באדורה למדו מהו פחד
מאז פרוץ האינתיפיאדה חיים תושבי אדורה בחשש מתמיד
מיכל קפרא
03/05/02
תגידו, מה פירוש השם אדורה? אני שואלת את צ'ילה סביטה, מזכיר אדורה ואת חברו, רכז הביטחון. הם מביטים בי במבוכה קלה, כמעט בהפתעה. "זה משהו בתנ"ך, לא"? הם מנסים. "ואולי זה חצי מאדוריים?" ובכלל, מה הקשר, הם בטח תוהים, בין הטבח הנורא שהיה שם, לשם היישוב?ואני חשבתי שאולי יש. אולי משהו בעבר סימן את גורלו האיום של המקום הזה עכשיו. אולי משהו בנבכי ההיסטוריה יפתור את מה שלא ניתן לפתרון.אבל את אדוריים בנה רחבעם כחלק משורת ערים למצור. יוסף בן­מתיתיהו הזכיר את המקום בשם אדורה. ואילו האגדה מספרת ששם, על גבעה באדוריים, קבר יעקב את עשו אחיו. זה הכל. ושום דבר לא נפתר בכלל.
יפה באדורה.
באמת יפה. העין מרותקת לגבעות העגולות והרכות מסביב, לגוני הירוק והצהוב, לשדות החיטה, לענן מימין שמטיל צל. כמעט 20 שנה חיה אדורה בקרבנו, אנונימית לגבי רובנו, מתענגת בשקט על הנוף הכמעט טוסקאני הזה. חבויה מהציבור, שורדת בשקט את הסכסוך.עד שבת בבוקר, השבת שעברה. שבת, שתאריכה יימחק עם הזמן מהזיכרון, אבל טעמה ייתקע, ירבוץ לתמיד בביטוי העצל והמתוק "שבת בבוקר".בשבת שעברה לימדה אדורה את עם ישראל עוד פרק בהלכות המלחמה הנוכחית. הלכות אכזריות, ששיאן כנראה יהיה לעולם בר­שבירה. 'טבח', קראו לזה. ואין שם אחר להרג אנשים וילדים במיטה, בבוקרו של יום שבת. ואיזו שנאה איומה תעוור עיניים כדי לראות שמול הרובה יש ילדה קטנה, לא אוייב. סתם בן אדם קטנטן, תמצית חוסר­האונים והתמימות. ולמי יש תשובות בכלל.
יום שני.
יומיים אחרי האירוע, ניגש החייל הניצב בשער היישוב הסגור, לחלון המכונית. העין, באורח כל­כך מפתיע, חוקרת קצת את מראה החייל. המראה הזה, שנסך ­ עד שבת שעברה ­ ביטחון מוחלט, נסדק משהו. לא במודע, לא בבוטות. אבל בשקט, בפינות. כי לכאורה חיילים במדי צה"ל, בשכפ"צים תקניים, ערכו מסע מוות. אפילו חוקים ויזואליים בסיסיים כאלה נשברו שם.אבל החייל היה חייל, ובמזכירות היישוב כבר התארגנו למסע ההלוויות שעדיין לא תם. דניאל שפי הקטנה ואריק בקר כבר נקברו. עכשיו יוצאים להלווייה של יעקב כץ, גרוש שגר בשכירות במקום עם בנו הקטן, ועדיין ממתינים למשפחה של קטיה, שתגיע מאוקראינה.באדורה, כמו בהתנחלויות רבות, אין בית קברות. אולי מפאת גילם הצעיר של התושבים לא בנו, ואולי בשל שאלת עתידה של הבעלות על הקרקע הזאת. כך או כך, אין. והאוטובוסים כבר צריכים להגיע.
שנת 1984.
למקום עלו 25 משפחות, והתיישבו בקרוואנים. התנועה המיישבת, 'משקי חירות', קיבצה גרעין של צעירים מאזור קריית­גת, בית­שמש וקריית­ארבע. רובם הגדול היה חילוני. המבוגר בהם היה בן 32. צ'ילה סביטה, המתגורר בקריית­גת ומכהן כיום כמזכיר היישוב, היה אז מלווה קבוצת המייסדים. "כולם באו לחפש איכות חיים", הוא אומר.72 יחידות דיור יש היום באדורה. חלקן מעולם לא אוכלסו. כיום נותרו 52 משפחות. "באינתיפאדה האחרונה עזבו רק שמונה משפחות", אומר צ'ילה, נעלב מהפירסומים על עזיבה גדולה יותר. "צריך לדייק".עזיבה מכונה שם 'ירידה לארץ'. לא ירידה מהארץ. המשפחה של אריה שנקי עזבה בגלל המצב הביטחוני. התא המשפחתי לא עמד בלחץ, והתפרק. על פרטים אינטימיים יותר זה לא הזמן לדבר. זה המחיר ששילמה המשפחה שלי, הוא אומר, וממשיך לשרטט על החלון האחורי המאובק של מכונית ה'הונדה', את מהלך הקרב.
