עכשיו המטרה שלי היא להתמסד בגיל 34 אורנה פיטוסי סוף- סוף מצאה את הדבר האמיתי רותי קדוש 20/05/02 השחקנית אורנה פיטוסי נרגשת ומאושרת. בשבוע הבא תיקח חופשה קצרה מהעבודה האינטנסיבית בתיאטרון, תארוז את תכולת דירתה הצנועה בתל­אביב ותעבור לגור בגבעתיים, ביחד עם החבר שלה בתשעת החודשים האחרונים, אורן, רווק בן 36, מתופף ומוזיקאי. "לא רוצה לדבר על זה יותר מדי", היא אומרת. "אני כמו מרוקאית שאומרים לה שהילדים שלה יפים והיא, מחשש עין הרע, עונה: 'לא יפים, מכוערים'".לראשונה היא הכירה אותו לפני שנים, אבל כשחזרה ופגשה אותו בשנית, במסגרת העבודה, ידעה שהוא האיש שלו חיכתה. "מצאתי את הדבר האמיתי. אני קצת 'מכשושה', בעלת אינטואיציה חזקה, וכשראיתי אותו אמרתי לחברה: אני רוצה להתחתן איתו".אז מה, אורן ואורנה מתחתנים?"די, את רוצה שאבא שלי יקרא בעיתון שאני מתחתנת? אני חוששת שמשהו ייהרס אם אדבר יותר מדי, אבל אני יכולה לומר לך שזה הקשר הכי רציני שהיה לי בזמן האחרון. בימי שישי אנחנו נפגשים עם המשפחה שלו לארוחות שבת וזה ממש כיף. עד שהזדגגתי (מלשון זוגיות ­ ר.ק.) עם אורן אבא שלי היה שר לי בטלפון 'לבד על הגג, שבתות וחגים'. כל אחד מבשיל לקשר בקצב אחר. מה שבטוח, לא הפסדתי בעבר גברים מ דהימים בגלל הקריירה. חוץ מזה, אני מאמינה שנשים שלא היו לבדן בטרם נישאו רגילות להעביר את האחריות לבן הזוג. אצלי זה אחרת, והאיחוד שלנו יהיה כמו מיזוג של שתי חברות ענק שהופכות לקונצרן".אתם גם מתכננים ילדים משותפים?"יהיו לי ילדים, בטח, איך אפשר שלא. אף פעם לא ראיתי את עצמי בת 80 על ערש דווי שמאחוריה רק קריירה מפוארת, ללא בעל וילדים. אמנם חששתי מהאפשרות שאהיה אמא מבוגרת, אבל אני מאמינה שצריך לעשות את הדברים לפי סדר. קודם חתונה, אחר­כך ילדים".ומה יהיה עם הקריירה?"הצלחתי לא רע בטלוויזיה ובתיאטרון, ועוד יש לי חלום לעשות קולנוע, כי כשאני רואה מצלמות אני מיד פורחת, אבל בשלב זה אני שמחה לומר שסימנתי 'וי' על העבודה. שלא כמו מילי אביטל, אף פעם לא שאפתי להגיע להוליווד. אני לא בנוייה לחיים בחו"ל, לא מסוגלת לעזוב את המשפחה. עכשיו אני מתכוונת לשים את הפוקוס על הדבר האמיתי. המטרה שלי היא להתמסד, להתחתן, ללדת ילדים. אני מקווה שאוכל לעמוד בזה כלכלית, כי אני לא רואה את עצמי, כמו היום, נפרדת מילדי בחמש אחרי הצהריים ועולה על הסעה שתיקח אותי להצגה באיזה טיז אל­נאבי, ויסלחו לי האנש ים שגרים בטיז אל­נאבי. אני רוצה להיות עם הילדים שיהיו לי, להכין להם חביתה לארוחת ערב, לקרוא להם סיפור לפני השינה. וכן, גם לקום בלילה באהבה לתינוק בוכה בלי לקטר. זה היתרון בהורות מאוחרת. את מוכנה לתת את עצמך בלי לקטר ומבלי לחיות בתחושת החמצה".