"זה אני, יורק, מכיכר שלושת הצלבים" סיפורו של דוד פלונסקי, היום חבר קיבוץ מגידו, ששרד את השנים הנוראות ההן אמיר גילת 09/04/02 "סמוך לאותו זמן נצטרפו אל החבורה ילדים חדשים. ערב אחד, היה זה בסוף אוקטובר 1943, כשהלך פאוול ברחוב טארגובא, נתקל בנער יהודי כבן 14. הוא זכר אותו מימי ההברחה בגטו. הוא נראה כ'ארי' לכל דבר. באפו ובשערו הבלונדיני שירד לו על עיניו דמה יותר ל'שגץ' מגדות הוילסא מאשר לתושב גטו לשעבר. השניים פתחו בשיחה וחקרו זה את זה על חייהם. דווקא באותו יום אבדה לנער ה'מאורה' שלו, והוא נגרר ברחובות העיר, מחפש מקלט. פאואל הביאו לכיכר. כשראה 'שור' את האורח, שאל בחוסר אמון: 'שלנו?''כן, אני מכיר אותו', ענה פאואל קצרות ובטוחות. מוכרי הסיגריות ששוטטו במקום סירבו תחילה להאמין. כעבור שעה כבר צעד יורק (כך כינה עצמו החדש) עם השאר לרחוב קרוצ'א, אל "סבתא". לאחר "ההליכים, השגרתיים" עלו הילדים לעליית החדר.(מתוך "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים", עמ' 87, מאת יוסף זמיאן, הוצאת "מורשת")כמעט 60 שנה אחרי, דוד פלונסקי כבר בן 76, חבר קיבוץ מגידו. "יורק זה אני", הוא אומר ומספר את סיפורו הבלתי יאמן של הילד היהודי, שנראה כמו "ארי", שרד את מוראות המלחמה, עלה לישראל ואיבד במלחמת יום הכיפורים את ב נו האהוב, איתן ז"ל. משואה לתקומה.פלונסקי נולד בשנת 1926 בוורשה, והיה בן 13 כשפרצה המלחמה. הספר לא דייק בעניין גילו, שכן בשנת 1943 כבר היה בן 17. סיפורו של יורק ב"כיכר שלושת הצלבים" הוא רק שלב מאוחר בטרגדיה הנוראה שפקדה אותו במהלך השואה, בה איבד את בני משפחתו. "לקחו אותם, את אבי, אמי, אחי ואחותי לטרבלינקה", הוא מספר. "לי היתה דילמה, אבל במצוות אמי, לא הלכתי איתם".פלונסקי, בעל השיער הבלונדי הגולש שלמעשה הציל את חייו, גוייס לעבודות שונות במחתרת. הוא היה נער שליח, שהצליח להבריח נשק לתוך הגטו. הוא אימץ את הכינוי המחתרתי "יורק" כדי לטשטש את זהותו, המשיך לעסוק בהברחות והפך למעשה לבלדר של הגטו. "יורק" הוא גם שמו של הספר שנכתב עליו, ואשר ייצא ממש בימים אלה במהדורה מחודשת.הרעב והמחלות היכו בכל עבר. גופות אנשים התגלגלו בכל הגטו. "אין מוות קשה יותר ממוות ברעב", אומר יורק.כושר ההישרדות של יהודי הגטו הלך ופחת והיתה תחושה שחייבים לעשות משהו. ערב ליל הסדר, בשנת 1944, החל החיסול הסופי של יהודי הגטו. אז נפלה ההחלטה שיש לפתוח במרד. "הנשק היה דל ולא היו כדורים, אבל לא היתה ברי רה", הוא אומר. "אחרי יומיים של קרבות שרפו את הגטו".וכך, אחרי כישלון המרד, נקלע יורק לקבוצה של 14 צעירים יהודים שנותרו בחיים מתוך 74. כדי לשרוד נכנסו לתעלות ביוב. "מאי ועד יולי הייתי בתוך הביוב", הוא מספר. "הלכתי שם קילומטרים, זחלתי בחשיכה, מנסה להאחז בזיזים כדי לא להיסחף בזרם האדיר אל נהר הויסלה, משם אין דרך חזרה. מדי פעם נאלצתי להסתכן ולצאת מעל פני השטח, אל הנקודות החשופות בגטו."