 | | | פעלנו כאנחנו, לא כאני | |
|  | | סיני עזריהו מיראון מביט על המאורעות היום מתוך ביטחון ובפרספקטיבה ארוכת שנים | |
| | | | |  | סיני עזריהו מיראון הוא ספר מהלך של ההיסטוריה הציונית בארץ ישראל. הוא היה ראש מטה ההסברה של הפלמ"ח, חברו הטוב של יגאל אלון ולימים היועץ האסטרטגי והצבאי של ישראל גלילי, עד סוף שנות השבעים. כל דף באלבום האישי שלו קשור לפרק מכונן וחשוב בתולדות הציונות ואףעל פיכן נובעת ממנו איזו צניעות מעורבת באנינות של מי שנולד בתוך האצולה עצמה ואינו צריך להוסיף עליה דבר. שוב ושוב הוא אומר ומדגיש, "אז לא היינו אומרים 'אני' אלא 'אנחנו'. בזה היה כוחנו". הוא נולד בחיפה בשנת 1917 בתור ארנן עזריהו. קוראים לו סיני כי הוא דומה קצת לסיני וזה השם שהתגלגל עליו כבר מהימים שהיה תלמיד בגימנסיה הרצליה והיה, בעיקר, כמו שהוא אומר, "צ'מפיון בכדורעף" יותר מאשר תלמיד מן המניין. אחרי השבת השחורה, כאשר היה צורך להיכנס למחתרת עמוקה, הוא מונה להיות קצין הביטחון שאחראי על ניפוק זהויות חדשות לראשי הפלמ"ח. כבר היה לו כינוי מהמוכן והשם הזה דבק בו עד היום. סיני בכלל לא מזכיר את הפלמ"חניק החבר'מן בנוסח ילקוט הכזבים. הוא נראה יותר כמו אינטלקטואל קונסרבטיבי, שמזכיר במהלך השיחה, את גילו, כאילו הוא מבין שיש צור ך בכך, כי אפילו, שהוא צבר, בכל זאת בן 85 שנים. "זה גיל", הוא אומר, "שלומדים ממנו משהו". רוב חבריו האחרים, שכבת מפקדי הפלמ"ח, כבר אינם, "ואין את מי לשאול". | |  | |  |
| |  | |  | מי זה בכלל ארלוזורוב?
| |  | | | | שני הוריו היו מורים שנאבקו את מלחמת השפה העברית והקפידו על מתן שמות עבריים מתחדשים לילדיהם. הוא הילד השלישי. אחותו, תחיה גולגוב ז"ל, הייתה בין מקימי אפיקים. אביו היה בן להורים שעלו מרוסיה בתקופת העלייה ראשונה. ההורים לימדו בבית הספר למורות בחיפה ולאחר מכן הצטרפו למקימי אחוזת בית בתלאביב ובנו את ביתם בין 60 הבתים הראשונים בעיר. אך כיוון שהתעקשו שהבניה תעשה בידיים עבריות בלבד, התעכב ביתה של משפחת עזריהו והושלם רק בשנת 1909, כשנה לאחר היתר. במשך שנים הושכר הבית לקיבוץ המאוחד ובעזבונם תרמו אותו לרכוש הקק"ל. מכל מקום, הם לא הספיקו לגור זמן רב בבית החדש כי בשנת 1914, כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, נקרא ד"ר בירם, מנהל בית הספר הריאלי בחיפה, לשרת כקצין בצבא הבריטי וביקשו מאביו של סיני, יוסף עזריהו, למלא את מקומו. סיני נולד בחיפה כשהיא היתה עוד תחת השלטון הטורקי, ולפיכך הוא יכול להתגאות ולומר שהוא מחזיק בשלוש אזרחויות: טורקית, בריטית וישראלית. אביו היה בין יוצרי תוכנית הלימוד