דברים שהוכחנו בג'נין ראיון מיוחד עם אל"מ במיל' דידי ידידיה, מפקד החטיבה שלחמה במחנה הפליטים בג'נין יעקב ארז 26/04/02 דידי ידידיה, 38, הוא אב לשלוש בנות, שותף בחברה קבלנית, איש מאיר פנים, רהוט וישיר. הוא מתאר במילים יבשות את פעילות חטיבתו בקרב הקשה ביותר שהתרחש בשטחים, במלחמה האחרונה שנמשכה 12 יום. ידידיה הוא איש מילואים. מרבית קידומו הצבאי היה אחרי שהשלים את שירותו בצה"ל. הוא אלוף משנה ומכהן כמפקד החטיבה שכבשה את מחנה הפליטים של ג'נין. לדעתי הוא הגיבור של המלחמה הזו.ידידיה: "קיבלתי טלפון ביום חמישי, בחג ראשון של פסח, בצהריים. היה ברור שהולכים על ג'נין והחלק שלי יהיה מחנה הפליטים".­ מה היה שיעור גיוס המילואים בחטיבה?"משהו כמו 130­140 אחוז. אני לא יודע בדיוק. יותר אנשים מאשר כלים וציוד. עם הגיוס לא היתה בעיה, כלומר אין לנו סרבנים ביחידה. אני מדבר איתך גם על אנשים בני 47­50 שלא היו מוכנים ללכת הביתה. המ"פ לשעבר שלהם ארגן להם נגמ"שים".­ מה ידעתם על מחנה הפליטים לפני שנכנסתם אליו?"ידענו הכל, ידענו שיהיה קשה, ידענו שמתכוננים. אני מהרגע הראשון הערכתי שהם למדו משתי הכניסות הקודמות שלנו למחנה, ואמרתי בכל הזדמנות, גם לחיילים, שהם לומדים מהר, זה המגרש הביתי שלהם והם מוכנים. העוצמה התגלתה רק תוך כדי הקרב. הווליום התגלה תוך כדי הקרב והוא הלך והתגבר. וזה טבעי, כי משטח רחב דחקנו אותם לשטח מצומצם, אתה דוחק אותם לפינה והפינה נהיית יותר קשה. הם גם קיבלו החלטה אסטרטגית לא להיכנע. ממה נבעה ההחלטה הזאת? אני לא יודע. האם מזה שבשונה ממקומות אחרים סגרנו אותם ולא השארנו להם שום פינה לברוח? אולי מתוך זה שהיו אצלנו אנשים אחרים?"אבל עמדנו במשימתנו להשמיד את תשתית הטרור במחנה הפליטים ג'נין. להשמיד זה אמל"ח (אמצעי לחימה) ואנשים."צריך להבין: כל המחנה היה מגויס. אין כאן אנשים תמימים. אין מצב שמישהו לא ידע או לא ראה או לא שיתף פעולה. מצאנו פה כמה מעבדות נפץ, שחלקן היו כמו מפעל סדרתי, כמו בסרט של צ'רלי צ'פלין, בשיטת הסרט הנע. היה אוסף חומרי נפץ, מחרטות, צינורות פלדה, אריזה, כדוריות, ושילוח. הם מלכדו את כל המחנה כלפי המרכז".­ גם את הפאות החיצוניות של המחנה הם מלכדו?"כן. היתה נקודת תצפית שהוצב בה מקרר ממולכד. הרציונל של הפעולה היה לכתר אותם באופן מאוד הדוק, בלי השארת שום פאה פתוחה. לאחר מכן להיכנס. הכניסה היתה קשה, זאת אומרת הקרבות התחילו ישר מהכניסה. גם בכיתור היו קרבות, אבל הכניסה היתה קשה. ואז התברר שזה הולך להיות קשה ושהלחימה היא מבית לבית. קצב ההתקדמות היה איטי. אמרתי לחיילים לפני היציאה לקרב שאנחנו נעשה את זה בצורה הכי בטוחה שבעולם, שהולכים מבית לבית, שאין מגבלה של זמן, שיעשו את זה בצורה איטית, שאני לא ממהר לשום מקום".­ ואז?"