תנו לשרון לנצח אל"מ יגאל שרון, מועמד לתפקיד דו"צ, מתנגד ל"חומת מגן" איתי רום 18/04/02 אחד השמות היותר מפתיעים בבורסת המועמדים לרשת בקרוב את כיסאו של תת­אלוף רון כתרי כדובר צה"ל, הוא אלוף­משנה (מיל') יגאל שרון (42), מח"ט חברון עד לינואר אשתקד והיום סטודנט תל אביבי העובד על הדוקטורט שלו בפילוסופיה מודרנית. ההפתעה באה לא על רקע הסגנון ­ שכן עוד בהיותו במדים התגלה שרון בהופעות שונות בתקשורת כדובר רהוט, בעל חשיבה מקורית וסגנון כובש, והוא בוודאי מרשים יותר ממרבית שליחי ישראל העילגים בסי.אן.אן ­ אלא דווקא בשל תוכן דבריו של שרון, שמקפיד מאז שחרורו לייצג קו שמאלי מובהק, קו הבולט בצלילותו דווקא על רקע שקיעת השמאל הפוליטי, ומקבל משנה תוקף בסיוע הרקורד הצבאי שלו שהיקנה לו היכרות אינטימית במיוחד עם רזי הסכסוך הישראלי­פלשתינאי בשטחים. עם השקפות כאלה, קשה עד בלתי אפשרי לדברר את שאול מופז, לפחות לא בלי ייסורי מצפון ונדודי שינה מתקדמים. תהום עמוקה מפרידה בין הנץ שקורא לגירוש ערפאת לבין היונה שטוענת בתוקף שללא תהליך מדיני אין לאף מהלך צבאי שום משמעות.אולם מופז יילך בקרוב הביתה, או ­ כפי שצופים רבים ­ לבית מליאת הכנסת. או אז האם יוכל שרון לדברר את הצבא בראשותו של הרמטכ"ל הנכנס, משה (בוגי) יעלון? בינתיים קשה לקבוע. השקפותיו האמיתיות של יעלון, שבשנים האחרונות זכה לתדמית ימנית­לוחמנית אך מהותו האמיתית עודה לוטה בערפל ומרתקת רבים, ייחשפו מן הסתם ביתר בהירות רק לאחר שצלו של מופז יחלוף ולא יהיה צורך עוד "להתיישר" על פי רוח המפקד. אולם במידה ובשלטון יישאר ­ כפי שמצביעים הסקרים העכשוויים ­ אריאל שרון, או ראש ממשלה אחר מהימין שימשיך בקו הנוכחי, תהיה לכך השפעה מכרעת על התנהלות הצבא. איך יוכל אז יגאל שרון להסביר פעולות שהוא אינו רואה בהן שום משמעות? כיצד יסביר האיש שמאמין כי יש לקפל את רובם המכריע של המחסומים בשטחים, את מותם של חיילים בפיגוע הבא באחד מהם, אם וכאשר יתרחש חלילה? נביא זעם מאז עלתה לאחרונה על הפרק מועמדותו לתפקיד, מעדיף יגאל שרון להימנע מהענקת ראיונות לתקשורת. כאמור, דעותיו אינן, בלשון המעטה, עולות בקנה אחד עם הקו הנוכחי של הצבא והממשלה, כלומר: לא ממש כדאי לו עכשיו לעורר מחלוקת ולהרגיז אנשים. אולם לפני כחודש, כשעוד נתן דרור לפיו (וטרם היה מועמד לתפקיד הפה של צה"ל), חזה שרון בדיוק מקפיא מעל דפי "זמן השרון" את מה שעובר בימים אלה על לוחמי צה"ל במבצע "חומת מגן". אז, עם סיום הכניסה והיציאה המהירות מהערים הפלשתינאיות, שהסתיימו כמעט ללא אבדות, הסביר: "את הכניסה הזו קיבלו הפלשתינאים יחסית בהפתעה. אצלנו תהיה נטייה להגיד שזה עבד, ובפעם הבאה שתהיה הסלמה בשטח, ירצו לעשות את זה שוב. אני מתריע כבר עכשיו: בפעם הבאה המחיר יהיה גבוה יותר. בגלל שהיינו שם הפעם, בפעם הבאה יחכו לנו מוקשים, מטענים, מלכודים, כמות גדולה יותר של צלפים. כניסות ויציאות זה טוב פעם אחת. בפעם הבאה יחכו לנו בתים ריקים ממולכדים שיתפוצצו על החיילים שלנו, אין לי ספק בזה. אנחנו צריכים להיערך לזה ולשמור על עיקרון היצירתיות".