בארץישראל, תוכנית לימודים שהיתה בתוקף עד שנת 1951 והיוותה את הבסיס לתוכנית הלימוד שמיושמת עד היום. אמו הייתה נציגה בקונגרס השישי שבו דנו על תוכנית אוגנדה ולימים הקימה אירגון פמיניסטי, "הסתדרות הנשים לשוויי זכויות", זאת לאחר שנבחרה להיות נציגה בועד הלאומי והדתיים איימו שיעזבו אם תיבחר אשה לתפקיד. מחיפה עברו לירושלים ולאחר מכן חזרו לתלאביב. מגיל 13 היה חבר בתנועת מחנות העולים, תנועה שהחלה בצריף ברחבת גימנסיה הרצליה והוא היה בין חניכיה הראשונים. בערך באותו גיל הצטרף להגנה ושימש כשליח על אופניים להעברת מסרים. הוא זוכר שתפקידו היה בעיקר להודיע על תמרונים לאנשי המילואים של ההגנה, ויום אחרכך לפזר מיד הודעה נוספת על ביטול התמרון. פעם קיבל הוראה דחופה ומיידית להודיע לחברים שארלוזורוב נרצח, ושיש להיכנס לכוננות. האנשים, שדפק על חלונם, קיבלו את הידיעה בתדהמה והילד הצעיר הרגיש כי הפעם העביר ידיעה חשובה באמת. רק בסוף אותו הלילה שאל, רגע אבל מי זה בכלל הארלוזורוב הזה? | | | | |
| | | | | יגאל הפסדת
| | | | | | גימנסיה הרצליה, שחינכה את תלמידיה על פי ערכים זעירבורגניים תוך לימודים מאומצים לקראת פיתוח קריירה והצלחה חומרית בארץ החדשה, לא היתה מהפכנית דיה ומגשימה לקראת המטרות הציוניות הנעלות, כפי שרצו אבא ואמא עזריהו, וברגע שנפתח בית הספר החקלאי בכדורי, שיכנעו את בנם הצעיר לעבור וללמוד שם. סיני היה אפוא תלמיד המחזור הראשון בכדורי. הם היו 24 נערים (רק בנים) במחזור הראשון. מחציתם מבתים שמאליים, שבראשם סיני, ומחציתם מבתים ימניים ובראשם איש מכבי הצעיר, יגאל פייקוביץ. שוויון הכוחות נשמר עד שיום אחד הגיע הילד ה25 (לבית הספר היוקרתי בכדורי היו יכולים להיכנס רק בפרוטקציה והילד החדש היה בן של פקיד בכיר בירושלים). שני המנהיגים הצעירים צעדו לעבר תחנת האוטובוס וחיכו לראות מי זה, ובמילים אחרות לשאול אותו, כמו שהוא מוריד את רגלו מהאוטובוס, איזה קבוצת כדורגל הוא אוהד. החדש היה אוהד של הפועל ירושלים. "יגאל הפסדת", אמר סיני לחברו פייקוביץ, שהחליף את שמו לאחר מכן ליגאל אלון. אלון הגיע מבית הספר הכפרי במסחה, חסר כל השכלה מסודרת, אבל מלא יכולת וכריזמה אישית. הידידות המיידית שהתפתחה בין הש ניים המשיכה לאורך כל חייהם. סיני צעד עם אלון כברת דרך ארוכה גם בפלמ"ח וגם כחבר בקיבוץ גינוסר, ששניהם היו בין מקימיו. "יגאל הוא אחד מפלאי הדור הזה", אומר סיני. הוא הגיע מבית הספר הכפרי ולמד עם ילדים שכולם היו בוגרי גימנסיה, כשהוא בקושי ידע חשבון. על יגאל כולם מדברים לאן הגיע, אבל צריך לדעת מאין התחיל. קבוצת הנערים של המחזור הראשון קיבלה חינוך מקיף בבית הספר