דגלים אדומים תערוכה העוסקת בתנועת הבאוהאוס וערכי תנועת העבודה תפתח ב- 1 במאי בתל- אביב נחמן גלבוע 24/04/02 "דגלים אדומים" ­ (1955­1942) הוא שמה של תערוכת הכרזות הפוליטיות מאוסף ארכיון השומר הצעיר בגבעת חביבה, שתיפתח ביום שלישי הקרוב, ערב האחד במאי, במרכז הבאוהאוס בתל­אביב, ברחוב דיזנגוף 155, הרחוב שסימל פעם דווקא את הנהנתנות הבורגנית.רעיון הצגת התערוכה נולד לאחר מפגש שהתקיים בין מנהל המרכז, ד"ר מיכה גרוס, לבין יובל דניאלי מהמעפיל, איש ארכיון השוה"צ, שבו מצאו שניהם קווי השפעה ודמיון רבים בין תנועת הבאוהאוס לבין תנועת העבודה בכלל והתנועה הקיבוצית בפרט. מכיוון שבמרכז בתל­אביב מצויה גלריה המיועדת להצגת תערוכות של אמנים הקשורים לרוח ולתקופת הבאוהאוס, הוחלט לחנוך בערב האחד במאי את תערוכת הכרזות שתוצג במקום בחודשיים הבאים. "באוהאוס היה בית ספר לאמנות ולאדריכלות שנפתח בברלין ב­1919 ונסגר על ידי הנאצים ב­1933", מסביר גרוס. "זה היה בית ספר מודרני ודי מהפכני לתקופתו, והוא הביא לתנועה של מודרניזם באמנות ובאדריכלות. קשה להגדיר אידיאולוגיה או זרם אחיד שאפיין את הבאוהאוס, וזה דווקא מה שמרתק בו עד היום. מצד אחד, היו שם אמנים מהגדולים באותה תקופה כמו הציירים קנדינ סקי וקליי, ומצד שני, היתה בו גישה פרקטית של איחוד אמנות ואומנות שהנהיג מייסד בית הספר, ולטר גרופיוס. גרופיוס נתן משקל רב לאומנות כבסיס לאמנות, והאמין שקודם כל צריך להיות בעל מקצוע ואז לגשת לאמנות. הגישה הזו הביאה לעיצוב רהיטים מודרניים לאותה תקופה, שבהם הושם דגש על הפשטות, הנוחיות והאפשרות לייצור המוני במחיר שווה לכל כיס. גם באדריכלות היתה גישה דומה של ויתור על קישוטים ועיטורים ושאר האביזרים הלא­פונקציונליים, ובניית בתים פשוטים ושימושיים ככל האפשר. כך, בעצם, הפכה הגישה הזו לתנועה חברתית, שעל פיה מתוכננים גם מגורים לפועלים ולקואופרטיבים. הנאצים סגרו את בית הספר בטענה שזה בית ספר קומוניסטי ויהודי, אבל השפעתו בעיצוב ובאדריכלות נמשכה גם לאחר סגירתו. אחת הערים הבולטות בעולם בבנייה בסגנון הבאוהאוס היא תל­אביב, שהיתה נתונה בהתפתחות מואצת בשנות ה­30 וה­40 ובתים רבים בה תוכננו על ידי אדריכלים שהגיעו מאירופה ואפילו מבית הספר בברלין והם יישמו את תורתו". הבאוהאוס נקשר גם לאדריכלות הקיבוצית ומחקר מעמיק על כך ייערך בעתיד, בשיתוף פעולה בין המרכז בת"א, לבין גבעת חביבה וד"ר צבי שילוני מאוניברסיטת בן גוריון. כבר עתה ברור שלתנועה הזו היתה השפעה רבה על האדריכלים הקיבוציים שפעלו בקיבוצים בשנות ה­30 וה­40. גרוס מציין את האדריכל אריה שרון שנשלח על ידי קיבוצו באותה תקופה, גן שמואל, ללמוד את המקצוע בבית הספר ששכן בברלין. אדריכל אחר שלמד באותו בית ספר מ­1928 ועד לסגירתו ב­1933, היה שמואל מיסטצ'קין, שתכנן מבני מגורים ומבנים ציבוריים בקיבוצים