איך אתם מבלים עד החתונה?"בגלל המצב אני רק רוצה להישאר בבית, להתחבק עם בן הזוג ולצפות בטלוויזיה, אבל אני עובדת כל ערב. למרות מה שמספרים, אנשים באים לתיאטרון, צוחקים ונהנים. מן הסתם רוצים להתנתק מהחדשות המדכאות. לי אישית קשה לעשות את הניתוק. אני כזאת טוטאלית, כל פיגוע משפיע עלי ואני שואלת: היי, למה הם באים לתיאטרון כשאני רוצה לצפות בטלוויזיה ולבכות מהמצב". סימפטום של ילדי פרובינציה היא אמנם חולמת על משפחה וילדים, אבל במציאות עסוקה עד מעל לראש בקריירה. זה עתה סיימה את צילומי סרט הטלוויזיה "פיתוי" לפי ספרו של רם אורן. בסרט, שיוקרן בערוץ 3, היא משחקת את מירב, ברוקרית צעירה שנחלצת לעזרת חברתה דפנה (דפנה רכטר) שנפלה ברשתו של עמי (שרון אלכסנדר), נוכל מקצועי שחומד את כספה.עוד בטרם ירדה מסט צילומים אחד היא כבר נמצאת במגעים מתקדמים על הצטרפותה לסדרת הטלוויזיה החדשה "טיפול נמרץ", שם מובטח לה תפקיד העוזרת האישית של ד"ר ברעם (יוסי גרבר) מנהל בית החולים.אבל האטרף האמיתי מתרחש בתיאטרון בית לסין, שם היא מופיעה (לעתים פעמיים ביום) בשני שלגארים. ב"סליחות" היא פאני, האחות המצליחנית, ב"תשוקה" היא קייט טורפת הגברים הנשואים. תפקידים סקסיים שמחייבים אותה לשוטט על הבמה בביגוד מינימלי, חזייה ותחתונים.פיטוסי, שהתפרסמה לראשונה לפני כשבע שנים בדמותה של אתי המתוקה בסדרת הטלוויזיה המצליחה "הפוך", כבר בת 34, אבל נראית בת 17 כשהיא מקבלת אותי בדירתה, יחפה ובמכנסיים קצרים ("בטח שאני יוצאת לרחוב במכנסיים קצרים, כבר קיץ"). אחר­כך היא חוזרת אל ארוחת הבוקר­צהריים שלה, מנקרת עוד קצת מהחביתה וסלט החסה שבצלחת. "אני שומרת, אבל לא מרעיבה את עצמי", היא מסבירה. "שום דבר לא בא בקלות, אבל תמיד הייתי בעייתית בכל מה שקשור לאוכל. אמא שלי האכילה אותי עד גיל מאוחר, והייתי מחביאה את העוף שלא אכלתי מתחת לאורז".כשהיתה בת 11 אמה נהרגה בתאונת דרכים. רכבת פגעה במכונית שבה נסעה. בבית נותרו בעל ושלושה ילדים. "מאז שאמי נעלמה מחיי בפתאומיות אני נפרדת מאנשים, ולו גם לזמן קצר, בחיבוקים ונשיקות, כי לכי תדעי מתי הם ימותו לך. אובדן האם הפך אותי לדאגנית נורא, אני מוכרחה לוודא כל הזמן שכולם בסדר", היא אומרת.בראיונות קודמים היא סיפרה על הדמיון שלה לאמה, במראה, בקול הצרוד מסיגריות, באנרגיות ובחוש הצדק. "תארי לך, בעוד שבע שנים אני אהיה בגיל שבו היא נהרגה. כשהיא היתה בגילי כבר היתה עליה אחריות של משפחה וילדים. אני זוכרת אותה בעיקר כאמא גדולה ואותי ילדה קטנה שמביטה בה מלמטה למעלה. אני חושבת עליה ברגעים שאני זקוקה לה לצידי, חשה את החלל שהותירה בחיי, יותר מאשר את קיומה. כל התקופה ההיא זכורה לי כתקופה הזויה, כמו קטע מסרט ישן ומלא שריטות שבקושי אפשר לראות בו משהו של ם".