זעקי ארץ אהובה איזו אשה סיננה שהמתנחלים לא נורמליים, ואני חשבתי על אהובה שהגנה בחירוף נפש על כל אדם נחמה פרקש 29/04/02 ביום שני, 18 בפברואר 2002, נכנסה אהובה לפאסאט הכחולה החדשה שלה בדרך הביתה לגני טל שבגוש קטיף. יום קודם לכן עברו היא, בעלה רפי ושני ילדיהם הקטנים לבית חדש. בתור עורכת הדין של המשפחה, נסעה אהובה לחתום על חוזה המשכנתה בבנק בנתיבות, ועכשיו מיהרה הביתה להספיק להגיע לארוחת הערב. היא היתה מאושרת. היא צלצלה לרפי והודיעה לו שתוך חצי שעה היא בבית. השעה היתה שש שלושים ושש. מהדרך התקשרה לשרה'לה אחותה, וסיפרה לה בהתרגשות על תוכניות הבנייה. היא הספיקה לשחרר את הצחוק המתגלגל שלה, ואז נשמע צרור יריות ואחריו שקט מקפיא דם. אהובה אמרגי, בת שלושים, אשתו של רפי ואמא של יצחק ואפרים, נהרגה במקום. השעה היתה שש ארבעים ושתיים בדיוק. ***אהובה אמרגי היתה בת דודה שלי. אני הכרתי אותה כאהובה דוידוביץ, בתם של דן ויהודית, דודים שלי ממושב בית מאיר שעל יד ירושלים, בת בכורה במשפחה בת חמישה ילדים. האח הצעיר, אריאל, התגייס זה עתה לגבעתי. בחופשות הארוכות בקיץ של ילדותי הרחוקה הייתי נוסעת לשם, ויחפות היינו רצות בשדות הירוקים של המושב, נכנסות ללולים, מאכילות את התוכיים, מתגלגלות על הדשא וצוחקות מ אושר. שערה הבלונדיני היה מתנפנף ברוח, וכשצחקה את הצחוק המידבק שלה חשבתי שהיא פיה קטנה. שנה לפני לימודי המשפטים שלה עשתה שירות לאומי בגני טל, שם פגשה את רפי אמרגי, בנם הבכור של שרה ואיציק, מראשוני המתיישבים בגוש, בחור שקט, שזוף ותמיר. הוא היה סמל מחלקה בלבנון וחטף כדור בכתף באחת הפעולות. מבטיהם הצטלבו יום אחד. "אתה החייל שנפצע", אמרה לו. "נכון", ענה, "ואת תהיי אשתי". מאותו יום לא נפרדו. אחרי ארבע שנים נישאו ברחבת הדשא הגדולה של בית הכנסת בגני טל. בדיוק במקום בו קידש אותה בעלה שמונה שנים קודם לכן, היתה מונחת גופתה. דקה, יפה כל כך. אני זוכרת את יום ההלוויה הארור הזה. את האוטובוס הממוגן, את הטנקים על הציר, את אלפי האנשים, את הדגלים, את סימני היריות על הבתים בדרך ואת טחנת הקמח המפורסמת. עיניה הירוקות בהירות וחודרות. בחורה דעתנית, חושבת, שלבשה חצאיות מיני צמודות והתפללה לפחות פעמיים ביום. "איזה מין דוסית את?", הייתי מקניטה אותה ונזכרת בשיר שכתבה והראתה לי בגיל 15: 'לחיות כפול, בפנים בחוץ / כאב ואהבה, חיים ומוות / מתוק ומר תקווה ואכזבה'. "באשר תלך ­ אלך" אני מסתובבת בבית כמו סהרורית, ואין לי שקט. בשנים האחרונות נוצר, לצערי, מרחק בינינו. המקום שגרה בו נראה לי בלתי אפשרי. לא הבנתי איך הבחורה שתמיד החזיקה בדיעות חופשיות, נוקבות, הולכת לגור במקום שכזה. בכל פעם שהודיעו על פיגוע בכפר דרום הייתי מרימה טלפון לאמא שלי. "אהובה בסדר", היא היתה אומרת, "אל תדאגי". למה, אהובה? למה הלכת לשם?