רחוב קטן.
הרחוב בו בחרו המחבלים, קטן­יחסית, תלול קצת וגובל בחורשה גדולה, ממנה חדרו. בחורשה הניח פעם מישהו ספה ישנה, וכמה כיף בטח היה לשבת שם. גם פסלי צבאים צחורים הניחו שם. אולי להגביר את תחושת הטבע.בבתים שהותקפו כבר עובדים במרץ שני פועלים סינים על השיפוצים. את המזרנים הספוגים בדם, שכולנו ראינו בחדשות, הניחו בחוץ, שעונים על הקיר. השמש שינתה כבר את גוון הדם לחום בהיר. בבתים עצמם מעורבבים ומגובבים רמזי החיים עם רמזי המוות. המדרגות המובילות למעלה צרות נורא, והנה השטיח על הקיר, בחדר השינה, שמוכר כל­כך מהטלוויזיה. במדרגות האלה עלה המחבל. ועכשיו הפועל הסיני רוצה לעלות. אז צריך לרדת. כי שניים לא עוברים שם.ובכל הגינות פורחים שיחי שושנים. כמה שושנים יש באדורה. בכל הצבעים גדלים שם בפראות, מפגינים את חיבתם לאדמה ההררית הזאת. ויש בגינה גם עץ תפוחים צעיר, ומטפסים על הקירות, ודשא ומנגל. כמה מוכר לעין, כמה ישראלי. שורות של וילות בנות 20 שנה, בשפריץ בצבע בז', טובלות בהררי ירק. רק שהנוף אחר לגמרי, וכמה קל היה לעין להתמקד ביופי הגבעות, ולא לראות את הרעה שעלולה לצאת מהכפרים הערב יים ממול.
משפחת בקר.
זוהי המשפחה היחידה שיושבת 'שבעה' ביישוב עצמו. בשער הכניסה לבית, על האספלט,שרוע בשמש איציק בקר, אחיו הבכור של אריק ז"ל. שלושה אחים הם היו. ועכשיו, אומר איציק בציניות "אני השומר פה. אני המאבטח".ביום הפיגוע הוא לא היה באדורה. בבוקר הודיעו לו שמחבלים חדרו ליישוב. מיד התקשר לפלאפון של אחיו, אריק. המזכירה האוטומטית ענתה. ההודעה של איציק הוקלטה. "קדימה, לך תשחיל אותם, לך תחסל אותם", אמר לו.עכשיו הוא יושב בחוץ. לבד. בשמש. דוחה את השעה להיכנס פנימה, לסלון, לשבת ליד אמו הממררת בבכי."הוא היה גבר", אומר איציק. "הלך להציל אנשים. זה מה שמנחם אותי. אשתי אומרת שהוא היה צריך להישאר בבית. שזה היה טיפשי לצאת. אבל הוא חייב היה לעזור למשפחות שלא היו להן נשק. ככה חינכתי אותו. ככה הקרבתי את החיים שלו".בסלון הבית יושבים משה ועדה, הוריו של אריק. משה שותק, אבל עדה לא מפסיקה לשחזר את הדקות, השניות כמעט, של האירוע. הכל רשום בקלסר. באותה שעה היתה במזכירות, קיבלה דיווחים.צ'ילה המזכיר מגיע לביקור. עדה משחזרת את הרגע בו אמר לה, זה בסדר, פינו אותו. "הוא שכב בא לונקה", משחזר צ'ילה בפני עדה, "שכב בצד, ורצינו ליישר אותו. אני משכתי אותו והיד שלי התמלאה בדם. אני ראיתי אותו חי. העיניים שלו היו פקוחות. הורדתי אותו מהאמבולנס והוא אפילו עזר לי".ועדה, האם, לא מפסיקה למלמל "למה לא קראתם לי", "איך לא קראתם לי".וצ'ילה שותק. כי מה יגיד לאמא.
עדיין בשער.