בתום שנת האבל על מות האם אביה נישא בשנית, לאלמנה שעברה להתגורר בביתם יחד עם שלוש בנותיה. "אחותי, אחי ואני עברנו טלטלה גדולה, אבל גם לאבי ולאשתו היה קשה מאוד לצרף את שתי המשפחות לאחת. זה היה ממש קיבוצון. עברתי דבר קשה מאוד ושרדתי. כיום המשפחה גדלה מאוד והכי משמעותיים בעיני הם האחיינים שלי. אני רואה את עצמי בהם, וכשהם קוראים לי 'דודה אורנה' אני נמסה", אומרת פיטוסי.היא נולדה וגדלה בעכו, כבת האמצעית במשפחה. אביה ואשתו גרים עדיין בבית ילדותה מול הים. "עכו היא תבנית נוף מולדתי. גבעת נפוליאון, חומות העיר, הכלא של עולי הגרדום, הם הסמלים שעליהם גדלתי, אלא שבמשך השנים התרחקתי מרחק שנות אור מהעיר ומהמנטליות שלה. לצערי, עכו היא עיר מפוספסת ולא מטופחת. חבל, כי יש לה פוטנציאל להיות מוקד נפלא לתיירות. אני מקווה שעכשיו הכל ישתנה", היא אומרת ומתכוונת לכך שמחר תוכרז עכו כעיר הישראלית הראשונה לשימור מורשת התרבות העולמית, בעקבות הכרזתה של ועדת אונסק"ו העולמית, שהודות לה יגדלו תקציבי העיר וייערכו בה כנסים בינלאומיים.כבר בגיל צעיר התברר שפיטוסי התברכה בכשרונות רבים ("קיבלתי את כל הכשרונות במשפחה"). היא ציירה וכתבה, נגנה בסקסופון ולמדה סיף, אבל יותר מכל בלט כשרון המשחק שלה. "התחושה הפנימית שידרה לי שאני צריכה להיות שחקנית. אני זוכרת את עצמי בגיל חמש", היא נזכרת בחיוך, "יושבת מול המראה ומראיינת את עצמי: אורנה, איך זה להיות שחקנית מפורסמת?"השאיפה לשחק בתיאטרון היתה, לדבריה, הסיבה העיקרית לכך שלא השקיעה בלימודים וחלמה להתקבל לבית­ספר למשחק. אביה, יוסי פיטוסי, דמות ידועה בעכו, שניהל את האודיטוריום בעיר ("הוא אסר על האנשים לבוא להצגות במכנסיים קצרים ובסנדלים") והקים את מפעל המנויים של התיאטרון, דחף את בתו דווקא ללימודי עיצוב גרפי, בתקווה שחיידק המשחק ייעלם. "היום הוא בא לכל ההצגות שלי ונחשב למבקר הכי קשוח שלי. על אף שבני משפחתי גאים בי מאוד, אצלנו לעולם לא אומרים שבחו של אדם בפניו. זה החינוך שקיבלנו. אסור להחמיא לי, שמא אפול בחטא הגאווה והיוהרה", היא אומרת.מילדותה היא זוכרת את פסטיבל עכו כשיאה של השנה, אבל בתום ארבעת ימי הפסטיבל היתה שבה לביתה בתחושת ריקנות שהזכירה לה מאוחר יותר את "מסע הערב של יתיר" של א.ב. יהושע. "התחברתי לסיפור כי הוא מתאר בד ייקנות את מה שקרה אצלנו. הרכבת היתה מגיעה עם כל השחקנים והליצנים וכל הציוד, אבל בלילה הרביעי כולם נעלמים בשנייה, כאילו מעולם לא היו כאן".בהזדמנות הראשונה היא נרשמה לבית הספר למשחק של ניסן נתיב בירושלים. הבחירה בירושלים במקום בתל­אביב היתה בגלל החשש מהמעבר לעיר הגדולה והנחשבת. "לא הרגשתי שוות ערך. זה סימפטום של ילדי פרובינציה. חששתי שלא אוכל להיות חלק מהתל­אביביות".