ואז, הגדוד שתפס במעטפת (של המחנה) קיבל פקודה לפתוח חזית נוספת, על מנת להקל על הלחץ שעמד מול שני הגדודים. עם שני הגדודים האלה עבדנו מלמעלה למטה. הגדוד השלישי פתח ממזרח למערב. לקראת שישי­שבת קיבלנו תגבור, היו איתנו חבר'ה מהשייטת שנלחמו כלוחמים רגילים. וקיבלנו תגבור של גדוד מהנח"ל, דובדבן ועוד פלוגה מהגדוד של גולני, ואיתם פתחנו חזיתות נוספות. למעשה התחלנו לאכול את המחנה מכל הכיוונים. הרציונל היה ליצור בסופו של דבר תבה שיש לה שלוש דפנות חזקות ­ מה שנקרא בעגה הצבאית 'סדן'".­ והתנועה המשיכה עד ללב המחנה."ללב המחנה. ככל שהלכנו וסגרנו אותם, ככה ההתנגדות הלכה והיתה אגרסיבית יותר. בסופו של דבר נותרה קובייה של מאה על מאה מטר ואחר כך 70 על 70 מטר. ההתנגדות נהייתה יותר עזה".­ כן."ח שוב לי להפריך משהו שנמצא באוויר. האגרסיביות שלנו כצעד מתקיף היתה בשיפוע ליניארי. לא היה מצב שהתחלנו באגרסיביות מסוימת ושמרנו על קו ישיר. אלא ככל שההתנגדות הלכה והיתה יותר קשה, כך האגרסיביות שלנו עלתה במקביל; וכך גם כמות המסק"רים (מסוקי קרב) והכוחות. ובלי קשר ישיר לאירוע של ה­13 שנהרגו מהגדוד שלי."ככל שהגענו למרכז, ככה השטח נהיה יותר ויותר ממולכד. אתה לא יכול לדרוך במקום אחד בלי שהיה ממולכד. כמות המלכודים הלכה וגברה. אי אפשר להתקדם בלי להיכנס לאיזשהו מלכוד".­ איך התגברתם על המלכודים האלה?"עם הטרקטורים. זה היה הפתרון מההתחלה. מהיום הראשון, כשידענו מראש על מלכודים, שלחנו טרקטור שיחשוף את הכביש. חששנו מתקדים המאה קילו (כנגד טנק המרכבה) בנצרים. את כל המקומות האלה חשפנו עם טרקטור".­ לכן גם נגרם ההרס הגדול."לכן גם נגרם ההרס. 'הגדול' אני לא כל כך מסכים. נכון שבמרכז המחנה, כשאתה מצלם בית הרוס זה מאה אחוז בית הרוס. אבל אם תיקח את כל המחנה, אני כבר יורד לעשרה אחוזים". תמונת מצב און ליין ­ בוא נחזור להשתלשלות הלחימה."בסוף השבת הראשונה התייצבנו פה על הכוחות שעבדו כמעט עד הסוף. פשוט עבדנו. התייצבנו על סדר גודל של הכוח שעבד שבוע ברציפות. החיילים שבאו בהתחלה נלחמו פה 12 יום ברציפות, מבית לבית, מדלת לדלת, עם בעיות שאתה לא מעלה על הדעת ולא נלמדות בשום מקום".­ תן דוגמה."למשל, כיצד אתה מעביר מים ללוחמים. הלחימה היתה ב­360 מעלות, בשלושה ממדים. גם למעלה, גם למטה. בהתחלה באוגדה לא הבינו מה הבעיה. 'יש לך מכלית וג'ריקן', אמרו, 'תעביר להם מים'. אתה צריך להסביר להם שאי אפשר להעביר ג'ריקן, כי מישהו צריך למסור ג'ריקן ואז הוא חשוף. דרשנו בקבוקי מים, והעברנו בקבוקי מים בזריקה מדלת לדלת. בעיות מהסוג הזה. התיאום עם המסוקים. טווחי הביטחון באימונים לירי מסק"ר זה אלף מטר. פה ירינו ב­20 מטר, עם סרגלי קנה מידה ­ ולך תיכנס דווקא לחלון הזה ולא לחלון הזה".­ שיתוף הפעולה עם המסק"רים דפק כל הזמן?"כן. אני חושב שאפשר לשמוע את זה גם מהם. בסופו של דבר, ביום הראשון כבר היתה לנו תמונת מצב לאורך כל הדרך, תמונת מצב און ליין".­ אני לא מבין את זה."