 | | | אני יכול לתקשר רק עם בחורות ששמן הראל | |
|  | | את הפרימיירה לסרטו החדש, "חוקר המס", הוא חגג בסינמטק התל- אביבי, אבל
גם לאחר השיבה לארץ החיים שלו ימשיכו להתנהל על הקו לוס אנג'לס- ת"א | |
| | | | |  | אחרי שנים של פעילות בהוליווד, החליט במאי הקולנוע אבי נשר (47) לחזור
לארץ עם רעייתו איריס ושני ילדיהם ולחגוג את הפרימיירה של סרטו החדש,
"חוקר המס", בסינמטק התלאביבי. להקרנת הבכורה הגיעו כל המי ומי בבוהמה
של שנות השבעים והשמונים, בהם יונה אליאן, ששי קשת, נתן דטנר, ששון
גבאי, פולי רשף, והרבה יפים/יפות.
נשר, שבהוליווד השמיים הם הגבול מבחינתו, מדבר בגילוי לב על חברתו לשעבר
שרון הראל, שבזמנו כיכבה איתו בכל טורי הרכילות. בסופו של דבר הוא נשא
הראל אחרת, צעירה ממנו בכעשר שנים, הפסלת איריס הראל. "אני יכול לתקשר
רק עם בחורות בשם הראל", הוא אומר.
למה החלטת לחזור לארץ?
"אני מפריד בין חיי המקצועיים לחיי האישיים. בניויורק אני חי חיים מקצועיים
ובתלאביב חיים אישיים וחברתיים. עד לאחרונה משפחתתי התגוררה בניויורק,
אבל רציתי שבתי בת השש, תום, תלך לביתספר יסודי בישראל. הילדה כבר בגן
חובה, ובכל פעם שהיא שבה מהגן עם שיר בעברית אני מתפעם מחדש. מלבד
תום יש לנו את ארי, בן שישה חודשים".
יש לו יחסים הדוקים, מושתתים על כבוד הדדי ומקצועי, עם אנשי קולנוע
בארה"ב, מספר נשר. גם עם אנ שי המקצוע בארץ יש לו יחסים מאוד חמים, שלא
ישתנו לעולם, גם אם מחר הוא ייהפך לזגג, כדבריו. | |  | |  |
| |  | |  | כמו סופרמן
| |  | | | נשר, יליד רמתגן, גדל בניויורק. אביו עשה שם בשליחות המדינה. אחרי
לימודים באוניברסיטת קולומביה הוא חזר לארץ ושירת כקצין בחיל המודיעין.
בגיל 23 עשה את סרט הפולחן שלו, "הלהקה", בכיכובם של גידי גוב, גלי עטרי,
מאיר סוויסה, חלי גולדנברג ואחרים. כעבור שנה קצר הצלחה נוספת עם
"דיזנגוף 99". בהמשך עשה את "הפחדנים", שהצליח פחות, אך כבש מחדש את
המסכים עם "זעם ותהילה", סרט שהיה שנוי במחלוקת בארץ על רקע העמדה
שהציג, נגד המעורבות הישראלית בלבנון. בחו"ל, לעומת זאת, הוא זכה בהצלחה
בפסטיבלים רבים ואף היווה כרטיס הכניסה של נשר להוליווד. המפיק האגדי
דינו דה לאורנטיס, שראה את הסרט באחד הפסטיבלים ומאוד התלהב, הציע
לנשר לכתוב ולביים סרט לחברת M.G.M בהפקתו. כך, מבלי שהתכוון לכך, החל
הפרק האמריקני בקריירה שלו.
כיום הוא נחשב כתסריטאי, מפיק ובמאי מבוקש בהוליווד. "אני בוזמנית מאה
אחוז ישראלי ומאה אחוז אמריקני, ואני לא מוצא בזה סתירה", אומר נשר. "כמו
אנשים שיש להם שליטה ביד ימין וביד שמאל, כך אני עובד בשתי שפות. אני
כמו סופרמן, שנכנס לתא טלפון ויוצא עם הגלימה".
החיים האירו לך פנים בגיל מאוד צעיר.
"מזל, ממש מזל, וחלק מזה כישרון. יש אנשים מוכשרים שזה לא קורה להם. אני
גם מאמין בתיזמון נכון. לא תכננתי ולא רציתי להגיע להוליווד. אני אוהב להיות
בארץ, לחיות את ההוויה הישראלית היומיומית. בשבילי זו הנאה צרופה
להתעורר ולראות את הדיונות הקסומות של החולות ואת הים הכחול של
תלאביב, מרגש אותי לשמוע שירים עבריים ברשת ג', ואילמלא הקולנוע מעולם
לא הייתי מוצא את עצמי מעביר יום אחד בשום מקום אחר.
"אני לא רוצה להישמע כאחרון הציונים, ולא חסרה לי ביקורת כלפי מדיניות
ממשלתית זו או אחרת, אבל במישור היומי והאנושי מעולם לא רציתי לגור
במקום אחר. אני לא מכיר שום מקום שבו אני שמח ונינוח כמו בישראל. קשה
להסביר למי שלא חווה את החיים בארץ שכאן פשוט יותר אנושי".