באותה תקופה אכלנו רק מה שמצאנו מתוך הביוב. יצאתי לצד הארי עם חבר שסיפר כי יצר קשר עם אנשים שלו. הוא נתפס ונהרג, ונשארתי לבד. היה לי קשה להיפגש וליצור קשר עם אחרים. אנשים חשבו שאני מלשין ולא רצו להיפגש איתי. היה אז טרור נוראי. איש אחד עקב אחרי וראה שאני בסדר. הוא עזר לי לחזור לגטו, אני עזרתי לו להוציא משם עוד אנשים, כמו שעשיתי בתקופה קודמת. זה היה קשה. לא היו לי תעודות, לא כלום."חברי ואני הרמנו את מכסה הביוב בקושי, יצאנו וניסינו ליצור קשר עם אנשי המחתרת. בקושי הצלחתי לראות משהו אחרי כל כך הרבה זמן בתעלות הביוב החשוכות. חודשיים וחצי לא התרחצתי. הלכלוך דבק בגוף שלי בשכבה גדולה ועמוקה. הבלו רית שלי הפכה לג'ונגל. קשה היה להתרגל לאוויר הצח. נסעתי בחשמלית לספר, אבל אז התברר לי שהוא מנסה להזעיק משטרה.יורק ברח לבית הקברות. לאחר נדודים רבים, תוך שהוא מתקשה לשרוד, הגיע ל"כיכר שלושת הצלבים", בה היו ארמון נשיא פולין, משרדי המשטרה והגסטפו. "הפולנים הסתובבו שם", הוא מספר. "ראיתי קבוצה של כמה נערים, מוכרים סיגריות כדי להרוויח כמה גרושים. באותה כיכר היו גם ילדים פולנים, שעבדו יחד אבל אני עבדתי סולו".יורק נדד ממקום למקום, ישן בצידי דרכים, ליד גדרות ומתחת לשיחים, התעורר מכל רחש ומשב רוח.* * * "הנערים התחילו לסחור בסיגריות ברכבות חשמליות בקו אוטבוצק­ז'ראדוב. הרווחים עלו יפה. ולאדק היה לן אצל מכר באוטבוצק, במאורת שפנים. יורק מצא לעצמו מקום לינה בבית הקברות הנוצרי שברחוב פובונסקי, בקבר משפחת הרסה (משפחת סוחרים ידועה מוורשה).בין מכסה הקבר לבין הקיר הקמור היה חלל גדול כדי להכילו בלילות. השכם בבוקר היה יוצא מן הקבר, מתרחץ בכיור המים הסמוך ואחר כך מטפס ועובר את הגדר, ויוצא לעסקיו. היה קונה מלאי סיגריות ורץ לרכבת שסחר בה.בסוף ספטמבר גילה דכן אחד את ולאדק בבית מ לינו. מעתה לא היה לו איפה ללון והצטרף אל יורק. את הימים עשו בדרך כלל כל אחד לעצמו, ובצהריים היו נפגשים בעיר, בבתי אוכל שונים. לא פעם נטפלו אליהם שוטרי רכבת וז'אנדרמרים והיו גוזלים מהם את הסיגריות".(מתוך "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים", עמ' 89)באחד הימים הגיע יורק לביתה של אשה אחת שאיפשרה לו, תמורת סכום סמלי, להתקלח. במחיר של חפיסת סיגריות נטל גם כמה בגדים ישנים שהיו שם. "זה היה תענוג", הוא מספר. "נכנסתי לאמבטיה, ומילאתי אותה מים, אבל אחרי חמש דקות האשה באה להוציא לי את הפקק, ואמרה שאני לא לבד, שיש עוד אנשים שרוצים להתקלח".יורק המשיך בדרכו, קנה כמה חפיסות סיגריות והחל למכור אותן. "החלום הגדול שלי באותם ימים היה לשכב במיטה. פשוט שיהיה לי מקום להירדם בו, לא לישון על קרשים, לא בקרון רכבת שנוסע לילה שלם. פשוט מקום לשים את הראש. זה באמת הדבר הראשון שעשיתי אחרי המלחמה. קניתי לי שמיכה, סדין וכרית, שמתי את הראש והלכתי לישון"."