התביישת במוצאך?"עד שעזבתי את עכו לא התביישתי, אבל כבר בצבא, שם שירתתי כקצינה בחיל רפואה, הבנתי לפי יחס הסביבה שלהיות עכואית זו לא סיבה לגאווה. זכור לי חייל באר­שבעי שפרץ בצחוק היסטרי כשנודע לו שאני מעכו. כאילו מה, יש מקום כזה על המפה? במקרה אחר, בקורס חובשים, נתקלתי לראשונה בגזענות או בהתנשאות מצידן של קיבוצניקיות עם עיניים כחולות ושמות אשכנזיים. זה היה כששאלתי לתומי אם יש שקע חשמלי בחדר. אחת מהן, קיבוצניקית מצרעה, ענתה לי בלגלוג: 'מוכרחה לעשות פן, מותק', ואני הייתי ילדת טבע עם שיער ארוך, גלי ושופע, שבאה ממקום שבו כל שמות הילדים ביומן המורה היו של פרנעקים בלבד: בוזגלו, מזרחי, פיטוסי, סבן. אין מה לומר, זה כיווץ את הביטחון העצמי שלי". כאן זה לא הוליווד הגם שלדבריה פוליטיקה לא מעניינת אותה ("מאז רצח רבין אני לא מאמינה לאף פוליטיקאי") הרגישות החברתית שלה מנחה אותה לפעול, לפחות בכל הנוגע למעמדם של חבריה למקצוע שהתאחדו באחרונה למחאה ציבורית, ובהם משה אבגי, יורם חטב, אלון אבוטבול ואחרים. "אנשים זכו במכרז וברשיון לסחוט כסף וכעת הם בוכים שאין להם כסף ליצור סדרות מקור בטלוויזיה, ואילו פה משפחות שלמות מתמוטטות. אפילו אני, שיש לי עבודה כל יום ולמרות מעמדי, עדיין לא יכולה להרשות לעצמי לקנות דירה או מכונית בלי לקחת הלוואה. אנשים חושבים שמי שעובד בטלווזיה עשיר ומסודר, אבל כאן זה לא הוליווד".עם סיום הלימודים והמעבר לתל­אביב היתה פיטוסי בטוחה ("לפי התגובות שקיבלתי בבית הספר") שיחטפו אותה לתיאטרון, אבל זה לא קרה מיד. רק לאחר שהתקבלה ל"הפוך" והופיעה בסידרה שלוש עונות נפתחו בפניה דלתות התיאטרון. ההתחלה היתה בפרינג', שממנו נפרדה די מהר לטובת התיאטרון הממוסד ("אני מביאה את הכישרון ולכל השאר דואגים האחרים"): הבימה, החאן הירושלמי, תיאטרון חיפה ובית לסין."חודש לפני ש'הפוך' עלתה לאוויר הלכתי ברחוב עם גילי שושן (יששכר בסידרה) והו א אמר לי: 'אורנה את קולטת, עוד חודש נהיה מפורסמים. שלושה מכל ארבעה אנשים ברחוב יזהו אותנו'. אף בית­ספר לא מכין אותך לחשיפה כזאת. כן, עברתי את השלבים השונים של החשיפה, כולל החרדות. היום זה הכי נורמלי וטבעי בעיני שאנשים מכירים אותי ומחייכים אלי ברחוב כמו למכר ותיק".אחרי שעשית את זה שווה לעזוב הכל ולהתברגן?"חברים באים אלי הביתה ועושים לי ספירת מלאי: 'יופי, קנית די.וי.די, סורק, פקס', כאילו: הנה, אורנה מתמסדת ומתברגנת. אבל זה שלי, את הכל בחיי עשיתי בעשר אצבעות. עבדתי קשה מאוד כדי להשיג את מה שהשגתי, והגם שהקריירה מאוד חשובה לי אני נמצאת עכשיו במקום נעים, רוצה גם דברים אחרים". nashim@maariv.co.il