ב'שבעה' פגשתי את שרה אמרגי, אמא של רפי, חמותה. בהלוויה ראיתי אותה מתייפחת ליד גופתה של אהובה, שהיתה עטופה בטלית, ומלטפת את ראשה מעולפת מצער. סיפור האהבה של שרה ואיציק אמרגי הוא גם סיפור אהבתם של אהובה ורפי. סיפור פשוט של אהבה שהעוצמה שלה מתעלה על חלקות אדמה וסכסוכים פוליטיים. קשה לי להשתחרר מהתחושה המוזרה של גורל שחוזר על עצמו, בעוצמה שכזו.שרה אמרגי נולדה ב­1947 להורים חלוצים שעלו מהונגריה. כשהיתה בת שנה נפטר אביה מדום לב. במלחמת השחרור עבר פגז מעל מיטתה, אך היא לא נפגעה. אמה לא התחתנה שוב והחליטה לעבור לבני­ברק, שם קיבלה עבודה בניהול מוסד לילדים יתומים שהיה שייך לישיבת פוניבז' המפורסמת.שרה עברה מסלול לימודים רגיל של ילדה חרדית בני­ ברק. היא למדה בבית ספר של 'בית יעקב', אבל לא הסכימה ללכת לסמינר למורות כמו כל חברותיה. "לא רציתי להיות מורה או גננת, רציתי להיות אחות", סיפרה. משהו מהמרדנות הזו זיהתה מאוחר יותר גם באהובה. היו מלחמות קשות עם הישיבה. הבת של מנהלת בית הילדים לא הולכת לסמינר חרדי? אבל היא התעקשה, ואחר כך למדה לימודי אחיות ב"שערי צדק". באחד הביקורים בבית החולים פגשה את איציק, בחור צעיר ממשפחה מרוקאית. באותו זמן נפצע בפעולה צבאית ובדיוק התעורר מניתוח. "הוא פקח את העיניים ואמר לי, את תהיי אשתי", היא צוחקת, "ואני אמרתי לו, 'תפסיק, יש לך חום גבוה'". אחרי חודשיים התחתנו. בני הזוג נסעו לפריז בשליחות של הסוכנות, ואחרי ארבע שנים חזרו לארץ והתיישבו בגני טל, שם הם מתגוררים עד היום. "ממשלת רבין פרסמה מודעות ענק בעיתונים שעודדו אנשים לבוא ולהתיישב ברפיח", נזכרת שרה, "איציק היה זה שבא עם הרעיון ללכת לשם. אמרתי לו, באשר תלך ­ אלך. אני אוהבת אותך ואין לי שום צורך לראות את המקום. פשוט ארזתי את כולם והגענו. אחרי שאהובה הכירה את רפי, היא עשתה את אותו הדבר בדיוק". איציק החל לעבוד בחקלאות, והקים חממה מפוא רת של פרחים שקיימת עד היום. "כולם היו צעירים, היו הרבה תינוקות, היתה אווירה של כיף, חופש, ים וחולות. ביום שישי היינו עושים קניות בשוק בעזה". בגני טל נולדו שני ילדים נוספים. "הרגשנו חלוצים, שעשינו משהו חשוב עבור המדינה. בוקר אחד אני קמה ­ ואני מתנחלת. המילה הזו כל כך זרה לי". שמלה לבנה צמודה כשהגיעה אהובה לגוש קטיף כקומונרית של "בני עקיבא", היה קשה שלא להבחין בה. כולם דיברו על הבלונדינית מבית מאיר. "הייתי במרפאה של היישוב, בה אני עובדת כאחות", נזכרת שרה, "ויום אחד נכנסת בחורה יפהפייה, ואומרת לי בחיוך שהיא מאוד אוהבת את הבן שלי, ומבקשת ממני לעזור לה, לעשות משהו שזה יתקדם. אהבתי אותה מהרגע הראשון. היה בינינו קליק כזה. אמרתי לה, 'אהובה, אל תדאגי. רפי הוא שלך'". בבית מאיר לא אהבו את הקשר. הכללים שם היו אחרים. בחורה מכירה בחור, יוצאת איתו מספר פעמים, ויאללה, חתונה. רפי אמר לאהובה שהם מתחתנים בעוד ארבע שנים. היא היתה בת 18 והוא היה בן 21. "אתה מבטיח?", היא שאלה אותו. "אני מבטיח", אמר."