המשוכות מאחוריה אירנה לנסקי רצתה לייצג את אוקראינה באולימפיאדת אטלנטה, אבל וירוס מיסתורי ריתק אותה למיטה ניר שועלי 16/05/02 הדבר הראשון הבולט אצל אירנה לנסקי זה מבנה הגוף הנדיר. 1.76 מטר על 60 ק"ג, נתונים שבולטים מיד בכל מקום בו היא נמצאת. גיזרה דקיקה, רגליים ארוכות. בטח שבצהריי יום חם במיוחד השבוע, בזמן שהכדורגלנים, למשל, נחים את שנתם העריבה בתום אימון בוקר או לפני אימון הערב, מרחפת לנסקי בדילוגים מעל משוכות במגרש האימונים בהדר­יוסף. מעל, שמש צורבת במרכז השמיים, מתחת, מסלול רקורטן לוהט ובצדדים, עשב שהולך ומצהיב ככל שהימים מתארכים ומתחממים. להיות רוסי בחום הישראלי ובקושי לדעת עברית זוהי זרות, אבל עוד יש הרבה כאלה בישראל בעשור האחרון. להיות אתלט עם אותם קשיים, זו כבר מוזרות.שש שעות אימון ביום תמורת שכר מינימום, שלא תמיד מגיע בזמן, לאשה בת 31 עם ילדה בת 10 ובעל שעובד כפועל דפוס, זהו טריפ. מסע בעקבות חלום שהתנפץ פעם אחר פעם, להופיע במשחקים האולימפיים, הפיסגה של הספורט העולמי ובוודאי של האתלטיקה.משפחה של שלוש נפשות בדירה שכורה ברמת­גן התגייסה כדי לממש לאמא אירה את החלום האולימפי. אימון בוקר, הפסקת צהריים, אימון אחר­הצהריים וצניחה למיטה מעייפות. סדר יום סזיפי, וזה כשאין פציעות מאיימות , האויב הנורא של כל אתלט. בכל מקצוע יש סיכונים. באתלטיקה הסיכון הוא לאבד את מה שהתכוננת אליו במשך שנים. והן עוברות מהר. בגיל 31 יודעים שההקפה האחרונה כבר החלה.לנסקי שוב יצאה לדרך בהסתערות על המשוכות, בתחרות הראשונה לקיץ 2002, ועשתה את זה בצורה חלומית. 12.90 שניות בריצת ה­100 מטר משוכות. שיא ישראלי, שני באיכותו רק ל­5.91 מטר של אלכס אברבוך בקפיצה במוט, 26 שנים לאחר שאסתר רוט­שחמורוב הפכה לאתלטית הגדולה בכל הזמנים כשקבעה את השיא הקודם בברלין. רק מי שקרוב לאתלטיקה וראה את אסתר המלכה מקרוב, מבין באיזה כישרון נדיר מדובר. הגישה, התנועה וכמובן המהירות היו צירוף נדיר במיוחד לאתלט שגדל בישראל. חצי יובל אחרי מסתובבת במקומותנו מישהי חדשה שנראית כאילו נולדה לדלג מעל משוכות.עשר שנים אחרי ה­12.93 שניות האגדי בברלין, כמו בסיפור כיפה אדומה, יצאה אירנה לנסקי, נערה רוסיה, בת למשפחת פועלים לנסיעה שיגרתית ברכבת העירונית מהפרברים של דונייצק אל העיר חרקוב, לבקר את אחותה. ולדימיר קרפצ'וק, מאמן קפיצות, הסתכל על הילדה בת ה­15 וראה רק רגליים. הוא מייד הציע לרגליים להגיע ולהתאמן אצלו, אבל כב ר אחרי שלושה חודשים היא עזבה אותו ואת הקפיצות, ועברה למאמן אחר כדי להתאמן במשוכות.ההתקדמות היתה מהירה ובגיל 16 היא הגיעה לצמרת המקומית של הענף. בגיל 18 רצה 100 מטר משוכות ב­13.97 שניות אבל עברה להתמקד ב­400 משוכות. בגיל 20 היא התחתנה עם ולדימיר, אותו הכירה בלימודי החינוך הגופני, ונולדה להם בת, אולגה. לנסקי לקחה שנתיים הפסקה מהאתלטיקה.