חידת האימאם הנעלם האימאם הנעלם הוא אחד מיסודות אמונתם של המוסלמים- השיעים ג'קי חוגי 16/05/02 איש לא שיער שהשיחה הסתמית שקיימו שלושת האורחים עם קבוצת תיירים לבנונים בפתחו של מלון "א­שאטי" (החוף) בטריפולי תיכנס להיסטוריה. השלושה, שבראשם האימאם מוסא סאדר, מנהיג השיעים בלבנון, עשו את דרכם לפגישה מתוכננת עם נשיא לוב, מועמר קדאפי. זה היה בבוקרו של 31 באוגוסט, 78'. התיירים, חבורה של נופשים לבנונים שזיהו את האימאם, התעניינו לשלומו. סאדר הודה להם על ההתעניינות ובירך אותם בחזרה. אחר כך אסף את מלוויו, העיתונאי עבאס בדר א­דין ושייח מוחמד יעקוב, וביחד הם נכנסו למכונית. מאז חלפו 24 שנה, ועקבותיהם לא נודעו.היעלמותו המסתורית של השייח סאדר הותירה את העדה השיעית בלבנון תמהה ומיותמת. לפחות 20 שנה לפני עלייתו של חסן נסראללה, בריון מקומי שצמח על גבה של מאסה איראנית קריטית, כבר היה לשיעים בלבנון גורו אמיתי עם קבלות. סאדר, שתואר על ידי ההיסטוריון האמריקאי­לבנוני פואד עג'מי כ"קדוש", הצליח לרומם את המיעוט השיעי בלבנון מנחיתותו ופלגנותו, והפך אותו לגורם שווה כוחות בפוליטיקה המקומית. ללבנון הגיע בגיל 31 מאיראן כדי לשמש מופתי שיעי בעיר צור. זה היה בשנת 59'. אז כבר היה פוסק הל כה מוסמך, בוגר מרכזי הלימוד השיעים בעיראק ובאיראן. אחד ממוריו היה אייתוללה חומייני, אבל זו לא היתה להם הקרבה היחידה: אחמד, בנו של חומייני, נישא לבת אחותו של מוסא סאדר. בן אחותו של סאדר נישא לנכדתו של חומייני.מאז השתקע בדרום לבנון, ובתוך פחות משני עשורים, שיפר סאדר דרמטית את מצבם הסוציאלי של בני העדה בקרב השלטון, לימד את צעירי בניה לאחוז בנשק, הקים רשת של מוסדות צדקה וחינוך, הניח את היסודות לקשר ההדוק עם איראן והקים את ארגון "אמל". כל זאת, תחת מטרייה דתית, בשנות השישים והשבעים, שבהן סער הרחוב הערבי דווקא מססמאות פאן ערביות ומרעיונות בעלי אופי חילוני מבית היוצר של גמאל עבד אל­נאצר. גם הזירה הלבנונית לא היתה שדה המשחק הטבעי שלו. היא נשלטה אז בידי מארונים, פלסטינים ודרוזים, אבל לא שיעים."הוא היה ללא ספק דמות כריזמטית סוחפת, ונהנה מתמיכה בלתי מעורערת בקרב ההמונים השיעים", כתב על סאדר ד"ר שמעון שפירא בספרו "חיזבאללה בין איראן ללבנון", "אמנם איש לא בחר בו במובן הטכני­ארגוני, אולם הוא נהנה מבחירה ספונטנית של אוהדיו, בהיותו הממונה על כל תקוותיהם, שאיפותיהם ופחדיהם".על פי ההערכ ה הרווחת, נרצחו האימאם ושני מלוויו בהנחייתו של קדאפי, ובשירותו של יאסר ערפאת. כמה חודשים לפני הירצחו, התבטא האימאם נגד הפלסטינים בגלוי. באותה עת, למן אמצע שנות השבעים, היה ערפאת אחד האנשים החזקים בבירה הלבנונית וממחולליה של מלחמת האזרחים. במארס 78', לאחר מבצע ליטאני של צה"ל, שכוון נגד בסיסי הפלסטינים בדרום, קרא סאדר לסלק את הפלסטינים מלבנון. "היה לנו מספיק מהם", הכריז. זמן קצר לפני כן עוד הרשה לעצמו להטיח ביקורת בקדאפי על האופן שבו הוא נוהג במתנגדי משטרו. "ההתנגדות הפלסטינית איננה מהפכה, כי אין בה תוכן של הקרבה עצמית", הצליף סאדר, "זו מכונה צבאית שמחוללת טרור. באמצעות הנשק, סוחט ערפאת כסף. באמצעות הכסף, הוא קונה את העיתונות, וכך מרשים את דעת הקהל בעולם. היה לנו מספיק מן הפלסטינים".