מה החזיק אותי כל השנים הארוכות האלה?", שואל יורק את עצמו. "אני באמת לא יכול להגיד משהו ברור וחד­משמעי. מה יכול לעשות ילד שנותר לבד וצרי ך להמשיך להתקיים? מיום ליום אתה צובר יותר ניסיון ומוכיח לעצמך שכל מה שחשבת שכבר עברת, זה כלום לעומת מה שעוד צפוי לך".את יום סיום המלחמה לא ישכח יורק לעולם. לפתע שמע שהיריות פסקו. הוא חיפש יהודים אחרים, עלה על הרכבת ונאסר ע"י הרוסים. הוא הצליח להימלט מידיהם והצטרף לתנועת "השומר הצעיר". לפני שעלה ארצה, נפגש עם הפסל נתן רפפורט, שפיסל את האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, וסיפר לו את מה שעבר עליו. סיפוריו של יורק נתנו לרפפורט את ההשראה לפיסול האנדרטה.* * * ביוני 48', חודש לאחר הקמת המדינה, הגיע דוד פלונסקי (יורק) באוניית עולים לא חוקיים לתל אביב, ומיד נשלח להילחם בנגבה. בתחילת 49' הגיע לקיבוץ מגידו, שם הוא מתגורר עד היום. כשנולד בנו, איתן, הוא היה בטוח שלא יהיו יותר מלחמות. "איתן נולד פג, אבל גדל והפך לילד מוצלח. הוא התגייס לסיירת ונהרג בכיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים".בצל"ש שהוענק לאיתן אחרי מותו ע"י הרמטכ"ל מוטה גור, נכתב: "ב­22 באוקטובר 1973 שימש סמ"ר איתן צבי פלונסקי כחובש בקרב השני על החרמון. לאחר ששמע שהמ"פ והקשר פצועים, רץ קדימה לטפל בהם על אף האש החזקה שניתכה על המקום. אחד הלוחמים ניסה לעצור בעדו בנימוק שאין לו סיכוי להגיע בגלל אש האויב, אבל סמ"ר איתן צבי פלונסקי השיב כי זוהי חובתו לטפל בפצועים, והמשיך לנוע לעברם. כשהתקרב אליהם, נפגע בראשו מכדור ונהרג. במעשה זה גילה אומץ לב, דבקות במשימה ואחוות לוחמים"."משנה לשנה זה נעשה לי יותר קשה", אומר אביו, דוד. "אני הולך הרבה לבית הקברות, יושב ליד הקבר. אין דבר כואב יותר מהאובדן. ממשיכים לחיות, קונים עוד בגד, עושים עוד משהו, אבל החיים זה לא מה שהיו"."אי אפשר להשוות בין השואה של העם היהודי לבין השואה הפרטית שלי", ממשיך יורק. "אלה שני דברים שונים, שאסור להשוות ביניהם".הוא שומע ברדיו על עוד פיגוע ונאנח. "אני לא יודע מה יהיה. יש הבדל תהומי אחד בין מה שהיה אז לבין מה שקורה עכשיו. בתקופת השואה לא היתה לנו מדינה. היום אנחנו פה, חיים ומגינים על הבית שלנו, על המדינה שלנו. אבל צריך להסתכל על הכל בפרופורציה. מאז קום המדינה ועד עתה נהרגו לנו 20 אלף חיילים. זה אולי קשה להגיד את זה ככה, ואולי לא נכון, אבל 20 אלף הרוגים זה יומיים טרבלינקה. בשואה זו היתה מלחמת הישרדות של עם שלם שרצו להשמיד אות ו. היום, עם כל הקשיים, אנחנו צריכים לזכור שאנחנו חיים במדינה משלנו, במדינת היהודים".agilat@maariv.co.il