אתלטיות לא נוטות לחזור אחרי הפסקה כה ארוכה של לידה, בגיל של התפתחות מקצועית כה קריטי. לנסקי דווקא חזרה בגדול כדי להיות אלופת אוקראינה ב­400 משוכות, לייצג את מדינתה במשחקי הרצון הטוב, והשיא, באליפות העולם בגטבורג 95', העפלה לחצי הגמר ומקום תשיעי בתחרות השליחות 4x400.המעצור השני אחרי הלידה היה ערב אולימפיאדת אטלנטה 96'. לנסקי סבלה מוירוס ושכבה במשך שלושה שבועות עם חום גבוה במיטה, משם גם ראתה את המשחקים בטלוויזיה.ב­99' עלתה לישראל כדי לעסוק כאן באתלטיקה, וסידני 2000 היתה היעד הבא, עדיין במקצוע ה­400 משוכות. לנסקי נאבקה נגד קריטריון מחמיר של היחידה לספורט הישגי, ומרוב מאבק נשברה כמעט טוטאלית. באליפות ישראל האחרונה שלפני האולימפיאדה היא התמוטטה באמצע הריצה ופונתה באמבולנס לבית­החולים. עוד חלום אולימפי של ארבע שנים נגמר ברע. היה קשה לה להתאושש. פרק זמן ארוך, ארץ זרה. לפני שד"ר לב שיינרמן שיקם אותה הקריירה נראתה אבודה, אתונה 2004 רחוקה, ושערוריה בתקשורת, שדיווחה על התחמקות מבדיקת סמים, שברה אותה מנטלית.באליפות העולם האחרונה בקיץ באדמונטון, היא כבר התמקדה ב­100 משוכות ולא הצליחה לעבור את המוקדמות. באליפות אירופה באולמות, לפני חודשיים, היא החמיצה את חצי הגמר. בגלל כל הצרות שנחתו עליה, התוצאה האחרונה נחשבת סנסציה.נראה היה שלנסקי תשקע באפרוריות, והיא הדהימה את הדר­יוסף, הקפיצה את רוט אל המצלמות, והכריחה אותה להגיב. רוט מאמינה כי גם שיאי הריצות החלקות, ל­100 ול­200 מטר, יישברו על­ידי לנסקי, כי לטענתה הם קלים יותר לניפוץ, אבל גם היא לא יכולה היתה שלא להתרשם מהפוטנציאל המתממש.לנסקי: "אם היה מסלול נורמלי ומודד אלקטרוני טוב יותר, יכול להיות שהייתי עושה 12.85. גם לא עברתי טוב שתי משוכות". לנסקי מתכוונת לנקבים הרבים שיש במסלול האיצטדיון, חלקם מאוד מסוכנים לאתלטים, ולמערכת המדידה והשעון האלקטרונים בהדר­ יוסף, שנוטים לסבול ממצבי רוח משתנים. מאז תחילת האינתיפאדה חוששת החברה האיטלקית שהתקינה את מסלול הריצה לשלוח את עובדיה לישראל כדי לתקן את המשטח. בשנה שעברה היא שלחה יועץ אחד אמיץ, אבל הוא הגיע בלי החומרים ורק הסתובב עם עובדי הדר­יוסף על המסלול כדי לסתום חלק מהסדקים הבולטים.המסלול, החום, השפה הקשה, שכר הדירה והיעדר ספונסר תומך. מול כל אלה צריכה אירנה לעמוד עוד לפני שהיא מדלגת על המשוכה הראשונה בדרך אל קו המטרה. השפה, זו לא רק בעיה שלה, אלא גם של מי שרוצה לראיין אותה, משימה בלתי אפשרית ללא מתורגמן. לאחר 3 שנים בישראל, העברית של לנסקי קלושה ביותר, מה שגם מקשה עליה לעבור מהמסך אל לבבות הצופים בטלוויזיה ולצוד איזה ספונסר. בעיה דומה לזו של אברבוך."