קשה להסביר את זה . הטכניקה הבסיסית היא שהחטיבה עובדת ברשת חטיבתית, עם כניסה לרשתות לפי הצורך. בשעה הראשונה היה שקט, לא הבנו בכלל מה קורה. עד שנפל האסימון. אתה מבין שבלחימה כזאת, ב­360 מעלות, המג"ד הוא גם לוחם, הקשר שלו הוא גם לוחם, הקשר השני גם לוחם, וקשה מאוד שהוא ייתן לך עדכונים, קשה מאוד להעביר פקודות כמו שעושים בתרגילים. ואז נפל לנו האסימון. שמנו קצין מבצעים על כל גזרה, לפעמים גם גזרה פלוגתית, שישב עם הקשר באוזן ושאב את המידע. דרך זה יכולנו לייצר תמונת מצב קריטית, און ליין."צחקנו, תוך כדי לחימה, שאם היינו לוקחים את תוכנית המבצע הזאת לאימונים בצאלים, היו מפשיטים אותנו מהדרגות וזורקים אותנו דרך הדלת. אנשים, בטווחים של מאה מטר, ירו אחד מול השני מכל הכיוונים, מכל הצדדים. ועם כל זה לא קרה לנו שום דבר טראומטי, למעט פצוע אחד קל מאש שלנו. בכמות כוחות כזאת, בטווחים כאלה, זה משהו שהוא על סף הבלתי אפשרי."הקוריוז היה שזה אותם קצינים שהתחלקו על אותה גזרה, זאת אומרת היו שני קצינים במשמרת על אותה גזרה".­ מה זה אומר?"חטיבה לא אמורה לעבוד מעבר לאקט אחד. אוגדה אמורה לעבוד כל הזמן, חטיבה אמורה לעשות קרב אחד ולנוח. היו לנו פה 12 ימי לחימה רצופים של 24 שעות. אנשים בהתחלה ישנו 20 דקות תוך כדי ישיבה עם קפה".­ איך הלוחמים ישנו בשטח?"לוחמים הצליחו לתפוס כמה שעות שינה בין אקט לחימה למשנהו. גם לא כולם נלחמים כל הזמן. הלוחמים נלחמו בסיכון רב. ברמת הלוחם יש כאן סיפורי גבורה שנדבר עליהם, שצריכים להיכנס לפנתאון של מלחמות ישראל".­ איך התבצעה ההתקדמות?"מחלקה נכנסת לבית, אז יורים מהחלונות".­ ואחר כך המחלקה נאחזת באותו בית?"נאחזת באותו בית עד שאומרים לה להתקדם. כך במשך 12 יום. בפיקוד החטיבה אנשים עבדו 12, 14 ו­18 שעות. היה בא לביקור איזה קצין, שואל אותי: 'נו, התחלתם כבר סבב חופשה?', אני אומר לו: 'אפילו סבב מקלחות עוד לא עשינו'. פעם ראשונה התקלחתי אחרי 12 יום, ביום שישי כשנגמרה הלחימה. מי שבלי כוונה בא מקולח, הריח של האפטר שייב בלבל אותנו". טנגו אגרסיביות ידידיה: "האגרסיביות שלנו היתה הטנגו עם המחבלים. בכל שלב נתון כרזנו להם לצאת, אם היו יוצאים בידיים מורמות, באותו רגע היה נגמר הקרב. זה היה טנגו. זאת אומרת אתה משחק על שיווי משקל דק מאוד. בין החיים של החיילים שלך וביצוע המשימה ובין לנסות להיות הומני. זאת מלחמה ואתה מנסה להיות הומני. אנחנו ישראלים, אנחנו לא אמריקה. בשיווי משקל הזה אתה כל הזמן משחק. אתה יורה רק כשנפתחת עליך אש, אבל ככל שאתה מתקרב למרכז, אז מכל בית נפתחת עליך אש, כל בית ממולכד, אז אתה אומר: 'תשמע, הכלי הנקודתי ביותר שיש לי הוא טילי עורב ממסק"רים, פגזים של טנקים למקום נקודתי'."מבחינה צבאית יש כלים אחרים, אתה יכול להוריד פצצות של טונה. יכולת להכריז שמי שלא יוצא בשש שעות הקרובות, אחת דינו ­ להיהרג. אני לא יודע מתי בפעם האחרונה הצבא נלחם במחנה פליטים כשכל בית ממולכד, ממוכשל ויש בו בערך 300 מחבלים שלא מוכנים להיכנע. אני לא יודע אם יש משהו כזה בהיסטוריה הצבאית."