איציק האח עדיין עומד שם. כיום הוא חי עם אשתו בכפר­סבא. "כמעט אף אחד מהמחזור שלי לא נשאר פה. כולם עזבו. אבל אריק בחר לחיות פה. בתקופה האחרונה כמעט לא באנו לפה. מהפחד. אני זוכר שאחרי החדירה לאלון מורה ניסיתי להסביר להורים ולמשפחה על הסכנה. שום דבר לא עזר."גם כשהם החליטו לשבת פה 'שבעה', חשבתי שזה מסכן עוד אנשים. רציתי שיישבו במקום אחר, אבל הם חשבו שצריך לשבת בבית, איפה שאריק נהרג. ואני מכבד את זה".יש בו זעם באיציק. כבוש, אבל חד. "הם חושבים שאם זזים מפה, זאת תבוסה. מה זה תבוסה? זה לא יישוב אידיאולוגי, ואני בטוח שאם היו מציעים להם לעבור למקום אחר, הרבה מאוד אנשים היו עוזבים. אנשים רוצים לחיות."הגענו לפה כילדים קטנים, ונורא אהבנו את המקום. אני זוכר שלפני 15 שנה הגענו לכאן בפעם הראשונה, לחגיגת הבר­מצווה של רוזנברג. באותו ערב אמא שלי החליטה שנעבור לגור במקום היפה הזה. ככה זה קרה".הדודה מאוד כועסת על איציק, ומתעקשת שאמא ואבא הגיעו ממניעים אידיאולוגיים. איציק כועס בחזרה על הדודה. והעצבים מרוטים."אני למדתי בבית­ספר לאמנויות במצפה­רמון, ועד היום קשה לי עם המושג הזה, 'מתנחל'. קשה לי עם זה שאנשים חיים פה בסכנה כזאת. קשה לי שחיילים צריכים להגן עליהם במקום להיות על השבילים הפרוצים במעבר תרקומיה. קשה לי. בתקופה האחרונה בחרנו להגיע מעט מאוד. זה לא הפתיע אותי מה שקרה פה. רק שהם לא רצו לשמוע".גם האכזריות הזאת לא הפתיעה?"מה, לא ידענו כמה הם אכזרים? איזה חיות הם? זה לא חדש. זה כמו להיכנס לכלוב של אריות ולהגיד אני אבו­עלי, לא יקרה לי כלום. צריך להיכנס עם כלוב משלך, או שכפ"ץ. אבל פה אין כלוב ואין שכפ"ץ. וזה מה שקרה".
ל"ג בעומר.
הקומזיץ של ילדי הגן באדורה התחיל ב­12:00 בצהריים. אף אחד לא ייקח סיכון לעמוד בחוץ בלילה. חייל אחד, שהופקד על משמר הקומזיץ, מנסה להתחמק כל הזמן מהעשן שמשנה כיוונים. האש מרתקת את הילדים, וליצן אחד מנפח להם בלונים בכל מיני צורות. כמו ביום הולדת. אני מביטה בהם מהצד. חלקם חוו את השעות האלה מול הורים חרדים, מבוהלים נורא. חלקם נדחקו מתחת לשולחנות. חלקם אולי שמעו את היריות. וכולם חוו אובדן של בת הגן. אבל העין רואה רק ילדים עם בלונים, וקומזיץ, וחייל, ואת הלן חזן.הלן עומדת ליד המדורה. אשה מבוגרת שלא נסוגה מהעשן, מביטה בילדים ובוכה. הבן שלה, שגר עם אשתו וילדיו באדורה, נהרג לא מזמן בפיגוע בבית­ישראל בירושלים. עכשיו הגיעה ליישוב לנחם את משפחות הקורבנות, אבל היא לא יכולה להיכנס לבית של בנה. לא יכולה לראות אותו, את הבית. היא אומרת.כשבנה נפצע קשה בפיגוע, סיפרה, עמד החבר הטוב שלו, יעקב כץ, ליד מיטתו וקרא תהילים. עכשיו יעקב מת. ואיך גורל רע נקשר בגורל רע אחר. ו"איזה מזל", היא נאנחת, "שהנכדים היו אצלי בשבת".
אדורה, תלם, נגוהות.