ובתנועה ובהם בית הקבה"א, הספרייה בגבעת חביבה, חדר האוכל הראשון בעל הגג הנפתח, וגם הוא ועמיתים נוספים הושפעו מהגישה החדשה שיצאה מגרמניה באותה תקופה. גרוס, 42, בוגר תנועת השוה"צ בשווייץ וחוקר שינה במקצועו, העובד במעבדת השינה של הטכניון, הקים את מרכז הבאוהאוס בתל­אביב עם אשתו, שלומית, ושותף נוסף, ד"ר אשר בן שמואל, כשילוב בין תחום ההתעניינות המשותף לשלושתם לבין רעיון עם פוטנציאל עסקי. הרעיון קרם עור וגידים בעקבות סיורים שערכה ועדיין עורכת שלומית גרוס, שהיא גיאוגרפית במקצועה, ברחבי העיר בין בתי הבאוהאוס שנבנו בראשית ימיה של תל­אביב. משתתפי הסיורים ביקשו לדעת אם יש בתל­אביב מקום שבו יוכלו ללמוד יותר על תנועת ה באוהאוס, וכך עלה הרעיון להקים מרכז שהוא שילוב של חנות, מוקד להזמנת סיורים וגלריה לאמנות בסגנון הימים ההם. מרכז הבאוהאוס מחולק לשני חדרים: בחדר הראשון, הלימודי והמסחרי, מצויים ספרים על אדריכלות בסגנון הבאוהאוס עם דגש על העיר תל­אביב, חפצי אמנות ובהם כלי כסף שעוצבו בהשראת הסגנון הזה כמו למשל מחזיק מפיות המעוצב כחתך מדויק של בניין המצוי בדרך פתח תקווה או טבעת המדמה את כיכר דיזנגוף, פדים למחשב שעליהם מוטבעות תמונות של בתים בתל­אביב, פוסטרים של אמנים או בתים הקשורים בתנועה או בתקופה, גלויות ישנות ובהן אתרים בתל­אביב המופקות מחדש וגלויות המציגות מוצגים ממוזיאון הבאוהאוס בברלין, ואפילו חולצות מודפסות באותה רוח. בחדר השני, שהוא חלל התערוכות שבו תוצג תערוכת הכרזות, מוצגת בימים אלה תערוכת צילומים של הצלם רן ארדה שצילם את בתי הבאוהאוס בתל­אביב, וכן רפליקות של צעצועים שעוצבו לראשונה בשנות ה­20 ומיוצרים כיום שוב. בחלקו העליון של חלון הראווה הפונה לרחוב מודבקות תמונות של הבתים בסגנון הבאוהאוס בתל­אביב שהן מעין מגזרות נייר בשחור­לבן. "ראוי לציין", אומר גרוס, "שמדינת ישראל הגישה לאונסק"ו בקשה להכיר בבאוהאוס בתל­אביב כאתר מורשת עולמית. הכרה כזו מצד אונסק"ו תעלה מאוד את יוקרתה הבינלאומית של העיר, ומרכז כזה הוא המינימום שצריך להיות בה. יש לנו ממש אוצר, ואנחנו חייבים להעריך אותו, לשמר אותו, לדעת עליו, וגם לנצל אותו. אם אמנים מקומיים גם יתחילו ליצור ברוח הבאוהאוס, זה ייתן לנו תנופה בפיתוח הנושא התיירותי. בעניין הזה אנחנו אופטימיים מאוד וחושבים שתל­אביב יכולה למשוך אליה תיירים לפחות כמו ברצלונה. בינתיים, מושכת אליה העיר שבתיה נבנו בפונקציונליות מרבית ובכל זאת נראים יפים בזכות החזיתות האסתטיות עם המרפסות העגולות, את תערוכת הכרזות שעיצבו אמני מפ"ם והקבה"א שחשו תחושת שליחות כשגייסו את אמנותם לטובת הרעיון הסוציאליסטי. "הדגל האדום", מספר אוצר התערוכה, יובל דניאלי, "כסמלם המהפכני הבינלאומי של 'פועלי כל הארצות', מופיע ברבות מכרזות השומר הצעיר ומפ"ם שהופיעו לאורך השנים. בתערוכה שתיפתח