הייתי לוחם במלחמת לבנון. הכנסתי 155 מ"מ בכיוון ישיר. חיל האוויר מוריד כך וכך קומות, ואז אתה נכנס. ופה הבלאנס, הבלאנס הסוריאליסטי הזה, זה מה שאתה עושה כל הזמן".­ המסוקים היו צמודים אליך כל הזמן?"מסוקים, טנקים, דחפורים. כולם היו בקו אגרסיביות, אני קורא לזה, 'קו אגרסיביות' או 'קו עוצמתי'. מסוקים היו בהתחלה לפי דרישה ומשלב מסוים הם היו 24 שעות באוויר. שני מסוקים פעלו כל הזמן".­ לפי הנחיות שלך."חד משמעי. או שההפעלה היתה חטיבתית. לא מעט פעמים הורדנו אותם לרמת הגדוד ואף לרמת הפלוגה; שהמ"פ יגיד: 'אני רואה את הבית הזה והזה'. הכל על פי שפה משותפת. ייאמר לזכותם שהם אלופים. מגובה 3,000 פיט לזהות בתים, חבל על הזמן". סיפורי הגבורה ידידיה: "אנחנו חייבים לדבר על סיפור הגבורה".­ דבר."למשל סרן קובי אזולאי ז"ל. ביום שלישי, ערב הכניסה שלנו לקרב, היינו בשטחי היערכות. הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. אני עונה. אומר לי אחד: 'שלום, קוראים לי קובי אזולאי, הייתי קצין באחד הגדודים, אני כבר לא בחטיבה, שמעתי שהחטיבה הולכת להילחם ואני בא'. אמרתי לו: 'תשמע, אתה שוטר, יש החלטה לא לגייס שוטרים'. הוא שוטר. הוא קצין ביס"מ. אחרי חצי שעה הוא מופיע אצלי עם הצוות שלו".­ איזה צוות?"צוות יס"מ, עם האוטו שלהם, כל הצוות מופיע אצלי. הוא אומר שלום ומתייצב. אני אומר לו: 'תשמע, אתה לא יכול להתגייס'. אומר לי: 'תראה לי מי קצינת השלישות'. הוא הגיע לאחראי על חיילי המילואים והוציא ממנו אישור להתגייס. בא אלי אחרי שעה, אומר: 'יש לי אישור להתגייס'. קצינת השלישות מאחור מהנהנת לי. טוב, עכשיו אני אומר לו: 'תלך לגדוד הזה, אני מדבר עם המג"דים'. המג"דים אומרים לי: 'תשמע, אנחנו לא רוצים קצין...'. כל אחד מכיר את הקצינים שלו, לא רוצה."עוברים ללילה, כלים של טורים משוריינים, טנקים, נגמ"שים, נכנסים לשטח. אני הולך, הוא הולך אחרי כמו צל. 'דידי, מה קורה? דידי, מה קורה?'. אני אומר לו: 'תשמע, לא מסתדר, אני אבדוק'. בסופו של דבר נשבר לי, עכשיו גשם שוטף בחוץ. אמרתי לו: 'קובי, אתה איש יקר, באמת רוח התנדבותית ראויה לציון. אבל סע הביתה. אנשים רוצים קצינים אורגנים'. מאז לא ראיתי אותו, ובזה מבחינתי תם העניין."אחרי שלושה­ארבעה ימים אני רואה אותו בג'נין. אני אומר לו: 'קובי, מה אתה עושה פה?'. אומר לי: 'דידי, מה אתה חושב, זרקת אותי דרך הדלת, אני לא אחזור דרך החלון?'."התברר שהוא נסע הביתה, למחרת חזר בחזרה, נכנס עם הכוחות פנימה, הצתוות על מחלקת הפינוי של אחד הגדודים שלי, מחלקה שהיתה טיפה בעייתית, בנה אותה, נהיה האליל שלהם. הוא איש מאוד כריזמתי כזה. וכשהוא שמע על האירוע (זירת המטענים, שבה נהרגו ה­13 ­ י.א), הוא לא היה בכלל באזור, והוא הטיס את הנגמ"ש שלו לשם. הוא רץ לתוך האש לחלץ את האנשים ונהרג. וזה אחד שלא היה צריך להיות פה בכלל."