מבצע מאוחר מדי ויקר מדי אחרי שמונה ימי לחימה קשה בג'נין, כבר ברור: הלוחמים אינם אשמים יואב לימור 12/04/02 דבר אחד ברור: הלוחמים אינם אשמים. 13 קציני וחיילי המילואים, שנהרגו ביום שלישי במחנה הפליטים ג'נין, עשו את משימתם על הצד הטוב ביותר. הם לחמו באומץ, בנחישות ובהקרבה, בתנאים שנעו בין הבלתי­אפשרי לבלתי­הגיוני, תוך שסיכנו את חייהם מול מאות מטענים והיקף אדיר של ירי מצד עשרות מחבלים, הגרעין הקשה של מטורפי צפון השומרון, שהיו נחושים למות ובלבד שלא להיכנע.מי שצריכים לתת את הדין­וחשבון לדרך שבה נוהל הקרב בג'נין ­ שבו נהרגו 10 לוחמים נוספים ועשרות נפצעו ­ הם המפקדים הבכירים. בסיומה של הפעולה יהיה עליהם לבצע בדק­בית אמיתי, לבחון את דרך קבלת ההחלטות, את תיזמון המבצע, את אמינות המודיעין ואת אופן בחירת הכוחות למשימה, ולשחזר כל רגע כדי להבין כיצד הסתבך כל­כך המבצע שלא נחשב לקשה ביותר, ואיך סייע צה"ל לבנות את המיתוס של מחנה הפליטים, ובערבו של יום יצא החוצה מוכה וחבול, מותיר אחריו הרס וחורבן במימדים שצפויים לזעזע את דעת הקהל העולמית.בדיקה כזו, אם תיעשה ביושר, צריכה להקיף את כל הדרגים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, היו שותפים לתכנון ולמעשה: מהרמטכ"ל, רב­אלוף שאול מופז, שאישר תוכניו ת בלישכה ובשטח, ועד למפקד אוגדת המילואים שקיבלה אחריות על ג'נין, תא"ל אייל שליין. שניהם גם יצטרכו לענות על שאלה עניינית: כיצד הצהירו ברבים, עוד בסוף השבוע שעבר, שהמערכה על ג'נין עומדת להסתיים, ומחנה הפליטים "ייכנע בקרוב".את האשליה הזו, שבראשית השבוע קיבלה גם ביטוי בתקשורת, סייעו לטפח קצינים בכירים נוספים, שתידרכו כתבים בשיחות רקע. הם היו מנותקים מהנעשה בשטח, או שנכשלו בקריאת מפת הקרב. טעותם, והמסר שהועבר בגללה לציבור, תרמו לא מעט להלם הכללי מנפילתם של 13 החיילים ביום שלישי בבוקר. בינם לבינם תהו הכתבים איך יתכן שאותו קרב, שביום שישי שעבר הכריז הרמטכ"ל שהוא עומד להסתיים, הפך למלכודת קטלנית.התשובה, למרבה הצער, פשוטה למדי, ובבנאליות ניתן לומר שהכתובת היתה על הקיר. כבר בביקוריו הקודמים במקום (בשני מבצעים של לוחמי גולני בחודשים האחרונים), למד צה"ל שמדובר במקום המסובך ביותר בעולם ללחימה. למעט אולי הקסבה ומחנה הפליטים בלאטה בשכם, ומחנות הפליטים ברצועה, אין עוד אגוז קשה לפיצוח כמו מחנה הפליטים ג'נין: 600 על 600 מטר של שנאה יוקדת, עם 13 אלף אזרחים שמארחים בביתם את הטרור בחפץ ­לב.