שתי התנחלויות והיאחזות נח"ל אחת הוקמו בתחילת שנות ה­80 בצד המערבי של הר חברון. אדורה ותלם סמוכות זו לזו, נגוהות נמצאת דרומית להן.בתלם יש 16 משפחות, והיא אחותה הקטנה של אדורה. יש להם גנים משותפים, מרפאה משותפת ואפילו מזכיר אחד. פנינה, שיושבת במזכירות הקטנה של תלם, עושה לנו סיור במקום. תראו איזה נוף, היא אומרת בלקוניות. הראש שלה במקום אחר לגמרי. ביום ראשון מתוכננת חגיגת בר­מצווה גדולה לבנה, והם לא יודעים מה לעשות. אולי צריך לדחות. אולי לא. בסוף הכריעו לקיים את הבר­מצווה. הם אפילו התייעצו ברב המקומי, למרות שהם חילונים. ואיפה יעשו? לא, לא בתלם. בקריית­גת, כמובן.תלם דומה להפליא לאדורה, רק קצת פחות מטופחת. ההכרה בעובדה שבחירת המחבלים, באדורה ולא בתלם, היתה כמעט מקרית, מחדדת את הפחדים והחרדות. צריך גדר חשמלית, אולי גדר עם טלוויזיה במעגל סגור, אומרת פנינה בנחרצות ומכניסה אותנו לפעוטון.רוב הילדים של אדורה לא הגיעו כבר כמה ימים. חלק גדול מהילדים הוצאו מהיישוב למקומות אחרים. לדינה הגננת, שמתגוררת באדורה, יש ילד בן שבע בבית. עכשיו הוא לא מתקלח לבד. מפחד, היא אומרת. בזמן האירוע ישבה עם הילדים בבית, מנסה להותיר אותם במשך שעות שקטים על השמיכה שפרשה על הרצפה, כדי שלא יתקררו. שעות גוננה עליהם, מתחננת שלא יקומו."אני תמיד חששתי", היא אומרת. "כבר הרבה זמן היתה לי הרגשה רעה. תמיד חשבתי שזה יקרה בלילה. בלילות שבעלי עבד, לא ישנתי. מהפחד. פחד נורא. בלילה יש תחושה שאין שליטה".פנינה כבר ממשיכה בסיור ונעצרת מול 12 יחידות הדיור החדשות שבנייתן הסתיימה לפני חמש שנים. אף יחידה לא אוכלסה. לפני חמש שנים ביקשו 100 אלף דולר עבור בית. "אנחנו אמרנו שצריך לעשות מבצע ולמכור ב­60 אלף דולר גג. אבל לא באו. היום גם חינם לא יגיעו".
דלתות מעץ.
הדלתות מאוד מעסיקות את תושבי תלם. לרובם דלתות פשוטות מעץ. וכמה גאים היו פעם בפשטותן. היום הם מבקשים להחליף, ומהר, לדלתות 'פלדלת'. דלתות שיחסמו כדורים. שיצילו חיים. זה הכי דחוף.למשה מצליח, רכז הביטחון של היישוב, יש עוד רעיון: לבנות שכבות הפרדה בין בית לבית. גדרות גבוהות, שלא יאפשרו מעבר. "לאטום את הבית", הוא אומר. זה מה שנקרא הסקת מסקנות ראשוניות.מצליח הוא מוותיקי ההתנחלות. הוא היה חייל משוחרר ועבד במנועי בית­שמש. יום אחד הגיע הנה, ראה את הנוף, והחליט להקים בו את ביתו."אלה היו ימים של אחרי פינוי ימית", הוא אומר, "והנושא הזה של פינוי די העסיק אותנו. אבל אחר­כך היה שקט. בימים של קמפ דיוויד הכנו כבר את המזוודות. תלו פה שלטים על מקום חלופי בשם 'משואות גוברין'. היתה התעניינות, הקימו רשימות, ביררו כמה עולה דונם. היתה תחושה ברורה של סיום. ואז הכל התפרק כשהחלה האינתיפאדה. אבל האמת, שאנחנו לא ממש הרגשנו אותה. היו הרבה מאוד התרעות על חדירת מחבלים ופיגועי ירי. כמעט יום ביומו. אבל זה לא קרה".עד שקרה. וכשקרה הבינו כמה צפוי זה היה. "צפוי ביותר", במיל ים של מצליח.
נגוהות.