ויש סיפור על חובש, מילואימניק, שנכנס ארבע­חמש פעמים לתוך אותה חצר מוות וחילץ פצועים הלוך חזור. קוראים לו שניאור."אחד הפצועים, שבאו לחלץ אותו ולקחו ממנו בהתחלה את הנשק, ובגלל הא ש לא יכלו לפנות אותו. אז אמרו לו: 'תכף נבוא'. הוא הוציא רימון, הוציא את הנצרה, השאיר את הרימון ביד ואמר: 'יבואו מחבלים, אני מת יחד איתם'. זה סיפורים שאתה קורא עליהם ממלחמת ששת הימים, ממלחמת יום כיפור."חלק מ­13 ההרוגים זה אנשים שבאו פעם ראשונה למילואים. הם לא ידעו איך קוראים לחברים שלהם והם רצו לתוך האש להציל אותם. על אחד החיילים שנהרג, דני מייזלש, יש עדות שהוא קיבל מטען קשה מאוד לרגל, אנחנו לא יודעים אם הרגל נקטעה או לא נקטעה, וביד אחת המשיך לירות, החליף שלוש מחסניות, המשיך לירות, לחפות על החברים שלו. אלה גיבורי ישראל. זה זכרונות לכל החיים."ויש את קצין המרגמות זאביק, זאב אילוז, שלקח פיקוד אחרי שהמ"פ ושני הקצינים נהרגו". (סיפורו מופיע בעמוד 32). יש על מי לסמוך ­ איך אתה מסכם את הקרבות?"כפתיח אגיד לך מה שאני אומר לחיילים שלי, גם לאלה שכבר השתחררו: 'התוצאה של הקרב היא ניצחון'. אני חושב בשני מעגלים: פנימה והחוצה. פנימה זה לצבא ולעם ישראל. הגרעין האמיתי של צבא ההגנה לישראל עוזב הכל, בא. אין פה בעיות של סרבנות ועבודה וכולי. רוב האנשים הגיעו למרכזי הגיוס לפני שהם בכלל נפתחו. קיבלנו טלפונים ביום שישי בלילה: 'אנחנו פה, סגור'. אנשים, על פי טלפון, עזבו הכל ובאו. חטיבת מילואים התגייסה, התגברה על כל המכשולים הטכניים, ונלחמה כתף אל כתף ביחד עם סדירים, ברמה לא נופלת מהם, ובסופו של דבר ניצחה. זה מסר לצבא, זה מסר לעם ישראל, שבסופו של דבר, הגרעין של צבא מילואים, שזה הצבא האמיתי, ישנו, ויש על מי לסמוך. זה מין אשרור של תעודת הביטוח. הערבות הבנקאית בתוקף".­ כלומר כוחות המילואים לחמו באותה רמה כמו הסדירים."אמרתי 'לא פחות טובה'. אבל זה לא רק עדויות שלי, אני לא אובייקטיבי. אבל אם מפקד השייטת אומר את זה, והוא איש מיוחד, אז יש על מי לסמוך. אמרו את זה חבר'ה מגולני, מהנח"ל. גם ברמת הפיקוד וגם ברמת החייל. וזה חשוב מאוד. זה אולי הקרב הכי קשה שצבא ההגנה לישראל ניהל. והוא ניצח בקרב הזה. יש תעודת ביטוח. כשיקראו לנו נבוא וננצח."המעגל השני זה החוצה ­ שאנחנו משדרים לאויבים שלנו שנשיג את הניצחון גם אם המחיר יהיה כואב, והמחיר היה פה מאוד כואב. וזה למרות הקריאות מתוך המסגדים, שקראו לנו: 'חיילים לכו הביתה, אמא מחכה לכם, הילדים מחכים לכם'".­ בעברית?"כן. בעברית".­ מהמסגד של מחנה הפליטים?"יש שם כמה מסגדים. זאת התשובה שלנו לקריאות שלהם: 'אנחנו נבוא וננצח'. משתי סיבות. אנחנו גם יותר טובים מהם וגם יותר צודקים מהם. לאף אחד כאן לא היה ספק על מה הוא בא להילחם. כולם באו להילחם על הבית שלהם. זה חתך מייצג פה. אין הומוגניות. יש פה ימנים, שמאלנים, דתיים, חילונים ­ עם ישראל."