בניהולו של שלמה צמח, שכלל לימודים ובעיקר לימודי חקלאות וחינוך להגשמה ולחיי חברה והגנה פעילים. תוך זמן קצר הוקמה קבוצת כדורגל שהביאה לכדורי את גביע הגליל והביסה את נבחרת המשטרה הבריטית מצפת, את קבוצת הערבים מטבריה, את הפועל ומכבי טבריה. "הייתה תחושת שליחות", אומר סיני, "וחינוך לערכים נעלים. אני למשל הייתי בגימנסיה הרצליה גאון בהעתקות. ואילו לכדורי הביא צמח את הגישה של חינוך תוך נתינת אמון מלא. במבחנים המורה היה נכנס לכיתה, מסביר את שאלות המבחן ויוצא. פעם, התגלה לנו שאחד התלמידים העתיק. באנו אל צמח וביקשנו לערוך בחינה חוזרת לכל הכיתה מבלי להסגיר כמובן את שם הילד המעתיק". אתה ויגאל הייתם המנהיגים של הכיתה, היתה ביניכם תחרות? סיני: "לא היו אז מושגים כאלה. התחרות זה או אתה או אני ואנחנו היינו יחד. המושג מנהיגות הוא מושג שנעשה מודרני רק בשנים האחרונות, כמו החומרנות והסיפוק האישי. לדעתי הצלחנו בכדורגל ובכל דבר אחר כי היתה לנו תחושת קבוצתיות. פעלנו כ'אנחנו' ולא כ'אני'. התחושה המנחה הייתה תחושת ה'ביחד'". כדי להדגים את תחושת הביחד מספר סיני איך לאחר שהגיעה קבוצת כדורי לגרעין לגינוסר, הכירו הבנים את הגרעין של הבנות ה'גרמניות'. כל אחד התלבש על אחת מהן, והיות שיגאל אלון לא היה בשטח אותם שבועות, החליטו הבנים החלטה קבוצתיתחברית: "אמרנו, את הכי יפה נשמור ליגאל", אומר סיני. "וכך היה, מדובר ברותי אלון, איתה אף אחד אחר לא התחיל. היא באמת נשמרה לו, הפכה להיות אשתו וחיה לצידו כל חייו". יש דברים שהוא אומר שנשמעים היום כל כך לא פוליטיקלי קורקט, אך בכל מקרה סיני מבטל מכל בכל את הדימוי שצמח לפלמ"ח, שטיפח אולי יותר מכל העיתונאי והסופר דן בןאמוץ, שהדביק לפלמ"חניק דמות של חבר'מן קליל ותחמן. "את דן בןאמוץ בכלל לא סבלו בפלמ"ח", אומר סיני, "ועם נתיבה בןיהודה יש לי חילוקי דעות. מכל מקום, היא מ ייצגת את השנה האחרונה של הפלמ"ח לפני פירוקו. אני התחלתי בפלמ"ח כטוראי ואחר כך עברתי את כל שלבי הפיקוד עד שהפכתי להיות חבר מטה. אני חייתי את המהלכים שלו אחד לאחד ואני אומר לך שמה שהפלמ"ח הביא לישראל ולצה"ל אלו ערכים שהתעצבו בתקופה הראשונה של הפלמ"ח, בשנים שבין 1942 ועד 1947". עם תחילת המאורעות ב1936 החל להיווצר אי שקט רציני בקרב הנערים בבית הספר בכדורי. הבריטים, שחששו שידם של הצעירים תהיה קלה על ההדק, סידרו את זוגות השומרים לבית הספר כשלאחד הנערים מותר להחזיק את הרובה ולשני את התחמושת. במקרה של סכנה צריך היה להתקיים דיון בין השניים ורק לאחר הכרעה ושיקול דעת של השניים, בעל התחמושת היה אמור לתת אותה לבעל הנשק. אך הנערים היו מחוברים מדי לשטח והחלו להתחמק כדי להגיע למקומות הנדרשים. יום אחד הגיע יגאל אלון לסיני וסיפר לו שיש שמועות שהגורן במסחה עומד להישרף והוא חייב לברוח מבית הספר לעזור לאביו לשמור עליו. אלון יצא מבית הספר לכמה שבועות. בסמוך לכך התנדב גם סיני להיות גפיר והוא בן 19. | | | | |