אפשר היה לדעת זאת מלימוד הנתונים הבסיסיים: מאז ראשית העימות יצאו מהמחנה 23 מחבלים מתאבדים ­ שחלקם נבלמו בדרך ­ לפיגועים קטלניים בישראל, בהם נהרגו עשרות אזרחים ומאות נפצעו. ל­18 מהפיגועים האלה היה אחראי הג'יהאד האיסלאמי, שהחזיק בג'נין את עיקר תשתיתו הצבאית. היתר בוצעו על­ידי התנזים (שלושה) והחמאס (שניים), שגם להם היתה נציגות בולטת במחנה הפליטים.כל הפרטים הללו היו מונחים בפני בכירי צה"ל, בבואם לאשר את מבצע 'חומת מגן'. הם ידעו שכל שיהוי בכניסה לג'נין מאפשר למחבלים להתכונן, למלכד ולמקש, ולהפוך את מחנה הפליטים למלכודת מוות. ג'נין, הם מודים היום, היתה צריכה להיות ראשונה, ואם לא ­ אז ממש אחר­כך. אבל צה"ל ביזבז ימים יקרים ברמאללה, בעידודו של דרג מדיני שהתיימר לחשוב שהמבצע בלתי­מוגבל בזמן, ושמשימת כיתורו של ערפאת חשובה מהמטרה האמיתית שלשמה יצאה ישראל למלחמה, מיגור הטרור.בדיעבד אפשר לומר שרמאללה היתה אם כל החטאים, תרתי­משמע. נמצא בה אמנם שלל רב של אמצעי לחימה, מבוקשים ומסמכים, אבל ההתעקשות על ערפאת סיבכה וקיצרה את המבצע, ולא פחות חשוב מכך ­ מילכדה לרמאללה כוחות מעול ים, שהיו צריכים להיות בחלקם בג'נין. חטיבת גולני, למשל, היתה שם כבר פעמיים, והניסיון שצברה חייב לתת לה להיכנס גם בפעם השלישית. אלא שגולני נשלחה עם הצנחנים לקסבה בשכם, כוח מוגזם שגרם אמנם לנפילתה של הקסבה בזמן שיא של 48 שעות, אבל הותיר את ג'נין מיותמת מאותם כוחות שצברו בשבועות האחרונים המון קילומטרז' בפעולות כאלה.במקום זאת, הגיעה לג'נין חטיבת מילואים, שגדוד אחד שלה היה בתעסוקה בעזה (ואיבד לוחם, ניסן אברהם ז"ל, בקרב שבו נהרגו שני מחבלים). המילואימניקים התאמנו יומיים­שלושה, ונכנסו לג'נין כשהם מגובים בשתי פלוגות מגדוד 51 בגולני ובכוח משייטת 13. רבים סבורים כי מיש­מש הכוחות הזה תרם לא מעט לכישלון. אל"מ אביב כוכבי, מח"ט הצנחנים, הסביר השבוע שהצלחתו בקסבה נבעה, בחלקה הגדול, מכך שהחטיבה פעלה בה ככוח אורגני שלם, לראשונה זה 20 שנה, מאז מלחמת לבנון: "למח"ט היו את המג"דים שלו, להם את המ"פים שלהם, וכך עד אחרון הצוותים והחיילים", אמר. "זו מכפלת­כוח אדירה". כוחות זרים, פיקוד רופף בג'נין נפל האסימון מאוחר מדי. עמוק בתוך הקרב, ואחרי ארבעה הרוגים, הגיע סגן הרמטכ"ל, משה (בוגי) יעלון, לביקור בחפ"ק של מפקד האוגדה. יעלון לא היה שבע רצון ממה שראה, והורה לבצע שינויים. גדוד נח"ל שסיים פעילות ברמאללה הוזנק לג'נין, ועימו גם פלוגה מיחידת 'אגוז' וכוח נוסף. אחר­כך הוטסה לג'נין (במסוקים!) פלוגה נוספת מגדוד 51, שהיתה בפעילות אחרת בצפון. זה קרה אחרי שהמג"ד, סא"ל אופק בוכריס ­ המועמד לצל"ש על חלקו בלחימה ­ אמר שנדרש לו "אגרוף חזק" כדי להצליח במשימה. אם נדרשת פרשנות לדברים, הרי שבוכריס בעצם התכוון לומר שהוא סומך רק על עצמו ועל חייליו.