לשונו היתה מתגרה מאוד, תובענית, מאיימת ויהירה. הלהט שבו תפסו מילותיו את האוויר נשמע יומיומי ושגרתי במושגי מאי 2002; אבל לפני 30 שנה, לא היה הציבור הלבנוני מורגל בלשון כה מתריסה. באחד מנאומיו, במארס 74', אף איים סאדר להנהיג מרידה שיעית אלימה, אם לשיעים לא יהיה חלק בעוגת השלטון. "נילחם עד טיפת דמנו האחרונה למען הזכויות שלנו", קרא, והכריז כי השיעים מחויבים לחולל מהפכה בלבנון. "מהפכה חדשה שתהדוף את החשיכה, תבלום את העריצות ותשחוק את הרשע". בנאום אחר הבטיח כי "סופנו יהיה כשאהידים". מלחמת האזרחים, שפרצה באפריל 75', הדפה אותו לחיקם של מקורבי הסורים. התנגדותו הבוטה לפלסטינים הסיטה אותו מעמדת הניטרליות ופגעה מאוד במעמדו. סאדר נקלע למצוקה. הוא יצא למסע גיוס תמיכה ומימון בכמה ארצות ערביות ואיסלאמיות, שבהן אלג'יריה. ידידיו שם יעצו לו לצאת לשכנה לוב, כדי לבקש תמיכה כספית משליטה, וגם כדי לקבל ממנו כמה עצות לפתרון מלחמת האזרחים המשתוללת בלבנון.השייח סאדר, אז מנהיג נערץ ומוכר בן 50, היה בטוח שמעמדו הרם יגן עליו מפני כל רעה. הוא סמך גם על הכנסת האורחים הנהוגה במדבריות ערב. הוא לא ניחש כי המסורת הנדבנית נעצרת בפתח אוהלו של המנהיג הלובי. כמה שבועות לאחר היעלמותו, נשאל קדאפי על ידי כתבים בדמשק, אם ידוע לו מה עלה בגורל האימאם. קדאפי עשה את עצמו כמי שאינו יודע במי מדובר. "כבוד השייח מוסא סאדר הוא איראני, נכון או לא?", תמה. כחצי שנה לאחר היעלמותו של האימאם התחוללה ההפיכ ה האיסאלמית בטהרן, שהעלתה לשלטון את אייתוללה רוחאללה חומייני. סאדר, תלמידו ועמיתו של חומייני לדרך, לא היה שם כדי לחגוג. לצד הכרזות עם דמותו של חומייני, הונפו בבירה האיראנית גם תמונותיו של סאדר.חמש שנים לאחר ההיעלמות המסתורית של השייח ערק לצרפת ממקום שירותו בעמאן עזיז עומר שניב, לשעבר קולונל בצבא הלובי. שניב, שגריר לוב בירדן, סיפר לעיתונאים בפריז כי שלושת הלבנונים נרצחו בבסיס צבאי בטריפולי ואחר כך הובלו לקבורה בחווה חקלאית שבבעלות הממשלה ליד עיר החוף סיראת. הוא מסר את שמות הרוצחים, שני עוזריו של קדאפי ומזכירו לענייני מודיעין. הלובים טענו, כי האימאם ושני מלוויו נעלמו לאחר שעזבו את טריפולי בטיסה לרומא. איטליה הודיעה רשמית כי השלושה לא נחתו על אדמתה. הפרשה נותרה פצע פתוח ביחסיהם של לוב ולבנון, ובמיוחד ביחסי העדה השיעית ומועמר קדאפי. מה זה, בעצם, אימאם נעלם היעלמותו של מוסא סאדר, שהיתה אירוע פוליטי טהור, נעטפה מן הרגע הראשון באווירה של מיסטיות דתית. המושג "האימאם הנעלם", שכמו נתפר בטבעיות למקרהו של סאדר, נטבע כ­1,300 שנים קודם לכן, והוא חלק בלתי נפרד מיסודות האמונה השיעית.