יש בעיה ללמוד את השפה כשמתאמנים שש שעות ביום, שלוש בבוקר ושלוש בערב. עוד לא הייתי אפילו יום אחד באולפן בישראל. גם בעלי, שלימד באוקראינה חינוך גופני ואימן קבוצה, לא לומד עברית כי הוא צריך למשוך את כל המשפחה כשאני צריכה להתאמן. הוא צריך ללמוד עברית כדי להתקדם כאן במשהו. בשביל ללכת לשאול משהו, אתה צריך תמיד מישהו איתך. רק בחנויות ו בסופר זה קל כי יש שם הרבה רוסים. אני מבינה את קושי הקהל להבין אותי, אבל מי שלא נכנס לנעליי לא מבין. אני מגיעה הביתה מותשת מהאימונים ונופלת לישון. כבר שכחתי מתי ראיתי טלוויזיה בפעם האחרונה".איך עברת את תקופת הפציעה הארוכה לפני סידני?"זו היתה תקופה מאוד לא נעימה. בבית החולים אמרו לי שלא אחזור לספורט. אפילו שהאזניים שמעו, הלב לא האמין".רצית לעזוב?"כמה שהיה לא טוב, אין דרך חזרה. מישראל אני לא הולכת לשום מקום. היא מוצאת חן בעיני. אני לא מתגעגעת לאוקראינה, רק לקרובים שלי".לנסקי השאירה שם הורים ושתי אחיות. בעלה יהודי, היא לא. כשהחלו שם ההכנות לעליה ארצה, בלבוב, אמר לה מישהו במועדון 'לא מספיק שאת עוזבת, עכשיו מתברר שלא ידעתי שאת לא רוסיה'. לנסקי: "יצאנו משם כשכבר היה כל כך גרוע. לא כסף, לא עבודה. לא ידענו לאן אנחנו נוסעים ולא יכולנו לתאר לעצמנו. רק היכרנו את איגור ליפמן, שאימן את בעלי ועלה לפנינו. היינו הולכים לאולפן באוקראינה עם הילדה, שם לימדו אותנו על החגים והשירים של חגיגות היהודים ומאוד התרשמנו. הצטיינו. הלכנו לכל השיעורים ואני יודעת את כל האותיות".איך א ת מגדירה את עצמך מבחינת דת?"אני לא יהודיה אבל בעד ישראל, מעריצה את ישראל. אני נחשבת נוצריה, אבל אני אתאיסטית. אני מאמינה בכוחוח עצמי. בתעודת הזהות אני רשומה כרוסיה. לכנסייה לא הייתי הולכת. אני נכנסת לשם כתיירת. את החגים היהודיים אני מבינה וחוגגת כמו כל תושבי ישראל. אני חושבת לעבור גיור, אבל רוצה להתמקד בינתיים בספורט ולהגיע למשהו בזה. הילדה שלי גדלה כאן, לומדת כאן ולא יודעת מנצרות או משהו אחר".העיקר האולימפיאדה?"כן, זו המטרה הגדולה. כל מטרתי בחיים זה להיות באולימפיאדה. הכל בנוי על זה. לא נשאר לי הרבה כי ב­96' הייתי חולה, ב­2000 יצאתי על אמבולנס מהמרוץ, ואני מבינה שהשנים נוזלות ואין הרבה זמן".לנסקי הגיעה לישראל בעקבות המאמן ליפמן, אבל לפני שנה הרגישה שהיא נתקעת ועזבה אותו לטובת ולנטין בונדרנקו, שהחל לאמן אז את אלכס פורחומובסקי, שיאן ה­100 מטר. בונדרנקו, עם הרקורד המפואר כמאמן של היהודיה המהירה בעולם, ז'אנה פינטוסביץ'­בלוק, צירף גם את המתאזרח נאור גרין, רץ ה­400 המוכשר, וכך נולדה קבוצה איכותית וייחודית במינה."האמון העצמי שנתן לי המאמן החדש נתן לי כוחות. אני כנראה בדרך הנכונה. אני לא מסתכלת על ז'אנה כעל מודל אלא מאמינה בעצמי. לפני ריצה אני לא מסתכלת גם לצדדים לראות מי לידי, אפילו אם זאת גייל דברס. אני מסתכלת רק על עצמי, על המשוכות שלי, המשטח שלי והמטרה שלי".בטח כבר סיפרו לך הרבה על אסתר רוט."אני מכירה אותה. כתבו איפשהו שאני לא מכירה אותה וזה לא נכון. אני מעריכה מאוד את מה שעשתה. אני מעריצה ומורידה את הכובע, כי התוצאה שלה היתה מעולה בזמנים ההם וגם כיום".