| | | | | משתמטים החוצה
| | | | | | לאחר שנים מספר בקיבוץ גינוסר, גוייס סיני ליחידה שפיקד עליה משה דיין, שתפקידה היה לפעול כמרגלים של הבריטים, יחידה סודית ביותר שפרסום פעולותיה היה חסוי שנים רבות. הפלמ"ח הוקם בתקופה של תחושת מאבק וצורך הישרדות חריף נוכח האיום הממשי של הכיבוש הגרמני. סיני היה בקורס מ"כים של הפלמ"ח בכפר גלעדי כאשר הקורס הופסק והקבוצה הורדה מיידית לדרום עקב ההודעות על התקדמות רומל במצרים. הוא היה בן 25, חבר באירגון לוחם שמנה לא יותר מ600 איש. הוא מונה למטה ההסברה של הפלמ"ח בשנת 1943 בעת הוויכוח המר בהגנה על נחיצות האירגון הלוחם ועל מטרותיו, לאחר שהתברר שהסכנה של רומל בגבולות הארץ חלפה, ועלתה שאלה לגבי המשך נחיצותו של הפלמ"ח. משה שרת, קרובו של סיני, רצה לחסל את הפלמ"ח ולהעבירו לשורות הבריגדה, אך דוד בןגוריון התעקש ואמר שצריך להכין את הפלמ"ח ליום שאחרי. בשורות הפלמ"ח החלה תופעה של עריקה לשורות הבריגדה. סיני נזכר כי אווירת גיוס מתנדבים היתה מאוד חזקה ופעם, בשעה שיגאל אלון ישב בבית קפה בחיפה, הוא התבקש להסתלק ממנו. משתמטים החוצה! הייתה הסיסמה ואלון, כשהוא נעלב עד עמקי נשמתו, נאלץ לצאת מבית הקפה. סיני, שהיה אותה שעה מוזמן להרצות בפני פלוגות הפלמ"ח על נושאים אקטואליים, נראה האדם המתאים להסברה והוא שירת כראש מטה ההסברה הפנימי של הפלמ"ח עד יום פירוקו. אז נעשה קצין השלישות של גלילי, שהיה ראש המפקדה הארצית של ההגנה. כאשר ביטל בןגוריון את תפקידו של גלילי נעשה סיני קצין השלישות של החזית הדרומית בפיקודו של יגאל אלון. סיני: "מה זה פלמ"חניק? הוא בא מגוייס נגד הגרמנים, מוצא את עצמו אחרי שנתייםשלוש מתארגן במאבק על העצמאות במאבק נגד הבריטים ואז הופך את עורו ומקים את הפלוגה הימית כדי לעזור לעולים להגיע לחוף ולאחר מכן הוא כבר מסמן את הערבים כאויב שצריך להילחם נגדו. לשאלה אם הפלמ"חניקים שנאו ערבים עונה סיני בשלילה מכל וכל ומביא דוגמה: "היה מקרה שערבי מביתשאן אנס נערה מהעלייה הגרמנית שהצטרפה לאחד הקיבוצים באיזור וידענו מיהו. ואז בפלמ"ח דנו מה לעשות. מצד אחד היה חשוב לנו שידעו חבריו של המבצע שאין הפקר, אבל החלטנו שלא נהרוג אותו ושאסור לנו להיגרר לעונשים לא מתאימים. הרעיון היה לא לפגוע מעבר לגבול ההכרחי. אמרנו, נסרס אותו. נבחרה חוליה מיוחדת שהגיעה אליו הביתה, גרמה לו לצאת וסרסה אותו. אחר כך שמו עליו תחבושות ודאגו שהמקום יישאר סטרילי, שלא ימות". למה לא להביאו למשפט? "זה היה אז ברמה של מלחמת כנופיות. זאת מלחמה שהיא תחת שלטון של גורם אחר". | | | | |