גם התחושה הזו היא תולדה של עירוב הכוחות. בצה"ל שיבחו אמנם את "לחימתם האמיצה, כתף אל כתף, של החיילים במילואים ובסדיר", אבל שלא לציטוט הודו שהיו פערים לא קטנים, בעיקר בשדרת הפיקוד. מח"ט המילואים, דידי ידידיה, שהיה המפקד­בפועל של המבצע, נכנס לתפקידו רק באמצע הלחימה. עד לאחרונה הוא היה הסמח"ט, ואחר­כך ממלא­מקום מפקד החטיבה. בשבוע שעבר, באמצע הקרבות, הגיע לחפ"ק שלו הרמטכ"ל, הורה לו להסיר את האפוד, וענד לו את דרגות האלוף­משנה. ההפתע ה היתה מושלמת. כולם מסביב מחאו כפיים בהתרגשות, ונערכה אפילו שיחה מתוזמנת היטב עם האשה שבבית. "בדרך­כלל אני מעניק דרגות בלישכתי", אמר לה מופז, "אבל עכשיו יש מלחמה, את יודעת".אין עוררין בצה"ל על כך שידידיה הוא קצין מצוין הראוי להיות מח"ט, אולם רבים מסופקים אם דווקא הוא היה האיש המתאים ברגע הנכון. לא בגלל היעדר יכולת, אלא בעיקר נוכח חוסר הניסיון. החיילים הסדירים התייחסו אליו בחשדנות מהרגע הראשון, ותהו מדוע לא מונה לפקד על הלחימה מח"ט סדיר ­ למשל אל"מ יאיר גולן מהנח"ל, או משה (צ'יקו) תמיר מגולני ­ שעמדו בהצלחה מרובה במבצעים מורכבים לא פחות. את שניהם היה ניתן לשלוף בזמן מרמאללה, או להצניחם לתפקיד, כאשר התברר שהעסק מסתבך. אלא שצה"ל, אמר שלשום קצין בכיר, לא יודע לחזור בו במקרה של טעות.וכך מצאו את עצמם במחנה העוין כוחות זרים זה לזה, עם פיקוד רופף ומוכנות בלתי­מספקת, בלב אתגר מורכב מאין כמוהו. מחד, החמושים, המטענים והירי. מאידך האזרחים: חלקם עזבו את המקום עוד לפני הלחימה (למעט קשישים וחולים, שפשוט לא יכלו לקום וללכת), מרביתם ­ במהלכה. כמעט מדי יום נשמע קולו של הכרוז הצה"לי המזמין את הפלשתינים להיכנע, למרות שהיה די ברור שאין סיכוי שזה יקרה. הבכיר סבור שזה היה מהלך שגוי: במקום שצה"ל יהלך אימים על הפלשתינים, דווקא הם שהרגישו חזקים. לתחושתם, קריאתו של צה"ל לכניעה היתה תולדה של חוסר יכולתו להכריע את המחנה. המהפך של סגן אילוז כך נולדה 'מצדה הפלשתינית', שעל ברכיה עוד יגדלו דורות של מחבלים עתידיים. למי שמפקפק בכך, מומלץ להקשיב לכמה קצינים בכירים, שאמרו כי למערכה במחנה הפליטים יהיו השלכות קשות על דרך ניהול קרבות דומים בעתיד. "המחבלים בג'נין סימנו דרך", אמר אחד הבכירים. "הם לימדו את הפלשתינים שלא להיכנע, לא להרים ידיים, להילחם עד המטען והכדור האחרון. ג'נין תהפוך למיתוס, ואנחנו נשלם את המחיר".