אוטוביוגרפיה. כשהאני כולל הרבה אחרים רבקה ווקר, שחורה, לבנה ויהודיה, מאנגלית: שרון רצהבי, כנרת, 277 עמ' תרצה פלור 12/04/02 ילדות אפשר להעריך רק בדיעבד. אם תשאל ילד "אמור נא, הילדות שלך מאושרת?", תזכה לתשובה שרחוקה מהכללות גורפות. אם פגשת אותו בדיוק בצאתו ממקדונלד'ס, הוא יצהיר שילדותו היא הטובה שאפשר לבקש. אך אם תיקרה על דרכו מיד לאחר שאמו נזפה בו על שעיטר בפרסקו של פנדה את קיר המטבח, ודאי יתוודה כי ילדותו עשוקה וחייו קשים מנשוא.הספר 'שחורה, לבנה ויהודיה' של רבקה ווקר הוא מזן הספרות האוטוביוגרפית המבקשת לפרוש את מפת ילדותו והתבגרותו של המחבר. השאלה אם אפשר להגשים משימה שכזו, לא נידונה בין דפיו.ווקר, בתה של הסופרת השחורה אליס ווקר ושל עורך הדין הלבן מל לוונטל, נולדה ב­69', אחרי שהוריה התחתנו בניגוד לחוקי המדינה, שאסרה על נישואין בין­גזעיים. ילדת אהבה, ילדה של מי שהיה להם חלום, שהיתה להם אג'נדה. בגיל צעיר התגרשו הוריה. האהבה שלהם לא שרדה את המכשולים, שאמריקה הלא סובלנית, המכוערת, הניחה על דרכם. האב נישא בשנית ליהודיה לבנה, האם חזרה אל המחוזות הבטוחים, המוכרים, אל חברת "האחיות השחורות", כפי שמגדירה זאת ווקר, אל חיק הפמיניזם המתעורר. והילדה שבאמצע? היא נשארה לחיות על בשרה את החלום שלא ה יא חלמה, ולא יכולה להתנער ממנו גם אם תרצה. הוא כתוב אצלה בעור.הילדות, כמו החיים, היא סיפור שאדם מספר לעצמו. ואצל ווקר הסיפור נפתל ועתיר מהמורות. מתוקף הירושה הגנטית והאידיאולוגית, היא נאלצה שוב ושוב להיתקל בחודים הדוקרים של המציאות ושל טבע האדם. שייכות, תחושת בית, ביטחון ­ אלה נגזלו ממנה בגיל צעיר. הוריה, לא ברור למה, בחרו לגדלה בחזקה משותפת מהמין האכזר ביותר: לחיות שנתיים בביתו של כל אחד מהם, בעיר ובמדינה אחרת בארצות­הברית. לא התאפשר לווקר להכות שורש בשום מקום, והיא לימדה את עצמה להתגונן, לפתח מערכות חיסון נוקשות נגד הכאב, נגד האשמה, נגד הכמיהה הבלתי פוסקת, שהאדמה תחדל כבר לרעוד מתחת לרגליה.היא כותבת על הזיכרון ­ איך הוא בא וחומק, פוצע וקורע. איך השתדלה לא לחרות דבר, לא להיקשר. ובכל זאת, הנה בא הספר. זיכרון כמעט מאולץ, כפוי, בלתי נשלט. היא לא רוצה לזכור, אבל היא חייבת.גיל 30, פלוס­מינוס, הגיל שבו פרסמה את ספרה, מוקדם מדי לסיכומים, כך נדמה לי. הוא קרוב מכדי להביט על עצמך. מוקדם מכדי לייצר מבט מכליל, מהורהר, מפוכח אך יחד עם זאת סולח. מוקדם מכדי שתוכל להביט על הורי ך וחייהם ולזכות אותם, אולי, במעט חמלה. זה מוקדם מדי לנחמה. 30 הוא הזמן לכעוס.הספר כתוב בלשון פשוטה, נערית, קולחת. אפילו קולחת מדי. אין בו אף שורה שמתחשק להשתהות עליה, אף דימוי שנדרש ללעוס אותו פעמיים. גם התרגום לא פוגם באמריקאיות התכליתית שלו. הנה לכם, הסיפור שלי. עם כל השירים שנשמעו ברקע, עם הסיגריות שעישנתי ועישנו אחרים, דגמי המכוניות, הארכיטקטורה הפנימית של התיכון. פחות עם הגרעין הקשה של הכאב, עם התהום הפעורה של הגעגוע, עם קצות העצבים החשופים. עם תבונה שרק מרחק השנים יכול לאפשר.ובכל זאת, יש טעם בקריאה בספרות הדוקומנטרית הזאת, הגלויה והמתריסה. גם היא, בדרכה, מלמדת עוד משהו על נפש האדם. לא מצועפת, לא מתייפייפת, מטיחה את המאורעות כפי שהיו. זו לא האשה והאם המבוגרת שנזכרת בילדותה, זו הילדה שעוד מדממת. רבקה ווקר מביטה אחורה בזעם. בין דפיה עוד נושבים העלבונות, עוד נושמת הטינה. אבל גם הגאווה. בעשרות צמתים בחיים יכלה לפנות אחרת, ולא פנתה. היא יכלה בנקל להפוך לעבריינית, לנרקומנית, לאחד מעלובי החיים, שאיש כבר לא ישעה לסיפורם. הביוגרפיה שלה היא תיעוד של אומץ ושל כוח נשי. של חי ים שלא יכלו לרגע להיות פחות פוליטיים, פחות מותנים על­ידי מבטו של העולם, לא מצליחים להיאחז באחר לצורך הגדרה, כשהאני מכיל בחובו כל­כך הרבה אחרים.האם דיוקנו של כל איש צעיר הופך ליצירת אמנות? כמובן שלא. אבל הוא יכול להיות מרתק. בעיקר ברגעים שבהם הוא נשמע כמו סגירת חשבונות במקומות האבודים מראש, כמו הגעגועים לקירבת אב או לאהבת אם. הפצעים שאולי, אולי, יוכלו פעם להפוך לצלקות. הניסיון כאן הוא גולמי, כמעט עילג, חסר אונים. איפה שטמון הכי הרבה כאב, שם גם היופי. דווקא הקטעים שבהם ווקר מנסה לנסח, להסביר, קטעים הגולשים כמעט למאמר מנומק שדולה מסקנות מהביוגרפיה הפרטית, הם הפחות מוצלחים. מתחשק לומר לווקר, עזבי, אין צורך. הרי לעולם לא נוכל באמת להבין. *tirtzaf@hotmail.com