| | | | | חשבנו שהבריטים יישארו
| | | | | | "התהילה של הפלמ"ח היתה במאבק נגד הערבים, אך לאורך כל הדרך הפלמ"חניק חש שהוא הזרוע המבצעת להגשמת הציונות ועושה מה שצריך. אף פלמ"חניק לא שנא ערבים ולא ראה בערבים אויב. ולמען האמת במשך תקופה ארוכה לא שיערנו שהבריטים ייצאו ולא עלה על דעתי שנזכה לעצמאות. חשבנו שלכל היותר נהיה דומיניון בריטי ולכן הערבים לא נראו אז כאיום קיומי. "ולא הייתה גם התנשאות כלפי הערבים. יגאל אלון, למשל, היה חבר. היינו עוברים בטול כרם ומתיישבים שם תמיד עם חבריו. ואנשים היו באים אליו לברך אותו יום אחד בשנה. מכל הארץ היו מגיעים ונותנים לו כבוד של חברים. והוא התייחס אליהם בתור בניאדם, שלפעמים מפריעים לו, מסכנים אותו, אבל בניאדם. "היו גם עמדות אחרות. אבל העמדה של הפלמ"ח הייתה הומניטרית בעליל. אני זוכר שכשהייתי קצין שלישות במטה החזית הדרומית, הסתבר שאבא קובנר מוציא דף קרבי ובו כתב לחיילים היוצאים לקרב כי עליהם לדאוג ש'מן הפולש לא יחזור אחד חי'. "ואמרתי לו, 'אבא, לא עושים כך'. הוא ענה לי שחייל טוב הוא חייל ששונא, שהוא נלחם אם הוא יודע בשביל מה הוא נלחם. הוא דיבר די בזלזול. 'אתם ילדים ישראל ים מפונקים', הוא אמר. קובנר עמד על כך שהכרוז יישאר כפי שהוא. היה דיון במפקדה עם שמעון אבידן. גם יגאל אלון התערב ואני הצגתי את העניין שלי וחשבתי שלא יוציאו את הפקודה כפי שהיא, אבל הם הוציאו אותה בכל זאת". נחזור אחורה. כראש מטה ההסברה, מה היה תפקידך? מה הסברת? "מינו אותי כדי שאסביר לאנשים למה הם פה. למה הם בפלמ"ח. המטרה הייתה פנימה וההסבר התמקד בכך שנצטרך להיאבק על הגשמת הציונות אחרי המלחמה, כלומר אחרי מלחמת העולם השניה. לאחר המאבק נגד הגרמנים ימשיך המאבק נגד הערבים. השואה אז הייתה מעבר ליכולת הקליטה וההבנה והתחושה החדה ביותר הייתה של הצורך להמשיך את מאבק ההישרדות בארץ. "ההילה של הפלמ"ח נוצרה הודות לתפקידו במלחמת השחרור אבל הייחוד של הפלמ"ח נובע ממה שהיה לפני המלחמה ומה שעשה במאבק לעלייה ולערכים שהוא הקנה לבני הדור הזה". | | | | |
| | | | | הדמוקרטיה כערך עליון