היה לה קשה", אומרת שרה, "ההורים לא ראו בעין יפה שהיא נשארת בגוש למרות שאף פעם לא הסכימה לישון אצלנו, היא הקפידה על כך בקנאות. פעם אחת, כשהיתה חולה בדלקת ריאות, הכרחתי אותה להגיע אלי כדי שאוכל לטפל בה. אותי זה לא הטריד כלל. חברים של הילדים שלי באו וישנו והסתובבו בבית. אהובה באה מבית אחר. היא לא קיבלה את הפתיחות שלנו ולא הסכימה להשתנות".הה ורים של אהובה, דן ויהודית, הבינו שיש כאן משהו גדול מהם, ונכנעו. אהובה פרחה ויפתה מיום ליום. "אני זוכרת שהלכנו ביחד לבחור שמלת כלה", מספרת שרה, "אהובה רצתה שמלה לבנה צמודה. היא נראתה כמו מיליון דולר, מכל מקום הגיעו אנשים לראות את הכלה. היא זרחה. החתונה היתה כל כך שמחה, ואהובה ורפי היו מאושרים. "זה נכון שבתחילה היו לא מעט משברים ביניהם, אבל זה לא היה בגלל שהוא לא אהב אותה. רפי פחד מקשר מחייב של נישואים, והיא רצתה להתחתן. אפילו אחרי שנישאו, הם חיכו שלוש שנים עד שיצחק נולד, כי רצו להיות כמה שיותר ביחד. רפי שמר על הזוגיות שלהם מכל משמר. כל רגע שהיה להם, היה יקר עבורו מפז. היא היתה חוזרת מהעבודה והוא היה סוגר את הדלת ולא נותן לאף אחד להיכנס. לפעמים היו מבלים שעות בחוף הים". בקיץ האחרון נסעו לחופשה חלומית בפריז, להגשים חלום ישן של אהובה. "אפילו שם, בצרפת", מספר רפי, "כשהרחוב מלא בבחורות יפות, אהובה המשיכה לסובב ראשים". בכל פעם שהלב מתייסר אני זוכרת היטב את החתונה. יופיה של אהובה היה עוצר נשימה. היה בה משהו קורן, כאילו הילה זוהרת מקיפה אותה. היו אלו הימים של הסכמי אוסלו. מהאופק עלו הדי יריות שירו פלשתינים באוויר, לאות שמחה. "תקשיבי", אמרה אמא שלי, "יום אחד הם עוד יירו עלינו".אחרי החתונה החלה אהובה לעבוד במשרד עו"ד יוקרתי באשקלון, ועד מהרה הפכה לעורכת דין מבוקשת. להורים היתה מגיעה לבושה בחליפות מהודרות, ונועלת נעלי עקב. "אהובה ייצגה הרבה נשים מעוטות יכולת במשפטי גירושים", אומרת שרה, "היא נלחמה בציפורניים על זכויותיהן. היתה יוצאת בבוקר השכם וחוזרת מאוחר בלילה". אחרי שאפרים, היום בן שנה, נולד, היא עשתה הפסקה של חודשים אחדים כדי להיות עם המשפחה ולנוח. רק חודשים ספורים לפני מותה החלה לעבוד שוב, במשרד בבאר­שבע. לפני שנה וחצי נסע רפי לחוף השנהב לבדוק פרויקט עבודה חדש. הגעגועים אכלו את בני הזוג, והוא חזר. כשהיה רחוק ממנה, כתבה לו: "רפאל אהובי, אביר חלומותי וגעגועי, היום הרחתי באוויר את ריח ראשית אהבתנו, ריח הסתיו, הרוחות הנעימות, המלטפות, הגויאבות המבשילות בחצר. מצאתי גויאבה מבכירה שהבשילה על העץ בגינתנו, קטפתי, ברכתי 'שהחיינו' על התחלות חדשות, תפילות ותקוות לעתיד משותף, מאושר". הטיפול בילדים, העבודה, הבית ­ הכל התגמד מול הניתוק מרפי. "בכל פעם שהלב מתייסר", היא כתבה, "אני זוכרת שהכל זמני ונשוב במהרה להתאחד. אני כל כך גאה בך, רפאל שלי, מאוהבת עד אין קץ, חתיך גברי פראי ומדהים שלי, הלוואי ונמשיך לבעור יחדיו בגוף ונפש מאוחדים. מאשתך, המכורה לך".את שרה אמרגי המילים הללו לא מפתיעות. "אם רפי היה אומר לה בלילה שעכשיו זה יום, אז זה היה יום. הוא היה האורים והתומים שלה, ולא ממקום חלש או תלוי, אלא ממקום נקי ומלא באהבה. לפעמים הייתי אומרת לה, 'אהובה, תפתחי את העיניים. את לא שמה לב שהוא מדבר שטויות?', אבל היא היתה שלמה עם האהבה שלה".