נבואת הזעם התגשמה במלואה. ההסלמה לא איחרה לבוא, ישראל החלי טה לשוב לשטחים, והאירוע הטראגי בג'נין היה התגשמות הנבואה המפחידה של שרון. ישראל, שפעלה באופן רגשי כשנכנסה לשטחי איי ויצאה מהם בחיפזון, העניקה למעשה לפלשתינאים אימון בחינם. הם לקחו את המתנה בשתי ידיים. למבצע, ובייחוד לפעולה בג'נין, מתלוות השלכות הסברתיות כבדות. החלטתו של דובר צה"ל הנוכחי, רון כתרי, שלא לאפשר כניסה של עיתונאים לסיקור המבצע, הפקירה את השדה התקשורתי, בעיקר העולמי, לגל שמועות ולהצהרות פלשתינאיות חוזרות ונישנות על "טבח" ביושבי מחנה הפליטים. אפילו לכתבים הישראלים, שאינם חשודים ­ או חשודים פחות על ידי מופז ­ ברצון לשרת את התעמולה של סאיב עריקאת, לא הרשה כתרי להיכנס בזמן אמת ולחשוף את האמת. אצל שרון דבר כזה לא היה קורה. כמח"ט חברון הוא נהג לארח ולשתף פעולה גם עם המתנגדים הקיצוניים ביותר לכיבוש, כמו עיתונאי "הארץ" גדעון לוי, בגלל ש"אין לנו במה להתבייש". כדובר צה"ל הוא היה מאפשר לסקר את הפעולה בג'נין. שרון סבור שהיה זה אינטרס ישראלי לאפשר צילום של הפעולה בשידור חי. לדעתו, ברגע שצה"ל יוצא למשימה, אסור לו להסתיר אותה. במידה והאמת אכן עומדת לצדו של דובר צה"ל במקרה זה, הרי ששעות רבות של דיונים טלוויזיוניים לעיני העולם בשאלה האם היה טבח היו נחסכות בקלות.בשבת האחרונה הסביר כתרי בתוכנית "תיק תקשורת" כי הכנסת כתבים למקום הייתה מפריעה ללחימת החיילים מבחינה מבצעית. שרון, שיודע דבר או שניים על לוחמה בשטח בנוי, בלב עיר פלשתינאית צפופה, לא מקבל את ההסבר הזה. גם הוא סבור שפגיעה מבצעית או חשש לבעיית ביטחון שדה הן סיבות מספיקות לאיסור כניסת עיתונאים, אך הפעם זה אינו המקרה. התקשורת, הוא מאמין, היא הפעם למעשה אמצעי לחימה לכל דבר, כלומר: יש להשתמש בה. לא מיליטריסט שרון הוא חריג ביותר בנוף האחיד למדיי של בכירי צה"ל בדימוס. הוא תל אביבי במקור, נוהג לבלות בבתי קפה בעיר, בעל השכלה (תואר ראשון בהיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב, תואר שני במדע המדינה וביטחון מאוניברסיטת חיפה, והיום, כאמור, עובד על דוקטורט בפילוסופיה), ובעל השקפת עולם אזרחית מאוד, כמעט וניתן לומר אנטי­מיליטריסטית. לא רבים הקצינים במיל' בדרגתו ומעלה שסבורים שאין להם ולחבריהם מה להציע בעולם הפוליטי יותר מל"פשוטי העם". הדוגמאות הן בדרך כלל שונות לחלוטין: אפי איתם, למשל, דיבר כפוליטיקאי לכל דבר בעודו במדים, וזינק כצפוי כמטאור לראשות המפד"ל. עוד עשרות בכירים הפכו במהלך השנים לחברי כנסת, לשרים ולראשי ממשלה. וכמובן, מעל כולם, הרמטכ"ל מופז, שמרשה לעצמו לחלוק בפומבי על ראש הממשלה ועל שר הביטחון בענייני