תשפרי עוד את השיא ב­100 משוכות ואת שאר השיאים שלה?"כן, אני מקווה להשיג באליפות ישראל הקרובה שיא חדש. העיקר השנה זה לייצג באופן מכובד את ישראל באליפות אירופה. זה תלוי גם במתחרות שלי".איך התרשמת עד היום מהאתלטיקה הישראלית?"חוץ מרוט, פעם לא היה פה אף אחד. עכשיו יש פה את הספרינטרים המוכשרים, כפרי, יבלונקה ויתר השליחים, יש את רוגל, והגיעה כמות לא קטנה של אתלטים מרוסיה שהם המובחרים. האתלטיקה הישראלית מתקדמת, אבל קשה מאוד. אין מה להשוות אותנו למדינות המפותחות בענף".לא מפריע לך לבוא כל יום להתאמן כמעט לבד?"כן, מדכא לפעמים להגיע לאיצטדיון ריק. זה היה קשה במיו חד כשהתאמנתי לבד אצל ליפמן כאתלטית יחידה. עכשיו בקבוצה זה אחרת, אם כי כשאתה עובד אתה לא צריך אף אחד".מה השינוי שחולל בך בונדרנקו?"היו לי הרבה בעיות בטכניקה, ועדיין יש. מנובמבר אני איתו וחל שיפור. כשיש אימון משוכות, אני איתו מתשע ורבע בבוקר עד אחת בצהריים. יש דברים קטנים שרק מומחה יכול לדעת, כמו אם הכתף הולכת קדימה, או המותן מאחרת, או היד בזווית לא נכונה. התחלנו לעבוד על הכל מאפס. הזינוק, המשקולות, העברת המשוכות. התוצאה שלי עמדה על 13.03 שניות, וקיבלתי מכה מוראלית מהעיתונות בשנה שעברה וירדתי ל­13.11 שניות. עם המאמן החדש התאוששתי מהר. הוא הראשון שלקח אותי בידיים ושם דגש על דברים שהמאמנים הקודמים לא שמו לב. אמרו לי 'את רצה, אז תרוצי' ולנטין הכין את פינטוסביץ' להיות פעמיים אלופת העולם. זה פשוט מזל שלי שדרכינו נפגשו".עם ספונסר רציני עוד לא היה ללנסקי המזל להיפגש, ורק יש לה אחד שמממן את בגדי הריצה שלה. עד לא מזמן היתה קונה אותם לבד או בעזרת אגודתה, מכבי ראשון­לציון, שמשלמת לה משכורת צנועה. במיוחד היא גם רוצה לציין את לוי פסבקין, האיש החזק בהנהלת איגוד האתלטיקה, שמנהל את הנבחרת האולימפית של הענף, שדואג לה כל הזמן.רק לאחרונה עלה לכותרות העימות בין האיגוד לבין היחידה לספורט הישגי שהפסיקה לשלם ללנסקי מילגה מאז אדמונטון 2001 ולעוד אתלטים שעברו את המינימום לאליפות העולם. השבוע נפתרה הבעיה ולנסקי תוכר כחריגה בסגל האולימפי כדי שתוכל לקבל מילגה."בעלי אמר לי 'נמאס לי מהספורט שלך. לכי לעבוד. אני לא יכול לפרנס לבד את כל המשפחה'. באותו זמן גם לא קיבלנו זמן רב כסף ממשרד הקליטה וזו היתה מכה מאוד קשה. אנחנו פה לגמרי לבד בארץ. רק כוח רצון ואמונה השאירו אותי באתלטיקה, והאמון של בעלי, שהוא עוד יותר פנאטי ממני".מה עוד מעניין אותך חוץ מאתלטיקה?"אני אוהבת לבשל. אני אוהבת ילדים. חינוך ילדים, משפחה. אני מבלה רק עם המשפחה. בשבת אנחנו הולכים לים. המים המלוחים עוזרים לשרירים להתאושש".וכשיש זמן לבשל?"עוף עם פטריות ביין, אבל למי יש זמן? ב­5 אחרי­הצהריים אני כבר צריכה לחזור לאימון הנוסף. יש מטרה בחיים".