כשהתחילו המתיחויות בגוש, אהובה היתה מודאגת. החרדה הגדולה ביותר שלה היתה שיסגרו את ציר כיסופים כשתחזור הביתה מהעבודה בבאר­שבע, והילדים יישארו לבד במשך כמה שעות. לפני שנתיים, כשנחטף רוני סאלח בידי פלשתינים מהחממות בגוש קטיף, עצרה בגופה הידרדרות מסוכנת. "אני לא אשכח את הלילה הזה", מספרת שרה, "רפי ובחורים נוספים חיפשו את רוני כל הלילה. לבסוף מצאו אותו מוסתר, ירוי. הבחורים היו נסערים מאוד ורפי הלך לקחת את הנשק שלו. היה ברור שהולך להיות בלגן, אבל אהובה נעלה את הדלת ולקחה את המפתח. הוא השתולל, אבל היא לא היתה מוכנה לפתוח בשום אופן את הדלת".היום רפי ממשיך לבנות עם הפועלים מעזה את הבית החדש שאהובה כל כך רצתה. "מאז הרצח הם באים לעבודה, מחבקים אותו ובוכים", מספרת שרה. "כשחזר מחוץ לארץ התברר ששכח להביא לפועלים הערבים מתנות. היא אספה את כל הבשמים היקרים החדשים שהיו לה, ונתנה להם במתנה". אולי אמא בדלת באותו יום שני נורא קיבל איציק, בעלה של שרה, שיחת טלפון מדאיגה מרפי. שרה'לה, אחותה של אהובה, התקשרה מבועתת להגיד לרפי שאהובה לא עונה, ושבטלפון נשמעו יריות. "איציק ואני הזעקנו את הרופא של גוש קטיף, ונסענו על הכביש לכיוון המחסום", מספרת שרה. "לא נתנו לנו לעבור, אבל אני צעקתי שאני אחות. פרצנו שני מחסומים בכוח, אבל נתקלנו במחסום נוסף, וכבר לא נתנו לנו להיכנס. ראיתי אמבולנס פתוח ממוגן, קפצתי לשם והתחבאתי. הנהג התחיל לנסוע ואז גילה אותי ונלחץ מאוד, כי לא היה לי אפוד ולא כלום, אבל אמרתי לו שאם הוא מוריד אותי, אני רצה ברגל. גם לרפי הם לא נתנו להגיע עם הרכב, ונודע לנו שהוא עצר את הרכב בצד ורץ אליה לבד לאורך כל הציר. "כשהגענו למקום ראיתי אותה מוטלת על הכביש, כשמנסים להחיות אותה. בסוף החליטו לקחת אותה לבית החולים. נסענו אחרי האמבולנס. נסיעה איומה. בדרך ראינו את גופת המחבל ואת שני החיילים שנהרגו עדיין מוטלים על הכביש. פתאום האמבולנס עצר. אמרתי לרפי, זהו. זה נגמר. כנראה שאין טעם להגיע לבית החולים. עליתי לאמבולנס לראות אותה. היא שכבה שם כל כך יפה ושלמה ונקייה, ולא היה עליה כל ום. האיפור עוד היה טרי על הפנים, החליפה מגוהצת. התחלתי לצעוק על הרופא שהיא לא מתה, שלא רואים כלום ואז ראיתי שהכדורים חדרו מתחת לזרוע שלה, ישר לאבי העורקים. כנראה שזה היה מטווח אפס. עיניה הירוקות הגדולות היו פקוחות. אני מסתכלת עליה והיא מסתכלת עלי במבט שכזה, כאילו אומרת לי 'שרה, מה כל הלחץ? הכל בסדר'. זה לא היה מבט של פחד, זה היה מבט של שלווה גמורה. לקחתי אותה בידיים וחיבקתי אותה חזק. איבדתי ילדה".