מדיניות. שרון רואה את הדברים אחרת. דווקא בגלל שאנחנו מדינה מיליטריסטית, הוא נוהג לומר, עדיף שהמנהיגות תהיה אזרחית. צריך מישהו שיבין בעניינים ביטחוניים? בבקשה, מנו יועץ. אני כמח"ט לשעבר, הוא סבור, לא עדיף במאום על מי שעשה קריירה מקבילה בתחום אזרחי. יש עוד מרכיבים בניהול מדינה מלבד כוח צבאי. ידע בניהול מפעל כלכלי אינו פחות מידע בניהול תרגיל חטיבתי בשטח. בהתאם לתפיסתו, לשרון אין כל כוונה לרוץ לפוליטיקה. היא מגעילה אותו, היא בעיניו מתכון לאובדן עקרונות וערכים. הפוליטיקאים, הוא סבור, הפכו לבני ערובה של הסקטורים השונים. מאז ומתמיד נהג המח"ט העדין ונעים ההליכות להתעצבן במיוחד מאנשי ש"ס, שיודעים להסביר שהצבא צריך להילחם ולכבוש, אך משאירים את העבודה המלוכלכת לציבורים אחרים. חבר קרוב זוכר אותו אומר בכעס על הפוליטיקאים החרדים, "אם מה שהכי חשוב להם זה הישיבות, אז שייצאו מהממשלה בכלל ויקבלו כסף לישיבות למאה שנה מראש. העיקר שלא יהיו שותפים להכרעות שהם לא מבינים בהן ולא ישלחו צבא שהם לא משתתפים בו למלחמה". תומך בהפרדה אחד מאירועי התקופה האחרונה שהרתיחו במיוחד את שרון הוא הפיגוע במחסום ליד עפרה. עשרה חיילים ואזרחים נטבחו על ידי צלף פלשתינאי שנמלט ללא פגע. השילוב של נחיתותו הטופוגרפית המזמינה כל כך של המחסום, העובדה שבשבועיים שלפני הפיגוע בוצעו שני פיגועים נוספים במחסומים סורדא ועין עריק, והעובדה שצה"ל כלל לא רצה במחסום אך נכנע ללחץ המתנחלים באזור, הביאו את שרון לתקוף את האחראים בצה"ל במילים חריפות למדיי: "פיגוע שלא היה מחויב המציאות... תקלה", כתב שרון ב"מעריב", "זה מחייב את צה"ל לבדק בית רציני, אמיתי ונטול פניות... איפה הייתה הפקת הלקחים מהאירועים הקודמים? האם מישהו הפנים את הלקחים, ובדק אילו שינויים צריך לבצע כדי למנוע הישנות מקרים דומים?". בכמה הזדמנויות אחרות אמר כי "זאת הייתה כרוניקה של אסון ידוע מראש. ידענו בדיוק מה עלול לקרות, וזה בכל זאת קרה לנו".ההצעות של שרון ­ למשל לבטל את רוב המחסומים בגדה המערבית ­ הן מרחיקות לכת ומחייבות את הצבא ואת הממשלה לתעוזה אמיתית. יש מי שיגיד רדיקליות. אם יתמנה לדובר צה"ל, ייתכנו שתי אפשרויות: צה"ל יבצע את הצעד, בהתאם להשקפת שרון; והאפשרו ת השנייה, ואולי הסבירה יותר לפי ניסיון העבר: הדוגמטיות תישאר, שרון ימצא את עצמו מסביר מדוע אנו מחזיקים מחסומים שהוא עצמו מתנגד לקיומם.אין לו ציפיות גדולות ממבצע "חומת מגן". מכיוון שהוא אינו מאמין בסיכוי להסדר שלום בין המנהיגים הנוכחיים, קשה לו לראות את הפעלת הכוח המאסיבית של צה"ל מניבה תוצאות רבות. בכל מקרה, הוא לא מאמין גדול ביכולת הצבא להביא להישגים גדולים. בהפרשי העוצמה הענקיים בין צה"ל לפלשתינאים הוא מזהה דווקא חיסרון: כל הישג של הצד השני, החלש, נתפס כענק. ההישגים של ישראל לא מרשימים אף אחד. "לפעולות הצבא יש ערך רק אם יש תוכנית מדינית", אמר ל"זמן השרון" לפני כחודש, "אחרת אלה הישגים טקטיים בלבד".