בגלריית מרכז הבאוהאוס לכבוד האחד במאי, בחרנו להראות מבחר של כרזות שהופיעו בעשרים השנים הראשונות להופעת הכרזות משנת 1937 ועד ל­1957, שבהן מופיע הדגל האדום. הכרזות מ בטאות את היחס החיובי והאוהד שהיה לשמאל הישראלי החלוצי, אל עולם המהפכה ואל מה שהוא ייצג. אמנים רבים מהמיטב נרתמו מרצון לעשיית הכרזות, ששימשו בעיקרן להעברת מסרים פוליטיים וחברתיים. בין האמנים הללו היו: יוחנן סימון, נפתלי בזם, שרגא ווייל, שמוליק כץ, אברהם (טושק) אמרנט, יצחק בן מנחם, אברהם עומרי, ועוד. התערוכה היא "חלון אדום" הבא להזכיר לציבור, שהערכים הבסיסיים הגלומים ברעיונות המקופלים במהות חג הפועלים, תקפים גם היום, וביתר שאת, עקב הפערים הכלכליים ההולכים וגדלים בין שכבות העם". את פתיחת התערוכה, שתהיה אחד האירועים הבודדים שיציינו את האחד במאי בתל­אביב, ינצל גם ההיסטוריון של "יד יערי" שבגבעת חביבה, ד"ר אלי צור מזיקים, להזכיר לתל­אביביים קצת משורשי האחד במאי ולקרוא להם לחדש את היציאה לרחובות והנפת הדגלים ביום הזה. "בשלהי המאה הי"ט צמח חג הפועלים ­ האחד במאי", מציין צור בדברי הפתיחה לתערוכה, "הופעתו של חג זה היתה חיונית על רקע התהליכים התרבותיים והחברתיים שעברו על מדינות המערב במשך המאה. המהפכה התעשייתית יצרה את מעמד הפועלים שהופעתו לוותה בהתנגדות מוסדית, לתפיס תו כישות אוטונומית בעלת שאיפות ייחודיות ותרבות עצמית. באירועים הראשונים הקשורים באחד במאי היו אירועים חברתיים ותרבותיים בחיק הטבע, שהיו גלגול של טקס כפרי מקובל, אך תוך זמן קצר קיבלו אירועים אלה משמעות פוליטית לוחמת. כדי לממש את תביעותיו השתמש מעמד הפועלים בכלים שעמדו לרשותו, קודם כל, בנשק השביתה, כלים שנתפסו על ידי הממסד כחתירה להרס החברה הקיימת. השביתות הפכו לשדה קרב ומפגשי האחד במאי הפכו לסדנה, שבה גובשו התביעות הפוליטיות והמקצועיות של הפועלים. תוך זמן קצר הפך היום הזה למקום גיוס ולמפגן כוח של מפלגות הפועלים". בהמשך מסביר צור שאחרי ניצחון הקומוניסטים ברוסיה הפך החג למפגן כוח של השלטון החדש, ודעיכת הקומוניזם הביאה לפיחות במעמדו של החג. הוא מוסיף שהיום נחוג החג ברחבי אירופה כמפגן מחאה כנגד עוולות החברה הקפיטליסטית ופגעי הגלובליזציה. "בארץ היה האחד במאי ביטוי עצמתה של תנועת הפועלים המאורגנת", ממשיך צור, "ושל הישגי מסגרותיה הרשמיות: מפלגות הפועלים, תנועות הנוער החלוציות וההסתדרות. עם שקיעת מסגרות אלו שקעו גם מצעדי החג, בייחוד לאחר שהחוגגים הואשמו בהזדהות רגשית עם בר ית המועצות וגרורותיה. העלמות תנועת פועלים בעלת תודעה מעמדית בארץ, הפכה את החג לקוריוז חברתי. החג, שהיה כמעט לחג רשמי במדינת ישראל, נשכח, וחשיבותו פחתה בתקשורת הישראלית מהילולה של רבי עלום שם כלשהו. הגיעה העת לחדש את האחד במאי. הגיעה העת שוב לצאת לרחובות. הגיעה העת שוב להניף את הדגלים".