| | | | | | הערך העליון היה שדמוקרטיה היא מוחלטת ואסור לכוח צבאי להיות גם המחליט מה עושים, אלא להשאיר זאת לדרג המדיני. בעצם הגישה שלנו הייתה אנטיתזה לאצ"ל שאמר, כי מכיוון שלוחמיו מוכנים למות בשביל מטרותיו, אז מותר להם גם לסמן אותן. עצם נכונותם להילחם נותן להם את היכולת להחליט. על כך היו לנו המון שיחות עם אנשי הפלמ"ח על החובה להשאיר את ההחלטה למוסדות הנבחרים. הערך השני שהעברנו בחוזקה היה ערך השוויון וערך העבודה. צבא שיש לו רק כלי משחית מסתכן בגידול יצר ההרס. אנשים עובדים, מעריכים את פרי עבודתם של אחרים. לשאלה עד כמה היה הפלמ"ח מעורב בגירוש הערבים מהארץ חוזר סיני ואומר שהתהליך הזה התרחש ב1948, לאחר פירוק הפלמ"ח ואין לו קשר ישיר איתו. אבל מה שחשוב לו להדגיש הוא שיש להביט על ההווה בפרספקטיבה מאוזנת. "אנחנו נוטים להשליך תפיסות עולם של ההווה אל העבר שזה סילוף מוחלט. כשהפלמ"ח הוקם היינו בערך חצי מיליון יהודים עם תקווה. כיום אנחנו חמישה וחצי מיליון עם עובדה. זאת מסה שמשנה את התפיסה בכלל. עכשיו אנחנו רוצים לשמר את הקיים, אז היה צריך לבנות את העתיד. הערבים היו פה רוב ואנחנו מיעוט. התנאים של אז היו כלכך שונים. כשאנשים אומרים היום שהם מודאגים אני שואל ממה. אז לא היה לנו כוח והיום אני חושב איך להשתמש בחוכמה בכוח, איך להגביל אותו.אלו שני עולמות. "מי היינו אז? היינו מיעוט. ואילו עכשיו אנחנו צריכים להתנהג כחזקים וכנדיבים."כשהתחילה מלחמת השחרור לא ידענו איך היא תסתיים. האפשרות של השמדה בארץ ישראל היתה ריאלית ביותר. היום, נראה לי שאנשים מכניסים את פחדי העבר הללו, פחדי הגולה ופחדי מאבק ההישרדות בארץ ישראל, אל תוך ההווה, ללא ביסוס. הרחוב מוכתב עלידי תרחישים קמאיים. אז הדריך אותנו שיהיה מקום לעוד אנשים, היום יש לנו מספיק אנשים. לא בכדי יש סובלנות כזאת כלפי יורדים. כי יש לנו מספיק. בפלמ"ח הייתה הרגשה שעתיד העם עומד על כתפי היחיד. חמישה מיליון היום אלו הרבה אנשים אבל היחיד מרגיש שלא צריך אותו."הדילמה אם להפציץ את ביירות לא הייתה קיימת פעם. עוצמת הכוח מבלבלת בשיקולים. אנשים לא הפנימו שהכוח מביא עמו מוגבלויות בשימוש בו. העוצמה שלנו היום היא מוחלטת ומדינות ערב אינן מאיימות עלינו כי הן פוחדות והן הבינו לאחר מלחמת יום כיפור שאין אפשרות להתגרות בישרא ל בלי לשלם מחיר רציני מאוד. לכן הם הפקירו את הפלשתינאים ולכן במבצע לבנון אף אחד לא פצה פה. הרי במהלך מלחמת של"ג השמדנו 100 מטוסים סוריים והם בלעו את העניין ללא תגובה". "אני לא מביט אחורה. לא בזעם ולא בגעגועים. אני חושב שההווה הוא הרבה יותר ממה שהעלנו בדעתנו. וזה נכון שנעשו הרבה שגיאות אבל הן אינן צריכות לגמד ולהקטין את המסה העצומה של מה שכן קרה, שהוא הישג אדיר מדעית, כלכלית ומדינית שאפשר רק להתגאות. אני לא שוכח זאת ואני מלא בגאוות יחידה. אני גאה שהייתי שותף ועזרתי להקמת מדינה שהיא מעל ומעבר לחלום מייסדיה". | | | | |
|
| | |