כדי להפיק בכל זאת משהו מהמבצע הצבאי, שרון מאמין שיש להתחיל כעת, כמה שיותר מהר, ליישם את תוכנית ההפרדה מהפלשתינאים. לא לחכות לרצון הטוב של יאסר ערפאת, פשוט להיערך מחדש, איפה שאפשר. החלטת הקבינט מראשית השבוע, להתחיל בבניית הגדר בחלק מהאזורים בארץ, מתיישבת עם עמדתו. הוא היה רוצה לראות את ישראל חוזרת למה שהייתה פעם, לפני הכיבוש של 67': מדינה שיודעת מהם גבולותיה, ומגינה עליה ם בחירוף נפש וללא ספקות. המחסור בגבול הוא אקוטי בעיניו, הוא שורש הבעיה. ישראל חייבת להגדיר לעצמה יעדים ברורים, כיוון ברור, היכן היא רוצה להיות בעוד חמישים שנה מהיום.ברור לו כי ישראל תוותר בסופו של דבר על מרבית השטחים. תפסיק לשלוט על עם זר. הוא לא פוסל גם ויתור בעתיד הרחוק יותר על בקעת הירדן, האזור עליו היה מופקד כמח"ט, ושעל חשיבותו הביטחונית עדיין קיים קונצנזוס רחב למדיי. כשהוא בוחן את הערך הביטחוני של הבקעה, סוג של פרה קדושה שעד כה העז לקרוא עליה תיגר מסוים רק אהוד ברק, הוא מעריך כי בטווח הנראה לעין אכן יש להשאיר בה כוח צבאי ישראלי, אולם בעתיד ­ הכל פתוח. תלוי ברמת האיום מעיראק, תלוי בעתיד הממלכה ההאשמית.שרון אמנם היה רוצה לראות את הכיבוש מסתיים, אבל לסרבני השירות בשטחים אין לו טיפת אמפתיה. "מתייפייפים", הוא מכנה אותם בשיחות פרטיות. בנושא הזה אין לו שום חילוקי דעות עם דובר צה"ל הנוכחי: גם לוב היה הדבר תלוי בו, היה הצבא עורך את אותו בליץ תקשורתי שנערך נגדם על ידי צה"ל מאז פרסום הכתבה הראשונה ב"7 ימים". הוא לא מבין מדוע, כשקרו המקרים אותם תיארו הסרבנים בהרחבה מעל ד פי העיתונות, הם לא התלוננו על כך בפני מפקדיהם. הוא לא מבין מדוע הם, שמחזיקים מעצמם בעלי ערכים מוסריים, לא נשארים יחד עם חייליהם ומוודאים שלא מבוצעים מעשים לא מוסריים. הסרבנים מדגישים בדבריהם בעיקר כי מחאתם היא נגד מדיניות הממשלה, אולם שרון, כמח"ט לשעבר, רואה בסרבנות קודם כל הבעת אי אמון באלפי קצינים וחיילים. פגיעה בשלטון החוק, באושיות הדמוקרטיה. הוא מכיר את השטח ויודע שמקרים של התעללויות בפלשתינאים, עיכובים מיותרים במחסומים ועוד, אינם פרי דמיונם של הסרבנים, אך הוא מתעקש כי סרבנות אינה הדרך. צה"ל נוהג ביותר הומניות מכל צבא אחר בעולם שהיה ניצב שם במקומו, הוא משוכנע.הרוח של השקפת עולמו ביחס לשטחים ולמתנחלים, עוד כשהיה במדים ולא יכול היה להביעה בגלוי, הביאה אותו גם לעימותים עם מתנחלי חברון. באוגוסט 98' טענו אלה כנגדו כי בסיורים שערך למבקרים באזור אמר עליהם כי "הם מחלקים עוגות וקפה לחיילים השומרים בעיר ­ אבל לא מטוב לב ולא כדי לעשות טוב לחיילים, אלא כדי לגבות אחר כך את המחיר. לחיילים נוצר קושי לעצור את מי שקודם לכן חיבק אותם". דובר צה"ל מסר אז כי הדברים עוותו, וכי שרון התיי חס רק לקומץ מפירי חוק "שמכתים את היישוב כולו".