בעבר זכית לתהילת נשים.
נשר, פורץ בצחוק: "כותרת יפה. אכן, היו לי הרבה".
איריס הראל: "תשאלי מי לא היו".
נשר: "בתשובה לשאלתך אני מתייחס לשיר 'ישנן בנות'. היתה לי שרון הראל
המצוינת, שחיה כיום באושר ובעושר כמפיקה בלונדון. באחרונה היא הפיקה סרט
של רוברט אלטמן שהיה מועמד לאוסקר. היא נשואה ואם לשניים ואנחנו עדיין
בקשר טוב . לגביה אני יכול לציין שהיא היתה היחידה, החשובה והמשמעותית
מני רבות".
איפה הכרת את איריס?
"נפגשתי איתה בארץ על הסט של 'זעם ותהילה'. היינו צריכים מישהי שתשמש
ככפילה של השחקנית הראשית בצילומים מרחוק, ואיריס באה ועזרה. לא נוצר
בינינו כלום, אבל התרשמתי מהיופי עוצר הנשימה שלה ומאישיותה. כמה שנים
אחרכך הייתי בתערוכה שהיא הציגה בניויורק. האמנות שלה קסמה לי והבעתי
בפניה את התפעלותי. פתאום נזכרתי שזו אותה עלמה טובת לב שבאה לעזרתנו
בסרט.
"המפגש המחודש איתה היה ממש גורלי. מטעמים מקצועיים גרידא הייתי חייב
להפגין את הכרת התודה שלי על העזרה שלה והזמנתי אותה לארוחת ערב, גם
כפיצוי על האוכל הדל שהיה אז על הסט. התפתח רומן ובהמשך היא הגיעה ללוס
אנג'לס. גרנו יחד מספר שנים. אחרי שנולדה לנו תום החלטנו להינשא, למען
הבירוקרטיה. גם טקס הנישואים שלנו היה סיפור. זה היה ב1995. הגענו לטקס
אצל פקיד העירייה. הפקיד שאל אותי: 'איפה הטבעת?' ואני שאלתי אותו איזו
טבעת. הוא מיד נזף בי והסביר לי כמה מוסד הנישואים רציני וחשוב. יצאתי
החוצה, קניתי פחית קולה ולקחתי את הלשונית בתור טבעת. לא יכולנו להפסי ק
לצחוק".
למה נישאת רק בגיל 40?
"לא היה לי ואין לי עניין בנישואים כמוסד, אבל כשיש ילדים צריך ליצור
מסגרת משפטית הולמת. כשאומרים לי 'רעייתך' אין לי מושג במה מדובר. איריס
ואני משתפים פעולה בעשייה. חיים במין מסיבה מתמשכת כבר עשר שנים ומאוד
מעורבים האחד באמנות של השני. אני יותר נהנה ללכת לפתיחות של התערוכות
שלה מאשר לפרמיירות של הסרטים שלי, וקל לי יותר להתגאות בהישגים שלה
מאשר בהישגי. בארה"ב איריס היא אמנית צעירה נחשבת. הפסלים המדהימים
שלה, בברונזה ובפיברגלס, נרכשים עלידי אספנים הוליוודיים רבים". | | | | |
| | | | | לא יכול להתלונן
| | | | | אתה מוערך היום בעולם הקולנוע בהרבה כסף ונכסים.
"יש היום כלכך הרבה מיליונרים, שזה לא כבוד כזה גדול. האמת, אם אני לא
רוצה לעבוד היום אני לא צריך לעבוד יותר, אבל כסף איננו המוטיבציה לעשייה
הקולנועית שלי. בשבילי, כל סרט זה חלום חדש. אני ניגש לכל סרט כמו לסרט
ראשון שלי. אני לא רוצה להישמע ציוני מדי, אבל הייתי רוצה לראות את
הקולנוע הישראלי עולה על דרך המלך. באופן אישי אני ממש לא יכול להתלונן,
ולא הייתי רוצה שום דבר אחר בחיים שלי מכפי שהם כעת", מודיע נשר.
הוא הבעלים של חברת "פורטרסט קומיוניקיישן", שעובדת עם חברת "מירמקס"
ההוליוודית הידועה והספיקה כבר לעשות יותר מ14 סרטים. סרטו האחרון,
"חוקר המס", הוא מותחן שנון המגולל את סיפורו האמיתי של חוקר מס שחודר
אל עמקי המאפיה הרוסית ברובע מהגרים בניויורק. חוקר המס הניויורקי
(השחקן ג'ו פנטליאנו מ"סופרנוס") מחפש את המוח המתכנן שמאחורי תרמית
בסכום של יותר ממיליון דולר. במהלך החקירה הוא מתאהב בבתו של המודיע
שלו (אליזבט ברקלי מ"נערות שעשועים"). הסרט, שמבוסס על אירועים אמיתיים
שבין היתר קשורים בעקיפין למרגל היהודירוסי לשעבר שבת אי קלמנוביץ', זכה
לביקורות מצוינות בארה"ב ובארץ. הצלחה שגרמה לסינמטק של תלאביב
להאריך את הקרנתו בחודשיים נוספים.