ה"שיעה" (סיעה) היא הזרם הגדול ביותר באיסלאם אחרי הרוב הסוני. מאמיניה מונים כיום כעשרה אחוזים מן המוסלמים בעולם, ומרוכזים באיראן, בעיראק ובלבנון. העיקרון המרכזי באמונתם הוא היותם חסידיו של האימאם עלי בן אבו­טאלב. עלי היה בן דודו של הנביא מוחמד ובעלה של בתו היחידה פאטימה.עלי קופח שלוש פעמים במאבק על ירושת ההנהגה של האומה האיסלאמית עד שנרצח בדרכו למסגד בשנת 661. 20 שנה לאחר מותו עוד ניסה בנו חוסיין להשיב את כבודו של אביו אולם נרצח עם 70 מלוויו בידי צבא החליפה מבית אומייה, שמרכזו בדמשק, במה שנודע לימים כטבח כרבלא. חוסיין הפך לשאהיד, ויום מותו נחשב לתאריך אבלות אצל השיעים. ביום זה, בעשירי בחודש מוחרם, הם נוהגים להתאסף ולהלקות את עצמם. על כן הוא נקרא "יום העאשורא". גם בנו השני של עלי, חסן, לא סיים את חייו בצורה טבעית; המסורת מספרת, כי הורעל בידי אח ת מנשותיו. למן היום שבו נטבחו אנשי חוסיין הפכה השיעה ליותר מסיעה התובעת את חלקה בירושת השלטון. היא הפכה לתנועה דתית, השואפת לשנות עקרונות בסיסיים באיסלאם, או להוסיף עליהם משלה. קברו של חוסיין בכרבלא ושל אביו עלי בעיר נג'ף, נחשבים לאתרים קדושים לא פחות מאלה אשר במכה ומדינה.ה"אימאם" הוא כינויו של השליט, מנהיגה של עדת המאמינים השיעית, המקביל לחליפה הסוני. הוא היורש של תפקיד הנביא. ברבות השנים הושאל התואר הרם לשימושים צנועים יותר, גם בקרב הסונים, עד שהפך לסתם תואר כבוד של מנהיג מקומי, או רועה של עדת מתפללים במסגד. כזה היה מוסא סאדר. הוא הקדים לשמו את התואר "אימאם" במובנו הזניח. הוא לא ראה את עצמו מנהיגה של האומה השיעית כולה.על פי האמונה, רועיה הראשונים של השיעה היו שושלת של 12 אימאמים, שהורישו את התואר מאב לבנו. חלקם אפילו לא הטריד עצמו בסוגיות של מדינאות ושלטון, אלא חיו בפרישות מן הפוליטיקה ונהנו מן התואר הרם. הראשונים שבהם היו עלי ושני בניו, חוסיין וחסן. אחריהם באו צאצאיהם עלי "תפארת עובדי האל" (זיין אל­עבאדין), מוחמד "המשכים" (אל­באכר), ג'עפר "דובר האמת" (אל­סאד ק), מוסא "המתאפק" (אל­כאזם), עלי "הרצוי" (אל­רד'א), מוחמד "ירא השמים" (א­תקי), עלי "המדריך" (אל­האדי), חסן "איש עסכרה" וגם "איש הצבא" (אל­עסכרי) ומוחמד "זה המצפים לו" (אל­מונתזר). אימאם זה מת בילדותו, ככל הנראה בשנת 880, ובכך חתם את שושלת התרי עשר. בהיותו בן 12, או בן תשע, לפי גרסה אחרת, נכנס עם אמו למרתף ביתם בעיר סאמרה, כיום בעיראק, ומאז לא נודעו עקבותיו. על פי האמונה השיעית, לא ילך אימאם לעולמו בלי שימנה לו יורש. משום כך היה מוחמד הקטן לאימאם הנראה האחרון. הילד, שבסך הכל רצה לצאת בשלום מן המרתף, נכנס להיסטוריה המשיחית של השיעה ונבחר להיות הגואל שעוד יבוא. הליכתו פתחה את תקופת ההיעדרות הגופנית של האימאם (רייבה). על פי אמונה זו, חי האימאם הנעלם אי שם, נסתר מעין רואה, ולהופעתו מצפה השיעי בכל יום. עם שובו יכונה האימאם הנעלם "אל­מהדי", "המודרך על ידי האל", וימסד מלכות צדק על פני האדמה. הילד זכה, על שום מרכזיותו, גם בכינויים נוספים, בהם "בכיר המלומדים" (אל­חוג'ה) והכינוי רב הסמליות "הקיים" (אל­קאים). צה"ל יביא את האימאם את האגדה על המשך קיומו של