רבים בצה"ל סבורים שניתן היה למזער את המחיר בהכנה נכונה לפעולה. למשל, לו היה עומד מול המחבלים כוח מאסיבי אמיתי (כמו בקסבה בשכם), שמהרגע הראשון היה נותן למחבלים את התחושה שאין להם שום סיכוי. במקרה כזה, אפשר שמחנה הפליטים היה נופל הרבה יותר מהר והרבה יותר קל. לחלופין, לא היה צריך להמתין למיצבור הנפגעים כדי להשתמש בכלים הנדסיים כבדים, או לאיים בהפצצות מהאוויר. לצה"ל אמנם לא היתה שום כוונה לבצע זאת (וטוב שכך, כדברי קצין בכיר שאמר שלעולם לא היה מאשר ביודעין 'כפר כנא 2'), אבל המחבלים לא ידעו זאת. מכאן שלא נעשה כמעט שום שימוש במרכיב הבסיסי של לוחמה פסיכולוגית ומודיעינית, שבצד השני עבדה שעות נוספות. בעוד של מחבלים היתה תמונת הקרב ברורה מהרגע הראשון, צה"ל התקדם באפלה מוחלטת. בחלק גדול מהזמן זה עבד ­ בעיקר בזכות פעילות טקטית נכונה של הכוחות ­ עד למארב הקטלני של יום שלישי בבוקר.פרטי האירוע, שפורסמו בהרחבה בעיתונים היומיים, היו רחוקים מלתאר את מלוא היקפו של הסיפור. קצין בכיר, שהיה במקום באותן דקות, שיחזר ל'מעריב' כמה קטעים מהקרב, שטרם פורסמו. הוא סיפר שהכוח יצא לפעילות בערך בשעה ארבע וחצי בבוקר. 20 חיילים, ובראשם מפקד הפלוגה, רס"ן עודד גולומב ז"ל. המטרה היתה לתפוס עמדות באחד המבנים הסמוכים למקום ההיתקלות. בחצר הכניסה לבית המתין להם המארב: זירת מטענים מתוזמנת היטב, עם ירי מכמה כיוונים במקביל. הקצין סבור שלא היה שם מחבל מתאבד. בכירים אחרים אומרים שדווקא כן.ממכת האש הראשונה נפגעו כל החיילים. חלקם נהרגו, אחרים נפצעו. המחבלים המשיכו לצלוף, והחיילים שלא נהרגו השיבו באש, תוך שניסו לפנות את חבריהם. במקביל, דיווחו על ההיתקלות לחפ"ק, וביקשו סיוע. כוח אחר שהיה באיזור, בראשות מפקד מחלקת המרגמות בגדוד, סגן זאב אילוז, רץ למקום. אילוז, התברר אחר­כך, היה הגיבור האמיתי של האירוע. תפקודו ת חת אש, בנחישות ובהקרבה, ראויים להילמד. יחד עם חייליו הסתער על המחבלים, פגע ברובם, ותוך כדי גם העניק טיפול ראשוני לפצועים. בשלב הזה הבחין אחד מחייליו במחבל שמנסה לגרור מהמקום את גופתו של אחד ההרוגים לתוך בית שלא היה בשליטת צה"ל. "החייל לא היסס", מספר הקצין. "הוא שם כוונות­על וירה במחבל, שנהרג. אחר­כך עמד שם, כדי לשמור שלא ייקחו גופות נוספות".עברו עוד כמה דקות ולשטח הגיע כוח תיגבור, בראשות המג"ד, סא"ל יורם לביא. בשיחה עימו, שנערכה שלשום בלילה מתוך ג'נין, אמר לביא כי אילוז הפך את פני הקרב: מהיתקלות שבה היה לאוייב יתרון, למצב שבו מרבית המחבלים חוסלו והיתר ברחו. לביא, שזעם על הפרסומים בנוגע לכשירותם הירודה של המילואימניקים, אמר כי רק מי שהיה שם, בתוך מחנה הפליטים, יודע באמת כיצד פעלו חייליו. אירוע כזה, אמר, יכול לקרות לכל יחידה סדירה, וגם למובחרות שבהן."