אבי נשר, שמנהל כיום את חייו בין ניויורק לתלאביב, עם גיחות דחופות ללוס
אנג'לס, נהנה מאוד לגור במתחם סי.אנד.סאן. בתלאביב מול הים. באחרונה הוא
בילה כחצי שנה בג'מייקה כשעבד על סרטו החדש "פולחן", שייצא לאקרנים
בארה"ב בקיץ.
איפה היית ב11 בספטמבר 2001?
"בלוס אנג'לס, בתחילת ההכנות לסרט חדש. המשרדים של 'מירמקס' נמצאים
במרחק שישה רחובות ממגדלי התאומים והיינו בשיחה ועידה עם ראשי ההפקה.
פתאום צועקים לנו 'אלוהים אדירים!' בטלפון מניויורק. שאלנו מה קרה והאיש
תיאר איך מטוס מתנגש באחד המגדלים. הישיבה נמשכת וזה לא נקלט לנו במוח.
כעבור כמה זמן הוא צועק: 'לא יכול להיות! מטוס שני נכנס בתאומים'. רצנו
לטלוויזיה ואז התחלנו להבין מה קורה. הדבר הכי משונה היה האינסטיקס
הראשוני לבדוק דווקא מה קורה בארץ.
"העברנו שבוע בלוס אנג'לס בתנאי מצור, כי היו התראות כבדות על נסיונות
פיגוע בחברות סרטים אמריקניות כיוון שהאיסלם הקיצוני רואה בקולנוע
האמריקני את אבי אבות הטומאה, עקב השפעתו הגדולה על המונים ברחבי
העולם. מיד הוקמו בריקדות של בטון בכניסות לאולפנים. חברת 'מירמקס'
שייכת לאולפני דיסני והרבה שחקנים סירבו להגיע לאתרי הצילום בגלל החשש
לטוס. עד היום לא חזרנו לנורמליזציה גמורה בהפקות מחוץ לארה"ב".
הקולנוע הישראלי במצוקה קשה. חשבת לעשות סרט בישראל?
"המצב בקולנוע הישראלי כיום אכן קשה מאוד, על אף שיש בארץ אנשים
מוכשרים להפליא, שחקנים מצוינים וצלמים נהדרים. אני אוהד מושבע של
הקולנוע הישראלי ומאמין בכוחו ובחשיבותו. אני לא רואה את עצמי כמושיע של
הקולנוע הישראלי, אבל בהחלט חושב לעשות סרט בארץ. זהו בדיוק הסרט שאני
עובד עליו עכשיו. בגלל שחיי מתגלגלים בצורה שהם מתגלגלים אני מנהל
במקביל עוד ארבעה פרויקטים. אין לי ממש שליטה איזה מהם באמת ייצא אל
הפועל, כך ששוב אנחנו חוזרים לעיין בערך 'מזל'.
"הסרט שאני עובד עליו בישראל נקרא 'סוף העולם', ואני מקווה שיציג דפוסי
קולנוע חדשים, כפי ש'הלהקה' בזמנו שינה את כללי המשחק. הסרט הזה,
שמתרחש בעיירת פיתוח בנגב אחרי מלחמת ששת הימים, עוסק באספקטים
טרגיקומיים בחייהם של עולים חדשים ממרוקו ומהודו, תושבי אותה עיירה. רובי
פור תשובל ושרה עזר כתבו את התסריט יחד איתי, ולשמחתי בכירים בחברת
'מירמקס' הביעו עניין בפרויקט. ואני רוצה להדגיש ש'עניין' זה לא אומר
שבדעתם לממן את זה, אלא אפשרות שהם יפיצו את הסרט ברחבי העולם, שזה
הישג גדול בפני עצמו. הקאסט יורכב משחקנים ישראליים, צרפתיים והודיים".
ומה דעתך על המצב בארץ?
"מאוד עצוב ומאוד כואב. חוזר שוב ושוב לטעות שנעשתה בסוף מלחמת ששת
הימים, כשהתפתחה חשיבה אווילית שניתן לשלוט על 3 מיליון אנשים. יש לי
געגועים לישראל של פעם, כשהזהות הישראלית היתה ברורה והיתרון המוסרי
של מעטים נגד רבים היה חדמשמעי. הדבר שהכי מכרסם בעיני הוא שחייל
ישראלי מכוון את נשקו כנגד נשים וילדים. תביני, אין לי סימפטיה מינימלית
לצד השני, אבל אני לא רוצה שחיילים ישראליים ייאלצו לסכן את חייהם כדי
לשמור על ג'אבל וחבורת פנאטים, 80 איש במקרה הטוב, שמתעקשים לחיות ליד
חברון. בעיני זה חוסר אחריות אישית ולאומית. אנחנו חיים בזוועה, אבל הזוועה
הזאת היא לא בלתי נמנעת".
www.nashim@maariv.co.il | | | | |
|
| | |