כיצד מתמודד מח"ט שהשקפותיו בחלקן אינן רחוקות מאותו חייל פשוט ששאל "מה עושה נער עברי רחוק מהמולדת?", עם תפקיד שכזה? הוא מתנתק, משאיר את הפוליטיקה בבית, ומזכיר לעצמו שהוא בצבא, שיש משימה ושהוא חייל שצריך למלא אותה. שומר על המתנחלים מפני הפלשתינאים, ושומר על הפלשתינאים מפני המתנחלים. מדי פעם סופג יחד עם חייליו קללות מהמתנחלים, מדי פעם נלחם בפלשתינאים. מתנגד לתקשורת מגויסת קשה לראות איך תחת שלטון הימין ימונה יגאל שרון לדובר צה"ל. לא פחות קשה לראות כיצד יצליח שרון לשמש כדובר צה"ל תחת שלטון ימין, אם וכאשר ימונה בכל זאת. היאחזות בטענה שהצבא אינו גוף פוליטי אינה רלוונטית כל כך במקרה הזה. צה"ל שקוע עד צוואר בפוליטיקה, בין אם ירצה בכך ­ כפי שמשדרות התבטאויות הרמטכ"ל הנוכחי ­ ובין אם יפעל יעלון בכל כוחו, כראוי, להתנער מכך.אולם לפחות מבחינת תפיסת העולם וההתייחסות לתקשורת, נראה שתחת שרון יזכו הכתבים המסקרים את הצבא לעדנה. הוא חדשן ונועז, ונראה שיוכל, אם רק יתנו לו, לבצע מהפכות של ממש בתפיסות התקשורתיות המיושנות והמגושמות של צה"ל, שבאו לידי ביטוי ביתר שאת בפעולה האחרונה בג'נין. שרון לא ישדר עוינות לתקשורת. ידיד קרוב מספר ששרון רואה את התקשורת כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה ­ כלב שצריך להאכיל אותו הרבה בונזו ולהחיות אותו". למה כוונתו? לא לפחד מהתקשורת, לא להיות עוין. כשגדעון לוי כתב עליו כי הוא "כובש אותם (את הפלשתינאים, א.ר) ברכות", הוא לא לקח ללב, לא החרים את לוי. כך לוי רואה את הדברים, אמר, וזו זכותו המלאה. לאחרונה התרבו קולות פוליטיקאים ואנשי צבא המטיפים לתקשורת כיצד היא צריכה להתנהג. ראש הממשלה, אריאל שרון, התלונן על ערוץ 1 שאינו פטריוטי מספיק ומעניק במה לנציגי האויב. אחר כך נזף פומבית ברביב דרוקר, הכתב המדיני של גלי צה"ל, על כך שהוא, ככתב תחנה צבאית, אינו אוהד מספיק את הצבא. סגן השר גדעון עזרא, סגן ראש השב"כ לשעבר, העז להמליץ לשב"כ לחקור חלק מהעיתונאים בישראל ורמז כי העיתונאים גדעון לוי ועמירה הס מ"הארץ" אשמים בבגידה. הרמטכ"ל מופז, בסיור משותף עם ראש הממשלה, פנה לכתבים לעיני המצלמות ואמר "אתם צריכים להיות תקשורת פטריוטית". גם ח"כ אליעזר (צ'יטה) כהן מחרים את "זמן השרון" בשל פרסום מאמריו של פרופ' מיכאל הרסגור.יגאל שרון כדובר צה"ל יביא רוח שונה לחלוטין למסדרונות הבכירים. הוא שולל מכל וכל את הניסיונות "לגייס" את התקשורת. אין לו טענות כלפי סיקור הנעשה בשטחים. לוב שימש בתפקיד כבר היום, היה אולי מי שעוצר את מופז רגע לפני השתלחות נוספת בעיתונות, ואומר לו: שאול, זה לא תפקידך לומר לתקשורת מה היא צריכה להיות, זכותם של הכתבים לפעול כרצונם. קוראים לזה, באזרחות, חופש הביטוי. מופז היה מקשיב ומפנים, או שלחילופין ה יה מסביר לדוברו כי גם הוא, כמו העיתונאים, צריך להיות יותר פטריוט.