"ישוב דתי צעיר", שוכן מדרום לאדורה ותלם, לא רחוק בקו אוויר. אבל הסכנה דורשת דרך עוקפת ארוכה בהרבה, דרך מושב שקף. מהכביש, שאיש כמעט אינו נוסע בו, אפשר לראות את נגוהות מרחוק, על פיסגת ההר, כמו בונקר גדול. כולה בטון, קרוואנים, ועל המדרון הסמוי מהעין, שבעה דופלקסים בבנייה.בשנת 82' עלתה כהיאחזות נח"ל. לפני ארבע שנים הוחלט להציב במקום חיילים בני ישיבות. החיילים השתחררו, הביאו את נשותיהם, וכך לאט­לאט אוזרח המקום בגיבויה המלא של הממשלה. 25 משפחות יושבות שם היום, ורוב הגברים עובדים מחוץ לישוב, או לומדים ב'כוללים'. בשנה האחרונה הצטרפו 10 משפחות. הצפי לשנה הבאה ­ עוד עשר.אביטל בודנהיימר, שנראית כמו יפהפיית השכבה ב'בני עקיבא', נמצאת בקרוואן המזכירות, ומגלה מיד רצון טוב. היא מכינה קפה ומגישה גם עוגה עם פצפוצי שוקולד. כשהיא מניחה את העוזי על הכתף נתקע קצת הקנה בקפלי החצאית.נעמה, שמגיעה תוך כמה דקות, היא הדוברת הלא­רשמית של היישוב. איתה מגיעה גם ד"ר נעימה ארליך, מרצה בבר­אילן, שאחרי גיל 60 החליטה, יחד עם בעלה, להתגורר בקרוואן על ההר הזה, כדי לקחת חלק במלאכת ההתיישבות. פרט להם נע גיל התושבים מ­20 עד 30 שנה.נעמה והחונכת נעימה מראות את ההתנחלות הזאת, שנראית כמו אתר קרוואנים, בגאווה גדולה, המבקשת דיאלוג עם דמיון יצירתי.ואני, אמרתי להן, באתי בסך­הכל לברר איך חיים פה, מבודדים בין כפרים ערביים. מה נותן כוח. איך ממשיכים לחיות בשלווה אחרי החדירה הרצחנית באדורה. ונעמה אומרת "כן, הלילה הוא זמן מטריד מאוד. אני, למשל, פחדנית מאוד גדולה. מאז שהחלה האינתיפאדה, במשך שנה וחצי נסעתי עם ליווי צמוד. ודווקא בחצי השנה האחרונה, היותר אלימה, הפסקתי לבקש ליווי. הפסקתי, כי משהו נשחק ביכולת שלך להיות כל הזמן במתח". הפוך על הפוך, אני אומרת, והיא מסכימה.ובכל זאת, בלילה כשיש רעשים, היא מעירה את בעלה. לפחות פעמיים בלילה. והנשים עושות מדי פעם דינמיקה קבוצתית, לפרוק מתחים, לדבר עליהם. ורבנים, היא אומרת, באים לשיחות עם התושבים. לחזק. וכמובן, האמונה בקדוש ברוך הוא, שמחזקת יותר מהכל. וכולם מחוזקים. אמהות אבות וילדים. ובפורים התחפשו כל הילדים הקטנים של נגוהות, 35 במספר, לחיילים, חוץ מילד אחד שהתעקש להתחפש למלכת אסתר.לתוך השקט הזה פורצת לפתע מוסיקה מחרישת אוזניים ממכונית של אנשי חב"ד, שבאו לשמח את התושבים. במבוכה קלה מבקשות האמהות מהחב"דניקים העליזים קצת שקט, כדי שילדי הפעוטון לא יתעוררו. ותרז, המטפלת שמגיעה כל בוקר מקריית­גת, מנצלת את ההזדמנות להתלונן קצת בפני התקשורת על המשכורת הקטנה והזעומה וכמה קשה לחיות, שלא לדבר על הפחד בכביש. ומישהו מתעורר. זה נטע. נטע הוא שם של בן. כמה יפה.הקרוואן שאנחנו נכנסות אליו, 60 מטר מרובע, כולל סלון עם כורסאות עור לבן ושולחן אוכל וחדר, שאולי יהיה עוד מעט חדר ילדים. כי את הילדים בנגוהות קשה לספור במדויק. הרבה נשים בהריון, ועוד יומיים צפויה לידה. ואני רוצה לשאול את האמהות הצעירות על הסכנה הגדולה האורבת לילדיהם, ואני יודעת שיאמרו, ובצדק, שהיום בכל מקום מסוכן. ובכל זאת, אפשר היה לשוחח על היכולת לצמצם סיכונים, בעולם הכל­כך מסוכן הזה. אבל אני לא שואלת. כי כשהגענו, כבר אמרה נעמה בנחרצות אמונית כל­כך, שפינוי יישובים אינו פתרון לכלום. ואין מה לדבר.
אחרי יומיים.
חזרנו מציר הכפרים הערביים, במערב הר חברון, מאדורה, תלם ונגוהות, ורק דבר אחד היה ברור לגמרי ­ שיעקב כץ, אריק בקר, קטיה גרינברג ודניאל שפי, חיו שם, מתו שם, ונקברו במקום אחר.kafra@maariv.co.il