לא נפלנו מהם במאום, ויש כמה דברים שבהם עלינו עליהם, כמו הסבלנות, חוכמת הלחימה והמחשבה שלפני מעשה", הוא קובע. "על איזה נחישות אנשים מדברים? הרי אנחנו באים מאותם בתים וערים שנפגעו מהטרור. לא צריך להסביר לחייל מילואים, שיש לו ילדים או הורים מאחור, למה חשוב לפגוע כאן במחבלים. הרי כל מטען שהתפוצץ עלינו כאן, הוא פחות מטען שהתפוצץ בלב מדינת ישראל. גילינו אותה רוח לחימה ורמה מקצועית כמו הסדירים, ואני בטוח שגם הם חושבים כך". ההסברים לא ישכנעו ואכן, ביקורתם של הכוחות הסדירים אינה על עמיתיהם במילואים ("הם הרי גדלו בחטיבות שלנו", אמר השבוע לוחם בנח"ל). הם כעסו על התכנון, על הפיקוד ועל דרך הביצוע. חלקם חשו שהקריבו אותם רק כדי להימנע מפגיעה בחפים מפשע בצד הפלשתיני. לביא נתקל שלשום בלא מעט טענות כאלה, גם מצד בני המשפחה של חלק מ­13 חייליו שנהרגו. תשובתו היתה מפתיעה: "נכון שלא מדובר בהחלטות ברמה שלי", אמר, "אבל לו היו אומרים לי שאני יכול לקבל סיוע אווירי, הייתי אומר 'תודה, אבל לא תודה'. לא בגלל הפגיעה באזרחים ­ שזה שיקול חשוב ­ אלא בגלל הטווחים הקצרים, והחשש שכל סטייה קטנה והפצצה תיפול לנו על הראש".ועדיין, ביום שלישי בלילה איים צה"ל להפציץ. במקביל הוכנסו הדחפורים, בתים נפלו, והפלשתינים התחילו להיכנע. מאות פלשתינים יצאו מבין ההריסות, עם בדים לבנים בידיים. הם הועברו לידי השב"כ, שהתקשה לעמוד בעומס הנחקרים. ראש השירות, אבי דיכטר, וראש אגף החקירות, א', הגיעו לשטח כדי ללוות מקרוב את התהליך. הם ידעו שצה"ל כמה לשמוע שזה נגמר. שכולם נכנעו או נהרגו. לצערם של הקצינים, התשובות שקיבלו לא היו מוחלטות. הדבר החד­משמעי ביו תר שמישהו הסכים לומר שלשום בלילה, הוא ש"אנחנו נמצאים כנראה בהתחלה של הסוף". זה נמשך שמונה ימים, גבה 23 הרוגים, ומחיר כבד בצד הפלשתיני: עשרות הרוגים, המוני פצועים, והרס עצום למחנה.אתמול בבוקר החל צה"ל במאמצים למזער את הנזק. לאסוף גופות שהתגוללו ברחובות ולתקן חשמל ומים. זה לא יספיק. מי שעזב את המחנה לפני הקרבות, ימצא בשובו מקום אחר, בלתי­ראוי למגורי אדם. ישראל תיאלץ אז להסביר, ולא תשכנע. לא מעט קצינים סבורים שלו היו מניחים לתקשורת ללוות את המבצע מראשיתו, תוך תיעוד מלא של עוצמת ההתנגדות והקרבות, ניתן היה לרכך את עוצמת הביקורת. "אנשים היו מבינים שזה מחיר הלחימה", הם קובעים, "עכשיו זה ייראה להם כמו ונדליזם נטו".אי­אפשר להאשים בכך את החיילים, שנלחמו על חייהם (וחיי כולנו), אבל דומה שגם זה עניין להפקת לקחים, או במילותיו של אחד הקצינים, שתהה איך קרה ש"באנו למלחמה צודקת מאין כמוה, נגד טרור רצחני, ולמרות שניצחנו קרב קשה ­ ושילמנו על­כך מחיר כבד ­ הפסדנו את המערכה בגדול".yoavli@maariv.co.il