמיד את חומר הנפץ למכוניתו של ראש העיריה.בבוקר המחרת, כאשר התניע שכעה את מכוניתו התפוצץ המטען, ושתי רגליו נקטעו. חוליות אחרות של המחתרת פגעו, בין השאר, בראש העיר רמאללה, כרם ח'לף, ואחרי שנים ירו למוות בשלושה סטודנטים במכללה האיסלאמית בחברון.כוחות הביטחון עלו על עקבותיהם של חברי המחתרת במהירות, אבל החקירה נבלמה מסיבות משונות. דוד רונן, שהיה מראשי השב"כ, גילה בעמודים אלה לפני שבע שנים, כי האירגון עשה שימוש בפרשת אהבים שניהל אחד ממקורבי המחתרת, כדי לדלות ממנו מידע. הפרטים הובאו לידיעתו של ראש הממשלה מנחם בגין, שזימן אליו את ראש השב"כ דאז, אברהם אחיטוב, ודרש ממנו להפסיק את מהלך החקירה. עירא רפפורט, החשוד העיקרי והזמין ביותר, נקרא לחקירה במשטרת שכם בעקבות הפיגועים, אך שוחרר בגלל שערוריית השב"כ והמין. שלוש שנים מאוחר יותר, ב­83', הוא יצא לארצות­הברית כשליח העלייה של גוש אמונים. "עירא הוא איש עם רעיונות אדירים" רפפורט שהה באמריקה כאשר רוב חבריו למחתרת נתפסו, נשפטו, ונדונו לתקופות מאסר ארוכות. אילו רצה, היה נשאר בחו"ל ונמלט ממאסר, אבל הוא החליט לחזור ארצה בסוף 86'. "עדיף להיות כלוא בארץ, מאשר חופשי בנכר", הסביר השבוע. הוא נדון כאן ל­30 חודשי מאסר, אבל שוחרר אחרי שריצה מחצית מהתקופה. אחרי שישב חודשיים בכלא יצא לחו"ל לסעוד את אמו הגוססת. את המחווה הנדירה העניק לו הנשיא הרצוג, שחנן את רוב אסירי המחתרת, למרות התנגדות שר המשטרה דאז, חיים בר­לב. "רפפורט בא כדי להיאסר, אין סיבה שהוא לא יחזור גם מהחופשה המיוחדת", הסביר הרצוג.את החודשים שבילה בכלא תל­מונד ניצל רפפורט לחליפת מכתבים אינסופית עם בני משפחה, חברים ומכרים, שנאגדו לימים לתוך ספר, המסכם את משנתו האידיאולוגית ומקצת קורותיו של האסיר לשעבר. רפפורט מספר שם, בין השאר, כי הפעילות שלו במחתרת הפכה אותו לגיבור בארץ, וגם בימי השליחות שעשה באמריקה. "הרוב הגדול של הרבנים בבתי­הכנסת והמנהיגים הקהילתיים קיבלו אותנו בזרועות פתוחות והודו לנו על שפעלנו נגד בסאם שכעה", כותב רפפורט לאחד מחבריו במאי 87'.אגב, יהודה עציון, גיסו וחברו הט וב של רפפורט, מתגורר זה חודשיים מול משרד ראש הממשלה בירושלים. עציון, שתיכנן בימי המחתרת לפוצץ את המסגדים שעל הר הבית, הקים שם צריף מעץ על גבי עגלה ענקית. על קיר הצריף, הפונה ללישכת שרון, כתב עציון באותיות ענק אדומות "אריאל, פתח את הר הבית לבני ישראל". שניהם, עציון ורפפורט, שמגיע לצריף בכל הזדמנות, משוכנעים כי האיסור שהוטל על יהודים לעלות להר הוא מקור כל הצרות, והוא שחולל את האינתיפאדה. שניהם מאמינים כי הם עוד ימצאו את הדרך להגיע אל לב הר הבית, גם אם הוא ימשיך להיות סגור בפני יהודים.ושניהם, עציון ורפפורט, מחזיקים בהיסטוריה של תחבולות, שגרמה כבר לשלטונות כאבי ראש רבים. "לעירא יש חשיבה מקורית", אומר עציון. "הוא איש שלא איבד מעולם את תנופת הביצוע. יש לו קשרים אדירים. הוא תמיד ימצא את המפתח הנכון לכל מנעול". "פינוי? העם לא יסכים לזה" עם שחרורו מהכלא, בסוף 87', חזר רפפורט לשילה, ושימש מזכיר ההתנחלות במשך קרוב לעשר שנים. ב­96' עזב את התפקיד, והפך לחקלאי ומורה דרך. בשילה הוא מגדל עצי זית וענבים על פני מאות דונמים של קרקע. לפעמים, הוא מספר, הוא מקבל עצות טובות מהפלאחים הערבים בסביבה, כמו הרעיון לסגור את עצי הזית עם חביות, כדי שהצבאים לא יכרסמו את הגזע.אבל את רוב ימיו הוא מבלה בנסיעות ארוכות ברחבי ההתנחלויות ביהודה ושומרון ובעזה, יחד עם אורחים מחו"ל, להם הוא משמש מדריך ויועץ השקעות בשטחים. הוא יוצא מביתו בשילה לפנות בוקר, וחוזר אחרי חצות. רץ ומתרוצץ, מגיע למקומות הנידחים ביותר, ולא מפסיק להתלהב מול כל קרוואן חדש. האינתיפאדה מבחינתו היא עניין חולף, והוא כמעט מתעלם מקיומה. "השם ישמור עליכם", הוא אומר לחיילים שעל פניהם הוא חולף במהירות ליד המחסומים בגוש קטיף. "ואנחנו נשמור עליכם", הם עונים לו בדרך­כלל, בחיוך ציני.הפעילות של רפפורט לא תמיד הכי בהירה, והוא עצמו מודה כי הוא עסוק בדברים ש"השתיקה יפה להם". לפני כמה שנים הקים יחד עם אברהם מינץ, החותן מאלון מורה, ועם צבי סלונים מקדומים את 'הקרן לגאולת הקרקע'. רפפורט משכנע מיליונרים יהודים מחו"ל לרכוש אדמות מערבים, והוא רושם אותן על­שמם בטאבו. על האדמות האלה נבנו, בין השאר, ההתנחלויות אלון מורה, אבני חפץ ורבבה בשומרון. "גייסנו עשרות מליוני דולרים", מתגאה רפפורט, אבל מודיע שהוא עצמו אינו איש עשיר. "אילו היה לי כסף הייתי מפרסם מודעה בעיתון ומעניק 100 אלף דולר לחייל ברמאללה שיזכה לסלק את יאסר ערפאת מן העולם".אתה מוכן לאפשרות שיום אחד תפנו את כל ההתנחלויות הללו לטובת הסכם שלום?"העם לא יסכים לזה. תיקח יהודי לחברון, ותראה איך הלב שלו נפתח. אני בכל מקרה לא אלחם מול האח שלי. אם אצטרך ללכת, אלך, אבל מתוך ידיעה שאחזור. גרתי בימית חצי שנה לפני הפינוי. החיילים עלו על הגג כדי לפנות אותנו, והחבר'ה רצו לדחוף אותם הצידה. אמרתי להם 'עד כאן'. זה לא".shalom@maariv.co.il