הגואל אפשר למצוא בלבוש שונה גם בנצרות (ישו), וביהדות (משיח בית דוד). להלן, גרסת בני ישמעאל. על פי רעיון ההיעדרות, בכל דור ודור חייב השיעי לדעת כי אימאם בן הדור חי וקיים עלי אדמות, בין אם הוא נראה או לא, ומנהיג את מאמיניו בדרכו שלו. לעתים יודעים עליו רק מעטים, ולפרקים אין ידועה זהותו לאיש. הוא עומד בקשר עם מאמיניו באמצעות חכמי ההלכה, ואלה מדריכים את האומה בדרכו. האימאם נבחר על ידי אלוהים ואינו רשאי להתמנות בהחלטה של בני אנוש. על המאמינים לשמור לו אמונים, גם אם הוא נעדר.הוולאיה, מצוות הנאמנות לאימאם הדור, היא העיקרון השישי של האיסלאם על פי הזרם השיעי. עיקרון זה מצטרף לחמשת העקרונות הסוניים: האמונה באל אחד, תפילה, צום, מס עניים (זכאת), עלייה לרגל. ברבות השנים התחזק עקרון הוולאיה בקרב השיעים, עד שהפך לפעמים לעיקרון החשוב מבין השישה. זכותו של עלי לשלוט באומה, והאמונה בקיומו של אימאם הדור שהוא בן לשושלת עלי, הם העקרונות העיקריים המבדילים את השיעים מן הסונים.ב­1906 החל הפרלמנט האיראני הראשון את דיוניו. את החוקה, שנוסחה לראשונה בעקבות ז את, ליוותה ההכרזה כי היא מיוסדת "בהסכמתו ובהשראתו של אימאם הדור".במלחמת לבנון, ב­82', עוד בשלבים שבהם התייחסו השיעים לצה"ל כידיד שבא להושיעם מעניבת החנק הפלסטינית, נפוצו שמועות, כי הצבא הישראלי יביא עמו את האימאם מוסא סאדר. חיילי צה"ל ספגו ממטרים של אורז, כאות לקבלת פנים יפה. אבל הם לא יכלו, כמובן, לספק את הסחורה. תעלומה ללא פתרון אין פלא שהיעלמותו של מוסא סאדר מסעירה את השיעים עד היום. סאדר, שהיה גבר יפה תואר, בעל יכולת רטורית מרשימה וסגנון דיבור קולח ומשכנע, סיים את חייו טרם זמנו בדרך מסתורית, בדיוק כמו האימאם האחרון, מוחמד אל­מונתזר. סאדר היה דמות טיפוסית למנהיג המונים, שמת מיתה לא טבעית, רק משום שרצה למצוא לעדת מאמיניו המקופחים מקום טוב יותר תחת השמש.סוגיית היעלמותו מסרבת למות עד היום. חסידיו הקימו ועדת מעקב אחר התעלומה, שתפקידה לדאוג כי זו לא תרד מסדר היום. פרשת האימאם הנעלם, ולא השאלה הפלסטינית, היא שמנעה את השתתפותו של קדאפי בוועידת הליגה הערבית, שהתכנסה ב­27 במארס בביירות. ועידה זו תיזכר בזכות היותה בימה ליוזמת השלום ההיסטורית של יורש העצר הסעודי, אולם לפרקים היה חשש כי לא תתכנס: בשבועות שקדמו לוועידה השמיעו השיעים בלבנון, שבראשם מנהיג "אמל", נביה ברי, איומים מרומזים כלפי קדאפי לבל יגיע בידיים ריקות או בפה מלא מים. בני משפחתו של האימאם תבעו לקיים הליך משפטי בזמן כינוסה של הפסגה, שבו יהיה קדאפי העד המרכזי. "נחיה עימו בשלום אם יביא את האימאם ומלוויו עימו לפסגה", הבטיח כלפיו המו פתי השיעי של לבנון, עבד אל­אמיר קבלאן. "לא ייתכן שיורשה לקדאפי להשתתף בוועידה ולברוח מן האמת", אמר בנו של האימאם, סאדר א­דין סאדר.קדאפי, נאמן לשתיקתה של 24 שנים, ניסה באלגנטיות להעביר את הפסגה לקהיר, זירה שבה לא יטרידו אותו בשאלות רגישות. אחרי שהבין כי לא יצליח לרתום את קהיר לנסיונו הנואל, החליט להישאר בבית.