בלילה הניחו אותה בחממות של גוש קטיף. "הפרח שלי בין הפרחים", ספד דן, אבא שלה, ובבוקר אמר קדיש. אחרי השבעה התארגנו תושבי גוש קטיף לצעדה של שלושה ימים לזכרה, תחת הסיסמה "זעקי ארץ אהובה". וכך כתבה אז שרה: "אהובה, אהובית שלי, כך קראתי לך בעבותות של אהבה. נקשרנו, בת היית לי ולאיציק. צחוקך הנובע מזוהר פנימי היה גדול וסוחף. מלכה אמיתית היית. ממעמקים קראתיך ה'. ממעמקי כאבי ושברון ליבי, שמע קול תחנוני ותן בי הכוח לעזור לבני רפי המתייסר על מות אהובתו".כשהיתה בחודש השמיני להריונה עם אפרים, חצתה אהובה את הכביש במעבר חצייה. מכונית פגעה בה והעיפה אותה באוויר. היא נחבלה קשות ואושפזה בבית החולים. כשהשתחררה, עלתה לברך הגומל. שבועיים לפני מותה הרג ופצע מחבל הולכי רגל בבאר­שבע, ממש מתחת למשרד בו עבדה. לפני שנה חדר כדור לחדר הילדים ועבר מעל מיטתו של יצחק התינוק. בכל פעם היתה מתקשרת מיד לאמא שלה, כדי להרגיע. "היא פחדה מקטע מאוד מסוים בציר", נזכרת אחותה. "היא אמרה לי, 'בכל פעם שאני עוברת שם ­ אני משקשקת'. דווקא במקום הכי בטוח, ממש קרוב למחסום, היכן שלא פחדה מעולם, שם נהרגה".כשנסעתי באוטובוס בדרך הביתה מההלוויה, אמרו שוב את שמה בחדשות. "עוד מתנחלת נהרגה", אמר מישהו שישב מאחורי ואיזו אשה סיננה שהמתנחלים האלו ממש לא נורמלים, ואני חשבתי על אהובה בת דודה שלי, שהגנה בחירוף נפש על כל אדם. בשבילה, כמו עבור רבים מתושבי הגוש, לא היו ערבים מול יהודים. בשבילה זה היה סיפור פשוט של גבר ואשה, בית, גינה, ילדים. שמים כחולים, ים, דקלים. ואהבה לגבר אחד, שעכשיו הוא אומלל ושבור. "שום דבר לא הסעיר אותי חוץ מאהובה", מספר רפי בקול חנוק. "12 שנה אנחנו יחד ובכל פעם שהיתה נכנסת הביתה בסוף יום עבודה, הלב שלי היה מחסיר פעימה. 'רפאל שלי', היא היתה קוראת לי, 'אני מכורה לך'. שעות היינו נוס עים ברכב, יד אחת על ההגה, יד שנייה על הברך שלה. כך היא היתה נרדמת. בלילה האחרון עוד עבדנו ביחד על השרטוטים לבית החדש. כל הלילה לא ישנו מהתרגשות. לפנות בוקר היא נרדמה. לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה. היא התעוררה. 'רפאלי, מה אתה מסתכל עלי?'. 'אני כל כך אוהב אותך', אמרתי לה".***לפני יומיים חלמתי עליה. היא שכבה חצי ערה וחצי ישנה בשדה ענק של פרחים צהובים ואדומים, שערה הארוך הזהוב מנצנץ בשמש החמה. לא רציתי להעיר אותה. התקרבתי בשקט בשקט והיא פקחה עין אחת, צוחקת. נבהלתי. היא חייכה אלי חיוך מופלא שכזה. בבוקר צילצלתי לשרה, לספר לה על החלום. יצחק בן הארבע ענה לי. "חכי רגע", הוא אמר, "דופקים בדלת. אני חושב שזאת אמא". חור בלב דן דוידוביץ, אביה של אהובה, עבר בעקבות הרצח ליישוב גני טלבעקבות הרצחה של אהובה, עזבו הוריה את ביתם בבית מאיר ועברו לגני טל. "הלכנו לגור שם כדי להמשיך את דרכה", מסביר האב, דן דוידוביץ, "בדיוק מאותה סיבה שרפי ממשיך לבנות את הבית. לשאול למה היא גרה שם, זה לשאול את אבא שלי למה הוא הלך לגור בארץ אחרי שהמשפחה שלו נרצחה בשואה. כל החלוצים היו 'מתנחלים' בהתחלה. אם הם לא היו מתנחלים כאן, את ואני לא היינו כאן. הכאב הפרטי שלי הוא עצום. נפער חור בלב שלי, שאף אחד אף פעם לא יוכל למלא. אני הקרבתי את הקורבן הכי גדול שיכולתי לתת".