אף פעם לא חשבתי שאנחנו נופלים משום יחידה סדירה, ולפעמים גם עולים עליה. נכון, האמצעים שלנו קצת פחות טובים. החבר'ה פה רובם צעירים, והמפקדים מהשורה הראשונה, בטח אחרי הקרב הזה. האחווה שיש פה והקשר שנוצר פה הוא, אני לא סתם אומר, זה נצרב לך איפשהו עמוק בדיסק. זה נותן תקופת חיים. אני עוד לא מעכל את הכל. השבת עליתי, אמרתי הגומל בבית הכנסת".­ אתה דתי?"כן".­ מה היה הרגע הקשה בשבילך, כשנהרגו 13 הלוחמים?"זה היה קשה, אבל אני לא חושב שבשבילי זה היה הרגע הכי קשה. זה היה רגע קשה מאוד אבל אתה ממשיך לעבוד. אתה מתנתק, לא חושב על השמות. היה רגע קשה מאוד עם ההרוג הראשון. אתה מרגיש שכולם מסתכלים עליך בחמ"ל. זו תחושה שניסיתי להעביר גם למפקדים."ואז אתה כמו בסיפורי המלחמות: איך שהקול שלך נשמע בקשר, ככה האינטרפרטציות שלהם עובדות. מה שאתה משדר זה מה שקיים. אתה בסך הכל דמות וירטואלית, נותן פקודות, שומעים אותך בקשר. כל ירידה למחנה היתה טעות. לא קריטית אבל טעות, כי הפרספקטיבה מלמטה שונה בתכלית מהפרספקטיבה מלמעלה. קשה מאוד לקבל החלטות מלמטה".­ כלומר, הירידות שלך למטה היו רק להגברת המורל של הלוחמים."כן. בימים הראשונים ממש לא עבדתי בשטח, לא יכולת לעזוב את שולחן הפיקוד. היתה החלטה, נכונה לדעתי, שבמקביל לטיפול באירוע הזה, שבו נפלו 13 הלוחמים, שאר הכוחות ממשיכים להילחם. לא היתה עצירה. היה תיאום של הכוחות לחילוץ, לפינוי, לחיפוש אחר הגופות של הנעדרים. שאר הכוחות המשיכו להילחם. זה לא היה האירוע שהכי השפיע עלי".­ א יזה אירוע השפיע עליך יותר?"במהלך יום חמישי, היום השני ללחימה. אמרתי לאוגדה שהסד"כ (סדר כוחות) לא מספיק לביצוע המשימה. זו תחושה שאתה צריך לדעת להתמודד איתה, מצד אחד היא יכולה להתפרש ככישלון. נתנו לי משימה, נתנו לי סד"כ, ואני לא יכול לעמוד במשימה, אבל מצד שני, אני חושב שכאן היתרון של איש מילואים. אנחנו שמים את הדברים האלה בצד ושומרים על הביטחון והחיים של החיילים שלנו ועל ביצוע המשימה."הרמתי טלפון למפקד האוגדה, ואמרתי לו: 'הסד"כ לא מספיק. אנחנו צריכים עוד כוחות'. למזלי, יש מפקד אוגדה שמאוד משתף פעולה איתי; הוא לא הפריע לי בניהול ובפיקוד על הקרב, ומצד שני הוא די ניסה למלא את כל מה שאני מבקש. בכל התחומים. למחרת כבר היו אצלי כוחות נוספים."אבל אולי בעוד שבועיים, כשהכל ישקע, כמו קפה בוץ, אני אגיד לך: 'תשמע, זה הרגע הכי קשה, הרגע שבו נפלו 13 הלוחמים'".­ הכרת אותם?"את מרביתם לא. חלקם היו חיילים שפעם ראשונה באו למילואים, בצו 8. הייתי אצל כל 13 המשפחות. לקח לי יומיים. לא ראיתי את הבית, הילדות סבלו מזה עד השבת האחרונה".­ כן."צריך גם אשה מאוד חזקה בבית, ושלי נמ צאת בחודש השביעי להריונה. ועוד שבוע אנחנו צריכים להיכנס לבית חדש".­ בנות כמה הבנות שלך?"בנות שמונה, שש ושלוש; רותם, אופיר ורעות. אני חושב שהדבר שהיה להן הכי קשה זה שלא היה להן תיחום זמן, לא היה ידוע להן מתי אבא חוזר".erez@maariv.co.il